ציות לתמרורים (תקנה 22 לתקנות)

תקנה 22 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:

"22. ציות לתמרורים (תיקונים: התש"ל(3), התשל"א(4))
(א) עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין.
(ב) האותות הניתנים על-ידי רמזור, למעט אור צהוב מהבהב, יהיו עדיפים על כל תמרור הקובע מתן זכות קדימה."

תקנה 22(א) לתקנות התעבורה קובעת כי "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע, שלא כדין". כלומר, תקנה זו קובעת כי עובר דרך חייב לקיים את הוראות התמרורים המופיעים בדרכו.

כפי שנראה להלן, תקנה 22 לתקנות התעבורה קובעת כי במקרה והנאשם יוכיח לבית-המשפט כי התמרור הוצב או סומן או נקבע שלא כדין תהא בידי הנאשם הגנה טובה בפני כתב האישום {ראה ח"נ (מקומיים ב"ש) 19285-03-10 מדינת ישראל - עיריית באר שבע נ' יורם כהן, תק-של 2010(2), 121381 (2010)}.

כלומר, נטל ההוכחה הינו על הנאשם להוכיח כי התמרור לא הוצב כדין. קיימת חזקת תקינות לגבי הצבת תמרורים כדין ועל הטוען אחרת הנטל להפרכת החזקה.

כאמור קיימת חזקת התקינות של הרשות המינהלית. מי שטוען אחרת, והוא מבקש להפריך חזקה זאת, עליו הנטל להוכיח את טענתו.

חזקה זאת תופסת במסגרת תקיפה עקיפה בהליך פלילי כשם שהיא תופסת במסגרת תקיפה ישירה בהליך אחר, כגון בעתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק. אכן, נאשם בהליך פלילי רשאי לטעון כי צו מינהלי שעליו מתבסס האישום פגום מבחינה משפטית ולכן הוא בטל.

בית-המשפט יכול וצריך לשמוע טענה כזאת, ואם יגיע למסקנה כי הצו אומנם פגום ובטל, הוא יכול לפסוק כך ולקבוע כי הנאשם זכאי. אולם עד שיפסוק כך, צריך הנאשם להרים את הנטל הרובץ עליו מכוח חזקת החוקיות ולהוכיח כי אכן הצו פגום ובטל {ראה גם ע"פ 1610/93 חוסני עבד אל לטיף ותד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 837 (1997)}.

דברים אלה, מקבלים חיזוק בהוראת תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, המעגנת בתקנות את חזקת החוקיות ביחס לתמרורים {להרחבה בעניין זה ראה דברי כב' השופט א' ריבלין ב- רע"פ 6904/01 אביב מוזס נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(4), 845 (2001)}.

העבירה הקבועה בתקנה 22 לתקנות התעבורה הינה עבירה של "אחריות קפידה". בעבירות אלה, יוצאת התביעה ידי חובת ההוכחה הנדרשת להרשעה, בהוכחת היסוד העובדתי שבעבירה. כאשר הנאשם, לדוגמה, מודה בביצוע העבירה, התביעה יצאה ידי חובתה להוכיח את היסוד העובדתי שבעבירה.

תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, קבעה טענת הגנה שעניינה: הצבת, סימון או קביעת התמרור שלא כדין. הזכות להעלות טענת הגנה היא בידי הנאשם, והוא הדין לעניין החובה להוכיחה לגופה.

אם ביקש המבקש לטעון בבית-משפט או בערכאת הערעור כי התמרור, אשר באי-ציות להוראותיו הוא הואשם, הוצב, סומן או נקבע שלא כדין, הרי לפי נוסח התקנה היה עליו להוכיח זאת. חובה זו נובעת מנוסחה של תקנה 22(א) לתקנות התעבורה {"אם יוכיח", כאמור בתקנה} ומעצם הגדרתה של הטענה כטענת הגנה {ראה גם רע"פ 72/87, בש"פ 361/87 מוחמד שקיר נ' מדינת ישראל, תק-על 87(3), 761, 763 (1987)}.

נדגיש כי "האחריות הקפידה" הונהגה על-ידי המחוקק בעבירות מיוחדות, שנועדו להסדיר תחומים מסויימים בחיי החברה. המדובר בתחומים המחייבים הסדרים כלכליים וחברתיים אחידים ובני אכיפה, שיש בהם כדי לקבוע סטנדרט התנהגות מותאם לצורכי החברה בת-זמננו.

כדי להבטיח אכיפה פשוטה ויעילה של אותם כללי התנהגות, וכדי להעמיק את האכיפה באותם תחומים, נקבעו עבירות שדרכי הוכחתן פשוטות, ומטעם זה פתר המחוקק את התביעה מהוכחת היסוד הנפשי של העבירה.

בהתקיים היסוד העובדתי קמה חזקת המחוקק, כי נתקיים גם היסוד הנפשי. הנאשם יכול להסיר מעליו את האחריות הפלילית, אם יסתור את היסוד הנפשי המיוחס לו על-פי החוק. כלומר, אם יראה כי פעל ללא מחשבה פלילית או ללא רשלנות. בנוסף לכך, וזו דרישה מוגברת המיוחדת לאחריות הקפידה, יראה כי נקט בכל האמצעים למניעת העבירה {דברי כב' השופטת ד' בייניש ב- רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 673 (1998)}.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 27328-08 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' עדו סימון, תק-של 2010(2), 74029 (2010)} הנאשם הודה בביצוע העבירה. עד התביעה העיד, כי התמרורים היו ברורים וגלויים לעין. כב' השופטת נועה פראג-לבוא בהרשיעה את הנאשם קבעה כי התמונות שהוגשו על ידו לא שכנעו אותה כי לא ניתן להבחין בתמרור ובהדגישה כי בתום-לב, אין די בו לעבירה של אחריות קפידה.
ב- ת"ת (תעבורה יר') 16523/08 {מדינת ישראל נ' ברונקש אילן, תק-של 2009(2), 12605 (2009)} קבע כב' השופט אברהם טננבוים כי לשון תקנה 22 לתקנות התעבורה - פשוטה. נאשם לא יכול לטעון דבר כנגד התמרור אלא-אם-כן יוכיח הוא כי התמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין. אין על המדינה להוכיח בכל תמרור ותמרור כי הוצב כדין. קיימת חזקת תקינות כי תמרור הוצב כדין, וכל הטוען אחרת, עליו הראיה {ראה גם רע"פ 4142/05 יהודה טרבוגדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 1638 (2005)}.

עוד נקבע כי השלב הראשון לבדיקה האם תמרור הוצב כדין, הוא כמובן בדיקה האם הוצב בהתאם לתוכנית המקורית. גם אם לפי התכנית אמור להיות במקום תמרור, על התמרור להיות מוצב ולהיקבע בדיוק בהתאם לתנאי התוכנית {לעניין זה ראה גם דברי כב' השופט י' ריבלין ב- ת"ת (תעבורה יר') 9478/07 מדינת ישראל נ' סלאמה שאדן, תק-של 2009(1), 28487 (2009) וראה גם ת"ת (תעבורה נת') 6229/04 מדינת ישראל נ' מיטל עינת, תק-של 2005(2), 20965, 20967 (2005) שם קבע בית-המשפט כי משהוצב התמרור בניגוד להנחיות ו/או משלא הושגה התכלית לשמה נועד התמרור, בשל פגם בהצבה, עומדת לנאשמת ההגנה, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, לפיה התמרור הוצב שלא כדין}.

עוד קבע כב' השופט אברהם טננבוים כי הנאשם עומד לפני שוקת שבורה. מדובר בתחנת דלק, הנמצאת בשטח מועצה מקומית וגובלת בכביש המתוחזק על-ידי החברה הלאומית לדרכים. המועצה טוענת כי היות והכביש מתוחזק על-ידי החברה לדרכים על הנאשם לפנות אליה והיא אחראית לשילוט. החברה לדרכים טוענת כי לא היא אחראית. משרד התחבורה מפנה את הנאשם שוב למועצה וחוזר חלילה. הנאשם לא מצליח עד עתה לדעת מי אחראי לתמרור וממילא לא הצליח לברר האם התמרור הוצב כדין {שכן טענתו המרכזית של הנאשם היא שלא ניתן לראות את התמרור כיאות}.

טענת התביעה הייתה כי אי אפשרות לקבל את דברי הנאשם כלשונם, ולצורך הפרכת חזקת תקינות יש להביא ראיות בכתובים ולא בעל-פה בדבר חוקיות התמרור. כב' השופט אברהם טננבוים דחה טענה זו. הנאשם טען את טענותיו מהרגע הראשון ולא ייתכן לדרוש מנאשם כי ייעשה יותר ממה שעשה. הנאשם פנה למי שיכל היה לפנות וקיבל את התשובות שקיבל. התביעה יכלה להפריך בקלות את דבריו לו הייתה מביאה ראיה כלשהי שהתמרור הוצב כדין. משלא עשתה זאת, אין לה להלין אלא על עצמה.

כב' השופט אברהם טננבוים קבע, במקרה דנן, כי הנאשם הוכיח שהתמרור לא הוצב כדין.

ב- תת"ע (תעבורה מר') 2521-03-10 {מדינת ישראל נ' מאיר צבי גולן, תק-של 2010(4), 130266, 130267 (2010)} קבע בית-המשפט כי הנאשם לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי התמרור הוצב שלא כדין.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 8850-08 {מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' פנחס בן שושן, תק-של 2010(3), 65935, 65938 (2010)} קבעה כב' השופטת איילת גרבי כי במקרה דנן הנאשם לא הביא כל ראיה או אסמכתא מטעמו כנדרש על-פי תקנה 22(א) סיפא לתקנות התעבורה, כי לא מוצב תמרור ב-35 במקום או כי התמרור המוצב הינו בלתי-חוקי {נעיר כי פירושו של תמרור ב-35 הוא: "הנסיעה בכביש או בנתיב מותרת לרכבת קלה, לאוטובוס, למונית ולרכב המסיע לפחות את מספר הנוסעים לרבות הנהג הנקוב בתמרור. צויינו אחד או יותר מסוגי הרכב בתמרור, יחולו הוראות התמרור על-פי המצויין בו"}.

ב- ת"ת (תעבורה ת"א) 24378/08 {מדינת ישראל נ' קוריץ אברהם, תק-של 2009(3), 29005, 29006 (2009)} הנאשם מואשם בכך כי לא עצר את רכבו לפני קו העצירה, נכנס לצומת בנסיעה רצופה מבלי לעצור בשום שלב לא לפני קו העצירה ולא בקו הצומת. במעשים אלה עבר הנאשם על הוראות תקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

כב' השופט מאיר דרורי זיכה את הנאשם מחמת הספק בקובעו כי משתי התמונות שהגיש הנאשם עולה כי קיימת מגבלה קשה בשדה הראיה מכיוון עמידת השוטרת לכיוון קו העצירה הן בגלל הגדר המצויה במקום והן בגלל העצים, במיוחד לנוכח העובדה שקו העצירה נמצא עמוק בתוך רחוב אושיסקין.

בנסיבות אלה, בהחלט קיימת אפשרות כי השוטרת לא הבחינה ברכב הנאשם העוצר לפני קו העצירה, משגלש לצומת סברה כי לא עצר כלל בעוד רכב הנאשם עצר, זאת לאור עדותו הנחרצת של הנאשם וכן עדותו של עד ההגנה.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 4806-06-10 {מדינת ישראל נ' חנה דודמן, תק-של 2011(1), 16549 (2011)} הורשעה הנאשמת על-פי הודאתה בעבירה של אי-ציות לאור צהוב בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. כב' השופט שמואל מלמד גזרה על הנאשמת, בהתחשב בליקויים ראייתיים משני הצדדים, קנס כספי בסך 500 ₪.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 11166-11-10 {מדינת ישראל נ' גיזלה בראונשטיין, תק-של 2011(1), 19271 (2011)} הורשעה הנאשמת על-פי הודאתה בעבירה של חציית מעבר חציה באור אדום בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. כב' השופט שמואל מלמד גזר על הנאשמת קנס כספי בסך 18 ₪.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 11754-10-10 {מדינת ישראל נ' יאיר חזן, תק-של 2011(1), 13556 (2011)} הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירה של נהיגה באור צהוב בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. כב' השופט שמואל מלמד גזר על הנאשם קנס כספי בסך 1,100 ₪ ופסילה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 9397-10-10 {מדינת ישראל נ' דניאלה מליניאק גליק, תק-של 2011(1), 9731 (2011)} הורשעה הנאשמת על-פי הודאתה בעבירה של נהיגה באור צהוב בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. לנאשמת אין עבר מכביד. כב' השופט שמואל מלמד גזר על הנאשמת קנס כספי בסך 800 ₪.
ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 10012-10-10 {מדינת ישראל נ' אמנון חן, תק-של 2011(1), 5548 (2011)} הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירה של ביצוע פרסה במקום אסור בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. כב' השופט שמואל מלמד גזר על הנאשם קנס כספי בסך 150 ₪.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 168-03-10 {מדינת ישראל נ' יורם גרוסוביץ, תק-של 2010(2), 30814 (2010)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה בניגוד לתקנה 22(א) בתקנות התעבורה. לנאשם רישיון נהיגה משנת 1964 ולחובתו 7 עבירות קנס בלבד כאשר במהלך 10 השנים האחרונות לא ביצע הנאשם כל עבירת תנועה. בנוסף, הנאשם לא היה מעורב מעולם בתאונת דרכים. כב' השופט אלון אופיר גזר על הנאשם קנס כספי בסך 2,000 ₪ ופסילה על-תנאי לתקופה של שני חודשים למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה חי') 1076-08 {משטרת ישראל נ' גבי בן סימון, תק-של 2009(4), 3568 (2009)} הורשע הנאשם בעבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה. הנאשם נוהג 22 שנים ולחובתו 53 הרשעות קודמות מתוכן 30 הרשעות הן מיום הוצאת רישיון הנהיגה לרכב ציבורי. כב' השופט שמואל יציב גזר על הנאשם קנס כספי בסך 1,500 ₪ ופסילה על תנאי לתקופה של שלושה חודשים למשך 3 שנים.

ב- תת"ע (תעבורה חד') 7502-06 {מ.י. תביעות חדרה - משטרת ישראל נ' יוסף נחום, תק-של 2009(3), 34380 (2009)} הנאשם הורשע בעבירה של אי-ציות לאור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו, עבירה בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. כב' השופט משה גינות גזר על הנאשם קנס כספי בסך 1,000 ₪.

ב- תת"ע (תעבורה חי') 5303-07 {מדינת ישראל נ' מועין שחבראת, תק-של 2009(3), 24210 (2009)} הורשע הנאשם כי נהג ברכב ולא ציית לאור האדום ברמזור שהיה בכיוון נסיעתו, בכך שלא עצר רכבו לפני קו העצירה ונכנס לצומת בניגוד לאור האדום, עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה. לנאשם אין הרשעות קודמות. כב' השופט שמואל יציב גזר על הנאשם קנס כספי בסך 1,000 ₪.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 24109-10 {מדינת ישראל נ' גל גילי נגר, תק-של 2011(4), 18133 (2011)} נפסק מפי כב' השופט עופר נהרי:

"הכרעת דין
מחמת הספק מזוכה הנאשם.

כלפי הנאשם הוגש כתב אישום אשר בו נטען שנהג ברכב ולא ציית לאור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו בכך שלא עצר את רכבו לפני קו העצירה ונכנס לצומת בניגוד לאור האדום ברמזור, בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר ולפיכך התקיים דיון הוכחות.

מטעם התביעה העידה השוטרת מירה קרן, ובמסגרת עדותה הוגש הדו"ח שערכה (סומן ת/1).

מטעם ההגנה העיד הנאשם ובמסגרת עדותו הוגשו לבקשתו מפה, עותק הדו"ח ועותק תשובת קצינת תלונות הציבור במשטרה בקשר עם תלונה שהגיש (סומנו נ/1, נ/2, נ/3).

לאחר שנתתי דעתי לעדויות ולראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי נותר בסופו של יום ספק סביר ומכאן שדין הנאשם לזיכוי מחמת הספק.

כידוע, מקום שבו מתבקש בית-המשפט על-ידי המאשימה להשעין הרשעה על יסוד עדות יחידה מטעם התביעה, נדרש בית המשפט לזהירות יתרה.

במקרה דנן, הכירה השוטרת בכך שבתרשים שערכה על אתר ואשר מצוי בדו"ח ת/1, חסרים פרטים מרובים, וציינה בעדותה בהגינותה כי בהיסח הדעת לא השלימה אותם באותו מעמד.

עוד עולה מעדותה של השוטרת כי אין היא זוכרת (ולמעשה איננה יכולה לשלול) כי נרשם על ידה בדו"ח, בפרק תגובת הנהג, המשפט "זה היה צהוב" וכי גם מחקה משפט זה.

היבט נוסף שעלה מעדותה של השוטרת, הינו שנכחה עמה בניידת שוטרת נוספת (ראה עמ' 2 שורה 22 לפרוטוקול).

מת/1 אין עולה כי נרשמו בו פרטי השוטרת הנוספת שיתכן כי היתה עדה לאירוע ואף אין ציון כי לא היתה היא עדה לאירוע, או לחילופין קיום מזכר שלה אודות האירוע.

ההיבטים שפורטו לעיל עולים לטעמי כדי אמירה בדבר קיומו של ספק סביר אשר הימנו ראוי שהנאשם יהנה.

אשר-על-כן מזוכה כאמור הנאשם מן העבירה שיוחסה לו בכתב האישום וזאת מחמת הספק."

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 10041-01-11 {מדינת ישראל נ' יונתן ישראלי, תק-של 2011(4), 17209, 17210 (2011)} נפסק מפי כב' השופט שמואל מלמד:

"הכרעת דין
מצאתי לזכות את הנאשם מכתב האישום.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 09.08.10 בשעה 11.35 או בסמוך, ברחוב רבי עקיבא 102, בכך שלא ציית לתמרור ב- 42, בניגוד לתקנה 22 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

הנאשם כפר באשמה המיוחסת לו ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העידה השוטרת ערמי הדס. עדותה נשענה רובה ככולה על הדו"ח אשר היא רשמה ביום המקרה - ת/1. על-פי רישומה של השוטרת, ביום האירוע, השוטרת עמדה סטטי ברח' רבי עקיבא 91 בבני ברק. השוטרת צפתה לעבר הצומת הבחינה בנאשם רוכב על קטנוע. הנאשם הגיע מרח' פנימי - גן ורשה. כאשר הגיע לצומת, חלף על פני תמרור ב- 42 המוצב בצד ימין, פנה ימנה ולאחר מכן (כ- 2 מ') ביצע פנייה שמאלה עם האופנוע לרח' רבי עקיבא ולעברה של השוטרת. כאשר מסומן קו הפרדה רצוף על פני הכביש הנראה לעין. במקום היה גם השוטר יחיאל שרעבי שהבחין בעבירה. נרשם לנאשם דו"ח.

תגובת הנאשם לאוזני השוטרת במעמד רישום הדו"ח הייתה: "עשיתי פרסה ברמזור".

בבית-המשפט טען הנאשם כי יצא מגן ורשה ופנה ימינה. עמד ברמזור, כשהתחלף האור לירוק ביצע הנאשם פרסה בין מעבר החצייה לקו העצירה. לדבריו במקום היו 2 אוטובוסים שהסתירו והשוטרים לא ראו אותו עושה פרסה. מי שעצר את הנאשם הוא שוטר. לדברי הנאשם השוטרת ערכה דו"ח לאחר, ישבה בניידת. עוד טען הנאשם כי ראה את השוטרים בטרם פנה את פניית הפרסה מיד עם יצאתו מגן ורשה.

עוד מטעם ההגנה העיד מר' אשר שוורץ. לדבריו עמד במעבר החצייה. ראה את "הנאשם עושה פרסה לפני מעבר החצייה". עשה את הפרסה בין מעבר החצייה לקו ההפרדה. העד ראה בצד ימין שני אוטובוסים אחד ליד השני. לדבריו, לשוטרים לא היה שדה ראיה לצומת.

לאחר ששמעתי את הצדדים, השתכנעתי כי קיים ליקוי במארג הראיות של התביעה, שהובא לבית-המשפט ובנסיבות אלו מצאתי לזכות את הנאשם.

השוטרת רשמה בדו"ח כי השוטר יחיאל שרעבי היה עימה וראה את העברה. בנסיבות בהן הנאשם טען בדו"ח כי הוא ביצע פרסה "ברמזור", כאשר יש לו עד המחזק את גרסתו. למולו השוטרת טוענת כי חצה את קו ההפרדה. היה מקום להביא את השוטר יחיאל שרעבי לעדות כדי להשלים את התמונה המלאה של קרות האירוע. בהיעדר עדותו הרי שהתביעה לא עמדה בנטל להוכחת אשמת הנאשם.

עדותו של עד הגנה אף שבעיקרה תמכה בגרסת הנאשם. הרי שהיא הייתה בעייתית ביותר. ראשית טען העד כי השוטרת עצרה את הנאשם בניגוד לעדותו של הנאשם ששוטר עצר אותו. עוד טען העד כי הנאשם הגיע בנסיעה שוטפת לצומת האט ופנה פניית פרסה. דבר המנוגד לעדות הנאשם כי עצר באור אדום. אולם למרות סתירות אלו, הרי שמשעה שהתביעה לא עמדה בנטל ההוכחה לא מצאתי להרשיע את הנאשם ואני מזכה אותו מעובדות כתב האישום."

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 24875-10 {מדינת ישראל נ' עוזי לואיה, תק-של 2011(4), 15186, 15187 (2011)} נפסק מפי כב' השופט עופר נהרי:

"הכרעת דין
בתאריך 9.10.11, בתום דיון ההוכחות, הודעתי על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

להלן נימוקיה המפורטים של הכרעת הדין המזכה:

כלפי הנאשם הוגש כתב אישום אשר בו נטען כי נהג ברכב ולא ציית לתמרור ב-6 בכך שביצע פניית פרסה שמאלה בניגוד להוראת התמרור הנ"ל ובניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר וטען כי ביצע את פניית הפרסה במיקום מותר.

לנוכח זאת נקבע התיק להוכחות ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העידה השוטרת הגב' דנה דרור ובמסגרת עדותה הוגש הדו"ח שערכה על אתר וכן תרשים שערכה באולם ביהמ"ש לבקשת התביעה. (סומנו ת/1).

מטעם ההגנה העיד הנאשם.

לאחר שנתתי דעתי לעדויות ולראיות מצאתי כי נותר ספק סביר.

השוטרת ציינה בדו"ח כי פניית הפרסה בוצעה בניגוד לתמרור ב-6 המוצב בצד ימין של הדרך.

אלא שבתרשים שערכה השוטרת בבית-המשפט ניכר שהתמרור שורטט על ידה כמצוי לכאורה בימין הדרך רק אחרי המיקום שבו בוצעה פניית הפרסה על-ידי הנאשם אליבא דגירסת השוטרת , או לכל הפחות באופן גבולי לעניין זה של מיקום.

השוטרת שירטטה אמנם גם תמרור ב-6 נוסף המצוי לכאורה על אי התנועה, אלא שבדו"ח ציינה השוטרת אך ורק את התמרור המצוי לדבריה בימין הדרך ולא כל תמרור אחר.

באם נטען בדו"ח - וכך בלבד אכן נטען - כי עסקינן בתמרור המצוי בימין הדרך ומתקיים כעת ספק לנוכח מיקומו של התמרור בשרטוט שערכה השוטרת - שמא מצוי הוא רק אחרי המקום שבו בוצעה פניית הפרסה ולא לפני כן - אזי מתקיים גם ספק האם התמרור הנ"ל חל על אשר בוצע על-ידי הנאשם על אתר.

בנסיבות אלה, ולנוכח קושי זה שהתעורר בראיות התביעה, וכאשר לקושי זה מצטרפים גם דבריה של השוטרת כי אין היא יכולה לומר עם עמדה רגלית מחוץ לניידת או שמא ישבה בתוכה ולא רשמה בדו"ח מה היה המרחק בינה לבין התמרור, וכאשר גם עסקינן בעדה יחידה מטעם התביעה, דין הוא שתינקט זהירות מתאימה ויהנה הנאשם מן הספק.

לאחר כל זאת, וכפי שכבר הודע, מזוכה הנאשם מחמת הספק מביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ציות לתמרורים (תקנה 22 לתקנות)