הסדרי טיעון

בטרם נכנס לגופם של דברים, נציין כי הדברים כפי שיפורטו להלן בהרחבה, יפים הם גם כאשר עסקינן בהסדרי טיעון בענייני תעבורה.

השאלות הכרוכות במעמדם של הסדרי הטיעון ובהתייחסות בתי-המשפט אליהם, הן שאלות השבות ומעסיקות את בתי-המשפט ובעלי הדין - ללא הרף. העיסוק המתמיד בהסדרי טיעון נובע בראש ובראשונה מכך שהסדר הטיעון משמש כיום בשיטתנו המשפטית כלי מרכזי במנגנון אכיפת החוק.

מספר מאפיינים משפיעים על הדיון בהסדרי הטיעון {לעניין זה ראה דברי כב' השופטת ד' בייניש ב- ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002) כפי שיובאו להלן בהרחבה}.

ראשית, על-אף מרכזיותו של מוסד הסדרי הטיעון אין הוא מוסדר בשיטתנו בחקיקה, וכל התפתחותו היא תוצאה של פרקטיקה שנולדה מתוך ערכיה וצרכיה של השיטה המשפטית שלנו. יצויין כי בדומה לכך התפתח מוסד הסדרי הטיעון על דרך הפרקטיקה גם בארצות אחרות, ורק במיעוטן ניתן למוסד ביטוי סטטוטורי.

שנית, מוסד הסדרי הטיעון קשור מעצם טיבו בשיטה המשפטית המשמשת בסיס לצמיחתו. כך, מטבע הדברים קשור הוא להשקפה בדבר חלוקת התפקידים שבין הגורמים המופקדים על אכיפת החוק - התביעה ובתי-המשפט - ושורשיו נעוצים בשיטה האדוורסרית. רק בשיטה שבה שני הצדדים, התביעה והנאשם, מביאים ראיות לבית-המשפט והם גם רשאים לוותר עליהן ולהגיע להסכמים ביניהם, ניתן להכיר בהסדרי טיעון במתכונת המקובלת אצלנו.

זאת ועוד. מוסד הסדרי הטיעון יכול להתפתח בסביבה משפטית שבה רשאי התובע לשקול שיקולים של אינטרס הציבור בהעמדה לדין, ואף להציע לבית-המשפט את סוג ומידת העונש.

כאמור, הסדר טיעון הינו הסכם בין תובע לנאשם, בו מתחייבת התביעה לוותר על חלק מהאישומים המיוחסים לנאשם, או להמיר אישום חמור באישום קל, או לוותר לנאשם ויתור אחר המעניק לו הקלה בקשר לתוצאות המשפט, וזאת בתמורה להודיית הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו {בג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב ואח', פ"ד מ(2), 393 (1986)}.

יודגש כי בדרך-כלל, הסדר טיעון אינו רק לעניין העונש, ובמקרים רבים הוא נערך גם לקביעת העובדות בכתב האישום ולקביעת העבירות המיוחסות לנאשם, בין אלה שנוסחו במקור ובין אלה שתוקנו בעקבות הסדר הטיעון.

על-פי עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, בית-המשפט הדן בתיק אינו צד להסדר הטיעון ואף אינו נוטל חלק במשא ומתן לגיבושו. הסדר טיעון לעניין העונש בא לידי מימוש כאשר הנאשם מקיים את חלקו ומודה בעובדות המוסכמות, והתביעה מצידה מקיימת את חלקה כאשר היא טוענת בבית-המשפט גם את נימוקי הקולא שלטובת הנאשם, הכל על-פי ההסכם שבין שני הצדדים.

מעצם טיבו של הסדר הטיעון נובע כי הנאשם, שוויתר על זכותו לניהול הליך אשר בו נטל ההוכחה על התביעה, מצפה ומקווה לקבל מידי בית-המשפט את התוצאה המבוקשת - הקלה בעונש. מדובר בציפיה או בתקווה של הנאשם המבוססת על ההסכם שנערך בינו לבין התביעה לעניין העונש שזו תבקש, אולם על-פי שיטתנו, בית-המשפט אינו מחוייב על-פי אותו הסכם.

הסדר הטיעון מייתר את קיומו של ההליך הפלילי לשם בירור העובדות וקביעת ממצאי ההרשעה או הזיכוי, והוא אף עשוי לייתר את הליך גזירת-הדין שלאחר ההרשעה. בכך מחליף ההסדר את ההליך הדיוני המסורתי שנקבע ככלי להגשמת המשפט הפלילי.

לפתחו של בית-המשפט מונח, איפוא, מסלול חלופי שנועד גם הוא להגשמת התכלית של ההליך הפלילי. במסלול זה, נחסך מבית-המשפט ניהול הליך אדוורסרי של הבאת ראיות בידי הצדדים ובחינתן, ונמנע ממנו הצורך לקבוע עובדות ולהסיק מהן מסקנות משפטיות.

אך גם בהתקיים הסדר טיעון, בית-המשפט אינו פטור מתפקידו המובהק בהרשעה ובהטלת העונש. עליו לוודא כי לפניו הודיית אמת שעל-פיה רשאי ואף חייב הוא להרשיע את הנאשם, וכן מוטל עליו לגזור את דינו.

השאלה העיקרית העומדת בפני בית-המשפט היא, כיצד ינחה עצמו בית-המשפט בבואו לגזור את הדין לאחר שההסכם בין הצדדים הונח על דוכנו והוא קיבל את הודיית הנאשם בעובדות ואף הרשיעו.

התייחסותו של בית-המשפט למוסד הסדרי הטיעון כפי שהתפתח בשיטתנו, עברה מספר שלבים.
בראשית הדרך, נרתעו הצדדים מפני חשיפת קיומם של הסדרי טיעון ומפני פירוט נסיבות עריכתם של ההסדרים שהתגבשו, ואלה הוסתרו מבית-המשפט.

ככלל, באותה תקופה כל שידע בית-המשפט הוא שהנאשם הודה וכי התביעה מבקשת עונש מסויים בהתחשב בהודיה, אולם ההסכם בין הצדדים לא נחשף. הטעם לכך נבע, בין היתר, מהרצון שלא לערב את בית-המשפט בעניינים העומדים בבסיס ההסדר, אשר לא נתבררו בראיות קבילות ובהליך משפטי.

טעם נוסף - שהיה, ככל הנראה, הטעם העיקרי - הוא רתיעתם של בתי-המשפט מפני הכרה בהסכמים אלה, אשר "הנפש היפה סולדת מהם". הרתיעה של בתי-המשפט מהסדרי טיעון נבעה בעיקר מהחשש כי ההסדרים עלולים לפגוע באינטרס הציבורי שבהענשת עבריינים, ובעיקרון השוויון בפני החוק.

תופעה זו אפיינה לא רק את בתי-המשפט בישראל. הסודיות שאפפה את עריכת הסדרי הטיעון והסתרתם מעיני בית-המשפט היתה גם נחלתם של הסדרי הטיעון בארצות-הברית ובקנדה. על ההסדרים נמתחה ביקורת רבה, נוכח החשש מפני "עסקאות" הפוגעות בתחושת הצדק ובשוויון בין הנאשמים. הביקורת שבאה לידי ביטוי גם בכתיבה אקדמית כנגד הסדרי טיעון, התייחסה בעיקר להיבטים המוסריים והפילוסופיים הקשורים בפרוצידורה מיוחדת זו.

ביקורת מרכזית היתה כי הסדרי טיעון פוגעים בתחושת הצדק. מלומדים שונים סברו כי הסדרי הטיעון אינם משקפים את האירוע המפליל ואת מעשי הנאשם שהם העילה להרשעתו, אלא את כישוריהם של באי-כוח הצדדים הנושאים ונותנים לשם עשיית ההסדר. עוד הועלתה כנגד הסדרי הטיעון הטענה בדבר הסכנה להרשעת החף מפשע אשר יתפתה להודות עקב ההטבות שהוצעו לו. הועלה אף חשש מפני תובע אמביציוזי שיבקש להשיג הרשעה בכל מחיר. כן נטען כי העבריין שחטא לא יקבל את העונש הראוי לו אלא עונש מופחת, וכי בית-המשפט יהפוך למעין "חותמת-גומי" המאשר את הסכמת הצדדים ללא שיקול-דעת עצמאי; אלה עלולים לפגוע באמון הציבור בבתי-המשפט ובכושר ההרתעה של ההליך הפלילי כלפי עבריינים פוטנציאליים.

ברבות השנים החל תהליך שהביא למפנה בהתייחסות למוסד הסדרי הטיעון. המפנה נבע בעיקרו משיקולים מעשיים ומצרכי המציאות החזקה מכל, ואף נבע מהפקת לקחים ומהסדרת התחום של הסדרי טיעון, באופן שהקטין את הסיכונים הטמונים במוסד זה.

ב- ע"פ 532/71 {בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1), 543 (1972)} ועל-אף שבית-המשפט ביטא בלשון חריפה את הסתייגותו מהסדרי טיעון, הוא הכיר בקיומם, ועמד על ההכרח לחושפם ועל הצורך להנחות את התביעה ואת בתי-המשפט בדרך ההתייחסות אליהם.

בפרשת בחמוצקי כב' השופט מ' לנדוי ביטא את הסתייגותו מהסדרי טיעון, במיוחד כאשר הם אינם נחשפים בפני בית-המשפט. לדבריו "אין צריך לומר שהנפש היפה סולדת מכל אלה ובשיטה אידיאלית של עשיית צדק אין מקום לפשרות אלא משמצאה התביעה שיש בידה ראיות מספיקות להעמדת אדם לדין, חייב הדין להתברר עד תומו, אם על-פי הודאה של הנאשם שמקורה בהרגשת אשמה ובידיעה שאין לו מה לטעון נגד האישום, ואם אחרי הבאת הראיות המסתיימת בפסק-דין של זיכוי או של הרשעה. עסקה הנעשית עם עבריין בחדרי חדרים והמסתיימת בהטלת עונש קל יותר ממה שראוי היה להטיל עליו, יש בה טעם לפגם והיא עלולה לעורר בציבור רושם של איפה ואיפה בעשיית דין בפושעים, ושל משיכת חוטים מאחורי הקלעים על-ידי בעלי השפעה".

אף-על-פי-כן, הכיר בית-המשפט בפרשת בחמוצקי בחיוניותם של הסדרי הטיעון. לעניין זה קבע כב' השופט מ' לנדוי כי "אין אנו חיים בתור הזהב, ועשיית הדין הלכה למעשה יכולה רק לחתור לקראת צדק מוחלט בלי להשיגו בשלמותו. כשם שהמשפט קובע תדיר רמת מינימום שאינה מגיעה עד למיצוי מלא של דרישות המוסר, כך לא נוכל כנראה בלעדי השימוש במכשיר זה, למרות היותו פגום מבחינת מוסרית, וגם בתי-המשפט אינם יכולים להתעלם מהכרח שלא יגונה. לשון אחרת, טובת הציבור דורשת לעיתים לוותר על הענשתו המלאה של עבריין {או אפילו על הענשתו בכלל, כאשר עושים אותו עד המדינה}, כדי לחסוך מזמנם של עובדי הציבור ולהחיש את הליכי המשפט בכללם, או כדי להביא לידי הרשעתם של עבריינים אחרים שאלמלא כן לא היו מובאים לדין כלל והיו ממשיכים בפעילותם הפושעת. אולם יש צורך בסייגים בנושא רגיש זה, כדי למנוע את הסכנות שהזכרתי".

כב' השופט חיים כהן הביע דעתו שיתרונותיהם של הסדרי הטיעון מן הבחינה המעשית שקולים "כנגד מגרעותיהם מן הבחינה הפילוסופית". לדבריו קיימים יתרונות שגם הנאשם וגם הציבור יוצאים נשכרים מעסקת הטיעון.

טובות הנאשם: הוא חוסך את עצמו מעינויי-הדין שבמשפט ממושך; תור משפטו מגיע בהקדם; אין הוא מסכן עצמו בטענות הגנה העלולות להיות לו לרועץ.

טובות הציבור: עבריין שההוכחות נגדו חלשות או אפסיות, מורשע בדינו; כוח-האדם של המשטרה יישמר וינוצל למטרות חשובות אחרות; הוצאות אוצר המדינה הן על בתי-המשפט והן על המשטרה והפרקליטות מופחתות בהרבה ונמצא משלם המיסים נשכר.

בפרשת בחמוצקי נקבע, כי יש להביא לידיעתו של בית-המשפט את דבר ההסכם. עוד נקבע כי על בית-המשפט לוודא שההודיה ניתנה על-ידי הנאשם מרצון ותוך הבנת משמעויותיה, ובידיעת הנאשם כי בית-המשפט אינו קשור בהבטחת התביעה לפי ההסדר.

מאז פסק-הדין בפרשת בחמוצקי, התפתחו הכללים והסייגים שעל פיהם רואה עצמה התביעה הכללית מחוייבת לנהוג בכל הנוגע להסדרי טיעון, וכן הכללים והסייגים אותם מפעילים בתי-המשפט בביקורתם השיפוטית על ההסדרים האמורים.

ככלל, עם חלוף השנים מאז פסק-הדין בפרשת בחמוצקי, בתי-המשפט אינם מתייחסים עוד להסדרי הטיעון כהכרח לא-יגונה כפי שנאמר באותה פרשה, אלא מכירים בערכם ובתרומתם. אין מדובר רק בצורך מעשי אלא במוסד אשר יש אינטרס ציבורי בקיומו, ויש לו הצדקה רעיונית כחלק מהשיטה האדוורסרית.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' מצא ב- ע"פ 4722/92, 4900 {מרקוביץ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 45 (1993)} לפיהם "הפרקטיקה של עסקות טיעון מהווה חלק משיטת הדיון האדוורסארית, אשר לא רק יוצרת את התנאים להתפתחותה - שעיקרם בעומס הכמותי הכבד המוטל על בתי-המשפט - אלא גם מספקת את הצידוקים הרעיוניים והמתודיים התומכים בה. שהלוא שיטת הדיון האדרוורסארית איננה מכתיבה רק ניגוד בין הצדדים היריבים, אלא גם הידברות ביניהם, לשם צמצום מחלוקת ולשם איזון יתרונות וחולשות המצויים אצל כל אחד מהם ושלרוב שני הצדדים ערים לקיומם".

גישה זו של כב' השופט א' מצא להצדקתם של הסדרי הטיעון עולה בקנה אחד עם המגמות ההולכות ומתפתחות כיום בשיטתנו, הקוראות לפיתוח דרכי הבנה והידברות בין צדדים להליך, בדומה להליכי גישור ולהליכים מוקדמים, שיש מקום להנהיגם גם במישור הפלילי.

מגמה זו מייחסת משקל לנכונותו של נאשם לשאת באחריות למעשיו, ולצורך להעריך משקלה של נטילת אחריות מצידו לעניין ההקלה בעונש.

דומה כי כיום מוכנים בתי-המשפט להכיר בכך שהסדרי טיעון אינם בהכרח מחלישים את יסוד ההרתעה בענישה, אלא עשויים לתרום להרתעה אפקטיבית בכך שמביאים הם להרשעתם של נאשמים רבים יותר, ובהם נאשמים שמטעמים שונים עלול היה להתעורר קושי בביסוס אשמתם בראיות קבילות.

האפקטיביות העונשית באה לידי ביטוי גם בכך שהתוצאה העונשית עשויה להיות מיידית ומהירה. בין היתר, נראה כי ההכרה במוסד הסדרי הטיעון מוצדקת יותר מאז הרחבת הייצוג הניתן לנאשמים באמצעות הסניגוריה הציבורית.

מהטעמים האמורים, מקובל כיום לראות בהסדרי טיעון כלי לגיטימי, ומכשיר התורם לאכיפת החוק. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ד' דורנר ב- ע"פ 6967/94 {נקן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 397 (1996)} לפיהם "הסדר טיעון אינו עניינה של הפרקליטות בלבד. הוא אחד הכלים למלחמה בפשע. ההסדר אינו רק אמצעי להחשת שמיעתם של משפטים, אלא בחשבון הכללי יכולים הסדרי טיעון להביא לתוצאות צודקות יותר. באמצעות ההסדר ניתן, כפי שאירע במקרה שלפנינו, להשיג ראיות נגד נאשם עיקרי, להביא להרשעת נאשם שללא הודאתו באשמה ספק אם חומר הראיות היה מספיק להרשעתו, ואף לסכל ביצוע עבירות נוספות".

בצד היתרונות שמנינו לעיל לעניין חשיבותם של הסדרי הטיעון, אין להתעלם מהסיכונים שהסדרים אלה נושאים עמם והם "סיכונים טבועים" במוסד מעצם אופיו.

מהצד האחד עומד החשש מפני הרשעת נאשם חף מפשע, עקב נכונותו להודות במיוחס לו בשל הפיתוי שבטובת ההנאה הגלומה בהסדר.

מהצד האחר אורב החשש מפני פגיעה בעיקרון השוויון, שמא התביעה - גם כאשר פועלת היא בתום-לב - עלולה ליתן משקל בלתי-ראוי לנימוקים מקלים מסויימים עד כדי פגיעה באינטרס הציבור להענשת עבריינים או שמא חלילה עלולה התביעה להיכשל במשוא פנים כלפי עבריין בעל מעמד או השפעה.

כפי שיובהר להלן, הערובות המרכזיות לביטול חששות אלה אצלנו, מעוגנות במציאות המשפטית בה אנו פועלים, בעקרונות השיטה ובמסורת המקצועית שהתפתחה בישראל, המקיימת מערכת תביעה עצמאית.

חשיפת חומר הראיות במלואו לפני נאשם בטרם שמיעת המשפט, והייצוג הניתן לנאשמים בעבירות חמורות, יש בהם משום ערובה הולמת לכך שהנאשם או בא-כוחו יוכלו להעריך באופן מושכל את סיכוייהם במשפט ולהחליט להודות שלא על-פי לחץ חיצוני.

זאת ועוד. החשש הרב שמביעים המבקרים את מוסד הסדרי הטיעון - בארצות-הברית, למשל - נעוץ במידה רבה בתפקיד התביעה שם. בחלק משיטות המשפט המדינתיות בארצות-הברית, מעמדו ואופן בחירתו של התובע עלולים לעורר חשש שמא יגלה רצון להשיג הרשעה בכל מחיר.

מנגד, השיטה שלפיה פועלת התביעה בישראל, הבנויה על מערך מקצועי ועצמאי, וכן הקרקע המשפטית והציבורית עליה צמחה גישת התביעה והביקורת השיפוטית הקיימת על החלטותיה, יש בהן כדי להסיר את החשש האמור.

מלכתחילה, מחייב מוסד הסדרי הטיעון את התביעה לשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים להכרעה בדבר עצם עריכת הסדר הטיעון ותנאיו, כשהיא פועלת כרשות מינהלית המופקדת על אכיפת החוק ועל האינטרס הציבורי שבהשלטת המשפט.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' מצא בפרשת מרקוביץ לפיהם "המופקדת על שמירת עניינו של הציבור, במסגרתן של עסקות טיעון, היא התביעה, והדעת נותנת, כי היא ממלאה תפקיד זה במסגרתה של מדיניות תביעתית כוללת, המותווית על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה. חזקה על התביעה, שבגיבוש הסכמתה להתקשר בעסקת טיעון מסויימת מביאה היא בחשבון את כלל הגורמים והשיקולים, שבנסיבות העניין הנתון יש לייחס להם משקל. לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעסקה, כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעסקה. ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם. וקשת המקרים שבין שני הקטבים הללו מערבת גורמים שונים העשויים להטות את עמדת התביעה, אם לצד ההתקשרות בעסקה ואם כנגדה, וכן להשפיע על תנאיה ההכרחיים".

הסדרי טיעון לעניין העונש מצויים בצומת רגיש ביותר, בנקודת המפגש שבין סמכויות התביעה לבין סמכויותיהם ותפקידיהם של בתי-המשפט. במהותם, נוגעים הסדרי הטיעון האמורים לאחד מתפקידיו המובהקים של בית-המשפט - ענישת עבריינים - אשר נראה לכאורה כי התביעה, כחלק ממנגנון אכיפת החוק, פולשת אליו. קושי זה הינו אחד מהקשיים הניצבים בפני בית-המשפט בבואו להכריע בנוגע למעמדם של הסדרי טיעון לעניין העונש.

נקודת המוצא היא ההנחה המוסכמת, כי תפקיד גזירת הדין מוטל על שכמו של בית-המשפט. בבואו לגזור את הדין, אחראי בית-המשפט אחריות משפטית ומוסרית לעונש שיוטל על ידו {ראה לעניין זה דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ע"פ 2034/91 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 91(2), 2442 (1991); ע"פ 1290,1289/93 יאיר לוי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 158 (1994)}.

כמי שמופקד על גזירת הדין, מוטלת על בית-המשפט האחריות להגנה על זכויות הנאשם מחד גיסא, ולשמירת אינטרס הציבור מאידך גיסא. קביעת העונש נותרת בידיו על-פי נקודת האיזון הראויה בין שני אלה. כך בכל הליך פלילי, וכך על דרך העיקרון גם כאשר בא בפני בית-המשפט הסדר טיעון.

מוסכם על הכל כי בטרם יגזור את הדין, יוודא בית-המשפט שהודיית הנאשם מבוססת על הבנתו המלאה של משמעויות ההסדר, וכן יוודא כי ההודיה נמסרה מרצון חופשי ובידיעתו של הנאשם כי בית-המשפט אינו מחוייב בקבלת ההסדר, תוך הבנת התוצאות המשתמעות מכך.

משקבע בית-המשפט כי אין פגם בהודיית הנאשם בעובדות המרשיעות והרשיעו בעבירות המיוחסות לו, מגיע שלב גזירת הדין בשים-לב לקיומו של הסדר הטיעון.
כיוון שבית-המשפט הוא עצמאי בגזירת הדין, השאלה שנשאלת היא כיצד ידריך עצמו בית-המשפט בתפקידו זה, שעה שמונח לפניו הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים בהסכמה, והם מציעים לו עונש מוסכם. מהו העונש ההולם בנסיבות אלה ומהי מידת ההתחשבות של בית-המשפט בהסדר הטיעון בשלב גזירת הדין? בסוגיה זו נסתמנו גישות השונות כפי שיפורטו להלן בהרחבה.

אשר לגישת "העונש הראוי". על-פי גישה שניתן לכנותה "גישת העונש הראוי", בית-משפט הגוזר את הדין יבחן אם העונש המוסכם על הצדדים הוא העונש הראוי בעבירות מן הסוג שהנאשם הורשע בהן על-פי הודייתו, וידחה עונש מוסכם שהפער בינו לבין העונש הראוי הוא משמעותי.

גישה זו היא גישתו של כב' השופט א' גולדברג כפי שבאה לידי ביטוי ב- ע"פ 442/91 {אילנה אסיס נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך יט, 799} לפיה "היעדר יחס, במידה משמעותית, בין העונש המוסכם והעונש הראוי, דיו כדי להצדיק דחייתו של הסדר טיעון. והיעדר היחס במקרה זה, בולט על פניו".

על-פי גישה זו, השיקולים המנחים את התביעה לעריכת הסדר טיעון ולבקשת עונש מקל במסגרתו, הם אותם שיקולים לקולא שבית-המשפט עצמו מביא בחשבון בגוזרו את הדין.

כב' השופט א' גולדברג צדק בקובעו כי במקרים רבים חלק משיקולי התביעה המנחים אותה להקל עם הנאשם הם השיקולים אשר גם בית-המשפט יראה להתחשב בהם לקולא. מובן מאליו כי שיקולים להקלה בעונש שהתביעה מוכנה להכיר בהם, הם השיקולים שהיתוו בתי-המשפט בפסיקתם, כרלוונטיים להקלה בעונש.

אולם, עמדה זו אינה משקפת את כל היבטיו של הסדר הטיעון ותכליותיו. כך למשל, עשויה התביעה לייחס משקל לצורך להפנות את משאביה ומשאבי המשטרה לחקירות נוספות. התביעה תיתן במקרים רבים דעתה לקשיי הוכחה בתיק ולצורך לחסוך או למנוע את הפגיעה הצפויה בהעדתם של עדים.

לשיטת כב' השופט א' גולדברג, אין בטעמים הללו, כשלעצמם, כדי להצדיק הקלה עם הנאשם, והחשש מפני סיכול מטרות הענישה מן ההיבט ההרתעתי הוא שמכריע את הכף. נקודת המוצא של גישת "העונש הראוי" היא כי משהודה הנאשם, אין עוד משקל לקשיי הוכחה בתיק שכן הודיית אמת הביאה להרשעת אמת. הודיה, נטילת אחריות מצד הנאשם למעשה העבירה, וחיסכון בזמנו השיפוטי של בית-המשפט, הן אכן נסיבות שתילקחנה בחשבון להקלת העונש. יחד עם זאת, לפי אותה גישה, אין ליצור פער משמעותי בין העונש הראוי לעונש המוטל בשל שיקולים החורגים משיקולי ענישה מובהקים.

כב' השופט א' גולדברג קבע בפרשת יאיר לוי שלעיל כי קיומו של פער משמעותי בין העונש המוסכם בהסדר הטיעון לעונש הראוי מחטיא, לדעתו, את מטרתו של המשפט הפלילי, ואין הוא מתיישב עם ההיבט ההרתעתי, הכללי והאינדיווידואלי, הנדרש כדי להגן על הערך החברתי הנתון בסכנה מהישנות העבירה {ראה גם ע"פ 6675/95 שילוח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 672 (1996)}.

אשר לגישה בדבר "בחינת שיקולי התביעה". על-פי גישה זו, אותה ביטא בפסיקתו כב' השופט א' מצא, הכלל הוא כי בית-המשפט יכבד הסדרי טיעון, אלא אם נוכח כי שיקולי התביעה בעריכת הסדר הטיעון היו בלתי-ראויים ופוגעים באינטרס הציבור.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' מצא בפרשת יאיר לוי לפיהם "המחלוקת ביני לבין חברי, כב' השופט גולדברג, מתמקדת בהגדרת אמת המידה שעל פיה מוטל על בית המשפט להחליט בדבר אישורו או דחייתו של הסדר טיעון, שבגדרו מתבקש הוא על-ידי התביעה לגזור לנאשם עונש פלוני, שיש בהטלתו משום הקלה עם הנאשם לגבי העונש שהיה ראוי לו אלמלא ההסדר. ... די לי שאזכיר את עיקרה של המחלוקת: לשיטת חברי, על השופט מוטל לבדוק אם העונש המתבקש על-ידי התביעה (על יסוד הסדר הטיעון) אינו חורג במידה משמעותית מן העונש הראוי. לאמור: ...היעדר יחס, במידה משמעותית, בין העונש המבוקש לבין העונש הראוי, דיו להצדיק את דחייתו של ההסדר. לשיטתי, לעומת זאת, לא העונש המבוקש, בתור שכזה, הוא הטעון בדיקה, אלא השיקולים שהנחו את התביעה להסכים להסדר, שמכוחו מבקשת היא להקל בעונשו של הנאשם. אף שככלל יעמיד השופט את התביעה בחזקתה כי החלטתה התבססה על שיקולים נאותים, בידו - כמי שמופקד על הענשת הנאשם - לחקור ולדרוש בדבר שיקוליה. אך כל עוד לא נוכח, כי הסכמת התביעה להסדר התבססה על שיקולים בלתי-ראויים, או שההסדר, בכללו, פוגע בעניין הציבורי, יכבד את עמדת התביעה ויגזור את העונש על-פי המבוקש במסגרת ההסדר".

לשיטתו של כב' השופט א' מצא, בדרך-כלל ובהיעדר פסול בשיקולי התביעה בעריכת הסדר הטיעון, על בית-המשפט לכבד את ההסדר, כשם שמכבד הוא בדרך-כלל את עמדת התביעה כשמבקשת היא להקל בעונשו של נאשם.

ויודגש כי כב' השופט א' מצא אינו סבור כי על בית-המשפט לקבל את הסדר הטיעון, כאילו משתמש הוא חותמת-גומי. הוא חזר והדגיש בפסיקתו את חובת בית-המשפט לקיים חקירה ודרישה ביחס לשיקולי התביעה, ולא לראות את ההסדר בבחינת "כזה ראה וקדש".

על-פי גישתו, קיימת חזקה כי התביעה פועלת כדין ובהתאם למדיניות התביעה המותווית על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה. אף קיימת חזקה שבגיבוש עמדתה בהסדר הטיעון, מביאה התביעה בגדר שיקוליה את כלל השיקולים הכלליים והפרטניים הנוגעים לעניין.

על בית-המשפט לבחון את שיקוליה של התביעה בכל מקרה לגופו, ולהגביל את התערבותו לדחיית העונש המוצע בהסדר, רק לאותם מקרים בהם פוגע הסדר הטיעון בעניין הציבורי. וכדברי כב' השופט א' מצא בפרשת מרקוביץ: "אך כשם שעל התביעה להפעיל שיקול-דעת זהיר קודם לקשירתה של עסקת טיעון הנוגעת לעונש, כך גם על בית-המשפט לנהוג איפוק בעת בחינתה של העסקה ולהגביל את התערבותו למקרים בהם גלוי וברור כי העסקה פוגעת בעניין הציבורי, או אינה מתיישבת עמו, ולפיכך מוטעית. אין זה עניין של דין, אלא עניין של מדיניות שיפוטית, שבעיני היא חיונית ורצויה".

על-פי הגישה האמורה, התערבות בעונש מוסכם המקל במידה ניכרת עם הנאשם, עשויה להיות מוצדקת רק כאשר יש אינדיקציה לכך שהתביעה טעתה בשיקוליה עד כדי פגיעה באינטרס הציבור. נקודת המוצא אינה העונש החורג לקולא, אלא השיקול המוטעה או הפסול של התביעה.

אשר לגישות הביניים. בין שתי גישות כאמור שבקצוות, מצויות גישות נוספות. חלקן קרובות יותר לגישת "העונש הראוי" של כב' השופט א' גולדברג, וחלקן קרובות יותר לגישה של "בחינת שיקולי התביעה", היא גישת כב' השופט א' מצא.

הגישות הקרובות לזו של כב' השופט א' גולדברג, הן אלה המעמידות במרכז את תפקידו של בית-המשפט בהטלת העונש. כך השקפתו של כב' השופט מ' חשין וכך גם גישת כב' השופט י' קדמי, שכל אחד מהם ביטא עמדתו על-פי דרכו.

גישתו של כב' השופט מ' חשין קרובה במידה רבה לגישת "העונש הראוי", אך מעניקה משקל רב יותר ל"ציפיות" הנאשם ולהסתמכותו על הסדר הטיעון. נקודת המוצא של כב' השופט מ' חשין נשענה בעיקר על תפקידו ואחריותו של בית-המשפט כמטיל העונש, אחריות הנגזרת מתפקידו הקונסטיטוציוני וממעמדו העצמאי. יחד עם זאת, לשיטת כב' השופט מ' חשין, יש ליתן להסדר הטיעון משקל נוסף, מעבר לשיקולי "העונש הראוי".

לעניין זה יפים הם דברי כב' השופט מ' חשין בפרשת יאיר לוי לפיהם "בראש ובראשונה שומה עליו על בית-המשפט לבדוק את שיקולי המהות לקולה ולחומרה, ועסקת הטיעון, באשר היא, לא תמצא מקומה בין שיקולים אלה. עם זאת, דומני כי ראוי לו לבית-המשפט לשקול את עסקת הטיעון - בין יתר השיקולים שלעניין - ובשני היבטים נכבדים אלה. היבט אחד עניינו בנאשם גופו, ומשתי בחינות אלו. ראשית, ייזכר כי עסקת טיעון הינה, מבחינתו של הנאשם - ועל דרך העיקרון - עסקה שאינה הדירה. לאחר שהודה באשמתו נתון הנאשם לחסדי בית-המשפט ("חסדים" - במובנו המשפטי של המושג), והרי כוחו סר מעליו. מי שכך נתון לחסדי הזולת, ראוי הוא שילמדו עליו זכות כלשהי. שנית, בחותמו על עסקת טיעון מטפח נאשם תקווה בליבו כי בית-המשפט ייענה לבקשת התביעה הכללית ויקל מעליו, ותקווה זו ראויה היא למשקל כלשהו משל עצמה. אכן, הנאשם מוזהר כמה וכמה פעמים כי אין בית-המשפט קשור בעסקת הטיעון: סניגורו מזהיר אותו; ידידיו מזהירים אותו; התביעה מזהירה אותו; בית-המשפט מזהיר אותו. ואולם ככל שיוזהר שוב ושוב, וככל שיועמד על הסיכון שהוא נוטל על עצמו, לא יתייאש נאשם מן הרחמים, והציפיה והתקווה יחלחלו בו. אינטרס ההסתמכות קורים לדבר בלשוננו, לשון אנשי המשפט, ונאשם יקווה ויצפה וייחל. לא נוכל להתעלם מגורם אנושי זה, ואכן לא נתעלם ממנו".

עוד נקבע כי "היבט שני עניינו באותו משולש של משטרה - פרקליטות - בית-משפט. שאם השלושה משתפים פעולה ביניהם (בגדרי החוק) לבניית משולש המלחמה בפשיעה, חייב כל קודקוד לזכור את שני הקודקודים האחרים, והרי בלי שלושה קודקודים לא ייכון משולש. פירוש הדברים הוא, שבית-המשפט חייב בכבודה של הפרקליטות ובהגנה על מעמדה".

כב' השופט י' קדמי בפרשת שילוח סבר כי בבוחנו את הסדר הטיעון, על השופט להבטיח לא רק כי שיקולי התביעה לעשיית ההסדר היו ראויים, אלא גם את סבירות העונש המוסכם והיחס בינו לבין העונש הראוי. לשיטתו, בשונה משיטת כב' השופט א' גולדברג, יש להתחשב בוויתורו של הנאשם על הוכחת אשמתו כשיקול בין יתר השיקולים בהם מתחשב בית-המשפט בבחינת סבירותו של העונש. נראה כי גישתו של כב' השופט י' קדמי מייחסת משקל ליתרונותיו של הסדר הטיעון בנסיבות הקונקרטיות של העניין הנדון, להבדיל מהיתרון שיש להסדר הטיעון בפרספקטיבה הרחבה של אכיפת המשפט.

אשר לגישת האיזון. גישה זו, שמה את הדגש על מלאכת האיזון הנעשית בידי בית-המשפט בנוגע לגזירת העונש, וחורגת מההיבט של ביקורת על שיקולי התביעה כשלעצמם. גישה זו בוחנת אם נתקיים האיזון בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם, לבין התועלת שיש בעונש המוצע במסגרת ההסדר לאינטרס הציבור.

לגישה זו ניתן ביטוי בפסק-דינה של כב' השופטת נתניהו בפרשת מרקוביץ לפיו "על בית-המשפט לבחון, אם נעשה בעסקה איזון הולם בין טובת ההנאה שהיא מעניקה לנאשם - בין העונש המוצע בה, בהשוואה לנורמת הענישה המקובלת בהתחשב בחומרת העבירה ונסיבותיה ובנסיבותיו של הנאשם - לבין התועלת שיש בה לאינטרס הציבורי, בהתחשב במטרה שלשמה נעשתה העסקה".

יודגש כי הגישה שהוגדרה כגישת האיזון, קרובה יותר לגישתו של כב' השופט א' מצא, אשר העיד על עצמו כי אינו חולק על העיקרון לפיו על הסדר הטיעון לבטא איזון בין טובת ההנאה המוענקת לנאשם לבין האינטרס הציבורי.

מן האמור לעיל, ניתן לקבוע, כי הסתמנו שני זרמים מרכזיים שלצידם זרמו יובלים מסתעפים. הזרם האחד מייחס משקל מכריע לגזירת העונש הראוי בידי בית-המשפט. בצידו האחד של זרם זה עומדת גישתו של כב' השופט א' גולדברג לפיה הסדר הטיעון צריך לבטא את העונש הראוי על-פי נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו של העבריין, ואל לו לסטות באופן משמעותי מהעונש שהיה נגזר אלמלא נערך ההסדר. לפי גישה זו, גם אין להביא בחשבון את הרקע להסדר הטיעון, או את חולשת הראיות בתיק. מן הגישה האמורה מסתעפות גישות גמישות יותר, השמות את הדגש על תפקידו המרכזי של בית-המשפט בהטלת העונש, אך מביאות בחשבון בהליך גזירת הדין, בין היתר, גם את ציפיות הנאשם, את עמדת התביעה ואת קיום ההסדר. זו היא גישת כב' השופט מ' חשין.

במרכזו של הזרם האחר עומדת הגישה המתמקדת בהסדר הטיעון ובתרומתו לאינטרס הציבור. גישה זו מתפצלת אף היא לתת-זרמים הזורמים ביובלים שונים. מן העבר האחד מצויה גישתו של כב' השופט א' מצא לפיה כיבוד הסדר הטיעון הוא אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה, ולכן יש להעמיד את ההסדר בחזקת תקינותו. כאמור, גם לשיטתו, אין בית-המשפט פטור מלבחון את טעמי התביעה ושיקוליה. עם זאת, חזקה על התביעה כמופקדת על אינטרס הציבור שתסכים להסדר ראוי ומאוזן, ולפיכך אם לא יימצא כי הסדר הטיעון נוגד את אינטרס הציבור ואינו מתיישב עמו, יכבדו בית-המשפט. גישת האיזון המסתעפת בזיקה לגישת כב' השופט א' מצא, מכירה בחשיבותו של מוסד הסדרי הטיעון לאכיפה הפלילית ואינה רואה בו בן חורג לשיטת הענישה, אך בוחנת היא את קיום האיזון בהסדר הטיעון מנקודת המבט של בית-המשפט, ואינה מסתפקת בבחינת שיקולי התביעה כשלעצמם.

אשר למבחן ההולם - גישת האיזון. כב' השופטת ד' בייניש ב- ע"פ 1958/98 {פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002)} מתקשה לקבל את גישתו של כב' השופט א' מצא במלואה. גישה זו עלולה להביא לכך שהתביעה תצטייר כמכתיבה לבית-המשפט את העונש ההולם, באופן שעלול לפגוע באמון הציבור בבתי-המשפט. יש לזכור כי ממילא הסדרי הטיעון אינם מעוררים אמון בציבור מחשש לפגיעה בצדק ובשוויון בין נאשמים, אף אם אין לחשש זה אחיזה במציאות.

חשדנות זו עלולה להתעורר גם כלפי בתי-המשפט, הסומכים ידיהם על ההסדר שנעשה על-ידי התביעה. אולם, הסתייגותה העיקרית של כב' השופטת ד' בייניש מהגישה של "בחינת שיקולי התביעה" בלבד, נובעת מכך שגישה זו במלואה עלולה לפגוע בתפקידו המובהק של בית-המשפט בהליך הפלילי - גזירת העונש - ולהטיל עליו את התפקיד המוגבל של הפעלת ביקורת שיפוטית מינהלית על התביעה. קיים חשש כי בית-המשפט יתקשה במילוי תפקיד הביקורת המינהלית על התביעה במסגרת ההליך הפלילי, וזאת בשל הכלים המוגבלים שיש בידו לבדיקה מעמיקה של שיקולי התביעה בהגיעה להסדר טיעון.

הליך הטיעונים לעונש לאחר הרשעה במסגרת הסדר טיעון, הוא מעצם טבעו הליך קצר. על דרך הכלל, בית-המשפט אינו מכיר את הראיות ואף אינו בוחן אותן, ומטבע הדברים הוא אינו יכול לבחון את הנתונים שנמסרו לו על-ידי הצדדים, גם אם אלה פרשו בפניו את שיקוליהם וגם אם יש לו אמון מלא בתביעה ובתקינות פעילותה.

השיטה האדוורסרית כשלעצמה אכן מטילה על התביעה אחריות לייצוג האינטרס הציבורי, ועל הסניגוריה מוטל ייצוג הנאשם וזכויותיו, אולם בית-המשפט אינו פטור מאחריותו לגזירת הדין על-פי העקרונות הקונסטיטוציוניים של השיטה.

כלומר, בשיטתנו אין בית-המשפט פטור מקביעה עצמאית של נקודת האיזון הראויה בין טובת ההנאה הצומחת לנאשם מהסדר טיעון לעניין העונש, לבין אינטרס הציבור כפי שהוא בא לידי ביטוי בעונש שבית-המשפט גוזר.

בכך אין בית-המשפט משים עצמו קטיגור במקום התביעה, אלא ממלא הוא את תפקידו השיפוטי המובהק. משקל טיעוניה של התביעה לקולא הוא רב, אך לא בהכרח מכריע.

ודוק, הסדר הטיעון - באשר הוא - אינו רק שיקול אחד ככל יתר השיקולים העומדים בפני בית-המשפט הגוזר את העונש. הסדר הטיעון, כשהוא לעצמו, מהווה שיקול מרכזי בגזירת הדין, הן מטעמים של אינטרס הציבור והן כדי למלא אחר ציפיות הנאשם המוותר בהודייתו על זכותו לניהול ההליך הפלילי עד תומו. לכל אלה ייתן בית-המשפט משקל רב בעת שהוא מפעיל את שיקול-דעתו בשלב גזירת הדין. עם זאת, אין מדובר בשיקול בלעדי.

הכל מסכימים כי האינטרס הציבורי במובנו הרחב מחייב את בתי-המשפט לעודד קיומם של הסדרי טיעון. קיום הסדרי טיעון מאפשר פרישה רחבה יותר של אכיפת החוק ובכך יש כוח מרתיע כשלעצמו, העשוי לאזן את אפקט ההקלה בעונש במקרה הקונקרטי.

הסדר טיעון אשר נכרת בהתאם לכללים ועל-פי שיקולים ראויים, מקצר את עינוי הדין של הנאשם ושל נאשמים פוטנציאליים הממתינים לכתב אישום נגדם. ההסדר מסייע לרשויות האכיפה בהעמדת עבריינים נוספים לדין, ומבטיח ענישה שאינה מרוחקת בזמן ממועד ביצוע העבירה. הוא חוסך את המשאבים הרבים המושקעים בניהול הליך פלילי, לעיתים מורכב וממושך, המכביד הן על התביעה והן על הנאשם, ומפנה את בית-המשפט העמוס לעייפה, לעיסוק בתיקים אחרים.

מבחינה ערכית, יש להסדר הטיעון ערך מוסף כאשר העבריין מקבל על עצמו אחריות למעשיו. בנוסף לכל אלה, הסדר טיעון מסייע לנפגע העבירה, בהביאו בחשבון את הצורך בשיקומו המהיר ובמניעת פגיעה נוספת בו עקב העדתו.

כל שניתן לומר בשבחו של הסדר הטיעון המהווה שיקול מרכזי בגזירת הדין, נוסיף ונאמר כי כל יתרונותיו אינם חזות הכל ומצויים הם על כף אחת של המאזניים. על הכף האחרת מצויים המקרים אשר בהם האינטרס הציבורי יחייב עמידה איתנה של התביעה, ללא קיצורי דרך וללא הקלות. אם באלה תערוך התביעה הסדר טיעון, תעמוד היא לביקורתו של בית-המשפט, ויהיה בכך נימוק לדחיית הסדר הטיעון לעונש. אין להתעלם גם מכך שהסדר טיעון המקל במידה מופרזת בעונש, מערער את האמון במערכת האכיפה, פוגע בשוויון בפני החוק ומעורר חשד של העדפת נאשמים שיש בידם להשיג ייצוג בעל כישורים וקשרים המועילים להם.
הנה כי כן, קיומו של הסדר טיעון הוא שיקול מרכזי בשיקוליו של בית-המשפט הגוזר את העונש. ככלל, בית-המשפט יראה לקיים את הסדר הטיעון, בשל הטעמים הקשורים בחשיבותם ובמעמדם של הסדרי הטיעון.

יחד עם זאת, תמיד חייב בית-המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי גבה של התביעה.

במסגרת בחינתו של העונש המוצע, ייתן בית-המשפט דעתו לכל שיקולי הענישה הרלוונטיים, ויבחן אם מקיים העונש המוצע את האיזון הדרוש ביניהם. לשם כך, יבחן בית -המשפט את העונש ההולם בנסיבות העניין, וישקיף עליו גם באספקלריה שהעמידה לרשותו התביעה בהסדר הטיעון שערכה.

בבחינת הסדר הטיעון, נקודת המוצא היא מידת העונש המוצע בשים-לב לסוג העבירה, לחומרתה ולנסיבות ביצועה. כמו בכל הליך של גזירת הדין, ייתן בית-המשפט דעתו גם לנסיבות האישיות של הנאשם ולשיקולי מדיניות של ענישה ראויה, ויתחשב בכל אלה.

בית-המשפט אינו יכול לקבוע אם התקיים האיזון הראוי בין אינטרס הציבור לטובת ההנאה שניתנה לנאשם, בלא שיבחן מה היה העונש הראוי לנאשם אלמלא הסדר הטיעון, ומהי מידת ההקלה שניתנה לו עקב הסדר הטיעון.

לשם הערכת מידת ההקלה יהיה על בית-המשפט לשקול, כמידת יכולתו ובשים-לב למגבלות הנובעות מהנתונים שלפניו, את מידת הויתור שויתר הנאשם נוכח סיכויי ההרשעה או הזיכוי אלמלא ההסדר, אף שהנחת היסוד היא כי הרשעת הנאשם מבוססת על הודיית אמת, וכי ההרשעה עומדת איתן על רגליה בלא קשר לראיות שבידי התביעה.

בית-המשפט יבחן, כמובן, את שיקוליה הפרטניים של התביעה בנסיבות העניין הנדון. כך למשל, ייתן דעתו לקשיים הצפויים בניהול המשפט, לרבות ריבוי עדים, הצורך בגביית עדויות מעדים שאינם בארץ, התחשבות בנפגע העבירה והצורך לחסוך ממנו עדות וחקירות.

כן ייתן בית-המשפט דעתו לאינטרס הציבורי שבהשגת הודיית הנאשם ובקבלת אחריותו למעשיו. עוד יביא בחשבון את האינטרס הציבורי במובנו הרחב - החיסכון בזמן השיפוטי ובמשאבי התביעה, והאינטרס הקיים בניצול יעיל של המשאבים שבידי כלל גורמי האכיפה. בין היתר, יהיה בית-המשפט מודע לצורך בהשגת ראיות נוספות להעמדת עבריינים נוספים לדין, בין באותה פרשה ובין בפרשיות אחרות שאינן קשורות לעניין הנדון.

לכל אלה יש להוסיף כי שיקול משמעותי שעל בית-המשפט להביא בחשבון בטרם יכריע אם לקבל או לדחות הסדר טיעון, הן ציפיותיו של הנאשם. נאשם אשר הודה על סמך הסדר טיעון, ויתר על זכותו לניהול הליך, ויתר על הזכות לחקור את עדי התביעה, ואף ויתר על הסיכוי לזיכוי.

אומנם, מבחינה משפטית צרופה, ההסכם בינו לבין התביעה הוא הסכם למאמץ מצד התביעה ולא הסכם לתוצאה. התביעה יוצאת ידי חובתה בבקשה עונש בהתאם להסדר הטיעון, ובהביאה את נימוקיה לקולת העונש. בכך מולאו ההתחייבויות החוזיות שבין הצדדים.

הנאשם אף מוזהר על-ידי סניגורו ובעיקר על-ידי בית-המשפט, כי האחרון אינו קשור בהסכם. יחד עם זאת, אין ספק שהנאשם מפתח ציפיה לכך שהתביעה תשכנע את בית-המשפט בצדקת טיעוניה. שיקול זה הוא בוודאי שיקול משפיע, שעל בית-המשפט לשקול בטרם דחיית הסדר טיעון. יחד עם זאת, גם שיקול זה ייבחן על-ידי בית-המשפט בשים-לב ליתר נתוני התיק שלפניו, ובמסגרת שקילת היחס ההולם שבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם בנסיבות העניין, לבין אינטרס הציבור במובנו הצר והרחב.

בית-המשפט ידחה הסדר טיעון אם ימצא כי נפל פגם או פסול משמעותי בשיקולי התביעה. הנחת עבודה ראויה היא כי התביעה עומדת בחזקת התקינות והכשרות, ובית-המשפט יניח ככלל כי התביעה, כמופקדת על אינטרס הציבור, פועלת בתום-לב ומשיקולים ענייניים. על הכבוד ההדדי המתחייב בין התביעה לבית-המשפט כזרועות במערכת אכיפת החוק עמד כב' השופט מ' חשין בפסק-דינו בפרשת יאיר לוי לפיהם "אם עשתה הפרקליטות עסקת טיעון, ראוי לו לבית-המשפט שישמור על כבודה של הפרקליטות ויעשה, בין השאר, לכיבוד העסקה".

יחד עם זאת, לדעת כב' השופטת ד' בייניש, אין די בחקירה ודרישה כדי לברר אם נימוקים פסולים ובלתי-ראויים עמדו ביסוד עריכת הסדר הטיעון. אין ספק שעל-פי כל גישה, ידחה בית-המשפט הסדר טיעון המבוסס על שיקול בלתי-ענייני, זר או פסול. אך באמות-מידה אלה אין די.

על בית-המשפט לדחות הסדר טיעון אם נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה, גם כאשר התביעה פעלה בתום-לב. אם לא נתנה התביעה משקל ראוי לשיקול רלוונטי מבין השיקולים הנמנים בין שיקולי הענישה המקובלים, ידחה בית-המשפט את הסדר הטיעון.
מצב כזה ניתן למצוא בנסיבות בהן מתברר, למשל, שהתביעה לא נתנה כל משקל לקיומו של עבר פלילי משמעותי לנאשם, או כאשר נתנה משקל רב מדי להיעדר עבר פלילי בנסיבות בהן סוג העבירה ומיהות העבריין אינם מצדיקים התחשבות כזאת.

כך גם, למשל, אם התביעה התחשבה התחשבות מופלגת לקולא בוויתור הנאשם על המשך ניהול המשפט, בשלב בו הבאת הראיות עמדה בפני סיום וסיכויי הזיכוי נראו על פניהם קלושים.

המסקנה היא, כי שיקול המפר במידה משמעותית את האיזון הראוי בין שיקולי הענישה הרלוונטיים, באופן שנוצר יחס בלתי-הולם בין ההקלה הניתנת לנאשם לבין אינטרס הציבור, יהיה בו כדי לפסול את הסדר הטיעון בשל טעותה של התביעה וזאת גם אם מניעיה כשרים הם.

זאת ועוד. לאחר שהצדדים הגיעו לידי הסדר טיעון, יודיעו על כך לבית-המשפט ויתייחסו להסדר ככל שהוא נוגע לעובדות כתב האישום ולעבירות שההרשעה בהן מתחייבת מן העובדות. כאמור, גם לאחר עריכת הסדר טיעון, מן הראוי שעובדות כתב האישום ישקפו את אופן התרחשות המעשים המיוחסים לנאשם, ללא שינוי מהותי מאופן התרחשותם בפועל על-פי התשתית הראייתית הקיימת.

ככלל, בית-המשפט לא יתערב בפרטי האישומים שהתביעה מייחסת לנאשם אם הנאשם הסכים להודות בהם, אלא אם הוברר לו כי נפל פסול או פגם מהותי מהסוג של הטעיה, לחץ או פיתוי בהסדר לעניין האישום, או שהעובדות חורגות באופן קיצוני ובוטה מן העובדות שהוכחו בהליך שכבר התקיים בפניו.

בדרך-כלל, ככל שמדובר בפרטים המהווים את האישומים שבכתב האישום, לא יראה בית-המשפט להתערב בניסוחם המוסכם. מטבע הדברים, כאשר אין לפני בית-המשפט מידע מוקדם ביחס למעשי הנאשם ולראיות הקיימות נגדו המבססות מידע זה, הוא מוגבל ביכולתו להתערב בעניין זה.

אשר-על-כן, ככלל, ועל-פי חלוקת התפקידים המסורתית שבין בית-המשפט לתביעה בהליך הפלילי, יכבד בית-המשפט את שיקול-הדעת הרחב שיש לתביעה בכל הנוגע לעצם ההעמדה לדין ולקביעת האישומים המיוחסים לנאשם מלכתחילה.

בטרם יקבל בית-המשפט את הודיית הנאשם, יסביר לו בית-המשפט כי הוא אינו קשור להסדר הטיעון וכי קיימת אפשרות שלא יגזור עליו את העונש המוסכם בינו לבין התביעה. בית-המשפט יוודא כי ההודיה היא הודיית אמת, וכי הנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת התוצאות הצפויות בעקבותיה.

משמעות הדבר היא כי הודיית נאשם הניתנת בפני בית-המשפט אסור שתהא הודיה על-תנאי או הודיה מסוייגת, שכן יהא בכך כדי לחתור תחת בירור אמיתותה של ההודיה על-ידי בית-המשפט, ותחת בחינת הבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו.

רק לאחר שבית-המשפט שוכנע כי הנאשם הודה מרצונו ללא סייג ומתוך הבנת המשמעות של הדברים, ירשיעו בית-המשפט.

אשר לעונש המוצע על-פי הסדר הטיעון. בית-המשפט ישמע במסגרת הטיעונים לעונש את נימוקי התביעה לבקשת הקולא. הוא יקבל מפי התביעה את השיקולים לעריכת הסדר הטיעון, וכן את מירב הנתונים הקשורים לגזר הדין המוצע, הן מבחינת אינטרס הציבור והן מבחינת טובת ההנאה שניתנה לנאשם במסגרת ההסדר וסיבותיה.

בנוסף לכך, ישמע בית-המשפט מהצדדים טיעונים לעונש בהם יועלו השיקולים הרלוונטיים לענישה, לרבות טיעונים לחומרה מפי התביעה, כמו בכל הליך אחר שנועד לגזירת הדין. ככל האפשר, מועדפים הסדרי טיעון שבהם נקבע בין הצדדים טווח ענישה הנע בין עונש מזערי מוסכם, לעונש מירבי מוסכם.

טכניקה זו של הסדרי טיעון, מותירה בצד ההסכמה בין הצדדים יתר מרחב לשיקול-הדעת השיפוטי. יחד עם זאת, גם הסדר טיעון שהעונש המוצע בו נקבע לתקופה מוגדרת, אשר לכאורה טמונה בו מגמה לצמצום שיקול-הדעת שהצדדים מותירים לבית-המשפט, אינו פסול.

פעמים רבות, הסדר כזה נדרש כדי לאפשר לצדדים להגיע להבנה ולהסכמה, במיוחד נוכח רצונם של נאשמים להבטיח ככל האפשר את העונש הצפוי להם {ראה גם דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ע"פ 188/84 מאיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 162 (1984)}.

לאחר קיום הליך כאמור, יגזור בית-המשפט את הדין. הוא יבחן את העונש על-פי אמות-המידה שמנינו לעיל, ויבדוק אם העונש המוסכם שהוצע לו אינו מפר את האיזון הדרוש בין טובת ההנאה שהנאשם מקבל לבין אינטרס הציבור.

אם שוכנע בית-המשפט בקיומו של איזון כאמור, יאמץ את הסדר הטיעון. אם הופר האיזון האמור, אם התביעה הכללית חרגה בהפעלת השקלול ההולם במזיד, בשוגג או בתום-לב, ואם ציפיות הנאשם מנותקות מהצדקה עניינית, יסטה בית-המשפט מההסדר המוצע ויגזור את הדין על-פי שיקול-דעתו.
יודגש כי גם כאשר דוחה בית-המשפט את הסדר הטיעון בשל אחד הטעמים, עליו לגזור את העונש ההולם בשים-לב לנסיבות העניין, ותוך הבאה בחשבון של העובדה כי הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון. זאת כאשר הסדר הטיעון נערך בתום-לב וממניעים כשרים מצד התביעה.

ככלל, יש להניח כי בגוזרו את הדין על-פי שיקולים ראויים, הפער בין העונש שיגזור בית-המשפט לבין העונש עליו הסכימו הצדדים, לא יהיה עצום ורב. האיזון החדש שאותו יקבע בית-המשפט בגזירת הדין לאחר שדחה את הסדר הטיעון, ייעשה תוך שקלול נכון של כל שיקולי הענישה, כאילו נערך על ידו הסדר טיעון הולם.

גישה זו תביא לענישה מקלה לעומת זו הצפויה לנאשם, שלא הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע בעבירה דומה ובנסיבות דומות. כלל זה ראוי שיישמר, אלא אם יקבע בית-המשפט שעריכת הסדר הטיעון במקרה הקונקרטי, היתה פסולה מלכתחילה, וכי אינטרס הציבור נפגע מעצם עריכת ההסדר ומן ההקלה הצפויה בעונש.

מקרים מהסוג האחרון, כאשר נערך הסדר טיעון והוא נדחה מכל וכל מטעמים של פסלות עצם עריכת ההסדר, יהיו ללא ספק מעטים וחריגים.

המקרים בהם יסטה בית-המשפט מהסדר טיעון, על-פי גישת האיזון שאומצה בפרשת פלוני, הם איפוא המקרים החריגים ובית-המשפט יעשה כן מקום ששוכנע כי נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה. לעומת זאת, העובדה לבדה שהעונש עליו הוסכם איננו העונש שראוי היה להטילו בנסיבות המקרה לפי השקפתו של בית-המשפט, אין די בה כדי להביא לסטיה מן ההסדר {דברי כב' השופטת א' חיות ב- ע"פ 9600/04 גדי משראקי (המערער ב- ע"פ 9600/04) נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 2863 (2005); וראה גם ת"פ (שלום נצ') 32598-04-10 מדינת ישראל נ' אביחי מורד, תק-של 2011(1), 56397, 56400 (2011)}.

ב- עפ"ת (מחוזי מר') 1390-10-10 {אביב קובי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2010(4), 8502, 8503 (2010)} עסקינן בהסדר טיעון פתוח, בעקבותיו תוקן כתב האישום ונמחקו עבירות תעבורה מהותיות, כנהיגה רשלנית ואי-שמירה על הימין.

כב' השופטת נגה אהד, בדחותה את הערעור קבעה כי הסדר טיעון פתוח המוצג לבית-המשפט, מוצג, לאחר שהצדדים ובאי-כוחם הגיעו להבנות כי העונש הראוי לנאשם-מערער הוא בטווח שבין הרף העליון לרף התחתון.

כל אחד מהשותפים להסדר הטיעון עושה את שיקוליו בעד ונגד ההסדר, ומשהגיע להחלטה, קיבל ההסדר והסכים לו, אין לו מה להלין אם בית-המשפט גזר עונש על-פי ההסדר שהוצג אך בניגוד לציפיות.

המערער יכל שלא להסכים להסדר או להעמיד הרף העליון באופן שהוא מוכן לו. אך לא ייתכן לקבל תיקון כתב אישום לכתב אישום המקל יותר עם הנאשם, ובעצם בהודעת הערעור יש לנו חזרה מהסדר הטיעון הלכה למעשה.

ב- ת"פ (מחוזי יר') 986-04-10 {מדינת ישראל נ' פיריש אל חג' עותמן, תק-מח 2010(3), 3916, 3918 (2010)} נהג הנאשם ללא רישיון כלל {כלומר, מדובר במי שלא עבר הכשרה, לא למד או נבחן ולא נמצא מתאים לקבלת רישיון}. כב' השופט רפי כרמל קבע במקרה דנן, כי אין מקום לקבל את הסדר הטיעון. יחד עם זאת, נוכח הודאת הנאשם ונוכח ציפיותיו שבגדר ההסדר, אין למצות את הדין עימו.
ב- תת"ע 1009-05-09 {מדינת ישראל נ' ווגמן יעקב, טרם פורסם (2011)} ביקשה המאשימה, בהסכמת הנאשם, לחזור בה מכתב האישום. במקרה דנן, הואשם הנאשם כי נהג ברכב כאשר בגופו אלכוהול בריכוז של 925 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

בקשת המאשימה הוגשה לאחר שבית-המשפט נחשף לעיקר חומר הראיות בתיק ולמעשה לאחר שפרשת התביעה כמעט הסתיימה. כב' השופט בסאם קנדלפת בקבלו את הבקשה ובזכותו את הנאשם בהתאם להוראת סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי קבע כי בשונה מהסדר טיעון שבית-המשפט רשאי שלא לאמצו ולגזור את העונש לפי מיטב שיקול-דעתו, ההודעה על חזרה מאישום הינה פררגטיבה של התביעה שבית-המשפט אינו מוסמך לדחות אותה.

ב- ת"ד 945-08-10 {מדינת ישראל נ' אורלי קונפינו, טרם פורסם (2011)} הנאשמת הורשעה על-פי הודאתה במסגרת עסקת טיעון בעבירות של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף; אי-שמירת רווח ונהיגה רשלנית.

הצדדים עתרו לבית-המשפט להטיל על הנאשמת עונש של 11 חודשי פסילה; 100 שעות של"צ; פסילה על-תנאי וקנס כספי. הנפגעת הבהירה לבית-המשפט כי אין היא מבקשת כי בית-המשפט ימצה את הדין עם הנאשמת בטענה שהדבר "לא יעזור" כלשונה {הגם שהנפגעת סובלת מנכויות שונות ובין היתר פגיעה בשמיעה ומתקשה היא בהליכה}.

כב' השופט שלמה בנג'ו דחה את הסדר הטיעון בין הצדדים בסוברו כי נוכח דרגת רשלנותה של הנאשמת ועוצמת הפגיעות בנפגעת העבירה ותוצאותיה, והיעדר נימוק על קשיים ראייתיים מהותיים, ההסדר לוקה באי-סבירות קיצוני ולכן אין לכבדו.

כב' השופט שלמה בנג'ו הדגיש כי חובתו של בית-המשפט שלא לחשוש מקום שהוא מבחין שהסדר טיעון שנערך זה מקרוב בפניו, לוקה בחוסר סבירות. קל וחומר כאשר הסדר נוגע לפגיעה בנפגע עבירה שהינו למעשה קורבן העבירה שכל חייו התהפכו עליו, והשתנו מן הקצה אל הקצה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הסדרי טיעון