botox
הספריה המשפטית
עבירות תעבורה הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

ריווח בין רכב לרכב - אי-שמירת מרחק (תקנה 49 לתקנות)

תקנה 49 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:

"49. ריווח בין רכב לרכב (תיקונים: התש"ל(3), התשנ"א(3))
(א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.
(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת-משנה (א), לא ינהג אדם ברכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב."

על-פי האמור בתקנה 49(א) לתקנות התעבורה, שמירת המרחק שבין רכב לרכב צריכה להיות כזו המאפשרת עצירה בכל עת, כדי למנוע תאונה. המרווח בין כלי הרכב צריך להתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות.

הוראת סעיף 49(ב) לתקנות התעבורה באה להוסיף על האמור בתקנה 49(א) לתעבורה ולהבהיר שעל בעל הרכב לשמור מרחק מרכב הנוסע לפניו במרווח זמן של שניה אחת לפחות. אין ספק שתקנה 49(ב) לתקנות התעבורה באה להוסיף על האמור בתקנה 49(א) לתקנות התעבורה ולא לגרוע ממנו.

בהחלט ייתכן מצב שבו אדם במרווח זמן גדול משניה, ייחשב אף הוא כמי שלא שמר מרחק מספיק שיאפשר לו לעצור את רכבו ולמנוע תאונה.

יחד עם זאת, תקנה 49(ב) לתקנות התעבורה מהווה מעין מדריך לנהג אשר קשה לו להעריך במטרים את המרחק שאותו הוא עובר. לכן קבע המחוקק פרק זמן של שניה שבו ייראה נהג כמי ששמר מרחק, אם אין על הכביש כל אינדיקציה לכך כי עליו לעצור כדי למנוע תאונה, כאמור בתקנה 49(א) לתקנות התעבורה {כב' השופטת נורית אחיטוב ב- ע"פ (מחוזי ת"א) 70554/03 ויקי ברוקס אבן חן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(2), 7122, 7123 (2004)}.

תקנה 49(א) לתקנות התעבורה מדברת על שמירת מרחק במצב שבו ניתן יהיה למנוע בכל עת תאונה. זו תקנה שמדברת על שמירת מרחק כדי למנוע תאונה בכל עת. כן לא ניתן לפרשה כשמירת מרחק שנועדה למנוע תאונה בעת בלימת כלי רכב. מטרתה של התקנה להתריע על הצורך להיזהר מפני הפתעות ומפני מצבים שבהם יכול להתרחש אירוע חריג ולכן שומה על נהג לצפות רשלנות של נהגים אחרים {ת"ד (תעבורה חד') 1574-05 מ.י. תביעות חדרה - משטרת ישראל נ' ישראל בן יקר, תק-של 2010(2), 117901, 117904 (2010)}.

תקנה 49(ב) לתקנות התעבורה איננה מהווה הוראה מוחלטת העומדת בפני עצמה, ואיננה חזות הכל, אלא היא חלה בלי לגרוע מן האמור בתקנת-משנה (א).

צירוף שתי ההוראות מוביל למסקנה שאכן יתכנו מקרים, שבהם שמירת ריווח זמן של שניה אחת בלבד איננה מתיישבת עם הוראת התקנה ותהווה עבירה {ע"פ (מחוזי ת"א) 71209/99 מדינת ישראל נ' אולגה רז, תק-מח 2001(3), 2156 (2001)}.

פרשת אולגה רז כאמור לעיל, מדגישה, בין היתר, את היעדר היסוד הנפשי בעבירה שכן המדובר בעבירת אחריות קפידה שאדם נושא באחריות לה גם אם ביצע רק את היסוד העובדתי שלה, אף ללא רשלנות מצידו, כיוון שמטרתה להבטיח את תקנת הציבור.

הנה כי כן, ייתכנו מקרים בהם למרות שנשמר מרווח זמן של שניה אחת מכלי רכב אחד למשנהו עדיין תתבצע העבירה האמורה בתקנה 49 לתקנות התעבורה שכן הכול בכפוף ובהתחשב במהירות כלי הרכב, מצב הדרך ומצב הראות.

נעיר כי נהגים מודעים לעובדה כי בעת נסיעה בדרך יש ונקרה בדרכם הבלתי-צפוי, ואחד מהם הוא הופעתם הפתאומית של הולכי רגל החוצים בין מכוניות חונות או יורדים לכביש בלא התראה, ועל כן נדרשת חובת זהירות מוגברת, ובמיוחד בנסיעה בנתיבים עירוניים {ראה ת"א (שלום כ"ס) 5895/07 פרי יוסף נ' קובי לנקרי, תק-של 2008(4), 1957, 1958 (2008)}.

בתקנה 49(א) לתקנות התעבורה מורה המחוקק כי על נוהג רכב בעקבות רכב אחר לשמור על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה ואילו בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה מורה המחוקק כי על נוהג רכב לנהוג בזהירות ובתשומת-לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות.

מאחר שאין זו דרכן של מכוניות לפגוע {או אף לנגוע} במכוניות הנעות לפניהן, אין אלא להסיק {בהיעדר הסבר אחר מניח את הדעת} שנהגה של מכונית שפגע {או אף "נגע"} עם מכוניתו במכונית שנעה לפניו, הפר את הוראת תקנה 49(א) לתקנות התעבורה ואת הוראת תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה {דברי כב' השופט עופר נהרי ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 12824/06 {מדינת ישראל נ' איוניר חיים, תק-של 2008(1), 15124, 15126 (2008)}.

הדגש בתקנה 49(א) לתקנות התעבורה הינו "תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע התאונה" כאשר הנטל להוכיח שמירה על הרווח כאמור, מוטל על הנאשם דהיינו עם התרחשות תאונת חזית-אחור.

ובמילים אחרות, על מנת להרשיע נוהג ברכב בעבירה של אי-שמירת ריווח על-פי תקנה 49(א) לתקנות התעבורה, על התביעה מוטלת החובה להוכיח, קיומו של מגע בין הרכב העוקב לנעקב וכי כתוצאה ממגע זה, נגרם נזק לרכוש או לעוברי דרך {ת"ד (תעבורה עכ') 11038/00 מדינת ישראל נ' כהן נחמן, תק-של 2003(4), 15824, 15829 (2003)}.

כלומר, על המאשימה להוכיח התרחשות התאונה ואזי עובר הנטל על הנאשם להוכיח כי שמר על ריווח כדרישת החוק, בנסיבות המקום, הזמן, עומס התנועה ומהירות הרכבים, ולכן מבחינתו התאונה היתה בלתי-נמנעת.

תקנה 49 לתקנות התעבורה מטילה חובה על הנוהג ברכב לשמור מהרכב הנעקב ריווח כזה אשר יאפשר לו עצירה בכל עת כדי למנוע תאונה, זאת בהתחשב במהירות נסיעת כלי הרכב ותנאי הדרך.

תקנה 49 לתקנות התעבורה מקימה, כל אימת שהתרחשה תאונה בין רכב עוקב ונעקב, חזקה שבעובדה כי הרכב העוקב לא שמר על רווח מתאים כמתחייב מהוראת תקנה 49(א) לתקנות התעבורה.

כב' השופט עודד גרשון ב- ע"פ (מחוזי חי') 210/05 {עינת רביד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(2), 6527 , 6531 (2005)} אינו מסכים עם קביעתה של כב' השופטת נורית אחיטוב בפרשת ויקי אבן חן כאמור לעיל.

כב' השופט עודד גרשון קבע כי לעניות דעתו הפרשנות האמורה של כב' השופטת נורית אחיטוב אינה תואמת את תכלית חקיקתה של התקנה האמורה. לגישתו, תקנה 49 לתקנות התעבורה נועדה לחייב כל אדם הנוהג ברכב לשמור על רווח המאפשר לו לעצור את רכבו "בכל עת" "ולמנוע תאונה" וזאת, "בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה".

כב' השופט עודד גרשון {כמו גם כב' השופטת נורית אחיטוב} סבור כי תקנה 49(ב) לתקנות התעבורה באה להוסיף על תקנה 49(א) לתקנות התעבורה ולא לגרוע ממנה. ואולם, פרשנות שעל פיה נהג יהיה פטור מאחריות פלילית בשל האופן שבו נהג הרכב שלפניו מרוקנת מתוכנה את הוראת תקנה 49 לתקנות התעבורה.

כאמור לעיל, כב' השופט עודד גרשון בגישה כי הביטוי "בכל עת" שבתקנה 49(א) לתקנות התעבורה אינו מתייחס רק לגורם הזמן, אלא גם לגורם הנסיבות. כלומר, כי על-פי מצוות המחוקק, לא ינהג אדם ברכב בעקבות רכב אחר, אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לו לעצור בכל עת ובכל מקרה ולמנוע תאונה. זאת בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב במצב הדרך, במצב הראות והתנועה בה.

לעניין זה יפים דברי כב' השופט א' ריבלין ב- רע"פ 4261/04 {יעקב פארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 440 (2004)} לפיהם "... מכל מקום, ספק רב אם יש בגרסה זו של המערער כדי להועיל לו שהרי מלמדת היא כי המערער לא שמר על מרחק כנדרש מכלי הרכב שנסעו לפניו, לאמור - על ריווח המאפשר לעצור, בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות בה והתנועה בה. ואם לא שמר המערער על מרחק מתאים מכלי רכב שנסעו לפניו, וכתוצאה מכך הופתע כאשר סטה הרכב שלפניו ולא היה סיפק בידו לעצור, אזי ממילא אין בתזה זו כדי לפטור אותו מאחריות".

ב- ת"ד (תעבורה עכ') 10071/04 {מדינת ישראל נ' אבו חמיד עפו, תק-של 2007(4), 14141, 14143 (2007)} קבע כב' השופט יעקב בכר כי די בעדותו של הנאשם כדי להרשיעו שכן גם אם הרכב שלפניו נעצר בעקבות זה שפגע בשברולט לפני שהנאשם התנגש בו, שהרי שאם הנאשם היה שומר מרחק כמתחייב בתקנה 49 לתקנות התעבורה היה מספיק לבלום ולמנוע את התאונה.
עצם העובדה שהוא התנגש בסובארו, מלמדת שהוא לא שמר מרחק ושלכל היותר יכול לטעון על קיומה של רשלנות תורמת של נהג הסובארו ועניין זה יילקח בחשבון בעת גזירת העונש.

במקרה דומה, קבע כב' השופט עודד גרשון, ב- ע"פ (מחוזי חי') 219/05 {ליבר פנחס נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(2), 4211 (2005)} ובדחותו את הערעור, כי תקנה 49 לתקנות התעבורה נועדה לחייב כל אדם הנוהג ברכב לשמור על ריווח המאפשר לו לעצור את רכבו "בכל עת" "ולמנוע תאונה", זאת "בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב ומצב הדרך ומצב הראות והתנועה בה".

הביטוי "בכל עת" שבתקנה 49(א) לתקנות התעבורה אינו מתייחס רק לגורם הזמן אלא גם לגורם הנסיבות. היינו, כי על-פי מצוות המחוקק לא ינהג אדם ברכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על רווח המאפשר לו לעצור בכל עת ובכל מקרה ולמנוע תאונה זאת בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ומצב הראות והתנועה בה.

ב- ת"ד (תעבורה חד') 1510-07 {מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' שמואל בן נתן, תק-של 2010(1), 14401, 14407 (2010)} קבע כב' השופט משה גינות כי במקרה דנן, כלי הרכב נסעו בטווח המהירות המקובלת בדרך עירונית, על כביש יבש ותקין, בשעות הבוקר בהן הראות הייתה טובה, לטווח של לפחות 200 מטר.

לפיכך, המסקנה המתבקשת הינה, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה שכן, בהתאם לתנאי הדרך המהירות והראות, לא שמר הנאשם על מרווח מספיק מקטנוע המנוח ובלימתו יכלה להתבצע עוד קודם לכן, בדגש על כך כי הוא עצמו העיד שנסע אחרי המנוח משך 4 דקות, הבחין בתנועותיו במהלך הנסיעה וצמצום המרחק ביניהם - עובדות שיש בהן כדי להתריע על האטת נסיעת המנוח.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13017/07 {ענף תנועה ת"א נ' אורי אשר, תק-של 2009(2), 13362 (2009)] קבעה כב' השופטת א' שדמי כי היה על הנאשם לנהוג בהתאם לתנאי הדרך שהיו אותו זמן: עומס בתנועת כלי רכב, קטנועים הנעים בדרך, שעת בוקר עמוסה, ציר תנועה ראשי, עצירות וחידוש נסיעה של כלי הרכב ועוד.

נהג זהיר חייב לנהוג תוך התחשבות בנהיגה רשלנית אפשרית של אחרים. היינו, גם אם סטה הקטנוע לפני רכבו של הנאשם, כטענתו, עבר אותו ונסע לפניו, היה על הנאשם להגדיל את המרחק בינו לבין הקטנוע.

הנאשם לא היה רשאי להמשיך ולשמור מרחק אך ורק ממכונית השברולט שנסעה לפניו, מרגע שהקטנוע נכנס ביניהם. מתיאור התרחשות התאונה מתבקשת המסקנה שהנאשם לא שם-לב לדרך שלפניו ולמרות שהקטנוע נסע לפניו בשלב התאונה, הנאשם נסע קרוב מידיי אליו ופגע בו מייד לאחר שהקטנוע פגע בשברולט שלפניו.

כב' השופטת א' שדמי התרשמה שנפילת הקטנוע ורוכביו אירעה בשל פגיעת רכבו של הנאשם בקטנוע ולא בשל פגיעת הקטנוע בשברולט, כי כאשר הנאשם פגע בקטנוע היה זה לאחר שהקטנוע פגע בשברולט ובשלב זה היה הקטנוע עדיין על גלגליו. רק לאחר שהנאשם פגע בו, הוא נפל ארצה.

טענת הנאשם שהקטנוע נהדף לאחור ולכן התקצר מרחק הבלימה שלו, בלתי-הגיונית, לדעת כב' השופטת א' שדמי וזאת לאור העובדה שהקטנוע לא נפל, אפילו כתוצאה מהפגיעה שלו במכונית השברולט שנסעה לפניו, לכן גם אם נהדף מעט אחורה, לא היה בכך כדי לקצר את מרחק הבלימה של הנאשם, לו הוא היה שומר מרחק סביר מלכתחילה מהקטנוע שנסע לפניו.

מן האמור לעיל עולה כי הנאשם לא שמר מרחק מהקטנוע שנסע לפניו, נהג בחוסר זהירות, התקרב אליו יתר על המידה ופגע בו.

ב- תא"מ (שלום עכ') 7477-09-08 {מוחמד חסן אסדי נ' היבא סוהיל אבו רחמון, תק-של 2010(4), 4011 (2010)} קבעה כב' השופטת שושנה פיינסוד-כהן {ובשים-לב כי עסקינן בפסק-דין אזרחי} כי במקרה דנן נראה כי שמירת מרחק כמתואר במהירות נסיעה של 30-20 קמ"ש אינה מספיקה. אף אם מהירות הנסיעה איטית נדרשת שמירת מרחק שתאפשר עצירה מלאה, בטוחה ושמירת מרחק בטיחות מן הרכב הנע לפנים.

זאת ועוד. המרחק בין הרכבים היה קטן יתר על המידה ביחס לנדרש על-פי תקנות התעבורה כאמור בתקנה 49(א) לתקנות התעבורה ובכך תרמה להתרחשות התאונה והגם שהפגיעה במכונית התובע מחזקת את המסקנה כי לו הייתה שומרת על מרחק גדול יותר סביר להניח כי לא הייתה פוגעת בו כלל.