אין פניה אלא בבטחה (תקנה 41 לתקנות)

תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:

"41. אין פניה אלא בבטחה (תיקונים: התשכ"ב, התשכ"ו(6), התשכ"ט(7), התש"ל(3))
נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש."

על-פי תקנה 41 לתקנות התעבורה, נאסר על נהג לסטות ימינה אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.

על-פי התקנה הנ"ל החובה לנקוט באמצעי זהירות חלה על הנהג הסוטה מקו נסיעתו. עליו לוודא בטרם הסטיה כי הוא יכול לעשות זאת בבטחה בלא להפריע לתנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.

אם כן, תקנות התעבורה מחייבות את נוהג הרכב לנקוט בזהירות יתר בפנייתו שמאלה, שכן תקנה 41 לתקנות התעבורה, קובעת כי נוהג רכב לא יפנה שמאלה תוך כדי נסיעה ולא יסטה מקו נסיעתו אלא במהירות סבירה ובמידה שיכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.

החובה לנקוט אמצעי זהירות הדרושים חלה לגבי כל עוברי הדרך - אם מאחורי הרכב ואם בצדדיו או מלפניו. אין מדובר בדרישה ערטילאית ומופשטת לחלוטין, אלא שעל נוהג הרכב לנקוט צעדים מעשיים היאים והמתאימים לכל מקרה ונסיבותיו.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13005-08 {מדינת ישראל נ' יואב לוי, תק-של 2010(4), 30556, 30558 (2010)} קבעה כב' השופטת דלית ורד כי במקרה דנן הנאשם לא וידא כי באפשרותו לסטות ימינה בבטחה, אלא הוא מיהר וסטה על-מנת להיות זה שיגיע ראשון להולך הרגל שעמד על הטיילת.

זאת ועוד. לקראת השלמת הסטיה ימינה הנאשם לא המשיך בנסיעה אלא עצר, כשמעשיו אלו הם שגרמו לאירוע התאונה. לאור כל האמור לעיל, כב' השופטת דלית ורד הרשיעה את הנאשם.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 11591-08 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' גסיקה ישראלי, תק-של 2010(3), 24243 (2010)} יוחסה לנאשמת סטיה שלא בבטחה בניגוד לתקנה 41 לתקנות התעבורה.

הנאשמת טענה כי היא לא יכלה לעשות דבר וחצי דבר כדי למנוע את התאונה, שכן היא פנתה ימינה לפי הוראת החץ בנתיב נסיעתה הבודד, והרוכב אשר פגע ברכבה בדופן ימין למעשה נדחק לתוך רכבה, טרם סיום פנייתה ימינה בצומת. הנאשמת הדגישה כי טרם הפניה ימינה היא אותתה על כוונה לפנות לימין בצומת.

כב' השופט ישראל ויטלסון בזכותו את הנאשמת מחמת הספק קבע כי האפשרות, כי התאונה התחרשה לאחר שהנאשמת כבר פנתה ימינה, לפי המותר במקום, והרוכב הוא זה אשר ניסה לעקוף מימין לרכב הנאשמת אפשרית, ובמידה אשר משאירה הספק באשר להאשמות המיוחסות לנאשמת.
ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 11627/07 {מדינת ישראל, ענף התנועה נ' מעברי מאיר, תק-של 2009(1), 17424, 17425 (2009)} קבעה כב' השופטת דלית ורד כי מוטל היה על הנאשם בטרם החל בסטיה לבדוק את מצב התנועה, אך בהודעתו במשטרה לא טען הנאשם כי וידא שביכולתו לבצע את הסטיה בבטחה בלא להפריע לרכב הנוסע בנתיב הימני או כי הוא אותת לפני שהחל בסטיה, ואף בפני בית-המשפט לא טען הנאשם במפורש כי הוא נקט באמצעי זהירות כלשהם.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 10372/08 {מדינת ישראל נ' פולונסקי גריגורי, תק-של 2008(4), 14487, 14489 (2008)} קבע בית-המשפט כי הנאשם נכשל בקיום חובתו לבצע את הסטיה בבטחה, הוא התעלם מהרוכב, בפנייתו שמאלה חסם את קו נסיעתו באופן פתאומי וגרם לתאונה. לא זאת אף זאת, בית-המשפט לא מצא כל ראיה ולפיה ניתן לקבוע כי הרוכב התרשל באופן נהיגתו טרם התאונה. בית-המשפט הרשיע את הנאשם.

ב- ת"ד (תעבורה פ"ת) 2091/06 {מדינת ישראל נ' שלזינגר אהרן, תק-של 2008(2), 18381, 18383 (2008)} הנאשם דבק בגירסתו כי לא הבחין ברוכב עד לאימפקט. בית-המשפט קבע כי אין בפי הנאשם כל הסבר סביר למחדלו זה. אף בעת הביקור במקום התאונה, כשנדרש ליתן הסברים לאור הממצאים במקום, תנאי הדרך והצבת רכבו – לא היה בפיו תשובה.

לאור הנ"ל, קבע בית-המשפט כי הנאשם תמרן פנייתו מבלי שהבחין ברוכב ומבלי שהבטיח השלמת התמרון בבטחה.

ב- ת"ד (תעבורה פ"ת) 2768/06 {מדינת ישראל נ' סלאם לירון, תק-של 2007(3), 3356, 3358 (2007)} קבע בית-המשפט כי משעה שמודה הנאשם עצמו כי פנה שמאלה מבלי לוודא שאינו מפריע לתנועה ואינו מסכן המשתמשים בכביש, הרי שלא עמד בדרישות תקנה 41 לתקנות התעבורה.

ב- ת"ד (תעבורה עכ') 11066/03 {מדינת ישראל נ' לביא שרגא, תק-של 2007(1), 16666, 16678 (2007)} קבע בית-המשפט כי הנאשם צריך היה לצפות, כי בעליה, כאשר הכביש מסומן בקו קטעים המאפשר ביצוע עקיפה ובמיוחד, כאשר רכב הנאשם מאט כדי לפנות אל עבר המצפור, כשלא מסומן לפניו צומת דרכים, שרכב כלשהו ינסה לעקוף משמאל ומכאן נובעת חובתו לנקיטה באמצעי זהירות מוגברים המחייבים אף עצירה, בטרם ביצוע הפניה.

בית-המשפט הדגיש במקרה דנן כי הנאשם בטרם החל לבצע בפועל את הפניה, היה חייב לבדוק במראה השמאלית כדי לוודא שאין רכב שעוקף אותו.

זאת ועוד. אין ספק, כי נהג סביר יכול היה בנסיבות העניין, להבחין באופנוע בטרם יפנה הוא לשמאל. לא די באיתות כדי לצאת ידי חובה, אלא על נהג רכב המבצע פניה אל מצפור, לוודא בטרם פניה, שהדרך פנויה וכי אין הוא חוסם דרכו של רכב אחר. עובדה היא שהיתה התנגשות ודרכו של האופנוע נחסמה.

ב- ת"ד (תעבורה עכ') 10136/03 {מדינת ישראל נ' שעבאן מוחמד, תק-של 2006(1), 13796, 13800 (2006)} הנאשם עצר את הרכב בצד ימין מול קניון כנעאן, באותה עת בכיוון נסיעת הנאשם מאחוריו, נסע הרכב המעורב, הנאשם הסיע את הרכב ופנה שמאלה לכיוון חניית הקניון, חסם דרכו של הרכב המעורב, הרכב המעורב בלם וניסה לברוח שמאלה וכלי הרכב התנגשו בנתיב הנגדי, כאשר רכבו של הנאשם ניזוק בדלת קדמית שמאלית, והרכב המעורב ניזקו בחזית ובכנף קדמית ימנית.

השאלה שעמדה לדיון במקרה דנן היא האם לאור האמור לעיל, הפר הנאשם את החובות המוטלות עליו על-פי תקנות התעבורה?

בית-המשפט קבע כי גם אם נקבל את טענת הנאשם, כי הרכב המעורב נסע במהירות כה גבוהה, הרי עדיין חייב היה להבחין בו הנאשם מאחר והנ"ל היה בתחום שדה הראיה.

העובדה כי הנאשם לא הבחין ברכב המעורב כלל אלא רק ברגע האחרון, יש כדי להצביע על רשלנותו. גם אם הרכב המעורב נסע במהירות גבוהה, הרי אין לי ספק, שלו היה הנאשם עירני למתרחש גם במהלך הפניה שמאלה, היה אמור להבחין ברכב המעורב, וכפועל יוצא מכך, היה צריך להאיץ מהירותו או לחלופין לעצור.

גם אם נקבע, שהרכב המעורב נסע במהירות מופרזת, דבר שהוא סביר בנסיבות העניין, הרי ההלכה היא שרשלנות של אחר, אין בה כדי לשלול את רשלנות הנאשם, כל עוד רשלנותו של הנהג האחר ניתנת לציפיה.

בית- המשפט הדגיש כי מהירות גבוהה מעל המותר של רכב אחר, היא בהחלט מסוג התנהגויות שעל נהג לצפות, משלא צפה זאת, הרי התרשל.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אין פניה אלא בבטחה (תקנה 41 לתקנות)