botox
הספריה המשפטית
עבירות תעבורה הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

פניית פרסה (תקנה 44 לתקנות)

תקנה 44 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:

"44. פניית פרסה (תיקונים: התש"ל(3), התשל"ו(3), התשמ"ו, התשמ"ח)
(א) לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי (להלן - פניית פרסה) אלא בנסיבות שאין בהן הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך, ולא יפנה כאמור כשהוא מתקרב לעקומה או לפסגה תלולה או במקום שרכבו אינו נראה לעיני נוהג רכב אחר המתקרב מכל צד שהוא.
(ב) בכפוף לאמור בתקנת-משנה (א), מותר לפנות פניית פרסה לשמאל מנתיב לפניה שמאלה ומכל נתיב אחר שלא הוצב בו תמרור או סימון האוסר פניית פרסה."

ככלל, כי מי שמבצע פניית פרסה חייב לבצע את פניית הפרסה באופן שאין בפנייתו משום הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי הדרך {ת"ד (תעבורה ת"א) 10640-09 מ.י. ענף תנועה ת"א נ' איילת רגב, תק-של 2010(3), 73639 (2010)}.

על-כן, בבואך לפנות פניית פרסה, זכות הקדימה אינה נתונה לך, ועליך לבדוק בדוק היטב כי אין בפנייתך משום "הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך" ובמיוחד כאשר תנאי הראות לקויים {כגון בימי גשם סוערים וכיוצא בזה}.

מעיון בהוראות התקנה הנ"ל נמצאנו למדים כי איסור פניית פרסה איננו איסור מוחלט, וכי במקום שאין תמרור או נסיבות המקום אינן מונעות פניית פרסה, ניתן לפנות פניית פרסה תוך הבטחת המשתמשים בדרך, ללא קיפוח זכותם להשתמש בדרך.

בפסיקת בתי-המשפט נחלקו הדעות בשאלה, האם מקום שבו יש תמרור המורה על נסיעה בכיוון ישר, ולא קיים תמרור (ב-6) בדבר איסור פניית פרסה, ניתן לבצע פניית פרסה תוך אי-ציות להוראת סימון החץ, בלא לעבור עבירה כלשהיא.

על-פי הגישה הראשונה, כפי שבאה לידי ביטוי, לדוגמה, בפסק-דינה של כב' השופטת ר' אור התשובה לשאלה זו היא בחיוב.

כב' השופטת רות אור קבעה ב- ע"פ (מחוזי יר') 2467/00 {מדינת ישראל נ' איתן רותם, תק-מח 2001(1), 553 (2001)} כי משבא מחוקק-המשנה וקבע את תקנה 44 לתקנות התעבורה, ובעיקר את תקנת-משנה (ב) באותה תקנה - ברור לחלוטין כי התכוון להתיר פניית פרסה שמאלה מכל נתיב, לא רק מהנתיב השמאלי, ובכך הבהיר כי הוא מתיר פניית פרסה גם מנתיב שעל פניו אינו מיועד לפניה שמאלה, ובלבד שאין תמרור האוסר פניית פרסה {כלומר תמרור ב-6} ואין בפניית הפרסה כדי להפריע לתנועה או סיכון לעוברי דרך כאמור בתקנה 44(א) לתקנות התעבורה.

אילו התכוון מחוקק-המשנה שהתקין את התקנות, לאסור ביצוע פניית פרסה בכל מקום בו יש תמרור המורה אחרת, לא היה לו כל קושי לנסח את דבריו בהתאם.

משבחר מתקין התקנות להתיר פניית פרסה לשמאל, מנתיב לפניה שמאלה ומכל נתיב אחר שלא הוצב בו תמרור או סימון האוסר פניית פרסה, הרי תקנה 44 לתקנות התעבורה, הספציפית לפניית פרסה, וספציפית בהתרת פעולה בניגוד לאיסורי פעולה בתקנות אחרות, ותקנת-משנה (ב) שהיא גם מאוחרת בהתקנתה מתקנה 22(א) לתקנות התעבורה - עדיפה על האיסור הכללי המופיע בתקנה 22(א) לתקנות התעבורה או לפחות כך יכול להבין קורא התקנות.

כלומר, כב' השופטת רות אור פירשה את התקנה לפיה בכל מקום בו לא הוצב תמרור ב-6 מותרת פנית פרסה שמאלה. למרות שכב' השופטת רות אור היתה ערה לסתירה, קבעה כי עדיפה תקנה 44 לתקנות התעבורה הספציפית, מתקנה 22(א) לתקנות התעבורה המורה חובה כללית לציית לתמרורים, וזאת במסגרת לשונה המיוחדת של תקנה 44 לתקנות התעבורה החריגה בנוף הכללי של ניסוח פקודת התעבורה ותקנותיה.

על-פי הגישה השניה, כפי שבאה לידי ביטוי, לדוגמה, בפסק-דינו של כב' השופט א' שיף ב- ע"פ (חי') 1362/04 {מדינת ישראל נ' ברזל אמיר, תק-מח 2004(2), 6780 (2004)}, מקום שבו קיים תמרור המורה על נסיעה ישר, הרי שגם בהיעדר תמרור (ב-6) בדבר איסור פניית פרסה, אין לבצע את הפניה.

באותו עניין הואשם הנאשם, בעבירה של חציית צומת שלא בכיוון החץ שסומן בנתיב עליו נסע - עבירה לפי תקנה 36(ד) לתקנות התעבורה.

בית-המשפט לתעבורה קבע בפסק-דינו, על יסוד הגישה הראשונה, כאמור לעיל, כי קיימת סתירה בין תקנה 36(ד) לתקנות התעבורה, בה הואשם הנאשם, ובין תקנה 44(ב) לתקנות התעבורה, המתירה פניית פרסה בכל מקום שפניה שכזו לא נאסרה במפורש.

חוסר בהירות זה, ראוי שיפעל לטובת הנאשם. לפיכך, זיכה בית-המשפט לתעבורה את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו.

כב' השופט א' שיף, הפך את פסיקתו של בית-המשפט לתעבורה, וקבע, כי אין סתירה בין הוראת תקנה 44(ב) לתקנות התעבורה להוראת תקנה 36(ד) לתקנות התעבורה.

תקנה 44(ב) לתקנות התעבורה מתירה פניית פרסה מכל נתיב שבו לא הוצב תמרור או סימון האוסר פניית פרסה. מכאן עולה, כי האיסור אפשר שייעשה באמצעות תמרור או באמצעות סימון. חזקה על המחוקק שאין הוא משחית מילותיו לריק ולפיכך התכוון לכך ששתיים הן דרכי איסור תנועת הפרסה - התמרור והסימון.

החץ המורה על כיוון נסיעה קדימה בלבד הינו בבחינת "סימון" אשר ממנו עולה האיסור על ביצוע הפניה. ממילא, הגדרת המונח "תמרור" כוללת גם "כל סימון" שנועד להסדיר את התנועה בדרכים. לפיכך, סימן החץ המתיר נסיעה קדימה בלבד, הינו בבחינת "תמרור" האוסר פניה שמאלה, שהיא חלק מתנועת הפרסה.

כב' השופט א' שיף הוסיף וציין, כי אין כל הגיון באיסור של פניה שמאלה בצומת, ובה בעת מתן היתר לפניית פרסה, שהיא לא אחרת מאשר פניה שמאלה המורכבת משתי פניות שמאלה.

כב' השופט יהושע צימרמן ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 38457-09 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' נטע מונוסביץ, תק-של 2010(2), 93578 (2010)} לא היה שותף לפרשנותה של כב' השופטת רות אור.

לטעמו, מילותיו של מחוקק-המשנה "תמרור או סימון האוסר פניית פרסה" אינן מכוונות דווקא לתמרור ב-6 אלא לכל תמרור או סימון אשר נגזר ממנו האיסור לפנות פניית פרסה. הנימוקים למסקנתו זו הם:

הראשון, אם אכן צודקת כב' השופטת רות אור בפרשנותה, ותקנה 44 לתקנות התעבורה מתייחסת אך ורק לתמרור ב-6, אזי מדוע צויין המשפט "או סימון האוסר פניית פרסה". תמרור ב-6, הינו תמרור ואינו סימון, ומכאן שמחוקק-המשנה הרחיב את חלותה של התקנה אף לסימונים {כדוגמת חיצים המסומנים על הכביש ומורים את כיוון הנסיעה}, ולפיכך גם המילה "תמרור" שבתקנה זו מתייחסת לכל תמרור שנגזר ממנו איסור פניית פרסה שמאלה ולא רק לתמרור ב-6 בלבד.

השני, תכליתם של תמרורים/סימונים בדרך הינה, בין היתר, הסדרת התנועה ומניעת קונפליקטים אפשריים בין רכבים המגיעים מכיוונים מנוגדים. תכלית זו הינה מהראשונות במעלה במניעת תאונות דרכים.

כאשר תמרור מורה על נסיעה ישר או ימינה בלבד, המשמעות התעבורתית, ברובם של המקרים, הינה כי ישנה תנועה בכיוונים מנוגדים, והתרת הפניה שמאלה מנתיב מסויים עלולה לגרום לסיכון פוטנציאלי, אותו מבקשים מציבי התמרור למנוע.

פניית פרסה שמאלה הינה כאמור פרט במשפחת הפניה שמאלה, האם פניית פרסה בנסיבות אלו אינה מסוכנת לפחות כמו הסיכון שבפניה שמאלה? אם לא יותר?!

אם נכון הדבר בצומת שאינו מרומזר, נכון הדבר שבעתיים בצומת מרומזר. כאשר דולק ברמזור אור ירוק ומעליו תמרור המורה כי במופע זה מותרת הנסיעה בכיוונים ישר וימינה בלבד, פעמים רבות גם בכיוון המנוגד דולק ברמזור אור ירוק, והרכבים חולפים זה על פני זה באין מפריע.

נהגי כלי הרכב אשר חולפים זה על פני זה כשברמזור בכיוון נסיעתם דולק אור ירוק מסתמכים גם על כך שלא יופתעו מתנועה החוצה את דרכם מכיוונים לא צפויים.

נדמה לעצמנו נהג הפונה פניית פרסה שמאלה בנסיבות אלה, נכנס לנתיב הנגדי, ומבקש לחסות תחת כנפי ההיתר שבתקנה 44 לתקנות התעבורה, התוצאה התעבורתית הינה כמובן קטסטרופלית.

האם בהינתן תמרור ב-45 מעל הרמזור, ובהיעדר תמרור ב-6, אנו נתיר את פניית הפרסה לתוך תנועת הרכבים שבכיוון הנגדי? ברור לכל בר-דעת שהתשובה לשאלה זו הינה שלילית.

השלישי, פרשנות זו של תקנה 44 לתקנות התעבורה, לגישתו של כב' השופט יהושע צימרמן, תואמת את הנגזר מלוח התמרורים ומהוראות התמרורים הרלבנטיים כמצויין בלוח התמרורים. לפיכך, סבור הוא כי פרשנות התקנה כעולה בקנה אחד עם הוראות לוח התמרורים עדיפה מפרשנות התקנה כסותרת את הוראות לוח התמרורים ומאלצת את כב' השופטת רות אור בפרשנותה להעדיף הוראה ספציפית על פני הוראה כללית.

הרביעי, כב' השופט יהושע צימרמן מסופק האם נכון להגדיר את תקנה 44 לתקנות התעבורה כספציפית ואת הוראת התמרור, ככללית, שכן, אין מקום לדעתו להשוות בין תקנה 44 לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, אלא ההשוואה הנכונה הינה בין תקנה 44 לתקנות התעבורה לתמרור ב-45.

תקנה 44 מתייחסת להסדרה עקרונית של פניות הפרסה למיניהן ואילו הוראת התמרור הינה ספציפית, התמרור מוצב במקום ספציפי, ומיועד להסדיר שם, ורק שם, את התנועה.

מכל האמור, כב' השופט יהושע צימרמן מסיק כי במקום בו מוצב תמרור ב-45 {תמרור המורה לנסוע ימינה או ישר}, אסורה פניית הפרסה שמאלה.

אף כב' השופט גיל דניאל ב- ת"ת (תעבורה אשד') 2469/06 {תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' גבאי אייל, תק-של 2007(1), 9407 (2007)} שותף לגישה כפי שבאה לידי ביטוי מפי כב' השופט א' שיף ב- ע"פ (חי') 1362/04 {מדינת ישראל נ' ברזל אמיר, תק-מח 2004(2), 6780 (2004)}, לפיה סימן החץ המורה על נסיעה ישר בלבד, מהווה תמרור או סימון האוסר פניית פרסה.

כב' השופט גיל דניאל סבור כי גישה זו עולה בקנה אחד הן עם לשונן של הוראות החוק הרלבנטיות והן עם תכליתן.

לגישתו, תקנה 44(ב) לתקנות התעבורה קובעת כי מותר לבצע פניית פרסה מכל נתיב "שלא הוצב בו תמרור או סימון האוסר פניית פרסה". בהקשר זה, הפרשנות לפיה האיסור בדבר ביצוע פניית פרסה אינו מוגבל דווקא לתמרור ב-6, תואמת יותר את לשון התקנה מאשר הפרשנות לפיה האיסור יכול להילמד רק מתמרור ב-6.

כך לדוגמה, על-פי הגישה המצמצמת את האיסור למקום בו הוצב תמרור ב-6 בלבד, הרי שלכאורה גם בכביש המסומן בקו הפרדה רצוף, שבו אסור לסטות לעברו השמאלי, מותרת פניית פרסה, תוך חצייתו של אותו קו הפרדה. ברור, כי במקרה כזה, צריך לחול האיסור בדבר פניית פרסה, וזאת לנוכח הסימון של קו ההפרדה הרצוף.

כב' השופט גיל דניאל קבע במקרה זה כי על הנאשם נאסר היה לבצע את פניית הפרסה, וזאת לנוכח הוראת סימון החץ שבנתיב נסיעתו, ולפיכך ניתן להרשיעו הן בעבירה בניגוד לתקנה 44 לתקנות התעבורה בדבר ביצוע פניית פרסה מקום בו זו נאסרה והן בעבירה בניגוד לתקנה 36(ד) לתקנות התעבורה, לנוכח אי-הציות להוראת סימון החץ.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 11576/07 {ענף תנועה ת"א נ' זקס מיכאל, תק-של 2009(1), 22181 (2009)} הצדדים לא היו חלוקים על העובדות לפיהן הנאשם נסע בנתיב המסומן לנסיעה ישר בלבד ושהיה תמרור ב-44 המורה על נסיעה ישר בלבד, למרות זאת פנה שמאלה כדי לבצע פניית פרסה.

תקנה 44 לתקנות התעבורה ברורה וממנה עולה שמעשי הנאשם כאמור לעיל מנוגדים להוראת החוק, לאמור: הפניה שמאלה, במקרה זה, כדי לבצע פניית פרסה, אסורה מאחר והיה על הנאשם לנסוע ישר בלבד על-פי הוראת החץ על הכביש ועל-פי הוראת תמרור ב-44 שהיה על הרמזור.

זאת ועוד. כב' השופטת א' שדמי קיבלה את דברי כב' השופט א' שיף ב- ע"פ (חי') 1362/04 {מדינת ישראל נ' ברזל אמיר, תק-מח 2004(2), 6780 (2004)} לפיהם, "ככלל בצומת בה חל איסור לפנות שמאלה, קל וחומר שאסורה פניית פרסה".

כב' השופטת א' שדמי הדגישה כי כל פירוש אחר אינו מתקבל על הדעת, שהרי בצומת בו מסומן חץ לנסיעה ישר, אסורה הפניה שמאלה. פניית פרסה שמאלה נעשית תוך פניה שמאלה ושוב שמאלה, לכן לא יעלה על הדעת שפניה כזו מותרת, במקום בו מותר לנסוע ישר בלבד.

גם מבחינה בטיחותית זו הפרשנות ההגיונית היחידה, שהרי בצומת בו מותרת הנסיעה ישר בלבד, הפניה שמאלה מסכנת את התנועה, כמו במקרה זה, בו דלק אור ירוק ברמזור משני כווני הנסיעה. לכן ודאי הוא שפניית פרסה שמאלה, הדורשת זמן רב יותר להשלמתה, מסכנת שבעתיים את התנועה.

ב- ת"ד (תעבורה חד') 1345-07 {מדינת ישראל נ' עלי חמיס אבו שהאב, תק-של 2010(2), 94530 (2010)} בזכותו את הנאשם קבע כב' השופט מוחמד מסארווה כי בהיעדר איסור לפנות פניית פרסה במקום ובהתחשב בעובדה שהנאשם נקט באמצעים למנוע האירוע התאונתי, ובמקום האמפקט, נראה כי בלימתה של העדה שניידרמן תוך כדי סטיה שמאלה עד למרכז הכביש, היא היא אשר הביאה לאירוע התאונתי.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 12277/07 {מדינת ישראל נ' שמאילוב ואסיף, תק-של 2009(4), 6130 (2009)} הנאשם הועמד לדין על כך שכאשר את נהג את המונית, פנה בחוסר זהירות פנית פרסה, על מנת לחזור לכיוון ממנו בא, בלא לוודא את מצב התנועה ממולו. בעשותו כן, הכשיר הנאשם את הקרקע להתנגשות שארעה עם קטנועו של המתלונן.

מטעם התביעה העידו שוטרת שמשרתת ביחידת התנועה, המתלונן ובוחן התנועה שטיפל בתיק טיפול משרדי. התביעה הגישה לתיק בית-המשפט דו"ח פעולה המתייחס לתאונת דרכים עם נפגעים, תעודות רפואיות של המתלונן, סקיצה ותרשים של מקום התאונה וכן אימרה של הנאשם.

מטעם ההגנה העידו הנאשם ועד הגנה מטעמו. הוגשו גם אימרתו של עד ההגנה מספר 2 ושתי סקיצות של זירת התאונה.

כב' השופט שלמה איזקסון קבע כי עד התביעה המרכזי בתיק, הוא רוכב הקטנוע, המתלונן. עד זה לכאורה צריך היה לשפוך אור על האירוע ולתארו בדרך הטובה ביותר. ברם, מתברר שהמתלונן אינו זוכר דבר ממה שאירע.

בוחן התנועה שהעיד מטעם התביעה מאשר כי אומנם התיק נסגר תחילה בהמלצה שלו לגונזו. לא ברור לו מדוע הוחלט לפתוח את התיק מחדש. מעבר לכך, אין כל תוספת משמעותית בגירסת הבוחן שיש בה כדי לתרום להבנת הדרך בה ארעה התאונה.

עוד נקבע כי לאחר שבית-המשפט בחן את הראיות, הגיע למסקנה כי יש לזכות את הנאשם שכן, לבד מגירסת הנאשם ועד ההגנה מטעמו, אין כל עדות על אופן התרחשות התאונה בזמן אמת. נותרת איפוא גירסת הנאשם, המתארת את דרך נסיעת רוכב האופנוע, בכך שעקף מימין את המונית, תוך שהיא מעלה נוסעים מצד ימין שלה ומתחילה לעשות את דרכה מזרחה. מלבד העובדה שעקיפת המונית מימין היא בעייתית מבחינת שלומם של הנכנסים והיוצאים מהמונית, היא גם חוסמת את שדה הראיה לימין - למערב - בעבור הנאשם.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 10132/08 {ענף תנועה ת"א נ' משה מתוק, תק-של 2009(1), 34921 (2009)} הנאשם הואשם בגרימת תאונת דרכים. לנאשם יוחסו עבירה של פניית פרסה שלא בבטחה ונהיגה בחוסר זהירות. כב' השופטת א' שדמי הרשיעה את הנאשם וקבעה כי, ככלל, אסורה פניית פרסה, מאחר וזו פניה מסוכנת המסכנת את בטחון הנמצאים בדרך בקרבת הרכב הפונה פרסה. בשעת פניית פרסה על הנהג לתת דעתו לתנועה מכל הכיוונים - לתנועה הבאה מולו, לתנועה הבאה מאחוריו ולתנועה משמאלו. נהג הפונה פניית פרסה חוסם את כל הכביש, על כל נתיביו ומסלוליו. הרכב נמצא בניצב לדרך, חוסם את התנועה מכל הכוונים ומסכן את הנוסעים שם. לכן נקבע בחוק שפניית פרסה מותרת אך ורק במקום שהיא לא מפריעה לתנועה ולא מסכנת את עוברי הדרך.

במקרה זה, אין ספק שהנאשם ביצע את פניית הפרסה בצורה מסוכנת ובכך רשלנותו. הנאשם הודה בכך שבעת שביצע את פניית הפרסה היתה תנועה מולו. הוא חסם אותה ואילץ את כלי הרכב שנסעו שם לעצור. אם כטענתו, שהוא עצר לאחר שהחל לבצע את הפניה, הרי שעמד בניצב לכביש באמצע הדרך והפריע בכך הן לתנועה מימינו והן לתנועה משמאלו.

הנאשם היה צריך לבדוק את התנועה לפני התחלת ביצוע פניית הפרסה וגם במהלך הפניה, כי היה עליו לצפות שבמהלך הפניה יגיעו כלי רכב נוספים. על הנאשם היה להבחין בקטנוע שהגיע משמאלו ולא לחסום את דרכו. הנאשם ניסה בתחילה לטעון שהוא ראה את הקטנוע מרחוק ושהקטנוע נסע במהירות, אלא שמייד אחר כך הודה בכך שהוא הבחין בקטנוע אך ורק בעת ההתנגשות ביניהם, לכן אין כל בסיס לטענתו שהקטנוע נסע מהר.

לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא שהתאונה אירעה בשל רשלנותו של הנאשם שנהג בחוסר זהירות בכך שפנה פניית פרסה מבלי שבדק כהלכה את הדרך לפני שהחל את הפניה ואף לא במהלך הפניה, לכן הבחין בקטנוע אך ורק בזמן התאונה. כתוצאה מחסימת דרכו של נהג הקטנוע הוא התנגש במונית ונחבל קשה, עבר ניתוח ונזקק לטפולים במשך 11 חודשים, כפי שהעיד וכפי שעולה מהתעודה הרפואית על שמו.

ב- ת"ת (תעבורה נת') 6294/07 {לשכת תביעות שרון-תעבורה נ' חדיגה עלא, תק-של 2007(4), 32282 (2007)} זוכה הנאשם מביצוע עבירה לפי תקנה 44(א) לתקנות התעבורה. כב' השופטת רז רות קבעה כי אין חולק כי הנאשם ביצע פניית פרסה אולם המחלוקת היא היכן ביצע הנאשם את הפניה והאם גרמה הפניה הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך.

הואיל וגרסתו של הנאשם אפשרית יש בכך כדי לעורר ספק האם בוצעה פניית הפרסה במקום הנטען בעדותו של עד התביעה בבית-המשפט. לא הוכח על-ידי התביעה כי אופן ביצוע פניית הפרסה כפי שנטען על-ידי הנאשם גרם הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך. פרט לרכב המשטרתי שנסע אחרי הנאשם לא נשמעו עדויות לגבי כלי רכב נוספים שהיו במקום ולהם נגרמה הפרעה.

ב- ת"ד (תעבורה יר') 3251/03 {לשכת תביעות ירושלים נ' טאהן יפית, תק-של 2004(3), 2251 (2004)} כב' השופט אברהם טננבוים העיר כהערת אגב, כי לא ניתן לקבל את טענת הסנגור לפיה אין מדובר בפניית פרסה. לטענת הסנגור היות ובצומת ניתן גם לפנות שמאלה הרי שאין מדובר בפניית פרסה.
כב' השופט אברהם טננבוים לא יכל לקבל טענה זו בה בעת שעמדה בפניו הנאשמת ומודה כי ביקשה לפנות פניית פרסה. במצב דברים בו ניתן לפנות בצומת גם שמאלה וגם פרסה, לא ניתן להתייחס לכל פניית פרסה שלא הושלמה כפניה שמאלה.

לפיכך, קבלת טענת הסנגור תרוקן מתוכן את הוראת תקנה 44(א) לתקנות התעבורה בכל הצמתים בהם מתאפשרת הן פניית פרסה והן פניה שמאלה.

ב- ת"ד (תעבורה נת') 10058/99 {מדינת ישראל נ' גבסו אביעד, תק-של 2001(1), 13464 (2001)} קבעה כב' השופטת שירה בן שלמה כי בין אם פנה הנאשם מהנתיב הימני, כגרסת התביעה, ובין אם פנה מהשמאלי, כגרסתו, התרשל הנאשם בכך שלא טרח להסתכל לאחור על-מנת להבטיח שאין בפניה סיכון או הפרעה לכלי הרכב המתקרבים מאחוריו, כלי רכב אשר היה מודע לקיומם באשר הבחין בהם עת ביצע את הפניה שמאלה בצומת, כ- 10 שניות לפני ביצוע פניית הפרסה.

זאת ועוד. על-פי הצילומים שהוגשו קיים קו קטעים המפריד בין שני מסלולי הנסיעה ומשמעות הדבר שמותר היה לעד התביעה לעקוף במקום והנאשם חייב היה לצפות גם אפשרות זו בטרם ביצוע פניית הפרסה.

התאונה אירעה במהלך הפניה, כאשר רכב הנאשם חסם את מסלול נסיעת עד התביעה, ואילץ את העד להגיב כפי שהגיב, תוך בלימה וסטיה שמאלה. בנסיבות אלה ומשלא נתן דעתו לנעשה בדרך מאחוריו בטרם ביצוע הפניה, בכך רשלנותו.

ב- ת"ד (תעבורה יר') 2079-09-10 {מדינת ישראל נ' פרץ יוסף, תק-של 2011(4), 15166, 15168 (2011)} בית-המשפט זיכה את הנאשם מעבירה על תקנה 44 לתקנות התעבורה וזאת בהיעדר כל תמרור בכיוון נסיעתו האוסר פניית פרסה.

ב- ת"ד (תעבורה יר') 10150-12-10 {מדינת ישראל נ' מוריה נוה, תק-של 2011(4), 14778, 14779 (2011)} קבע כב' השופט מרדכי כדורי, ובהרשיעו את הנאשמת, כי בהתאם להוראת תקנה 44 לתקנות התעבורה היתה הנאשמת מנועה מלהפנות את רכבה בנסיבות שיש בהן כדי להפריע או ליצור סיכון לעוברי הדרך.

יתירה מזאת, המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמת לא מילאה אחר חובתה, הסיטה את רכבה לשם ביצוע פניית פרסה כאשר מימין לה נוסע רכבו של המעורב, וזאת תוך שהיא גורמת הפרעה וסיכון לעוברי הדרך.