תאונת דרכים שתוצאותיה הריגה או פגיעה בגוף (תקנה 144 חתקנות)

תקנה 144 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:

"144. תאונת דרכים שתוצאותיה הריגה או פגיעה בגוף (תיקונים: התש"ל(3), התשל"ב(4), התשמ"ד(2), התשס"א(5))
(א) נוהג רכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נהרג אדם או נפגע, יפעל לפי הוראות אלה:
(1) יעצור מייד את הרכב במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר, ולא יזיזהו ממקומו אלא אם יש הכרח להשתמש ברכב לצורך ביצוע האמור בפסקה (2) או אם שוטר הרשה את הדבר;
(2) בהתאם לנסיבות המקרה ומקום התאונה, יגיש לכל אדם שנפגע באותה תאונה עזרה מתאימה ובמיוחד -
(א) ידאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע;
(ב) יגיש לנפגע עזרה ראשונה שביכולתו להגיש על-פי הכשרתו;
(ג) יזעיק למקום התאונה את שירותי ההצלה המקצועיים הנחוצים על-פי נסיבות המקרה ובין השאר, אמבולנס, משטרה ומכבי אש;
(ד) ימתין ליד הנפגע עד להגעת שירותי ההצלה המקצועיים;
(ה) במקום שאין אפשרות לפנות את הנפגע באמבולנס ידאג להעברתו ברכב מתאים אחר לתחנת עזרה ראשונה, לבית חולים או לרופא.
(3) ימסור לשוטר, או לאדם שנפגע או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה, או לכל נוסע או אדם שהיה בחברתו של הנפגע, את שמו ומענו, את מספר רישיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, ויציג לפי דרישתם את רישיון הנהיגה, רישיון הרכב או תעודת הביטוח ואת תעודת הזהות אם היא נמצאת ברשותו וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם;
(4) יודיע מיד ככל האפשר ובאמצעי הקשר המהירים ביותר לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה על אירועה ויפרט בהודעה את -
(א) שמו ומענו;
(ב) מקום האירוע ומקום הימצאו הוא, ואם ידוע לו - גם שם האדם שנפגע ולאיזה מקום הועבר לטיפול;
(ב) לא יזיז אדם רכב המעורב בתאונה כאמור בתקנת-משנה (א) אלא אם הרשהו שוטר לעשות כן או אם יש הכרח בכך לצורך הגשת עזרה למעורבים בתאונה זו."

מלשון תקנה 144 תקנות התעבורה, אנו למדים, שאין מדובר בעבירה שיש לגביה אחריות קפידה או רשלנות. לפיכך, אין מנוס מבדיקה האם הוכח יסוד המחשבה הפלילית, כפי שדורש סעיף 19 לחוק העונשין.

המחשבה הפלילית, הנדרשת לעבירה זו, על-פי סעיף 20 לחוק העונשין הוא "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה".

התקנה שקדמה לזו היתה תקנה 158 וכך היה נוסחה בזמנו: "אירעה תאונת דרכים שתוצאתה הריגת אדם או חבלה בגופו, יפעל נוהג הרכב המעורב בתאונה לפי הוראות אלה". ב- ע"פ 299/63 {מרדכי ברזילי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 2746 (1963)} נדון המונח "חבלה בגופו" של אדם. כב' השופט ש' אגרנט קבע באותו עניין כי "סבורים אנו, שעד כאן צדק בא-כוח המערער, בשים לב לשתי הראיות שעליהן הסתמך, בביקורת שמתח על הנמקתו של שופט-התעבורה. בעינינו ברור, שהמונח "פגיעה" טומן בחובו מושג יותר רחב מזה הטמון במונח "חבלה", שכן לית מאן דפליג כי המונח הראשון מתפשט על כל נגיעה קלה בגופו של אדם, אף אם בעקבותיה לא נתגלו בו סימנים כלשהם, הוא לא סבל כאבים ולא נגרם לו נזק גופני או נפשי כלשהו; ואילו דין זה אינו הולם את המונח "חבלה". על-כן, אם בתקנה החדשה בא המונח הזה תחת המונח "פגיעה", הנזכר בתקנה הקודמת, כי אז הכרחי להסיק כי יש כאן חידוש שנעשה במתכוון, ושכוונת החידוש היתה, שמעתה לא יהיה חייב עוד נהג הרכב, המעורב בתאונה, למלא את החובות הנזכרות בתקנות-המשנה (2)(1) ו- (3) לתקנה 158, לגבי פגיעה שלא הגיעה לכדי הממדים של "חבלה", כגון, למשל, במקרה שבו הסתיימה התאונה אך ב"נגיעה הקלה" שתוארה לעיל; כשם שהשמטת המילים "נזק לרכב" (שזכרן בא ברישה של התקנה הקודמת) מהתקנה נשוא הדיון, יש בה משום חידוש שמטרתו לפטור מהחובות האמורות נהג רכב שהיה מעורב בתאונה שהסתיימה אך בגרימת נזק שכזה. כאמור, עד כאן תמימי דעים אנו עם השקפת הפרקליט המלומד, אך כאשר נשאל על ידינו, מהו איפוא המבחן המשמש כדי לקבוע אם "פגיעה" היא בכלל "חבלה", אזי הציע את המבחן, שתוצאה כזאת מתהווית אך ורק כאשר עקב הפגיעה נתגלו סימנים חיצוניים בגוף הנפגע. אין בידינו לקבל את המבחן הזה, שכן פירושה הוא, שאם עקב הפגיעה נתגלתה שריטה קטנה בלבד בגופו של הנפגע, תהפוך הפגיעה להיות חבלה, אך שדין זה לא יחול אם נגרם לו זעזוע מוח רציני, אשר אין עמו סימנים חיצוניים כלשהם; והלא זה לא יתכן" {ראה גם ע"פ 85/59 היועץ המשפטי לממשלה נ' אהרון כספי, פ"ד יג 474 (1959) מפי כב' השופט אולשן}.

הנה-כי-כן, המונח "נפגע" רחב מהמונח "חבלה" ולפיו, גם אם לא נתגלו סימנים כלשהם אצל הנפגע בתאונה והוא לא סבל כאבים ולא נגרם לו נזק גופני - עדיין נפגע הוא; ומסקנה נוספת: שינוי שעושה המחוקק בנוסחה של הוראת חוק, מלמד על כוונתו להרחיב או להיצר את היקפה או תחולתה של ההגדרה.

מניסוחה של התקנה היום, הוצאה המילה "חבלה" ובא במקומה המושג "נפגע" ופירושו של דבר, שמחוקק-המשנה התכוון, כי גם אם נפגע אדם כתוצאה מתאונה ולא נחבל חבלה ממשית, או שאין חבלה כזו ניכרת עליו - עדיין חלות על המעורב בתאונה אותן חובות המנויות בהמשך התקנה.

ודוק. על-פי סעיף 20(ג) לחוק העונשין - "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להן, אם נמנע מלבררן".

כב' השופט שלי טימן ב- ע"פ (מחוזי ת"א) 71163/99 {יאנה בן מוטי גולברייך נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(2), 9910 (2000)} הדגיש כי המערערת עצרה את הרכב ופתחה את דלת מכוניתה, כשהיא שואלת לשלומם של הרוכבים. אין מחלוקת על כך {על-פי גירסתה בבית-המשפט} כי הרוכבים נפלו עם קטנועם בעקבות התאונה אל הכביש. עובדה זו לבדה - ואפילו קודם שנתברר כי בפועל אכן נחבלה הרוכבת בקרסולה - מלמדת כי המערערת חשדה שהרוכבים נפגעו מהנפילה ועל כן, לא יכול להתקיים פירוש אחר למילה "נפגע" אלא זה, שאם רוכבי קטנוע נפלו על הכביש, הם "נפגעים" על-פי כוונת המחוקק בתקנה 144(א) לתקנות התעבורה.

ומעת שחשדה כי נפגעו, ועצמה עיניה מראות, כשהיא מסתפקת ב"אישורה" של הרוכבת כי לא אירע דבר - היא נחשבת כמי שהיתה מודעת לנסיבות המנויות עם יסודות העבירה, וחלה עליה החובה להשאיר את הרכב במקומו, כמו גם למסור את פרטיה לרוכבים.

כל אדם המעורב בתאונה הרואה רוכבי אופנוע או הולכי רגל הנופלים אל הכביש, חייב להבין כי קיימת אפשרות של פגיעה בגופם ובמיוחד אם הוא שואל זאת ועל אחת כמה וכמה, אם הוא רופא, כפי מקצועה של המערערת. רופאה במעמדה חייבת לדעת, שכל נפילה יכולה לגרום לפגיעות חיצוניות או פנימיות, לרבות כאלה שהשפעתן מתגלה זמן מה לאחר מכן.

וכך - מעבר לחובתה הבסיסית והומנית כרופאה ומעבר להתנהגותה הבלתי-הולמת, אפילו כאזרחית מן השורה, במישור המוסרי - עברה המערערת עבירה על הוראת התקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה.

המערערת איננה יכולה להסתתר מאחורי אמירתה של הרוכבת כי הכל בסדר {ואפשר להניח כי התכוונה לכך שהיא חיה וכי החבלה איננה חמורה}, לאחר שהרוכב צעק לה לעמוד בצד, ולטעון כי לא חלה עליה החובה לעצור או למסור פרטים, מתוך הבנה שהם לא נפגעו.

לאור האמור לעיל, הרשעתה של המערערת בביצוע עבירה על-פי תקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה היתה, אם-כן, כדין, ודין הערעור על הכרעת הדין, להידחות.

אם כן, תקנה 144 לתקנות התעבורה, שכותרתה "תאונת דרכים שתוצאתה הריגה או פגיעה בגוף" מפרטת את החובות המוטלות על נהג הרכב במקרה של תאונה.

נדגיש כי העונש על-פי תקנה 144 לתקנות התעבורה הוא מאסר שנתיים {ראה סעיף 68 לפקודה המפנה לסעיף 62 לפקודה}, נמוך בהרבה מהעונש על-פי סעיף 64א לפקודת התעבורה. לכך יש להוסיף כי ההבחנה בין העבירה לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה והעבירה לפי סעיף 64א לפקודת התעבורה היטשטשה עד מאוד בעקבות תיקון סעיף 64א שנוסחו בעבר היה "נוהג רכב שתוך נהיגה גרם לתאונה" {דברי כב' השופט יצחק עמית ב- ע"פ 2247/10 שלום ימיני (המערער ב- ע"פ 2247/10) נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 352, 385 (2011)}.

בית-המשפט הבחין בשעתו בין נוהג רכב שגרם באשמו לתאונה, שאז חל סעיף 64א לפקודה, לבין נוהג רכב שהיה "מעורב בתאונה" ללא אשם מצידו, שאז חלה תקנה 144 לתקנות התעבורה {ע"פ 330/73 אליאסף נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 212 (1973)}.

בעקבות פסק-הדין בפרשת אליאסף תוקן נוסח הסעיף {ראה דברי ההסבר בה"ח חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 15), תשל"ט-1979, ה"ח תשל"ט, 164}.

כיום, כאשר שתי העבירות חלות על נהג ש"מעורב בתאונה" ללא קשר לאשמו בתאונה, עלול להיווצר ספק איזו מהעבירות יש להחיל כאשר הופרה חובת העצירה - האם עבירה לפי סעיף 64א(א) לפקודה שעונשה תשע שנים או עבירה לפי סעיף 144 לתקנות התעבורה שעונשה שנתיים.

לכך יש להוסיף את החובה לעצור הקבועה בסעיף 62(7) לפקודת התעבורה המטילה שנתיים מאסר על נהג אשר: "בהיותו נוהג רכב אינו עוצר בשעה שבגלל מציאות רכבו בדרך אירעה תאונה לאדם, או לבהמה או לרכב שאדם ממונה עליהם, ואינו מגלה, כשנדרש לכך, שמו ומענו שלו ושמו ומענו של בעל הרכב ואת תו הרישום או המספר של הרכב".

ודוק: בבסיסה של כל אחת מחובות העצירה על-פי כל אחת מהעבירות עומדת מטרה אחרת - קביעת הנסיבות של אירוע התאונה {תקנה 144(א)(1)}, זיהוי הרכב שהיה מעורב בתאונה {סעיף 62(7) לפקודה} ועמידה על תוצאות התאונה שמא יש להגיש עזרה לנפגעים {סעיף 64א(א) לפקודה}.

ברם, הניסוח של מכלול העבירות והיחס של כל אחת מהן לרעותה הוא מסורבל ולא ברור. דומה איפוא כי ראוי לחזור וליתן את הדעת לניסוחם של העבירות שעניינן "פגע וברח" ולתאם ביניהן {פרופ' ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (1984) כרך א', 477}.

נציין כי כבר ב- ע"פ 66/88 {מדינת ישראל נ' נאוה אפרתי, פ"ד מג(1), 874 (1989)} נעשתה אבחנה בין דרישת תקנה 144(א) לתקנות התעבורה לסעיף 64א וסעיף 62(7) לפקודת התעבורה תוך סקירת הרקע ההיסטורי.

בפרשת נאוה אפרתי נהגת פגעה בשעת לילה בהולכת רגל מבוגרת. היא חשה במכה ובנזק לרכבה, אך לא עצרה ונסעה לביתה שם בדקה הרכב והבחינה בכתמי דם. היא המתינה עד להגעת בעלה ושבה עימו למקום התאונה, שם מצאו גופת הולכת רגל ורק אז פנו למשטרה.

בית-המשפט לענייני תעבורה זיכה אותה מעבירה על-פי סעיף 64א(א) לפקודה והרשיעה בעבירות על-פי תתנה 144(א)(1), (2) ו- (4) וסעיף 62(7) לפקודה בנימוק שאי-העצירה נבע מפחד סובייקטיבי שלה ולא מרצון להתחמק מאחריות.

בית-המשפט העליון לא קיבל זאת וקבע כי בניגוד לעבר כיום יש שתי הוראות חיקוק, בסעיף 64א לפקודה ובתקנה 144 לתקנות, המתייחסות לנהג מעורב וזאת לאחר שסעיף 64א תוקן באופן שאין יותר דרישה לכך שהנהג הוא זה שגרם לתאונה.

בתיקון זה הביע המחוקק דעתו כי לא החמיר הענישה בסעיף 64א משום שאחריות הנהג הפוגע גדולה יותר וכי אין חובה להוכיח האשם של הנוהג ברכב אלא די בכך שהיה מעורב בתאונה, וכי ידע, או היה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עלול היה להיפגע אדם.

נקבע כי המניע איננו אלמנט של העבירה ולכן פחד סובייקטיבי שלה ואי-רצונה להתחמק מאחריות אינם משחררים אותה מהחובה, ולכל היותר יילקחו בחשבון העונש.

לקביעתם, לא היה מקום להחליף הרשעה על-פי סעיף 64א(א) בהרשעה על-פי תקנה 144(א)(1) כאשר הוכחו כל האלמנטים של העבירה על-פי סעיף 64א(א) שכן הסמכות לשקול באופן הגדרת האישום נתון בידי הפרקליטות ולא בידי בית-המשפט.

בשיקולים להקלה בעונש, בית-המשפט יבטא בגזר הדין, ואינם מהווים עילה להרשעה בעבירה קלה מזו שהונחה בפניו.

פסק-דין זה אזכר בהרחבה את מאמרו של פרופ' פלר {"חובות נוהג כלפי נפגע בתאונת דרכים", משפטים ו, תשל"ו, 451}. מאמר זה נכתב לפני התיקון האמור בסעיף 64א לפקודה ולכן איבחן בנקל בין סעיף זה לתקנה 144 לתקנות, כשהראשון התייחס לנהג שגרם לתאונה, והשני לנהג שהיה מעורב בתאונה.

במאמרו זה מתייחס פרופ' פלר {שם, בעמ' 455} לרקע של החובה לעצור במקום התאונה. לדבריו, חובה זו נובעת מהחובה להגיש עזרה לנפגע שכרוכה בדרך-כלל בצורך לעצור. אובחנה החובה הספציפית לעצור כשזו נבחנת לפי שני גורמים: ייחוד הזיקה וייחוד המטרה.

תקנה 144(א)(1) לתקנות קובעת את החובה לעצור כדי לאפשר לקבוע נסיבות האירוע. סעיף 62(7) לפקודה קובע החובה לעצור כדי לאפשר זיהוי הרכב, נוהגו ובעליו. סעיף 64א(א) לפקודה קובע החובה לעצור כדי לעמוד על תוצאות התאונה, כשמטרת העצירה הינה לברר אם מישהו נפגע, וכדי שיעמוד על חובתו להגיש לנפגע עזרה.

לדעתו, החובה בסעיף 64א(א) לפקודה עומדת בפני עצמה אפילו אם בדיעבד מתברר כי לא היו נפגעים, למרות שעל-פי הנסיבות עלול היה להיפגע אדם, זאת בניגוד לדרישת תקנה 144(א) לתקנות המתייחסת לנהלים המחוייבים בהימצא נפגעים.

פרופ' פלר קובע ארבע קביעות:

האחת, מקום שנהג עצר אך לא מילא אחר החובה להגיש עזרה יהא חייב על-פי סעיף 64(ב) לפקודה.

השני, אם לא עצר ולא הגיש עזרה, האחריות בשל אי-העצירה נבלעת באי-מתן עזרה, וזאת כשקיים קשר פוטנציאלי ביניהם.

השלישי, הנהג חב בחובת עצירה על-פי סעיף 64א(א) לפקודה גם אם בפועל כאמור לא נפגע אדם או שהאדם כבר מת {בניגוד לעבירת אי-מתן עזרה}.

הרביעי, אין אפשרות להסתפק בהחלת הוראה המתייחסת לעבירת אי-עצירה מקום שמערכת העובדות מצביעה על אי-הגשת עזרה.

כלומר, מסקנתו כי אם חוייב הנהג בהפרת חובת העצירה על-פי סעיף 64א(א) לפקודה, בשונה מעבירת אי-עצירה על-פי תקנה 144(א)(1) לתקנות, נקבעת האחריות בהתאם לייחוד המטרה שלשמה הונהגה חובה זו, כלומר, כדי לברר אם נפגע אדם על מנת להושיט לנפגע עזרה.

בעוד תקנה 144 לתקנות מתייחסת למצב עובדתי קיים: תאונה בה נפגע אדם, ומה יש לעשות במקרה כזה, סעיף 64א לפקודה מתייחס לידיעה או הצורך לדעת כי עלול היה להיפגע אדם, כדי להושיט לו עזרה.

ב- רע"פ 33806/98 {שלום תנעמי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3) 1437 (1998)} זוכה הנאשם מחמת הספק מעבירת אי-עצירה על-פי סעיף 64א(א) לפקודה, וזאת לאחר שהורשע בערכאות הנמוכות, וזאת במקרה שניגש למקום בו שכב המנוח ואף עמד שם מספר דקות, ועזב רק לאחר שנוכח לדעת שקיבל טיפול על-ידי אחר, שנאמר לו שיגיע למקום. בית-המשפט הוסיף כי לא הובהר מה היה ביכולתו לעשות מעבר לכך, כשידוע בדיעבד שאסור היה לו להושיט לפצוע עזרה על-ידי הזזתו.

ב- ת"ד 1233-08 {פרקליטות מחוז דרום-לכיש פלילי נ' פז אלטחן, טרם פורסם (30.12.10)} הועלתה הטענה כי קיימת אכיפה בררנית באופן הגשת כתבי האישום באופן שלעיתים מסכת עובדתית זהה מביאה להעמדה לדין בגין עבירת ההפקרה בניגוד לסעיף 64א לפקודה, שדינה חובת מאסר ופסילה ממושכת ולעיתים בגין אי-דיווח בניגוד לתקנה 144(א) לתקנות, שעונשו פסילת מינימום של 3 חודשים, לעיתים קרובות אף ללא מאסר מותנה.

כך לדוגמה, נהג פוגע, העוצר רכבו, אף שלא מושיט עזרה ולא מוסר פרטיו, כשבדיעבד מתברר שהפגיעה לא חמורה ושעברו נקי – לא יוגש כתב אישום בגין עבירת הפקרה, אלא יועבר לתביעה המשטרתית להגשת כתב אישום בגין העבירה הקלה.

לאור הנ"ל, נתבקש בית-המשפט לבטל את כתב האישום ולו מחמת טענת הפליה, אכיפה בררנית והגנה מן הצדק. לחילופין התבקש בית-המשפט לזכות את הנאשם מעבירת ההפקרה המיוחסת לו זיכוי מוחלט או זיכוי מחמת הספק.

כב' השופטת רובין לביא דחתה טענה זו וקבעה כי צודקת הסנגורית בטענתה כי אין אחידות בין המחוזות, אולם כב' השופטת רובין לביא לא מצאה כל הצדקה נראית לעין לכך שבמחוז תל אביב, חלה מדיניות שונה מזו הקיימת בשאר המחוזות, למעט אולי שיקול של יעילות, הנובע מכמות התיקים הגדולה הנפתחת במחוז זה.

לא רק זאת, אלא אין במדיניות הנקוטה על ידם המתייחסת לקריטריון של חומרת הפגיעה כל היגיון, בשל נוסח סעיף 64א לפקודה, ודרישת ייחוד המטרה וייחוד הזיקה ואפילו ללא פגיעה באדם.

לכן קיימים מקרים לא מעטים, בהם בגין עובדות דומות למקרה שבפנינו, ואולי אף חמורות מהן, הועמדו נאשמים לדין בעבירה בניגוד לתקנה 144 לתקנות.

ואולם מהאמור לעיל, במצב המשפטי, עולה כי לא די בהוכחת אפליה זו כדי להוכיח טענת ההגנה מן הצדק של אכיפה בררנית שכן לא די בהוכחת חוסר השוויון, אלא יש גם להוכיח כי העמדתו לדין של הנאשם במקרה זה בעבירת ההפקרה, נבעה מתוך שרירות-לב או מתוך שיקולים פסולים, ובמקרה דנן, לא נמצא לכך כל ראיה.

על הנאשם להוכיח כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים, כשמדובר בשני שלבים השלובים זה בזה, ואשר רב המשותף להם, כאשר התביעה, ככל רשות מינהלית, נהנית מהחזקה לפיה פעולותיה נעשות כדין.

הואיל וכתב האישום שפני בית-המשפט הוגש במחוז הדרום, בו תיקים אלה מועברים להחלטת הפרקליטות, השוקלת שיקולים המבוססים על מטרת הוראות החיקוק, ואפילו אם חלה תזוזה לכאן ולכאן, הנובעת מנסיבותיו של כל מקרה, וכן מאופיו ושיקול-דעתו של מקבל ההחלטה – אין בכך להוות החלטה מינהלית ששיקוליה זרים או פסולים.

כב' השופטת רובין לביא מדגישה כי אין בדבריה כאמור לשלול אפשרות כי טענה דומה, שתועלה במחוז תל אביב, תוכל לבסס הטענה כי נשקלו שיקולים זרים שאינן מן העניין, אולם ספק בעיניה אם תועלה טענה שכזו שם, שהרי המדיניות הנקוטה במחוז תל אביב, משמעה כי מקלים במידה רבה עם הנהגים ולא מחמירים עימם.

על-כן, בנסיבות כאמור כב' השופט רובין לביא לא מצאה באכיפה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בתיק דנן, אף שהיא פוגעת לכאורה בעיקרון השיוויון, כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית, בדרך של זיכוי הנאשם.

אם כן, תקנה 144 לתקנות התעבורה מחייבת את נאשם למסור את פרטיו, להזעיק את שירותי ההצלה ולהודיע במהירות האפשרית לתחנת המשטרה הקרובה. נאשם שלא נוהג כך והגם שהיה מבוהל ומפוחד אין בכך כדי להצדיק התנהגות זו שכן חשיבות יתירה נוגעת להושטת עזרה מהירה לנפגע שכן הדקות הראשונות יכול ותהינה קריטיות בהצלת חיי אדם.

עזיבת מקום התאונה והימנעות מלהזעיק שירותי הצלה והודעה מיידית למשטרה מצביעים על זלזול בהתנהגות ואין המדובר ברשלנות גרידא אלא בהתנהגות זו יש יותר משמץ של מודעות והעובדה כי הנאשם היה מבוהל ומפוחד אין בה כדי להצדיק התנהגות שכזו {ת"ד (תעבורה אש') 4274/05 מדינת ישראל נ' ששון מכלוף, תק-של 2008(1), 15799 (2008)}.

תקנה 144 לתקנות התעבורה קובעת, כי נהג רכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נפגע אדם לא יזיז את הרכב ממקומו, אלא אם הרשהו שוטר לעשות כן או אם הדבר הכרחי לצורך הגשת עזרה למעורבים בתאונה זו.

ב- ת"ד (תעבורה אש') 4274/05 {מדינת ישראל נ' ששון מכלוף, תק-של 2008(1), 4555 (2008)} קבעה כב' השופטת ד' קליימן כי הנאשם הזיז את רכבו מבלי שהתקיימו הסייגים בתקנה 144(ב) לתקנות התעבורה. עוד נקבע כי הנאשם הזיז את רכבו מבלי ששוטר הורה לו לעשות כן ובשים לב כי מטרת הזזת הרכב לא היתה לשם הגשת עזרה לנפגעת.

זאת ועוד. הנאשם הזיז את רכבו חרף העובדה כי כבר במקום עמד על תוצאות התאונה. במקרה דנן, הנאשם טען כי עזב את מקום התאונה נוכח ההתקהלות והסכנה שהיתה צפויה לו. בית-המשפט דן בשאלה האם הנסיבות לא הותירו בידי הנאשם ברירה אלא לעזוב את המקום ואת רכבו מבלי למלא אחר הוראות תקנה 144 לתקנות התעבורה?

כב' השופטת ד' קליימן השיבה לשאלה זו בשלילה. לגישתה, תכליתה של תקנה 144 לתקנות התעבורה נועדה להושטת עזרה במהירות המירבית לנפגע/ת בתאונת דרכים ובמקרים כגון אלה גם עניין של שניות ודקות, יכול ויהא קריטי להצלת חיי אדם. כן נועדה התקנה למניעת העלמת ראיות שיש בהן כדי להצביע על הגורם האחראי להתרחשות התאונה ולמניעת היעלמותו של הנהג המעורב.

הנאשם לא היה בסכנה מוחשית אשר יש בה כדי להצדיק את עזיבתו את מקום התאונה ומשעזב את המקום לא מילא אחר תקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה.

תקנה 144(א)(2)(ד) לתקנות התעבורה מחייבת את הנהג להמתין במקום עד להגעת שירותי הצלה המקצועיים. לית מאן דפליג, כי הנאשם לא הזעיק את שירותי ההצלה ובחר לעזוב את המקום טרם הגעתם. הנה-כי-כן מהודעותיו של הנאשם במשטרה אשר משקפות את הנסיבות ואת התנהגותו לאחר התאונה, מאשר הנאשם כי לא הזעיק למקום את שירותי ההצלה ולא ווידא כי למקום יגיעו כוחות הצלה ולא המתין להגעתם.

אם כן, הנאשם לא דאג לזימון שירותי הצלה ומשטרה למקום ובכך לא מילא אחר תקנות 144(א)(2)(ג) ו- (ד) לתקנות התעבורה - גם אם יבוא מי שיטען כי נכונה טענתו כי צעק להבאת עזרה וכי ביקש מאנשים להזעיק עזרה גם אז אין בכך כדי לפטור אותו שכן היה עליו לוודא זימון כוחות ההצלה ולהמתין עד להגעתם למקום, אך הנאשם בחר לעזוב את המקום, בשל הפחד והבהלה שאחזו בו.

יש לזכור כי חשיבות רבה נוגעת להזמנת שירותי ההצלה למקום במהירות המירבית, ואחריות זו מוטלת על הנהג המעורב שכן שניות/דקות יכול ויחרצו גורלו של הנפגע בין חיים למוות.

אשר לתקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה. תקנה זו קובעת מפורשות כי נהג רכב המעורב בתאונה ימסור לשוטר, או לאדם שנפגע את שמו ואת מענו, את מספר רישיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב. הנאשם מודה כי לא מסר את הפרטים לאף אדם בזירת התאונה וגם בעבירה זו יש להרשיע את הנאשם.

אשר לתקנה 144(א)(4) לתקנות התעבורה. תקנה זו קובעת כי נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם יודיע מייד ככל האפשר ובאמצעי הקשר המהירים ביותר לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה על האירוע הוא יפרט בהודעה את שמו ומענו, מקום האירוע ומקום הימצאו הוא.

למעשה, הנאשם הודה כי עזב את מקום התאונה כי נבהל. גם אם הנאשם הגיע בסופו של דבר לתחנת המשטרה וזאת לאחר שנסע לביתו ואסף את אשתו, עדיין לא יצא ידי חובתו כמצוות התקנה המחייבת אותו להודיע מייד ובאמצעי הקשר המהירים ביותר לתחנת המשטרה הקרובה, חשיבות רבה נוגעת למיידיות שבהודעה וזאת גם לשם הצלת חיי הנפגע.

אשר לתקנה 144(א)(2)(א) לתקנות התעבורה. תקנה זו מחייבת את הנאשם אשר היה מעורב בתאונה לדאוג לכל מניעת נזק לנפגע, משעזב הנאשם את זירת התאונה, לא הושיט עזרה, מודה הוא כי הפר את חובתו גם על-פי תקנה זו.

כב' השופטת ד' קליימן בסופו של יום קבעה כי, מניתוח התנהגות הנאשם באורה של תקנה 144 לתקנות התעבורה על סעיפיה-הקטנים עולה כי, הנאשם אשר היה מעורב בתאונה בה נפגע אדם, עזב את מקום התאונה מבלי להזעיק למקום את שירותי ההצלה, לא המתין ליד הנפגעת עד להגעתם, לא מסר את פרטיו לאדם במקום התאונה, הזיז את רכבו ולא הודיע מייד ככל האפשר, באמצעי הקשר המהירים ביותר למשטרה על התרחשות התאונה ובכך לא נהג הנאשם כפי שנהג סביר ואחראי היה נוהג.

עוד נקבע כי בבואו של בית-המשפט לגזור את דינו של הנאשם שומא עליו ליתן דעתו לעובדה כי אכן עוד באותו ערב הגיע הנאשם מיוזמתו לתחנת המשטרה ולא בכדי בחרה התביעה להאשימו בעבירה בניגוד לתקנה 144 לתקנות התעבורה ולא בעבירת ההפקרה החמורה יותר.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 12826/05 {מדינת ישראל נ' יפת תלמה, תק-של 2007(4), 14059 (2007)} קבע כב' השופט עופר נהרי כי בנסיבות בהן הנאשמת עצמה מודה כי אכן שמעה "מכה חזקה" היה עליה לפעול כמצוות תקנה 144 לתקנות התעבורה. בסיטואציה מעין זו, יש לדעת כי נהג איננו יכול לעשות דין לעצמו ולקבוע על-פי פרשנות סובייקטיבית על בסיס חוש השמיעה שלו כי המכה ששמע איננה "פגיעה", ואין נהג יכול לקבוע כ"רופא" שהולך הרגל לא "נפגע" ולפטור עצמו כנהג מלקיים חובותיו. הנאשמת הודתה כי לא חשה כל פחד מעד התביעה לאחר האירוע, ולכן גם במישור זה לא היתה סיבה שלא ליתן לו פרטים.

ב- ב"ש (תעבורה ת"א) 2348/08 {מונרוב ערן נ' מש א תא תנועה, תק-של 2007(4), 32449 (2007)} קבעה כב' השופטת דלית ורד כי לאחר תאונת הדרכים הזיז המבקש את רכבו ממקומו, וזאת בניגוד להוראת תקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה, ועל-אף שהיה מודע לאיסור להזיז את הרכב, בפרט במקרה בו יש נפגעים ועובדה זו הינה אחת הסיבות שגרמה להשתהות החקירה.

ב- ת"ד (תעבורה יר') 2654/06 {מדינת ישראל נ' כהן חיים, תק-של 2007(3), 21139, 21145 (2007)} קבע בית-המשפט כי הנאשם הזיז את רכבו בתאונה שבה נחבלה המתלוננת בחבלה של ממש מיוזמתו, על-אף שידע כי בתאונה נפגעה אשת המתלונן, הזזה שלא נעשתה לצורך הגשת עזרה, לפיכך הרשיע את הנאשם בעבירה בניגוד לסעיף 144(א) + (ב) לתקנות התעבורה.

ב- ת"ד (תעבורה ב"ש) 1411/04 {מדינת ישראל נ' תפוחי אליהו, תק-של 2007(3), 20131 (2007)} קבעה כב' השופטת רלי גליקליס כי באשר לעבירת הזזת הרכב התרשמה מעדותו של הנאשם כי הרכב הוזז ממקומו על מנת שזה יוכל להגיש סיוע לנפגעים. מה עוד שלנאשם לא היה שמץ של מושג שהוא מעורב בקרות התאונה, שכן אם ידע ודאי היה נוהג כחוק. אשר-על-כן, ולאחר שקבעה כי הנאשם אינו אחראי לקרות התאונה, כב' השופטת רלי גליקליס מצאה לנכון לזכותו אף מעבירה זו של הזזת רכב ממקום התאונה לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה.

ב- ת"ד (תעבורה יר') 2392/06 {מדינת ישראל נ' רייך יורי, תק-של 2007(2), 22069, 22071 (2007)} קבע בית-המשפט כי גם ההגנה מסכימה שלא נמסרו פרטים למתלונן ומעדות הנאשם עולה באופן ברור שלא טרח לעצור במקום התאונה אלא מרחק רב ממנה. הנאשם גם לא דיווח למשטרה על אירוע התאונה ומכאן שנעברה עבירה על אי-מסירת פרטים.

במקרה דנן, בית-המשפט זיכה את הנאשם מגרימת התאונה והרשיעו בגין עבירה של תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה, שעניינה אי-מסירת פרטים.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 10071-07 {מדינת ישראל נ' רועי ואקנין, תק-של 2010(3), 76059 (2010)} ציינה ההגנה בסיכומיה אמירה קצרה כי, לטעמה התנהגותו של הנאשם לאחר התאונה מתאימה לעבירה על תקנה 144 לתקנות התעבורה ולא לעבירה על סעיף 64 לפקודת התעבורה.

כב' השופט עופר נהרי דחה אמירה זו ובהתבסס על העובדות הבאות: הנאשם העיד כי שמע "בום", הסתכל במראה, ראה רוכב אופנוע מתגלגל הצידה ובכל זאת המשיך הנאשם לנסוע; הנאשם העיד כי ברמזור סמוך עצרה לידו אישה ואמרה לו שהוא היה מעורב בתאונה, אלא שגם בשלב זה בחר הנאשם לנסוע מהמקום למקום עבודתו; הנאשם העיד כי ראה בדופן האחורית ימנית של משאיתו שריטה שלא היתה לדבריו לפני כן, ובכל זאת המשיך, לדבריו, בסיבוב חלוקת ציוד רפואי במסגרת עבודתו; לדברי הנאשם, רק כששמע ברדיו שמחפשים את הנהג של המשאית שהיתה מעורבת בתאונה, התקשר למשטרה וכי לדבריו, שינה את טעמו ודעתו כי אין לחזור לשגרה וזאת כי חשש לדבריו לחיי הפצוע ולמצבו שלו שבו הוא נמצא; גם בתחנת המשטרה בחר הנאשם תחילה שלא לספק את האמת לגבי התאונה ורק אחר-כך בחר, לדבריו, לספר את האמת.

כב' השופט עופר נהרי הדגיש כי התנהגותו של הנאשם לאחר התאונה כאמור לעיל, מצויה בהחלט בתחום ההתנהלות המגבשת את יסודות העבירה של הפקרה לאחר פגיעה אשר בסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה. זוהי דוגמה ברורה להתנהגות החמורה והפסולה שהמחוקק ביקש להרתיע מפניה, עת יצר את סעיף 64א לפקודת התעבורה, ואלה הן בהחלט הנסיבות העובדתיות המגבשות את העבירה על הוראת סעיף 64א לפקודת התעבורה.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 12712-09 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' סימי אברהם, תק-של 2010(2), 147847 (2010)} קבע כב' השופט ישראל ויטלסון כי תיאור הכאבים אותם תיאר העד, הוא תיאור אמיתי, אותנטי, של פגיעה שהתרחשה בו, בעקבות המכה נשוא הדיון כאן. לכן תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה חלה במקרה זה.

כאשר אין חולק כי הנאשמת לא מסרה את פרטיה לנהג המעורב, וכי הנהג המעורב, אכן נחבל בגופו בדרך של כאבים, אין מחלוקת כי יש להרשיע את הנאשמת בעבירה כאמור.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13204/09 {מדינת ישראל נ' עזו בר, תק-של 2010(2), 110 (2010)} קבע כב' השופט ישראל ויטלסון כי החובה למסור פרטים כוללת מסירת פרטים מלאים על אתר, וכולל מספר רישיון נהיגה, מספר רישיון רכב, תעודת ביטוח ומספר תעודת זהות - את כל אלה - לא עשה הנאשם.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 10547/06 {מדינת ישראל נ' מור יהודה, תק-של 2009(4), 18831 (2009)} קבע כב' השופט עופר נהרי כי עלה בידי המאשימה להוכיח הן שהתרחשה תאונה בין כלי הרכב כמפורט בפרק העובדות אשר בכתב האישום, והן שכתוצאה מתאונה זו אירעה פגיעה בגוף. במצב דברים שכזה מורה כידוע תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה, כי מוטל על נוהג הרכב למסור לשוטר, או לאדם שנפגע, או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה, את שמו ומענו, את מספר רישיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, ולהציג לפי דרישתם את רישיון הנהיגה, רישיון הרכב או תעודת הביטוח ותעודת הזהות וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם.

במקרה דנן, הנאשם העלה טענת הגנה ולפיה הוא לא יכול היה לטענתו למסור פרטים בו במקום ובזמן, וזאת לנוכח כך שירד גשם והמכוניות המעורבות היוו הפרעה לתנועה בצומת ולכן, לדבריו, לאחר דין ודברים עם המעורב, הניע הנאשם את מכוניתו לאחור כדי לנתקה ממכוניתו של המעורב, עקף את מכוניתו העומדת של המעורב, סימן לו לדבריו בידו לנוע אחריו, המשיך לנסוע מאות מטרים לדבריו, ואז פנה לסמטה שגם בה נסע מאות מטרים ואז בשלב זה כבר נוכח לדעת שהמעורב כבר לא מצוי מאחורי רכבו וכל אותה העת אין כל מקום לדברי הנאשם לעצור את כלי הרכב על מנת להחליף פרטים, וכך קרה שלא נתן פרטים.

כב' השופט עופר נהרי דחה טענה זו מחמת הטעמים המצטברים הבאים:

האחד, הנאשם ציין כי חילופי הדברים בינו לבין המעורב ארכו כ- 2 דקות. גם המעורב ציין כי האירוע נמשך מספר דקות. הנאשם ציין כי במהלך דין ודברים זה הוא אמר למעורב דברים מיותרים שלא היה צריך לומר לו וכי הוא (הנאשם) היה מאוד כעוס על המעורב על כך שהמעורב ביצע עצירה של רכבו בצומת. הנאשם גם ציין כי המעורב נעלב וטען כלפי הנאשם כי לא זו בלבד שהנאשם פגע ברכבו מאחור אלא שאף צועק עליו. הנאשם גם אישר שהמעורב ביקש החלפת פרטים. הנה כי כן מסתבר כי היתה הזדמנות והיה זמן לקיים דין ודברים. הנאשם התקשה להסביר בבית-המשפט הכיצד, מחד גיסא, היה זמן ויכולת לדין ודברים, אך, מאידך גיסא, לא היה זמן ויכולת למסור פרטים כלשהם.

השני, לאחר הדין ודברים בחר, כך מסתבר, הנאשם לעקוף עם מכוניתו את מכוניתו של המעורב שנותר לעמוד במקום והותיר את המעורב מאחור. המעורב עשה רושם אמין וכן בעדותו. בית-המשפט האמין לו כי הנאשם ביצע תימרון זה במהירות, עקף את רכבו של המעורב, כמעט פגע במעורב אגב כך, ופשוט חמק מהמקום.

השלישי, הנאשם טען כי לאחר שהתנתק ממכוניתו של המעורב וביצע עקיפה של מכוניתו של המעורב, סימן הנאשם באמצעות תנועת יד למעורב כי ייסע אחריו. יש חוסר סבירות בגרסת הנאשם כמו גם בציפייתו כי תוך כדי עקיפה, ובגשם {לטענתו} יבחין המעורב בתנועת ידו ובאם יבחין בה גם יפרש נכונה את כוונותיו {לטענתו}.

הרביעי, גם המשך התנהלותו של הנאשם איננה תומכת בגרסתו בפרשה זו וזאת, בכל הכבוד, בלשון המעטה. מסתבר כי הנאשם בחר לנוע, לדבריו, מאות מטרים בכביש אשר בהמשך ולא מצא לנכון לעצור בשום מקום במהלך הדרך הארוכה הזאת.

החמישי, הנאשם התקשה להסביר לא רק מדוע לא עצר {אף שהיה לדבריו מקום לעצור בסמטה זו ולו לרכבו שלו} כשם שהתקשה להסביר מדוע לא עצר מייד כשהמעורב איננו מאחוריו.

השישי, ככלל, יש לומר כי נסיעה על פני מאות מטרים בכביש הראשי ואחר כך מאות מטרים בסמטה מבלי לעצור ותוך טענה כי אין מקום כלשהו לעצור כברת דרך כה ארוכה כדי להחליף פרטים, היא גרסה אשר קיים קושי לקבלה.

השביעי, מסתבר כי הנאשם גם לא פנה מיוזמתו בשלב כלשהו למשטרה על מנת לומר כי היה מעורב בתאונה וכי נפלה כביכול אי-הבנה {לגרסתו} בינו לבין נהג מעורב {אשר מן הסתם מחפש אותו, שהרי אין מחלוקת כי נהג זה ביקש את פרטיו על אתר}. כל שהעיד הנאשם בהקשר זה הוא שכעבור כחודש התקשרו אליו מהמשטרה והוא היה המום וחשב שזו בדיחה, לדבריו.

ב- עפ"ת (מחוזי חי') 12939-08-09 {נימר קארם נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(4), 2323 (2009)} קבע כב' השופט כמאל סעב כי תקנה 144(א) לתקנות התעבורה מחייבת כל מי שמעורב בתאונה ש"יעצור מייד במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר".

במקרה דנן, המערער לא עצר במקום והמשיך בנסיעתו. מכאן, שהוא לא קיים את הדבר הבסיסי והעיקרי אשר מחייבת אותו תקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה, כך שדי בהפרה זו כדי להוביל למסקנה שהרשעתו בדין.

עוד יש לומר כי מדברי הנפגעת עולה שהיא עומדת לפנות לטיפול רפואי כדי שתיבדק, כך שברי מדבריה כי היא חשה שנפגעה ומבקשת לבחון אם יש צורך בקבלת טיפול רפואי.
אין לקבל את פרשנותו של המערער ביחס למונח "נפגע" ואין זה מתקבל על הדעת לקבוע כי "נפגע" זה רק מי שסבל מחבלות של ממש, כי הרי לכל פגיעה, יש השלכות על הגוף ועל הנפש וכי פגיעה נפשית אינה נחזית באופן בולט וגלוי.
קבלת פרשנותו של המערער ביחס למילה "נפגע" עלולה להוציא מגידרה את כל אלה שפגיעתם תהיה בנפש ולא פגיעה גלויה וחשופה ואין זו תכלית המחוקק, כי הרי המילה "פגיעה" כוללת גם פגיעה בגוף וגם בנפש, כך מדריך אותנו השכל היישר וההיגיון הבריא. כאמור, נזק גוף כולל גם נזק שהשאיר חבלות ממש הן בגוף והן בנפש, נזק גלוי ונזק סמוי.

ב- ת"ד (תעבורה חי') 30325-08 {מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' גיא קליינר, תק-של 2009(4), 1952 (2009)} קבעה כב' השופטת רחל חוזה כי סעיף 64א לפקודת התעבורה מחייב את העצירה במקום התאונה כדי לאפשר לנהג בירור מדוייק של אופן התרחשות התאונה וכאשר עצירה במרחק ממקום התאונה לא תאפשר זאת ואילו תקנה 144 לתקנות התעבורה מחייבת את העצירה המיידית במקום התאונה או קרוב אליו ככל שניתן ובלי להזיז הרכב כדי לאפשר, בין היתר, את חקירת התאונה וקביעת האחריות לה על-ידי גורמי החקירה המוסמכים.

זאת ועוד. האפשרות של הכשרת עצירתו של רכב במקום הקרוב למקום התאונה ולא במקום עצמו, אפשרות שנקבעה בחוק ובתקנה, מתייחסת למצב שבו נדרש פינוי של זירת התאונה, כך שלא ייווצר סיכון של ממש בהשארת הרכב הפוגע במקום התאונה עצמה {לדוגמה, הסעת רכב מנתיב הנסיעה לשוליים או לצד הכביש והסעת רכב אל מחוץ לתחומי צומת יוכלו להיחשב ככאלה העונים על דרישות הסעיף והתקנה הנ"ל לעניין עצירת הרכב בסמוך למקום התאונה}.

כב' השופטת רחל חוזה הרשיעה את הנאשם בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה ואי-עצירה במקום תאונה, בניגוד לקביעות הסעיפים 304 לחוק העונשין, סעיפים 64א(א) + (ב) לפקודת התעבורה ותקנה 144(א) לתקנות התעבורה.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13435/08 {מדינת ישראל נ' פרץ זיגפריד, תק-של 2009(3), 21934 (2009)} קבע כב' השופט שלמה איזקסון כי משלא הוכח לבית-המשפט כי היה מגע בין כלי הרכב שבהם מדובר, הורה הוא לזכות את הנאשם מעצם מעורבותו בתאונה.

לפיכך, מזוכה הנאשם גם מהעבירות הנוספות שבכתב האישום, הנובעות מתקנה 144 לתקנות התעבורה, שעל-פי לשונה מחייבת התרחשות תאונה, כדי להטיל חובה למסירת פרטים או לעצירת הרכב במקום התאונה.

ב- ת"ד (תעבורה אשד') 236-09 {מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' נסיב אגדזני, תק-של 2010(4), 41618 (2010)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה של אי-מסירת פרטים בניגוד לתקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה. עסקינן בנאשם שוותק נהיגתו משנת 1993 ולחובתו 25 הרשעות קודמות. בין הצדדים קיים הסדר טיעון. כב' השופטת גילת שלו אישרה את ההסדר וגזרה על הנאשם קנס כספי בסך 500 ₪; פסילה בפועל לתקופה של 60 יום בניכוי 60 ימי הפסילה המינהלית שריצה הנאשם ופסילה על-תנאי לתקופה של חודש אחד למשך שנה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תאונת דרכים שתוצאותיה הריגה או פגיעה בגוף (תקנה 144 חתקנות)