נסיעה אחורנית (תקנה 45 לתקנות)

תקנה 45 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:
"45. נסיעה אחורנית (תיקון: התש"ל(3))
נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע -
(1) סיכון או פגיעה;
(2) הטרדה או הפרעה."

תקנה 45 לתקנות התעבורה אוסרת על נהג רכב להסיע את רכבו אחורנית אלא אם נקט באמצעים הדרושים כדי למנוע סיכון או פגיעה {ראה לדוגמה, בפ"מ (תעבורה יר') 12664-12-10 סאמי בדראן נ' מדינת ישראל, תק-של 2011(1), 14089 (2011)}.

תקנה הנ"ל יש בה בעצם כדי לסכם הן את "תנאי המפתח" והן את חובת הזהירות המוטלת על נהג הנוסע לאחור.

לעניין חובת הזהירות המוטלת על נהג המבצע נהיגה לאחור, בהתייחס לתקנה 45 לתקנות התעבורה, העיקרון הוא שנדרשת מודעות לא רק לכך שבנהיגה לאחור טמונה סכנה, אלא מי שעושה צעד זה, בעת הצורך וכמידתו של הצורך, חייב לנקוט באמצעי זהירות כנדרש על-פי התקנה, אשר מפרטת את הסכנה שיש למנעה.

ברור הוא שתקנות התעבורה אינן קובעות באופן ספציפי את אמצעי הזהירות שעל הנהג לנקוט בנסיעה לאחור, ובהחלט שהן לא מפורטות בתקנה 45 לתקנות התעבורה. תקנה הנ"ל מפנה אל הלך המחשבה, שאותו על הנהג לאמץ, ואל הצעדים המעשיים אותם עליו לנקוט בזמן נהיגה לאחור.

אם אין באפשרותו של נהג להבחין בהולך רגל המצוי מאחורי רכבו, עקב הגבלות בשדה הראיה, עליו להיעזר במכוון, ומכל מקום אסור לו לנהוג כאשר שדה הראיה אינו מאפשר לו להבחין בכל מסלול הנסיעה שלו {ע"פ (מחוזי ת"א) 70015/01 גבריאלה כהנא נ' מדינת ישראל, תק-מח 2001(2), 700 (2001)}.

נבהיר, כי מידת רשלנותו של הולך הרגל אינה פוטרת את הנהג מאחריותו. גם כאשר מדובר ב"התאבדות" אחראי הנהג לקרות התאונה, ככל שזו יכולה היתה להימנע אילו היה הוא נוקט באמצעי הזהירות הנדרשים בנסיבות המקרה {ע"פ (מחוזי ת"א) 70099/04 אטלס בנימין נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(1), 3394 (2005)}.

תקנות התעבורה, אינן קובעות, בפרוטרוט ותוך תיאור מעשי, מה הם אמצעי הזהירות הסבירים, שיש לנקוט בנסיעה אחורנית, אלא הן מורות אך על החובה לנקוט אמצעים כאלה {דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' אליהו בן עובדיה חדריה ואח', פ"ד לח(2), 285 (1984) וכפי שיובאו בהרחבה להלן}.

הוראה זו אינה ערטילאית ומופשטת לחלוטין, כפי שעלול להיראות במבט ראשון. יש בה משום הכוונה לגרעינה של החובה, ועל הקורא תקנה זו להיות ער לכך, שהאמור בה מפנה אותו אל הלך המחשבה שאותו על הנהג לאמץ, ואל הצעדים המעשיים אותם עליו לנקוט.

עצם ההגבלה של ההסעה אחורנית יש בה סייג, שמסקנתו משמעותית: הרי להבדיל מן הנסיעה קדימה, המותרת כאשר השטח פנוי ואשר לגביה אין מהרהרים באשר לצורך בה, מתווסף כאן מרכיב מסייג והוא, כי אין לנסוע אחורה גם אם השדה פנוי, אלא אם יש צורך בכך.

עצם התנועה אחורה מותחמת לנסיבות ולמידתו של הצורך העולה מהן. יש בכך כדי להדגיש, על אתר, את אופיה יוצא הדופן של כל נסיעה אחורה.

החובה הכללית לנקוט אמצעי זהירות כלפי יתר השוהים בדרך, העולה ממילא ממערכת הכללים המותווית בפקודה התעבורה ובתקנותיה, מודגשת כאן במיוחד תוך יישום לנסיבות המיוחדות של הנסיעה אחורה, בעת הצורך וכמידתו.

עיקרו של דבר, נדרשת כאן נקיטת אמצעים. היינו, לא רק מודעות לכך שהנהיגה אחורה טמונה בה סכנה לפי עצם טבעה, אלא מי שעושה צעד זה, בעת הצורך וכמידתו של הצורך, חייב לנקוט אמצעים, כנדרש בתקנה, המפרטת מהות הרעות שיש למנען.

היישום של כללים אלה לנסיבות קונקרטיות מסור בידיו של בית-המשפט. אין ספק, בדיקה מקטינה את הסכנה, וככל שפרק הזמן בין הבדיקה לבין תחילת הנסיעה אחורנית יקטן, כן קטנה גם ההסתברות כי הסכנה תתממש.

הפטור הכללי מן החובה להציב אדם שיכוון את הנהג, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם האמור בתקנה 45 לתקנות התעבורה ועם חובת הזהירות, אשר קמה אף בלי קשר לחיקוק המפורש בשל עצם מהותו של המעשה הנעשה על-ידי הנהג.

לעניין זה יש לבחון כל מקרה לאור מהותו ונסיבותיו, וכדי להציב קצוות קיצוניים זה מול זה ניתן לומר, שאינו דומה מי שמסיע תלת-אופנוע לאחור למי שמזיז באופן כזה משאית-מכולה או אוטובוס.

אם עוברים מן הפרט אל הכלל, ניתן לסכם, כי נתוני היסוד העיקריים, אשר לאור טיבם יש לגבש את אמצעי הזהירות הדרושים בכל מערכת עובדתית קונקרטית, הם בעיקרם אלו: הזמן ומקום האירוע; סוג הרכב; שאלת שדה הראיה.

שעת היום בה מדובר יש לה השלכה ישירה על היקף התנועה ואופיה ועל סוג האנשים שנוכחותם צפויה. כך לדוגמה, אין, למשל, לחשוש מנוכחות ילדים בחצות הלילה, אך היפוכו של דבר בצהרי היום.

מבחינת המקום יש חשיבות לכך, אם מדובר באירוע בתוך איזור מאוכלס או במקום שבו תנועת עוברים ושבים היא מועטת. אף אם אין המדובר בתנועה בכביש אלא על תנועה אחורה במגרש, יש חשיבות לכך, אם המגרש משמש כרגיל למעבר הולכי רגל.

הוא הדין, בשינויים הנובעים מן העניין, אם המדובר במקום מאוכלס, בו משחקים ילדים ובוודאי במקום המתואר כמרכז חיים של שכונה או בחצר של מפעל, שבה מסתובבים עובדים.

מאידך גיסא, הייתה המסקנה שונה, כאשר היה מדובר על איזור כפרי, שבחצרים פרטיים, מקום בו לא נכחו ילדים וגם לא היה מקום לחשוש שיימצא שם אותה שעה אדם אחר.

לעובדת הימצאותם הצפויה של אנשים במקום יש השלכה על אמצעי הזהירות שיש לנקוט.

כתוצאה נגזרת מכך יש, למשל, משמעות מיוחדת לזמן שחלף מעת שנבדקה סביבת הרכב ועד שהחלה תנועתו האמורה. ככל שמשך הזמן רב יותר, גם גדל הסיכון שמישהו יופיע בתחום - שאומנם נבדק לפני כן אך אשר אינו ממשיך להיות בשדה הראיה הנוכחי של הנהג - וייקלע לתחום המסוכן.

אשר למבנהו של הרכב. ככל שהרכב גדול יותר וארוך יותר, וככל שמבנהו והיעדרם של אמצעי עזר לראיה מגדילים את תחומו של השטח המת ומונעים צפיה רציפה ויעילה על הנעשה מסביב, כך גם מושפעת מכך בחירת אמצעי הזהירות, הדרושים כדי לקיים חובותיו של הנהג.

עניין מבנה הרכב והיווצרותם של שטחים מתים מאחוריו ובצדדיו כרוך ומשולב. כמובן, לפי עצם טיבו בנושא של שדה הראייה; שני הנושאים אומנם אינם חופפים זה את זה, כי שאלת שדה הראיה מתעוררת לגבי כל נהיגה ולגבי כל רכב, יהיה מבנהו אשר יהיה, אך יש כאמור נגיעה וזיקה הדוקה ביניהם.

אשר לשדה הראיה. הנכנס לרכב נוסעים ממוצע, אחרי שסבב סביב רכבו, יכול לשלוט בדרך-כלל מבחינת ראיית הנעשה על ההתפתחויות המתחדשות סביב רכבו. אף אז מחובתו לשמור את כיוון הנסיעה במוקד מבטו.

אין למשל לקבל כמניח את הדעת, אם פלוני יסב סביב דפנות רכבו אך יתניעו לאחר מכן ויסיעו אחורה בהביטו קדימה. נהג מעולם אינו מסיע רכבו אל כיוון, אשר אליו אינו מופנה מבטו. דא עקא, שיש מצבים בהם המבט אחורה אינו משרת מאומה, כי אוטובוס או משאית או כלי רכב דומים מסתירים חלק ניכר ממה שנעשה מאחור, ומי שמסיע רכב כנ"ל אחורה אינו דומה, לעיתים קרובות, אלא למי שמסיע רכבו קדימה כאשר עיניו קשורות.

יש גם ששינוי זווית הנסיעה משנה את תחומיו של השטח, שצריך להיות בתחום תצפיתו של הנהג, כגון, כאשר הנהג אינו נוסע אחורה, על אתר, ממקום חנייתו אלא נע בזווית כלשהי קדימה וימינה או שמאלה ונוסע רק לאחר מכן אחורה, בקן ישר מבחינת התפנית בה פנה לפני כן.

השאלה שצריכה להישאל כאן היא, למעשה, אם היינו אומרים, שנהג, המבקש להסיע רכבו קדימה, בכיוון הנסיעה המקובל, יוכל לעשות כן כאשר עיניו קשורות או עצומות, רק בשל כך שלפני התנעת הרכב ערך סיבוב סביב רכבו ואף וידא שאין איש בחזית הרכב.

אין ספק, שתיזה כאמור הייתה נדחית על-ידי כל אחד. על אתר. מדוע אם כן תותר נסיעה אחורה מבלי לראות מאומה? אין אלא להשיב על כך, שגם התשובה לכך שלילית.

נדגיש כי יש לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו, היינו לאור סוג הרכב, מקום עמידתו, היקף התנועה במקום, כמות ההסעה הנדרשת, האזהרות הניתנות ולאור האמצעים האחרים שננקטו, ואין אפשרות לקבוע עיקרון פשוט ואחיד, החל על כל הנסיבות ובכל התנאים, מכל מקום, מה שמותר בהתנעת מכונית נוסעים בינונית והסעתה אחורה תוך מבט לאחור, אינו יכול להיות מותר אוטומאטית ובאותם תנאים בלבד, כאשר מניעים אוטובוס אחורה, כי התנאים המתקיימים והסיכונים הנוצרים בשני סוגי המקרים הם שונים זה מזה.

כאשר המדובר בנוהג ברכב, אשר שדה הראיה מתוכו מוגבל הגבלות משמעותיות, על הנהג להשתדל ככל האפשר מעיקרו שלא להיכנס למצב, בו יהא עליו להסיעו לאחור.

הדעה, כי אין להצדיק נסיעה עיוורת של נהג, עולה גם מהפסיקה ובשים-לב כי מקרה אחד אינו דומה למשנהו.

ב- ע"פ 72/58 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אברהם קלימן, פ"ד יב 922 (1958)} נהג המשיב במכונית, המשמשת לאיסוף אשפה, למכונית היה ארגז ארוך וגבוה האטום מכל צדדיו. המשיב נסע אחורנית כברת דרך של 21 מטר, ובמרחק 17 מטר פגע באיש זקן והרגו.

כב' השופט ויתקון קבע כי "אם נניח אפילו שהמשיב ירד מן המכונית ובדק את השטח, אף אז אנו סבורים שנהג בחוסר זהירות. הרי ממה-נפשך, אם הזקן היה בגדר הסכנה, והמשיב לא שם-ליבו אליו, הרי ממילא שזוהי רשלנות. ואילו אם הזקן לא היה נראה ברגע, שבו בדק המשיב את השטח שמאחורי מכוניתו, הרי מכל מקום ברור שעברו שניות מספר עד שהזקן יצא 'ממקום הסתר' שלו והגיע למקום הפגיעה, ושוב ברור הדבר שבמשך השניות הללו לא היתה למשיב כל אפשרות של פיקוח על המתרחש בכביש, ולא היה רשאי לנהוג באופן עיוור. ואין כל קושי להסביר שהיה לזקן סיפק להגיע למקום הפגיעה מבלי להיות נראה לעיני המשיב. הרי עבר פרק זמן - אם כי פרק זמן קצר בלבד - עד שהמשיב הגיע בחזרה לתא הנהג והתניע את מכוניתו; ועברו שניות נוספות עד שעבר כברת דרך של 17 מטר עד למקום הפגיעה... כאמור, אם נצא מן ההנחה שמקודם לא היה המנוח בקרבת המכונית, כפי שטען המשיב, בעל-כרחך תאמר שעבר זמן מספיק עד לרגע הפגיעה, כדי לאפשר לו - בהליכה מתונה הנאה לאדם בגיל זה, ולא בזניקה הרגילה אצל ילדים - להגיע לאותו מקום".

הנה כי כן עולה מן האמור לעיל, כי בית-המשפט סבר, שהבדיקה אינה מהווה אמצעי זהירות, שהרי יכול למשל שיעבור פרק זמן מסויים בין הבדיקה לבין תחילת הנסיעה לאחור. בשניות אלה, כמידתו של פרק הזמן שנמדד כאמור לעיל, תשתנה תמונת המצב, שאותה קלט הנהג בבדיקה.

בהמשך הדברים קבע כב' השופט ויתקון כי "כשיכול הנהג להשקיף מעבר לשטח הסמוי (למשל, במקרה של אוטובוס מבעד חלונותיו), ייתכן שהוא יצא ידי חובתו על-ידי בדיקת השטח הסמוי מיד לפני התחלת הנסיעה אחורה, שכן במקרה כזה ניתן לו במשך כל הזמן לוודא ולהיוודע, אם איש הנמצא בשטח הגלוי לעיניו בנהיגה זו, יתקרב ועלול להיכנס לשטח, אשר מלכתחילה היה סמוי או הופך להיות סמוי תוך כדי נסיעת המכונית אחורה".

דא עקא, שהשקפה מבעד חלונות האוטובוס יכולה לתת תמונה של הנעשה בצדדים {והנהג חייב להשקיף גם לכיוון זה ולמנוע גם שם היווצרותו של שטח מת מבחינת זווית הראייה} - אך היא לא תמיד מלמדת לגבי הקורה מאחור.

"השטח המת", אשר נוצר מאחור, גדול מדיי, מכדי שהנהג יוכל, בדרך-כלל, לסמוך על ההסתכלות אחורה ממקום מושבו על כיסא הנהג, בייחוד כאשר יש שינוי זווית נסיעה, או כאשר מראות הצד אינן מכסות את כל שטח הגישה לשטח שליד הדופן האחורי.

לאור מבנה האוטובוס וזווית הראיה ממושב הנהג לכיוון אחורה נוצר שטח ניכר ביותר, שהוא בלתי-נראה, והעובדה, שקיים חלון אחורי, אין בה כשלעצמה כדי ליצור הבדל מהותי בין האוטובוס לבין כל רכב אחר עם ארגז ארוך, כי אין מראה, המצביעה על הנעשה בתחתיתו של החלק האחורי. כתוצאה ממבנהו של האוטובוס אין כל אפשרות לראות מתא הנהג את השטח שמאחורי המכונית, אלא אם זה יכול היה להשתקף במראות אשר בצידי הרכב.

ב- ע"פ 233/57 {היועץ המשפטי לממשלה נ' שלמה גולקו, פ"ד יב 478 (1958)} נסע המשיב במשאית אחורנית על רציף שבנמל ודרס למוות את אחד מן הפועלים שעבדו במקום. בתשובה לטענת פרקליט המדינה, כי אילו היה המשיב מעמיד איש מיוחד על הרציף, הייתה נמנעת התאונה, קבע בית-המשפט כי "ייתכן הדבר שאילו היה מעמיד אדם כזה, היתה אמנם התאונה נמנעת. ואילו היה מעמיד משני צידי הרציף פלוגה של מדריכים אפשר גם לאמור בביטחון, שהתאונה היתה נמנעת, אבל אי-עשיתו כן עוד אינו מוכיח שבמקרה דנן בא מותו של המנוח כתוצאה מרשלנותו של המשיב".

אין דומה למקרה בו נהג של רכב נוסעים המסיע רכבו קמעה אחורה אחרי שסבב סביבו ונכנס לרכב, לנהגו של אוטובוס שהסתכלותו אחורה, אין בה מאומה.

נהג של רכב נוסעים שסבב רכבו ונכנס למושב הנהג יכול להמשיך ולשלוט במבטו על השטח המוליך לרכבו כדי לצפות בכל התקרבות לרכבו מאחור וזאת אחרי שווידא מעיקרו כי אין איש מאחורי הרכב או מצדדיו בעת שהוא מתיישב ליד ההגה. אין על כך, בדרך-כלל, צורך לדרוש ממנו כי יציב מאן דהוא שיכוונו כאשר הוא מזיז רכבו קדימה ואחורה כדי לצאת ממקום החניה.

ואולם כאשר מדובר ברכב בעל ממדים גדולים, אשר לגביו הסתכלות אחורה אין בה ולא כלום והסעה אחורה היא בגדר נסיעה עיוורת, הרי אין כל הצדקה לכך שבאיזור מאוכלס יראו סיכון כאמור כסיכון שהציבור חייב לקבלו ולשאתו אך ורק מאחר שקשה לנהג למצוא את מאן דהוא שיכוון אותו וישגיח על כך שאין איש מאחורי המכונית.

אם קשה לנהג אוטובוס למצוא בצהרי יום אדם אחר שיסייע לו ויכוון אותו בעת הנסיעה אחורה ברחוב בתוך שכונה מאוכלסת, מוטב שלא יביא את האוטובוס למקום האמור. ואם כבר הביא אותו אסור היה לו להניעו אחורה בלי שיהיה מי שיכוונו ויוודא שאיש לא נכנס בעת הנסיעה אל התחום המסוכן.
זרימתה השוטפת של התנועה והתחשבות בצרכיהם הסבירים של הנוהגים ברכב הן דבר אחד, אך ויתור על אמצעי זהירות בסיסיים והתרת נסיעה עיוורת בתוך רחוב בו יכול להימצא ילד הם דבר אחר.

ב- ע"פ (מחוזי ת"א) 70605/03 {מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) נ' יורם בן יעקב עמוס, תק-מח 2004(4), 6094 (2004)} קבעה כב' השופטת ד' ברלינר, כי מכוונים בשפע היו מצויים ונגישים שכן מדובר בחניון שבו נהגים נחים בין נסיעה לנסיעה. לאור הנ"ל, יכל המערער מראש, עוד לפני שנכנס לרכב, ובהכירו את תנאי המקום, לפנות למי מהם.

ב- ת"ד (תעבורה רמ') 35601-07 {מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ' משה ונה, תק-של 2010(2), 141044 (2010)} כב' השופטת רחל טאובר קבעה כי מקום האירוע הצריך מכוון. המשאית, היינו סוג הרכב, רכב גבוה מצריך מכוון וגם שדה הראיה.

עוד נקבע כי מאחר וישב ליד הנאשם אדם נוסף, מן הראוי היה כי לא יעסוק ב"ספירת כסף" וירד מהמשאית כדי לכוון את הנאשם. כב' השוטת רחל טאובר ציינה, לדוגמה, כי כאשר יש נוסע ברכב כגון מחלק עם נהג משאית, חובתו של נהג המשאית לבקש מהמחלק לרדת מן המשאית בעת שהיא נוסעת לאחור.

הנאשם צריך היה להשתמש במכוון שיסייע בידו, מכוון שהיה בהישג יד, הוא נסע לאחור, אמנם לא בחניון חשוך, אולם בחניון בעייתי מבחינת המבנה שלו, חניון בו חונות מכוניות שמצירות את פתח היציאה ממנו, וחניון בו נמצאת חומה המקשה על נסיעה אחורנית.

ב- רע"פ 1525/06 {יורם עמוס נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 3573 (2006)} קבע כב' השופט א' א' לוי כי "הנהג לא נקט אמצעי זהירות נדרשים, הוא נסע לאחור בחניון חשוך, ללא עזרת מכוון, ואף שבקרבת מקום נמצאו נהגים אשר היו עשויים לסייע בידו, ומשכך אין לראותו כמי שנקט את אמצעי הזהירות המתחייבים".

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 33782-09 {מדינת ישראל נ' טל להב, תק-של 2010(2), 146213 (2010)} לנאשמת נרשם דו"ח המייחס לה הסעת מכונית אחורנית שלא לצורך וזאת בניגוד לתקנה 45 לתקנות התעבורה. הנאשמת כפרה בכתב האישום אך הודתה שאכן הסיעה את רכבה אחורנית, אך זה היה כדי להחליף בין חניות והגיעה לכדי נסיעה של כ- 5 מטרים בסך הכל לאחור.

במקרה דנן, על-מנת להרשיע את הנאשמת נשאלה השאלה האם נסיעת הנאשמת אחרונית היתה לצורך או שמא לאו. כב' השופט עופר נהרי הרשיע את הנאשמת וקבע כי הנסיעה היתה שלא לצורך.

הצורך של הנאשמת בלהגיע לקרבה רבה יותר לביתה כדי לפרוק חבילות, אינו הצורך שאליו מתכוון המחוקק במונח "צורך".

אדם אשר מבקש להיכנס לחניה, רשאי לנוע אחורנית לצורך כך אך ורק את אותו קטע מינימאלי הכרחי הנועד לצורך התמרון לכניסה לחניה, וזאת להבדיל מנסיעה אחורנית כדי להגיע לאיזור החניה הפנויה.

ב- ת"ד (תעבורה יר') 2559-08 {מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' יעל הראל-כהן, תק-של 2010(2), 13446 (2010)} קבע כב' השופט יוסף ריבלין כי על-פי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה אחריות נהג במקרה של נסיעה לאחור כמעט אבסולוטית ובמקרה דנן הנאשמת, על-פי דבריה שלה, כלל לא ראתה את המתלוננים אף שניתן היה להבחין בהם לפני הנסיעה לאחור ובתוך כדי הנסיעה לאחור.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 12231/07 {מדינת ישראל נ' אייזר אלון, תק-של 2009(2), 909 (2009)} קבע כב' השופט עופר נהרי כי ניתן אגב לשער כי כוונת המחוקק בהוראתו בדבר צורך בהסעת רכב אחורנית, ורק במידת הצורך, נועדה לצמצם ככל הניתן את הסיכון המוגבר שנובע מהסעת רכב אחורנית והיכולת הפחותה של נהג לראות ולפעול במצב דברים שכזה בהשוואה לנסיעה קדימה.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 11112/06 {מדינת ישראל נ' אבני אברהם, תק-של 2008(4), 4584 (2008)} כב' השופט מאיר דרורי זיכה את הנאשם מחמת הספק ומחמת הנימוקים הבאים שיפורטו להלן.

הראשון, רכב הנאשם לא נבדק לאחר התאונה על-מנת לראות אם אכן היה מגע פיזי בין הרכב לבין הנפגעת. כמו כן, לא בדק רופא משפטי את הממצאים הרפואיים של הנפגעת על-מנת לקבוע כי החבלה שנחבלה יכלה להיגרם אך ורק על-ידי רכב שפגע בה ולא כתוצאה מנפילה עצמית.

השני, בסיור שערך בית-המשפט במקום עולה כי רכב הנאשם נמוך ביותר, הפגוש האחורי גבוה מהרצפה פחות מ- 20 ס"מ, כך שלא נראה לבית-המשפט שהנפגעת יכלה להימצא מתחת לרכב.

השלישי, עד התביעה לא הבחין בתאונה, הוא רק ראה את הנפגעת צמודה לחלק האחורי של רכב הנאשם. בנוסף, עד זה לא יכל לומר אם רכב הנאשם היה מונע או לא באותה העת, כל מה שעשה זה לדפוק על חלון רכב הנאשם ולבקש מהנהג שלא ייסע לאחור.

הרביעי, עדות הנפגעת היתה מבולבלת למדי ולא ניתן לבסס על סמך עדותה מאומה, שכן איננה יודעת בדיוק כיצד נפגעה. כמו כן לטענתה אחרי שראתה את רכב הנאשם טענה כי הרכב שפגע בה לא רכב הנאשם אלא רכב יותר גדול.
החמישי, הנאשם מסר גרסה הן בעת גביית עדותו במשטרה והן בבית-המשפט, קיימים הבדלים בין שתי העדויות, אך מדובר בהבדלים לא משמעותיים, שכן, הנאשם מודה כי נסע לאחור, כיבה את המנוע והמתין 5 דקות עד שביתו תרד מהבית.

השישי, מאחר וקיימת אפשרות כי הנפגעת מעדה במגרש החניה ובמקרה חלפה בסמוך לחלק האחורי של רכבו, לא ניתן לקבוע בוודאות כי הנפגעת נפגעה על-ידי הרכב, שכן הרכב לא נבדק.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 10628/05 {מדינת ישראל נ' אדרי דניאל, תק-של 2005(4), 20867 (2005)} קבע כב' השופט ישראל ויטלסון כי כל הנוהג רכבו לאחור, בחשכה מוחלטת, במקום לא מוכר, חייב לוודא כי בנהיגתו לאחור, אין הוא גורם סיכון או פגיעה, לעצמו או לאחר.

במקרה דנן, קבע כב' השופט ישראל ויטלסון כי במצב אליו נקלע הנאשם, הוא יכל ללא כל קושי לבקש מהנוסעת שהייתה יחד עמו כי תרד מהרכב ותכוון אותו, שעה שהוא נוהג לאחור. אילו לא רצה לגרום לה את אי-הנוחות הכרוכה ביציאה מהרכב, היה יכול למצער, ללא כל קושי, לנסוע לאחור במהירות אפסית, עקב בצד אגודל, כך שאם יתקל בחפץ או מבנה כלשהו, ייעצר מיד מבלי שייגרם כל נזק ממשי.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

נסיעה אחורנית (תקנה 45 לתקנות)