גרימת מוות בנהיגה רשלנית (סעיף 64 לפקודה)

סעיף 64 לפקודת התעבורה קובע כדלקמן:

"64. גרימת מוות בנהיגה רשלנית (תיקונים: התש"ם, התשנ"ו, התשס"ד(2))
העובר עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 תוך כדי שימוש ברכב דינו - מאסר שלוש שנים ולא פחות משישה חודשים; אולם רשאי בית-המשפט, אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת, שלא לפסוק מאסר מינימום כאמור מטעמים שיפרש בפסק-הדין."

סעיף 40 לפקודת התעבורה קובע כדלקמן:

"40. פסילת מינימום שלוש שנים (תיקון: התשכ"ה(3))
הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 64 או לפי סעיף 64א, דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים; אולם רשאי בית-המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק-הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר."
סעיף 21 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כדלקמן:

"21. רשלנות (תיקון: התשנ"ד)
(א) רשלנות – אי-מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד -
(1) שלעניין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;
(2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיבון הסביר.
(ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע."

סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כדלקמן:

"304. גרימת מוות ברשלנות (תיקון: התשנ"ה) (א/218)
הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים."

המדובר בעבירה של גרימת תוצאה, עם יסוד נפשי של רשלנות. היסוד העובדתי של העבירה הינו מעשה או מחדל רשלני של הפרת חובת הזהירות {הרכיב ההתנהגותי}, הגורם בזיקה ישירה של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי למותו של אדם {הרכיב התוצאתי}.

הרשלנות אשר עיקרה הצפיות הסבירה, הנה חלק מהיסוד העובדתי והנפשי כאחד. בצד מאפיינה כיסוד נפשי, מהווה הרשלנות גם חלק מהיסוד העובדתי של העבירה, המתבטא בהפרת חובת הזהירות שכתוצאה ממנה נקטלו חיי אדם {ת"פ (ת"א) 15237/97 מדינת ישראל נ' בר אילן ואח', פ"מ תשנ"ח(ד), 338}.

משמעותה של "רשלנות" כיסוד נפשי קבועה בסעיף 21 לחוק העונשין, ועיקרה, היעדר מודעות כלפי רכיבי היסוד העובדתי, במקום שאדם מן היישוב, קרי: האדם הסביר, היה מודע לה.

הואיל ואנו עוסקים בהיבט הפלילי של רשלנות אשר גרמה למותו של אדם כי אז יש להידרש גם לבחינת המחשבה והכוונה הפלילית של הנאשם. המענה לכך הוא שלב-ליבה של הרשלנות אינה במחשבה "רעה" אלא דווקא חוסר המחשבה מקום בו החוק מצפה לקיומה של זו; העבירה היא בכך שלא עברה במוחו של הנאשם מחשבה כאשר במוחו של האדם הסביר הייתה עוברת, שהיא צפיית הנזק לאחר מעשהו או מחדלו {י' קדמי על הדין בפלילים, כרך שלישי, 2004, 1208}.

מבחינת היסוד העובדתי, ההתנהגות האסורה בעבירה זו משמעה התנהגות המהווה הפרת חובת זהירות המוטלת על כל אדם מכוח הדין. נוסף לכך, העבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין היא עבירה תוצאתית ולצד הוכחת ה"התרשלות" מתחייבת הוכחת התוצאה של גרם מוות, והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לגרם המוות.

להפרתה של חובת הזהירות יוחד המושג "התרשלות" שמשמעותו "מצב בו ייעשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות... רמת הזהירות הנדרשת בסעיף 304... נקבעת לפי קנה המידה של 'אדם סביר ונבון' ...ההתרשלות יכול שתהיה במעשה או במחדל" {ע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 1 (1994)}.

חובת הזהירות מחייבת כל אדם להתנהג באופן שאדם סביר בנעליו היה מתנהג, לאמור: באופן שיהא בו כדי למנוע יצירתם או לקדם פניהם של סיכונים, אשר האדם הסביר/אדם מן היישוב יכול וצריך לצפותם מראש.

חובת הזהירות מכתיבה את אופי ההתנהגות המצופה מאדם סביר בנסיבות נתונות, מן ההיבט של השמירה על רמת זהירות סבירה ותוכנה של החובה מבטאת את סך כל האמצעים שיש לנקוט בהם כדי לעמוד בדרישותיה.

הסטיה מרמת הזהירות אינה מעלה ואינה מורידה לעניין ההרשעה. גם סטיה "קלה" וגם סטיה "גסה" מבטאת התרשלות שתוכל לשמש בסיס להרשעה בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

אם כן, שילובם של שלושת הסעיפים שלעיל {סעיף 64 לפקודת התעבורה וסעיפים 21 ו- 304 לחוק העונשין} מספק את היסודות לעבירה של גרימת מוות ברשלנות והם: מעשה או מחדל רשלני הגורם למותו של אדם, כאשר היסוד הנפשי מבטא מצב נפשי של היעדר מודעות בפועל לטיב המעשה, לנסיבות או לתוצאות המעשה, מקום בו "אדם מן היישוב" יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע להם והכל תוך כדי שימוש ברכב.

הלכה מבוססת היא שהיסודות הנדרשים להתהוות עבירה של גרימת מוות ברשלנות זהים למרכיבים הדרושים להוכחת עוולת רשלנות על-פי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. לאחר תיקון 39 לחוק העונשין לעניין הגדרת התרשלות בחוק העונשין, אין הבדל במהות הדרישות המוטלות על התביעה מאחר וגם כיום, כעיקרון, המבחנים דומים.

היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה מסתפק בהוכחת קיומה של רשלנות כ"הלך נפש", דהיינו קיומה של אי-צפיית הסיכון לחיי אדם או לשלמות גופו, מקום שאדם מן היישוב היה צופה ומונע את מימושו של אותו סיכון.

ההלכה זו סוכמה היטב ב- ע"פ 186/80 {יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980)} ולפיה המרכיבים שיש לבחון הם חמישה: האחד, חובת זהירות מושגית. השני, חובת זהירות קונקרטית. השלישי, התרשלות. הרביעי, נזק. החמישי, קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.

חובת זהירות מושגית. בבחינת קיומה או אי-קיומה של חובה זו, יש לתת את הדעת לסוג הכללי אליו משתייכים המזיק {הנאשם-הנהג}, הניזוק {המנוח}, הפעולה והנזק.

המבחן לקיומה של חובת זהירות, על-פי הוראת סעיף 36 לפקודת הנזיקין, הוא מבחן החזות מראש של האדם הסביר בדבר התוצאה המזיקה, כלומר מבחן הצפיות. צפיות זו אינה צפיות "טכנית" אלא גם צפיות "מהותיות". השאלה אינה רק אם אדם סביר יכול לצפות לגרימת נזק בשל סטיה מרמת הזהירות, אלא השאלה היא גם אם אדם סביר צריך לצפות לגרימת נזק בשל אי נקיטת אמצעי זהירות {דברי כב' השופט א' ברק ב- ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980)}.

חובת הזהירות המושגית היא החובה העקרונית של נהג להישמר ולהיזהר מפני רשלנות שתגרום לפגיעה במשתמשים האחרים בדרך. אין חולק על כך, שציבור הנהגים חב חובת זהירות כלפי המשתמשים האחרים.

חובת זהירות קונקרטית. חובת הזהירות הקונקרטית עניינה המזיק המסויים, הניזוק המסויים והעובדות המסויימות של המקרה. השאלה עליה יש לתת את הדעת היא, האם אדם מן היישוב בנסיבות העניין, בנעלי הנאשם, יכול היה לצפות את הנזק שאירע, והאם המדיניות המשפטית מחייבת אותו לצפות את התרחשותו של הנזק.

כב' השופט א' ברק ב- ע"א 145/80 {ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982)} סיכם את המבחנים לקביעת קיומה של חובת זהירות קונקרטית. לדבריו, הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי.

נעיר כי לעניין משמעותה של רשלנות תורמת מצד נהג מעורב יפים הם דברי בית-המשפט ב- ע"פ 10332/03 {חיים בלייכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 954 (2004)} לפיהם "העובדה שנסיעה במהירות מופרזת של הפרטית, אין בה לנקות את המערער מהרשלנות שדבקה בו באי מתן זכות קדימה. מתן זכות קדימה על ידי המערער פירושה, בנסיבות העניין, הוא מתן זכות קדימה לרכב בעל הזכות, בהתחשב במרחק שלו מהצומת ובהתחשב במהירות נסיעתו, תהיה אשר תהיה המהירות. לשם קיום הזכות, על החייב במתן זכות קדימה להמשיך ולעקוב אחרי הרכב בעל זכות הקדימה, על מנת להבטיח שהוא אמנם אינו מסכנו בכניסתו לצומת".

בנוסף, במסגרת ע"פ (חי') 2629/01 {קרן ברק נ' מדינת ישראל, תק-מח 2001(4), 2388 (2001)} נידון מקרה במהלכו נהגת הגיעה לצומת וביקשה לפנות שמאלה. לקראתה בה טור של מכוניות ונהג הרכב הראשון עצר וסימן לה להתחיל בפניה. תוך שהיא פונה כך, הגיחה מכונית אחרת שעקפה את הטור הממתין ושתי המכוניות התנגשו. בית-המשפט קבע כי הנאשמת הייתה יכולה להבחין ברכב העוקף {בניגוד לחוק} את הטור הממתין לפניו, ולמרות הרשות שקיבלה מנהג הרכב הראשון, חייבת הייתה לכבד את הזכות הזאת. הנאשמת הורשעה והערעור שלה נדחה.

מכאן, ברור הדבר כי מי שנוהג בכביש עליו לצפות התנהגות רשלנית של נהג רכב אחר ולכלכל את נסיעתו בהתאם.

אשר לשאלת הקשר הסיבתי וניתוקו. ב- ע"פ 261/83 {דוד בן סימן טוב לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 570 (1984)} קבע בית-המשפט כי אין צורך להוכיח בביטחון מוחלט את הקשר הסיבתי האמור, עד כדי שלילת כל ספק תיאורטי. די בשכנוע מעבר לספק הסביר. די בדרגה גבוהה של סבירות.

כלומר, מעשהו או מחדלו של הנאשם אינו חייב להיות הסיבה היחידה למות הקורבן. די גם בזה שאותו מעשה או מחדל יתווסף על מצבו החולני של הקורבן שהיה קיים עוד קודם וכך החיש את קרות המוות, שהיה קורה גם בלאו הכי אי-פעם בעתיד כתוצאה מאותו מצב חולני {ע"פ 100/75 מדינת ישראל נ' הרשקו בראונשטיין, פ"ד כט(2), 464 (1975)}.
כאן המקום להדגיש, כי לצורך הוכחת סיבת מוות אין הכרח בעריכת נתיחה לאחר המוות שכן ניתן להרשיע נאשם בעבירה תוצאתית של מוות על-אף שגופת הקורבן לא נותחה כלל. ניתוח גופה אחרי המוות מבוצעת רק כאשר סיבת המוות מוטלת בספק, ואילו במקרים שהסיבה ברורה לגמרי, כדוגמת מקרה שאדם נהרג בתאונת דרכים, אין צורך בניתוח {ע"פ 29/79 יחזקאל סלמאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2), 118 (1979)}.

כך לדוגמה, ב- רע"פ 4336/91 {חלבי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(3), 2644 (1991)} אישר כב' השופט מ' שמגר הרשעתו של נאשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות גם כאשר גופתה של המנוחה שם לא נותחה לאחר המוות ועל-אף שהנאשם כפר בקשר הסיבתי-העובדתי. באותו מקרה טען הנאשם, כי היה צריך להוכיח את הקשר הסיבתי על-ידי הגשת חוות-דעת רפואית מלאה יותר, אך טענה זו נדחתה כטענה שאין בה ממש. שם נקבע, בין היתר, כי אין חובה שמוות יוכח אך ורק באמצעות ניתוח שלאחר מוות, ואין מניעה להוכיח מוות בראיות.

ב- ת"ד (תעבורה חד') 1510-07 {מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' שמואל בן נתן, תק-של 2010(1), 14401 (2010)} לא היה חולק כי רוחב הכביש הינו כ- 7 מטר ובו שני נתיבים. מצדדיו של הכביש שטח חולי פתוח, ובזמן התאונה לא היו כלי רכב נוספים שנהגו עליו. כמו כן, הראות הייתה טובה והכביש היה יבש ותקין.

כב' השופט משה גינות קבע כי כל שעל הנאשם היה לעשות למניעת התאונה הוא להסיט את רכבו מעט שמאלה {ולא להיצמד לימין הנתיב}, זאת כדי לברוח מהקטנוע ולמנוע התנגשות בו, והכול בהתחשב בכך שלא היה שום גורם חיצוני על הכביש שמנע זאת ממנו או לחילופין סיכן אותו או את המנוח.
בנוסף, שכלול הקביעה לפיה הנאשם לא שמר על ריווח מספיק בינו לבן הקטנוע, בהתאם לתנאי הדרך, המהירות והראות הטובה, יחד עם המסקנה המשפטית לפיה במצב בו נמצא קטנוע מרחק של 1 מטר מקצהו הימניים של כביש ריק, שרוחבו 7 מטר, כי אז האדם הסביר והנבון אשר היה נוהג באותו כביש היה מסיט רכבו מעט שמאלה, במטרה לקדם פניה של סכנת ההתנגשות ולמנוע התאונה עם הקטנוע שמימין.

ב- ת"ד (תעבורה נצ') 20216-05 {מ.י. פרקליטות מחוז הצפון-פלילי נ' אמג'ד זועבי, תק-של 2010(1), 37628 (2010)} קבע כב' השופט סאאב דבור באשר לחובת הזהירות המושגית כי במקרה דנן יש לשאול האם על אדם מן היישוב לצפות כי בסטייתו שמאלה תוך האטה לצורך עליה על אי תנועה באמצע הכביש לא יגרום לרכב אחר לפגוע בו מאחור? הלא ייתכן כי כתוצאה מההאטה הבלתי-סבירה תיגרם תאונה? כב' השופט סאאב דבור סבור כי התשובה לכך חיובית היא.

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית קבע כב' השופט סאאב דבור כי מדובר בכביש שהוא כביש ראשי להבדיל מצדדי עם הגבלת מהירות נסיעה ל- 70 קמ"ש {ולא פחות} כך, שהיה על כל אחד מן הנאשמים לכלכל את אופן נסיעתם ביתר זהירות.

ב- ת"ד (תעבורה עכ') 10048-06 {מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' מחמוד עתאבה, תק-של 2010(1), 12163 (2010)} השאלה שהיה על בית-המשפט להכריע היא האם במקרה דנן היה על הנאשם לצפות את נוכחות הולך הרגל והאם בנסיבות המקרה נקט הנאשם באמצעי זהירות וכלכל צעדיו כפי שנהג מן היישוב היה נוהג בנסיבות המקרה?

כב' השופט יעקב בכר הגיע למסקנה כי על הנאשם היה לצפות את נוכחות הולך הרגל וכי באופן נהיגתו לאחור התרשל בכך שלא וידא כי אין בקרבת רכבו הולך רגל ולא צפה את הסכנה שמחובתו היה לצפות, כפי שנהג מן היישוב היה צופה וכן לא נקט באמצעים הדרושים על-מנת למנוע הפגיעה בהולך הרגל ועצם אירוע התאונה מדבר בעד עצמו.

ב- ת"ד (תעבורה חד') 1136-04 {מ.י. פרקליטות מחוז חיפה נ' מחאמיד מואיד, תק-של 2010(2), 64305, 64312 (2010)} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה. כתוצאה מן התאונה נפטר המנוח.

כב' השופט משה גינות קבע כי לנאשם היה שדה ראיה פתוח מלפנים, מאחר ומדובר במקום בו משחקים ילדים, על הנאשם היה ליישר מבט לכיוון הצומת בטרם עלה על רכבו או לאחר שהתיישב במושב הנהג ובטרם החל בנסיעה, על-מנת לראות האם נמצאים ילדים בסביבה, ולו היה עושה זאת יכול היה להבחין במנוח, אשר על-פי עדותו של עד הראיה היה בסמוך לצומת ועל-פי קביעת הבוחן היה במרחק של 12 מטר ממקום עצירת הרכב.

משלא הקפיד הנאשם לצפות אפשרות של סכנה, מכל מקום בדרך, הרי התרשל. מגבלת ראיה בין שנובעת מסיבה אובייקטיבית ובין שנובעת מתשומת-לב נהג המוסטת לנסיבות ודברים אחרים, אינה מצדיקה פסק-דין מוות להולך רגל, כל שכן, כמו במקרה זה, שעל הנוהג היה לצפות לאפשרות שילד הולך רגל, עלול להופיע בדרך בה נסע.

על כל נהג לדעת שתנאי הדרך והקורה בדרך הוא נתון משתנה כל העת, ומה שנראה לנגד עיניו ברגע מסויים עלול להשתנות, ואשר-על-כן עליו לכלכל צעדיו והתנהגותו בכביש על מנת לקדם כל סכנה צפויה.

ב- ת"ד (תעבורה ב"ש) 1001-06 {מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' מרדכי מאלנקר, תק-של 2010(1), 85913 (2010)} קבעה כב' השופטת רלי גליקליס כי חובות הזהירות של נהג אוטובוס מתפשטות ומתרחבות גם על הנעשה בסביבת האוטובוס, עובר ליציאתו מהתחנה ועם תחילת הנסיעה ובמיוחד כאשר מדובר בהסעת ילדים שכן, גם אדם שכבר ירד מהאוטובוס, על אחת כמה וכמה ילד, עשוי להימצא בסביבה קרובה אל האוטובוס, באופן שבתחילת הנסיעה הוא עלול להיפגע מהאוטובוס, כמו שהדברים התרחשו במקרה זה.

הנסיבות מדברות בעד עצמן ואין ספק שהמנוח נדרס על-ידי הגלגל האחורי של האוטובוס, מכאן שהוא נמצא בסמיכות מיידית לאוטובוס, הגם שכבר ירד ממנו.

חובות הזהירות של הנהג כלפי הנוסעים ובמיוחד כאשר מדובר בהסעת ילדים, אינן מסתיימות עם עזיבתם של הילדים את האוטובוס כפי שגורסת ההגנה, הן ממשיכות להתקיים עד אשר נוסעי האוטובוס עוזבים את הסביבה בה האוטובוס מסכן אותם או עלול לסכן אותם. מה עוד, שמהרגע שהמלווה ירדה מהאוטובוס, לקח על עצמו הנאשם את האחריות על הילדים בהסעה ומתפקידו היה לדאוג שילדים אלה יחצו את הכביש בבטחה.

ב- גמ"ר (תעבורה נצ') 20776-05 {מ.י. פרקליטות מחוז הצפון-פלילי נ' איהאב אברהים, תק-של 2011(1), 23894 (2011)} החליט כב' השופט סאאב דבור לזכות את הנאשם מן העבירות שיוחסו לו: גרם מוות ברשלנות; נהיגה בקלות ראש שגרמה נזק לאדם ולרכוש ואי-ציות לרמזור וזאת לאחר שהסתירות הקיימות בין דברי עדי התביעה וכן פרשת ההגנה וגרסת הנאשם - יחדיו, ביססו ספק סביר המלמד, כי קיימת אפשרות שמא הנאשם נהג כדין, וכי כאשר נסע באותו כיוון הרמזור היה אכן בצבע ירוק.

ב- ת"ד (תעבורה חי') 30008-08 {מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' ניימן גריגורי, תק-של 2010(2), 139419 (2010)} קבע כב' השופט שמואל יציב כי בהסתמך על העובדות הבאות: כי אם הנאשם היה נוהג כנהג מן היישוב היה יכול להבחין במנוח ממרחק של 128 מטרים; כי הנאשם היה במרחק של 108 מטרים מהמנוח כאשר זה החל בחציה; כי אין להוסיף את גורם ההפתעה לזמן התגובה מכיוון שנהג שיכול לראות הולך רגל העומד בשולי הדרך ממרחק 128 מטרים, והיכול לראות את הולך הרגל מתחיל בחציית הכביש ממרחק של 108 מטרים; כי לנהג מן היישוב היה נדרש מרחק של כ- 41 מטרים כדי לעצור הרכב; כי הנאשם משהבחין במנוח לא לחץ על הבלם עד כדי עצירה, ולאור כך שהנאשם הבחין במנוח רק כשזה היה במרחק כ- 15 מטר ממנו (כך העיד הנאשם); כי הנאשם משהבחין במנוח לא לחץ על הבלם עד כדי עצירה, אלא רק כדי האטת מהירות הרכב – החליט הוא להרשיע הנאשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

ב- ת"ד (תעבורה נת') 10015-08 {מ.י. פרקליטות מחוז המרכז נ' סאיד מסארווה, תק-של 2010(2), 114263, 114273 (2010)} קבע בית-המשפט כי טענה בדבר "שטח מת" אינה מהווה טענת הגנה המסירה אחריות מנהג רכב. על נהג היודע כי ברכבו קיימת מגבלה של שדה ראיה עקב שטח מת להשתמש באמצעים נוספים על מנת לוודא כי בנסיעתו קדימה לא יפגע באיש כתוצאה מקיומו של אותו שטח מת.

חובה על הנאשם לצפות הימצאותם של הולכי רגל שבכוונתם לחצות במעבר חציה שהינו מקום מבטחם של הולכי הרגל. היה על הנאשם לעשות כל פעולה, ובכלל זה להתרומם מכיסאו, להסיט את גופו ואת ראשו לכל צד, לרכון קדימה או הצידה ולבדוק כי אין הולך רגל בקרבת מקום, ורק לאחר שווידא כי הדרך פנויה רשאי היה להתחיל בנסיעה.

מספר כללים מנחים הותוו בפסיקה באשר לענישה הראויה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים {ע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(4), 3475 (2009); ת"ד (תעבורה חי') 1705-01-10 מדינת ישראל נ' ענאן ח'נג'ר, תק-של 2011(1), 26337, 26339 (2011); גמ"ר (תעבורה יר') 2212-06-10 מדינת ישראל נ' עומר סקאפי, תק-של 2011(1), 7051 (2011)}.

האחד, העונש הראוי הוא מאסר בפועל ופסילה משמעותית מלנהוג זאת בעיקר לאור עיקרון קדושת החיים, החובה להגן על ציבור המשתמשים בדרך והצורך להרתיע את ציבור הנהגים.

השני, לנסיבותיו האישיות של הנאשם יש ליתן משקל נמוך יותר בשל העובדה שתאונות דרכים נגרמות בדרך-כלל, על-ידי אנשים נורמטיביים והיסוד הנפשי נעדר כל כוונה פלילית.

השלישי, מידת הרשלנות שהיתה בהתנהגות הנאשם במקרה הספציפי.

נכון הוא, כי בית-משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בשאלות הנוגעות לחומרת העונש. מקובל, כי אין מנוס, מקביעת עונש מרתיע בעבירות כגון גרם מוות ברשלנות, על-מנת לשקף את החומרה הטמונה בעבריינות הכביש אשר אחראית לקורבנות רבים מספור.
ואכן, על-פי-רוב, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות השתת עונש חמור, הכולל הורדתו של הנהג, אשר ביצע עבירה זו, מן הכביש לתקופה ארוכה והשתת עונש מאסר בפועל. אולם כאמור, אין זהו כלל חלוט ובהחלט ייתכן, כי שיקולי צדק יעמידו בפני בית-המשפט עילה להתערבות ולהקלה בעונש {רע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 3911, 3913 (2006)}.

הגם שאין מדדים בדוקים למידת ההרתעה שבענישה מחמירה, ככל שהדבר נוגע לאנשים נורמטיביים שביצעו עבירה שיסודה הנפשי הוא רשלנות, נקבעה הלכה ברורה לפיה הצורך להרתיע את ציבור הנהגים מחייב ענישה מחמירה הכוללת רכיב של מאסר בפועל ובשים-לב כי ב- רע"פ 548/05 {מאירה לוין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 3911, 3913 (2006)} בית-המשפט הפחית מעונש המאסר שהוטל על המבקשת בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות.

יחד עם זאת, בית-המשפט צריך להביא בחשבון גם את נסיבותיו האישיות של הנאשם ובמקרים בהם הנסיבות האישיות חריגות ומיוחדות, יכול שתתקיים הצדקה להימנע מהטלת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח {ראה ע"פ 1319/09 משה כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 1748 (2009)}.

כך לדוגמה, ב- גמ"ר (תעבורה מר') 3322-11-09 {מדינת ישראל נ' יאיר ארד, תק-של 2010(4), 135287 (2010)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בגרימת מותו של המנוח בנהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה.

כב' השופטת רות רז קבעה כי למרות רף הרשלנות הגבוה, נסיבותיו האישיות המיוחדות והחריגות של הנאשם הביאו אותה למסקנה כי יש מקום לאמץ את המלצות שירות המבחן ולהסתפק בהטלת מאסר שירוצה בעבודות שירות ולהימנע מהטלת מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח.
ככלל, תהיה מדיניות הענישה להטיל עונשי מאסר בפועל ממש על נאשמים אשר גרמו ברשלנות לקיפוח חיי אדם, אך בנסיבות המקרה דנן כב' השופטת רות רז סבורה כי יש לתת משקל מכריע לנסיבותיו האישיות של הנאשם.

הנאשם הינו אדם מבוגר בן 71 המתמודד הן עם מחלתה הקשה של אשתו שעברה בעשור האחרון שלושה ניתוחים ומטופלת ברציפות בבית-חולים תל-השומר, והן עם משברים קשים בחיי בנו ובתו, כמפורט בתסקיר שירות המבחן. הנאשם הודה באחריותו לתאונה ותוצאותיה בהזדמנות הראשונה ובית-המשפט התרשם מכנות בקשת הסליחה ממשפחת המנוח ומצערו וכאבו העמוקים של הנאשם. שירות המבחן הדגיש את הטלטלה שעובר הנאשם בעקבות התאונה. הנאשם הינו נהג ותיק ובעשר השנים האחרונות לא נרשמו לחובתו כל עבירות תעבורה.

ב- רע"פ 4732/02 {ענת סורפין (לביא) נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 760 (2002)} עסקינן בנאשמת שגרמה ברשלנות למותו של אחר, רוכב אופניים בו פגעה ברכבה. בית-המשפט הטיל עליה שנת מאסר, 20 שנות פסילה, מאסר מותנה וקנס בסך 8,000 ₪.

בית-המשפט המחוזי דחה הערעור לגבי המאסר, אך צימצם תקופת הפסילה ל- 10 שנים ובית-המשפט העליון ציין כי למרות שחומרת העונש אינה מהווה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור, במקרה חריג שיש בו להצדיק חריגה מכלל זה וליתן משקל יתר לאינטרס הפרט, רשאי השופט ליתן הרשות גם לעניין חומרת העונש.

במקרה זה מצאו כי הייתה רשלנות רגעית, אי-תשומת-לב ואובדן שליטה ברף הנמוך של הרשלנות, ובאישה נשואה, אם לשלושה ילדים קטינים, המנהלת אורח חיים נורמטיבי, שהתאונה הייתה טראומטית עבורה ואשר הפנימה את האירוע, סבלה מדכאון, אי-שקט ותופעות פסיכוסומטיות, שבר בדימויה הפנימי ויכולתה לתכנן חייה, וכי תוצאות אלו ימשיכו ללוותה לאורך שנים, כפי שצויין בתסקיר. לכן, הפחיתו המאסר ל- 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות.

ב- ע"פ 3127/02 {מדינת ישראל נ' יוסף (בן עוזי) אליהו, תק-על 2002(2), 1535 (2002)} עסקינן במערער שגרם ברשלנות למותו של נער ובהמשך לא עצר והמשיך בנסיעה. לחובתו היו הרשעות קודמות בתחום התעבורה אך למרות זאת בית-המשפט הסתפק ב- 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס כספי בסך 20,000 ₪, מבחן לשנה, ופסילה לצמיתות וזאת משום שהנהג היה גרוש, ואב לשני ילדים בני 9 ו- 7 וחצי אשר נמצאים ברשותו לאחר שהאם סירבה לגדלם, ולכן שליחתו למאסר תותיר הילדים ללא בית.

אף שהעונש אושר, בד-בבד בית-המשפט העליון ציין כי העונש ההולם במקרה כזה הוא עונש מאסר משמעותי, אלא שלא ראה מקום להתערב נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה שמשמעותו כי יותר מאשר יוטל עונש על המשיב, יוטל עונש על ילדיו הקטנים, בעוד פסילה לצמיתות שוללת המשך נהיגתו בדרכים ומגינה על הציבור מפניו והיא עצמה עונש לא מבוטל למי שיאלץ לשכור נהג כדי להמשיך לעבוד.

כאמור לעיל, אין ספק כי בגין עבירת גרימת מוות, מדיניות הענישה היא מאסר בפועל והחריג הינו מאסר לריצוי בעבודות שירות {ע"פ 4088/90 אביטן ניר נ' מדינת ישראל, תק-על 90(3), 1044 (1990)}. על אחת כמה וכמה אם מדובר לא רק בגרימת מוות ברשלנות אלא גם בהפקרה {בעבירה זו נדון בהרחבה בהמשך החיבור}.
ב- ת"ד (תעבורה חי') 30332-07 {מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' מרבו קריבלי, תק-של 2009(4), 17348 (2009)} קבע כב' השופט א' סלאמה כי לאור המגמה ולנורמת הענישה הנהוגה, הגיע למסקנה כי אין מקום בתיק זה לפטור את הנאשם ממאסר בפועל מאחורי סורג ובריח וזאת בנוסף לעונש מאסר מותנה, לפסילה ממושכת ולקנס.

הרשלנות בתיק זה אינה קלה ואינה נמוכה. תוצאות התאונה הקשות ומספר הרכבים שנפגעו מעוצמת הפגיעה של רכב הנאשם, מעידים כאלף עדים על הרשלנות הגבוהה שהתבטאה במהירות הלא סבירה, באי-מתן תשומת-לב לתנאים הסביבתיים, באי-שמירת מרחק ובאי-האטה.

נוכח הרשלנות הגבוהה, התוצאות הקשות והאובדן העצום, בית-המשפט אינו יכול להישאר אדיש. חרטת הנאשם, ככל שהיא כנה ואמיתית, אינה יכולה לטשטש את עקבות מעשיו שהביאו לתוצאה הטרגית. גם ניהול התיק והסבל הרב שנגרם למשפחת המנוח שליוותה את ההליכים מתחילתם ועד סופם, אין בו כדי לפעול לזכות הנאשם, נהפוך הוא.

לא נעלמו מעיני בית-המשפט כל אותן מעלות טובות של הנאשם, שעדי ההגנה לעניין העונש שטחו בפני בית-המשפט. בית-המשפט גם לא התעלם גם מהנזק והסבל שעלול להיגרם למשפחתו ולילדיו הקטנים, אם ישהה תקופה ארוכה מאחורי סורג ובריח.

יחד עם זאת, ברוב רובם של תיקי גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים, עסקינן באנשים נורמטיביים, מלח הארץ, וכזה הוא הנאשם, אלא ש"המשקל הסגולי" שיש לייחס לכך הוא קטן, לעומת הצורך בהרתעה ובהירתמות של כולנו למלחמת חורמה בתאונות הדרכים.
לאור האמור לעיל, כב' השופט א' סלאמה גזר על הנאשם 28 חודשי מאסר מהם 10 חודשים לריצוי בפועל והיתרה – 18 חודשים - הם מאסר על תנאי; פסילה בפועל לתקופה של 12 שנים וקנס כספי בסך 10,000 ₪.

ב- ע"פ (מחוזי ב"ש) 6097/09 {מלכה מישל נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(4), 10170 (2009)} המערער הורשע בביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות. בית-משפט קמא גזר על המערער תשלום קנס, עשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על-תנאי ופסילה לתקופה של 12 שנים. ערעורו זה של המערער מופנה כנגד ההרשעה והן כנגד הענישה.

כב' השופטת ר' אבידע, בדחותה את הערעור {כב' השופטת ח' סלוטקי וכב' השופטת מ' ברנט הסכימו לדחיית הערעור}, קבעה כי לנוכח הרשלנות הגבוהה של המערער, שבעטיה קיפח המנוח את חייו, דעתה כי עונש המאסר שהושת עליו, אף בהתחשב במכלול הנסיבות האישיות, אינו מצדיק התערבות של בית-משפט של ערעור.

אשר לעונש הפסילה הרי שבשים-לב לעברו התעבורתי של המערער סבורה כב' השופטת ר' אבידע כי בית-משפט קמא החמיר במידת מה איתו.

יחד עם זאת, מאחר וההלכה היא כי בית-משפט לערעורים מתערב בענישה אך כאשר העונש מוגזם לחומרא או לקולא - ולמרות ההחמרה בעונש הפסילה אין לומר כי העונש מוגזם לחומרא – כב' השופטת ר' אבידע סבורה כי יש להימנע מהתערבות אף ברכיב זה של הענישה.

ב- ת"ד (תעבורה נת') 10026-08 {מ.י. פרקליטות מחוז המרכז נ' א' ס', תק-של 2009(4), 8409 (2009)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בכתב אישום אשר ייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה.

כב' השופטת רות רז זקפה לטובת הנאשם את הודאתו המיידית באחריות לגרם התאונה והבעת הצער והחרטה הכנים, את מצבו הנפשי הקשה והטראומה בה שרוי כמפורט בתסקיר שירות המבחן ואת עברו התעבורתי התקין במשך למעלה מעשר שנות נהיגה וגזרה על הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים; מאסר על-תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים; פסילה בפועל לתקופה של 10 שנים וקנס כספי בסך 7,500 ₪.

ב- ע"פ (מחוזי ת"א) 7710/09 {מדינת ישראל נ' שמואל (בן בשי) קומרי, תק-מח 2009(4), 2060 (2009)} קיבל בית-המשפט את ערעורה של המדינה והחמיר את עונשו של המשיב.

במקרה דנן, המשיב הורשע בבית-משפט קמא על-פי הודאתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות ולאחר שכתב האישום תוקן.

בית-משפט קמא גזר על המשיב מאסר לתקופה של 6 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות; מאסר על-תנאי של 6 חודשים; פסילה למשך 6 שנים; פסילה על-תנאי של שנה אחת למשך שלוש שנים וקנס כספי בסך 4,000 ₪. עוד הורה בית-משפט קמא, כי המשיב יצטרף לקבוצה טיפולית מטעם שירות המבחן למשך שנה.

לטענת המדינה הענישה שהוטלה בתיק זה איננה משקפת את נורמת הענישה הראויה והמתבקשת בהתייחס לעובדות כתב האישום שבהן הודה המשיב, כאמור לעיל. בהנמקתו של בית-משפט קמא לעניין גזר הדין נפלו מספר שגיאות שהוליכו את בית-משפט קמא, בסופו של יום, לענישה שאיננה מידתית ואין בה כדי לשקף את חומרת העבירה, הן בפן התוצאתי והן באשר לנסיבות ביצועה.

כאמור, בית-משפט שלערעור קיבל את הערעור תוך שהוא מטיל על המשיב 9 חודשי מאסר בפועל, פסילה בפועל לתקופה של 8 שנים ופיצוי כספי למשפחת המנוח בסך 10,000 ₪.

ב- עפ"ת (מחוזי מר') 22785-08-11 {הילה מזרחי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(4), 3984 (2011)} המערערת הורשעה בהכרעת דין מנומקת בתום שמיעת ראיות, בעבירה של גרם מוות ברשלנות, בניגוד לסעיף 64 לפקודת התעבורה. בית-המשפט הטיל עליה עונש מאסר של 12 חודשים, מאסר מותנה, קנס וכן פיצוי למשפחת המנוח.

בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי, ביקשה המערערת להקל בעונשה ולהעמידו על עבודות שירות. בית-משפט שלערעור דחה הערעור וקבע כי הטלת עונש של מאסר בעבודות שירות אינו הולם את נסיבות המקרה, וזאת לאחר ששקל את נסיבותיה האישיות והמשפחתיות של המערערת, היותה אם לשלושה ילדים והנזק הצפוי למשפחה.

עוד נקבע כי אין ספק שהמערערת משלמת מחיר כבד על העבירה שביצעה, ואולם מחיר הקורבן כבד יותר וזו הדרך להיאבק בתאונות הקטלניות.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13833-09 {מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' אחמד תאיה, תק-של 2011(4), 7156 (2011)} הנאשם הורשע בעבירה של גרימת מוות

ברשלנות תוך שימוש ברכב - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, בקשר עם סעיף 64 לפקודת התעבורה.

הנאשם, נהג אוטובוס של חברת "דן", פגע במנוח אלכסנדר ליברמן ז"ל, בעת שזה חצה את הכביש במעבר חציה, כשמופע האור ברמזור שבכוון חצייתו היה ירוק. הנאשם, בפנייתו ימינה מרחוב מלכי ישראל לרחוב אבן גבירול, לא הבחין בהולך הרגל ופגע בו עם חזית האוטובוס, ובכך גרם לתאונה הקטלנית שהביאה למותו של המנוח.

כב' השופט ישראל ויטלסון גזר על הנאשם קנס כספי בסך 10,000 ₪; מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים; פסילה בפועל לתקופה של 10 שנים; מאסר על-תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים.

ב- גמ"ר (תעבורה ת"א) 10135-05-11 {מדינת ישראל נ' חיים אליהו בר עם, תק-של 2011(3), 64043, 64044 (2011)} נפסק מפי כב' השופט עופר נהרי:

"החלטה
זוהי החלטה בטענה מקדמית אשר נטענה בתיק זה על-ידי ההגנה.

עסקינן בטענה מקדמית מכוח סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי ולפיה קיים פגם או פסול בכתב האישום בתיק זה וזאת בכך שהמאשימה ניסחה את הוראת החיקוק בכתב האישום כך שכוללת היא גם ציון בדבר עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין.

לשיטתה של ההגנה - המסתמכת על תוכן החלטה שניתנה על-ידי בית-המשפט העליון ב- בש"פ 7027/01 בעניין "פרנסואה אבוטבול נ' מדינת ישראל" - ראוי

כי בתיק שבפני אורה למאשימה לתקן את כתב האישום באופן שתימחק העבירה על סעיף 304 לחוק העונשין ותיוותר רק העבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה.

דין הטענה המקדמית להידחות.

הוראת החיקוק בכתב האישום בתיק שבפני נוסחה על-ידי המאשימה בזו הלשון:

"גרימת מוות ברשלנות - עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ביחד עם סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961."

על-מנת שתתקבל טענה מקדמית בדבר פגם או פסול בכתב האישום אשר יצדיק את תיקונו או ביטולו נדרשת בהקשר שבפני הגעה למסקנה כי קיים חוסר דיוק בציון הוראות החיקוק וכי זה האחרון עלול להטעות את הנאשם ולהביאו לנקוט קו הגנה שאינו הולם את הוראת החיקוק "האמיתית" אליה מתכוונת התביעה. ( ראה נא לעניין זה בין היתר את ספרו של י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (2009), 1278 ואילך).

אין בידי לקבוע כי ניסוח כתב האישום כפי שנוסח בתיק זה עלול להטעות את הנאשם ולהביאו כביכול לנקוט בקו הגנה שאיננו הולם את המהות.

אין בידי לקבוע כי בניסוחו של כתב האישום בדרך בה נוסח בתיק זה יש כדי לפגוע ביכולתו של הנאשם להתגונן בצורה הולמת .

ב- בש"פ 7027/01 אכן ביקר בית-המשפט העליון את איזכורה ושילובה של הוראת סעיף 304 לחוק העונשין והביע עמדתו כי האישום בעבירה של גרימת מוות תוך כדי שימוש ברכב יכול ודי לו שיתבסס על הוראתו של סעיף 64 לפקודת התעבורה בלבד וכי כל תוספת לכך היא "בבחינת סרח עודף בלתי-דרוש", ואולם בית-המשפט העליון גם ציין שם באותה נשימה כי בקיומה העצמאי של העבירה על-פי סעיף 64 לפקודת התעבורה אין ולא היה כדי למנוע מן התביעה להאשים אדם בעבירה של גרימת מוות תוך כדי שימוש ברכב על יסוד שילוב הוראותיה של סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה.

ובמילים אחרות : דומני כי מסקנה מתבקשת היא שככל שניתן לראות - אם בכלל ניתן לראות - את שילובו של סעיף 304 לחוק העונשין בכתב האישום בתיק שבפני כ"פגם או פסול" , אין אלה מגיעים כדי הצדקה להורות על תיקונו של כתב האישום.

גם מקום אשר בו קיימת הסכמה כי קיים "פגם או פסול" בכתב האישום "אך זה לא גרם לקיפוח הנאשם בהגנתו, 'תיקונו' הינו חסר משמעות וניתן להמשיך בדיון על אף קיומו" (ראה נא - ספרו של י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (2009), 1284 סיפא).

לאור כל האמור לעיל נדחית בזאת הטענה המקדמית והעתירה לתיקונו של כתב האישום."

ב- ת"ד (תעבורה רמ') 35772-07 {מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' ולדימיר פישמן, תק-של 2011(3), 64727, 64730 (2011)} נפסק מפי כב' השופטת לאה שלזינגר שמאי:

"הכרעת דין
אקדים שחרית לראשית ואומר כי החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום מחמת הספק.

1) נגד הנאשם הוגש כתב אישום (מתוקן) המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.

2) על-פי הנטען בכתב האישום הנאשם, המשרת במשטרת ישראל, נהג ברכב מזדה משטרתי, מספר רישוי 25-376-15, ביום 4.9.07, שעה 14:05 או בסמוך לכך, בכביש 40 מצפון לדרום. עם הנאשם נסעו ברכב שני שוטרים נוספים. יצויין כי רכב המשטרה נסע עם לוחית צהובה והיה ללא מערכת כריזה או פנס כחול. באותה עת נהג משה פריד ז"ל (להלן: "המנוח") מתנדב משא"ז, על אופנוע 750 סמ"ק שמספרו ******* (להלן: "האופנוע") בכביש 40 לכוון דרום. המתנדב ניהל מרדף אחר טרקטורון שנהג בפראות בכביש ללא לוחית זיהוי.

סמוך לצומת גבעת ברנר הורה המתנדב לנהג הטרקטורון לעצור בצד הדרך, נהג הטרקטורון הטעה את המתנדב לחשוב כי הוא מבצע פניה ימינה לכוון גבעת ברנר, מה שהביא את המתנדב להשלים את הפניה, לכאורה, בעקבות הטרקטורון. בשלב זה חמק נהג הטרקטורון מהמתנדב, חזר לכביש 40 והמשיך בנסיעה פרועה דרומה.

סמוך לצומת גבעת ברנר, הבחין הנאשם במרדף, בעקבות הטעיית הטרקטורון את המתנדב החליטו הנאשם והשוטרים שנסעו עמו במזדה לסייע למתנדב במרדף וזאת למרות שלא היו ברשותם אמצעי זיהוי משטרתיים ואף-על-פי שלא היו בתפקיד. הנאשם והשוטרים חבשו כובעי זיהוי משטרתיים על ראשם.
הנאשם נהג בנתיב שמאלי בעוד הטרקטורון נוסע במהירות בנתיב הימני לכיוון דרום. בשלב מסויים השיג הנאשם את נהג הטרקטורון והשניים נסעו במקביל. השוטר שישב במושב הימני קדמי בניידת הזדהה כשוטר וסימן לנהג הטרקטורון לעצור.

בסמוך לפני צומת תל נוף פנה נהג הטרקטורון בפתאומיות ימינה וברח לשדות. בתגובה סטה הנאשם מהנתיב השמאלי לימני ברשלנות וללא נקיטת אמצעי זהירות, ומבלי שווידא קודם לכן כי הנתיב הימני פנוי, תוך שהוא האט מהירות נסיעתו באופן משמעותי וכשהוא חוסם תוך כדי כך את הנתיב הימני.

באותה עת התקרב המתנדב בקטנוע מאחור כשהוא נוסע בנתיב הימני וחסם על-ידי המזדה ועקב כך פגע בצידה הימני קדמי של המזדה עם צידו הקדמי שמאלי של האופנוע. כתוצאה מהפגיעה הועפו הקטנוע והמתנדב ופגעו במעקה הבטיחות בשול הימני (להלן: "התאונה")

כתוצאה מהתאונה נהרג המתנדב במקום.

3) הרשלנות המיוחסת לנאשם הינה כלהלן:

א. ביצע ברשלנות סטייה מהנתיב השמאלי לנתיב הימני, שלא בבטחה, מבלי שנקט באמצעי הזהירות הדרושים.

ב. לא שת ליבו למתרחש בדרך בה נסע, ובפרט, עובר לביצוע הסטייה ובמהלכה, לא הבחין כלל במתנדב, אשר נסע באותה עת בנתיב הימני.

ג. הנאשם ביצע את הסטייה, תוך שהוא בולם בפתאומיות, ומסכן את המשתמשים בדרך.

4) הנאשם הודה בנהיגה, בזמן ובמקום, כפר ברשלנות המיוחסת לו ובקשר הסיבתי שבין התאונה למותו של המנוח.

5) מטעם התביעה העידו העדים כלהלן:

- הגב' אתי פריד, אשת המנוח (ע"ת 1)
- הבוחן רום אלעזר (ע"ת 2)
- הבוחן בוריס צ'חנובסקי (ע"ת 3)
- ברק שרעבי (ע"ת 4)
מטעם ההגנה העידו:
- הנאשם (ע"ה 1)
- אדוארד קרפילוב (ע"ה 2)
- מומחה לבחינת תאונות דרכים - אינג' דורון פת (ע"ה 3)

6) בדיון ביום 4.11.2008 הודיע ב"כ הנאשם כי הנאשם מודה בקשר הסיבתי שבין התאונה לבין מותו של המנוח.

7) ע"ת 3, מר בוריס צ'חנובסקי, הינו בוחן תאונות דרכים במשטרת ישראל והוא ערך את המסמכים הבאים: סקיצה (ת/7), סקיצה של הכביש (ת/8), דו"ח

נזקים (ת/9), תרשים (ת/10), תמונות (ת/11), דו"ח בוחן (ת/12), דו"ח התאמת נזקים (ת/13), תרשים התאמת נזקים (ת/14).

8) אין מחלוקת, כי התאונה ארעה תוך כדי ניסיון לעצור את נסיעת הטרקטורון שנסע לפניהם בפראות וללא לוחית רישוי.

המנוח, שהבחין בטרקטורון, דלק אחריו על מנת לעוצרו. באותה עת, נהג הנאשם ברכב עם לוחית רישוי אזרחית, ובמושב האחורי נסע עה/2.

הנאשם שהינו איש משטרה, אשר בזמן התאונה לא היה בתפקיד, הבחין בטרקטורון החשוד, ובניסיונו של המנוח לעוצרו והחליט לסייע למנוח בעצירת הטרקטורון. הנאשם הבחין, כי הטרקטורון ביצע פעולת הטעיה למנוח על-ידי פניה בצומת גבעת ברנר אך שינה כיוון באופן פתאומי והמשיך לנסוע לכיוון דרום.

כתוצאה מכך, רוכב האופנוע פנה ימינה ואבד זמן והמרחק בינו לבין הטרקטורון גדל. התחמקותו של הטרקטורון על-ידי ההטעיה דרבן את הנאשם לסייע בעצירת הטרקטורון.

הטרקטורון המשיך בנסיעה לכיוון דרום ובמרחק מה מצומת גבעת ברנר נמצא שביל עפר שמסתעף מימין הכביש, הטרקטורון ירד לשביל זה ונסע בו.

9) על-פי עדות הבוחן עת/3 מקום האימפקט ארע בנתיב הימני מול הקצה המרוחק של שביל העפר. בשלב זה של האימפקט היה רכבו של הנאשם בנתיב הימני לפי גרסת הנאשם לאחר שהוא נסע בנתיב השמאלי ועבר לנתיב הימני, ולפי גרסת עה/2 שהוא נסע בנתיב הימני כבר מקודם (ת/15 ש' 13 וש' 26) בין

כך ובין כך ברור שהנאשם היה בנתיב הימני בעת קרות התאונה. לעומת זאת ביחס למנוח הודה הבוחן בחקירתו (עמ' 11 ש' 10): "אין לי ממצא אובייקטיבי, ממצא מהשטח מאיפה נסע רכב האופנוע לפני כן, אני יכול לומר בוודאות שבזמן התאונה הוא היה בנתיב ימין".

10) אין מחלוקת, כי התאונה נגרמה כתוצאה מכך שהאופנוע בו רכב המנוח התנגש בכנף הימנית של המאזדה בה נהג הנאשם. לפי עדות בוחן התנועה עת/3 זווית הפגיעה של האופנוע ברכב המאזדה היתה 10 מעלות, ולמסקנה זו הגיע על סמך תוצאות התאמת נזקים שערך (ת/13 ותמונות 29, 30 בת/11). קביעה זו מפריכה את גרסת התביעה בכתב האישום שהתאונה אירעה בעקבות סטייה פתאומית של רכבו של הנאשם לנתיב הימני. אילו היתה סטייתו של הנאשם פתאומית, היתה זווית הפגיעה גדולה בהרבה, (עת/3 (הבוחן) - פרוטוקול מיום 4.11.08 עמ' 16 ש' 27 עד עמ' 17 ש' 10), עה/3 (המומחה) פרוטוקול מיום 15.1.11 עמ' 25 ש' 26-25).

11) כאמור, מקום האימפקט היה בנקודה שבה חלפו הן רכבו של הנאשם והן האופנוע על פני שביל העפר ולא נכנסו אליו.

אני מקבלת את עדות הנאשם, כי הוא החליט לא להיכנס לשביל העפר מאחר והרכב בו נהג אינו מתאים לנסיעה בשביל עפר ברדיפה אחרי טרקטורון. (פרוטוקול מיום 12.10.10 עמ' 7 ש' 6-5).

איני יכולה להתעלם מהאפשרות, כי שיקול דומה עמד בפני המנוח שסבר, כי האופנוע שעליו רוכב אינו מתאים לנסיעה מהירה בשביל העפר לכן החליט להמשיך בנסיעה בכביש. אולם לשם כך, היה עליו לעשות תפנית שמאלה, וכך פגע במאזדה. נראה כי האופנוע ניסה לרדת לשביל העפר והתחרט לאור

העובדה שבמקום האימפקט נמצאו רגבי עפר שנשרו מצמיגי האופנוע (ר' ת/10 אות ג'). בהקשר זה יש לציין, כי מהירות נסיעתו של המנוח היתה גבוהה.

אומנם, עת/3 העיד, כי לדעתו מהירות המנוח היתה 69.3 קמ"ש, אולם בחקירתו הוא הסתייג מכך באומרו, שלא לקח בחשבון גורמים, שיש בהם כדי להשפיע על חישוב המהירות (ר' עמ' 8 ש' 12-16, ובחקירתו הנגדית עמ' 16 ש' 13 וכן ראה חקירתו הנגדית של מומחה ההגנה (עה/3) מיום 18.1.10 ש' 13-12).

אכן, קביעה זו של מהירות 69.3 קמ"ש אינה מתיישבת עם עדותו של נהג האמבולנס עת/4, שהעיד שנסע במהירות של כ- 100 קמ"ש, ולפני התאונה האופנוע לא היה לפניו אך התאונה עצמה אירעה לנגד עיניו, דהיינו רוכב האופנוע נסע במהירות גבוהה מזו של נהג האמבולנס ועקף אותו מימין.
12) אם אמנם אירעה התאונה בדרך שתיארתי לעיל, הרי שהתאונה אירעה כתוצאה מפנייתו הפתאומית של המנוח שמאלה ופגיעתו ברכב הנאשם וכתוצאה מכך הועף למרחק, ונגרם מותו.

אם אומנם זהו גורם התאונה, הרי שאין לתלות את הקולר בגרימתה בנאשם.

13) נסיבות התאונה לא הוכחו בפני באופן חד-משמעי ומעבר לספק סביר. כאשר ישנן אפשרויות שונות, לגורם התאונה ואחת מהן עולה בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, הרי שאין לומר, כי אשמת הנאשם הוכחה מעל לספק סביר.

14) בנסיבות המקרה, אני קובעת, כי אין לי אלא לזכות הנאשם מחמת הספק ואני פוסקת כך."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

גרימת מוות בנהיגה רשלנית (סעיף 64 לפקודה)