botox
הספריה המשפטית
עבירות תעבורה הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

איסור שימוש באוזניות בדרך (תקנה 169 לתקנות)

תקנה 169 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:

"169. איסור שימוש באוזניות בדרך (תיקונים: התש"ל(3), התשמ"ב(2))
לא ינהג אדם רכב ולא ילך עובר דרך בכביש כשלאוזניו צמודות אוזניות המחוברות למכשיר להשמעת צלילים או קולות למעט אוזניות המחוברות למכשיר שמיעה רפואי."

ב- רע"פ 3237/99 {אהובה לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 140 (1999)} נדון עניינה של נהגת שנהגה ברכב כשלאחת מאוזניה צמודה אוזניה המחוברת למכשיר טלפון סלולארי. בית-המשפט, במקרה זה, קיבל את ערעורה על הרשעתה וזיכה את הנהגת מביצוע עבירה בניגוד לתקנה 169 לתקנות התעבורה.

במקרה הנדון, המחלוקת בין בעלי הדין מתמקדת בפרשנותן של התיבות "אוזניות" ו"אוזניו". מחד, המבקשת טענה, כי התקנה מדברת בהצמדת שתי אוזניות לשתי האוזניים ואינה אוסרת על הצמדת אוזניה אחת לאוזן אחת. מאידך גיסא, טוענת המדינה כי בהתאם להוראותיו של סעיף 5 לחוק הפרשנות, "יחיד" כולל "רבים" וההיפך, ועל כן הנקיטה בלשון "רבים" בתקנה הנ"ל, כוללת גם "יחיד", כלומר, אוזניה אחת הצמודה לאוזן אחת.


כב' השופט י' קדמי קיבל את עמדת המבקשת וקבע כי הוראותיו האמורות של סעיף 5 לחוק הפרשנות, כפופות לסייג הקבוע בסעיף 1 לחוק לפיו: הוראות החוק הנ"ל לא יחולו אם יש "בעניין הנדון או בהקשרו" דבר שאינו מתיישב עם הוראות אלו.

לגישתו, הסייג האמור חל לעניין פרשנות התיבות הנ"ל בתקנה 169 לתקנות התעבורה וזאת משום שיישום הוראותיו של סעיף 5 הנ"ל אינו מתיישב - לטעמו - עם תכלית חקיקתה של התקנה האמורה.

זאת ועוד. תכליתו של האיסור שקובעת תקנה 169 לתקנות התעבורה היא למנוע מצב שבו "מתנתק" הנוהג ברכב מסביבתו על-ידי הצמדת אוזניות לשתי אוזניו וזאת, להבדיל מ"כרסום" גרידא ברמת הקשב של הנהג וביכולת לקלוט "קולות" המושמעים בסביבתו הקרובה.

אילו חפץ היה המחוקק למנוע "כרסום" בלבד ביכולת השמיעה של הנוהג ברכב - להבדיל מ"התנתקות" כאמור - היה אומר זאת במפורש. העובדה שאין איסור על האזנה לרדיו וכיוצא בזה מכשירים המשמיעים קולות - לרבות מכשירי קשר ומכשירי פלאפון המצויידים בדיבורית - תוך כדי נהיגה ברכב מלמדת, כי "כרסום" בלבד ברמת הקשב וביכולת השמיעה הינו "נסבל" ומכל מקום אינו אסור.

אכן, אין מחלוקת כי הצמדת אוזניה לאוזן אחת, "מכרסמת" ביכולתו של נוהג ברכב לקלוט "רחשים" במידה העולה על זו שפוגעת ביכולת האמורה האזנה למיכשור המשמיע "קולות" במכונית כאמור לעיל.

ברם, מאידך גיסא, אין ספק שהצמדת אוזניה אחת לאוזן אחת, אינה "מנתקת" את הנוהג ברכב מן המתרחש בסביבתו הקרובה ואם חפץ המחוקק להבחין בין דרגות של "כרסום" ביכולת קליטת המתרחש - להבדיל מהבחנה בין "כרסום" לבין "התנתקות" כאמור - מן הראוי היה שהדבר ייאמר במפורש.

אכן, אופי הפגיעה ביכולתו של הנוהג ברכב לשמוע "קולות", בשל האזנה לרדיו - או למכשיר אחר המשמיע קולות - שלא באמצעות אוזניה, שונה מזו הנעוצה בהצמדת אוזניה לאוזן.

הצמדת אוזניה מציבה "מחסום" בפני רעשים, צפירות, קריאות הולכי רגל וכיוצא בזה "קולות", הבאים מן הצד שבו מצויה האוזניה ואילו האזנה למכשירי השמעת קולות שלא באמצעות אוזניה, אינה מציבה "מחסום" כזה.
הבדל זה בפגיעה ביכולת השמיעה, תומך לכאורה בגישת המדינה. ברם, מאידך גיסא, הצמדת אוזניה אחת "חוסמת" אוזן אחת בלבד, מבלי לפגוע ביכולת השמיעה של האחרת ואילו ההאזנה שלא באמצעות אוזניות - המותרת על-פי החוק - עשויה לפגוע ביכולת הקליטה של שתי האוזנים.

אכן, בסיכומו של דבר, הפרשנות המוצעת על-ידי המדינה - לפיה אסור השימוש אפילו באוזניה אחת - מגשימה את תכלית החוק בצורה טובה יותר מאשר הפרשנותה אחרת. ברם, אין די בכך, כאשר לשון החוק מותירה מקום גם לאפשרות אחרת המתיישבת גם היא עם תכלית החקיקה, אם כי תרומתה לאותה תכלית מצומצמת יותר.

כב' השופט י' קדמי מדגיש כי הנוסח הקיים של תקנה 169 לתקנות התעבורה ניתן לשני פירושים סבירים. האחד, איסור על הצמדת שתי אוזניות לשתי אוזניים. השני, איסור גם על הצמדת אוזניה אחת לאוזן אחת.

במצב דברים זה, מן הדין להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם ובמקרה דנן, יהיה זה הפירוש המצמצם את האיסור להצמדת שתי אוזניות לשתי האוזניים. אם מבקש המחוקק לאסור גם על שימוש באוזניה אחת, עליו ליתן לכך ביטוי ברור בלשון התקנה וזו - כתקנה הקובעת אחריות קפידה - חייבת להיות בהירה וחד-משמעית.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן הצטרפה לדעתו של כב' השופט י' קדמי וקבעה כי תקנה 169 לתקנות התעבורה מצויה בפרק הנושא את הכותרת "הוראות שונות". התקנות הכלולות בפרק זה אינן עשויות מעור אחד.

עניינן של חלק מהתקנות הוא, לפי תוכנן, בבטיחות המשתמשים בדרך. עניינה של תקנה 169 לתקנות התעבורה היא "איסור שימוש באוזניות בדרך" הן על-ידי נהגי רכב והן על-ידי "עובדי דרך בכביש".

ניסיון החיים מלמד שלא ניתן להשיג בטיחות אבסולוטית. התקנות נותנות ביטוי לכך. טול לדוגמה את החובה לנהוג כששתי הידיים על ההגה. חובה זו קבועה בתקנה 28 לתקנות התעבורה ולכאורה זוהי חובה מוחלטת אולם באותה תקנה עצמה מצא מתקין התקנות להרשות פעולות מסויימות המחייבות ניתוק יד מן ההגנה ולו לזמן קצר, להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה.

גם השימוש ברדיו איננו אסור במכונית. כדי להפעילו, לכבותו, או להחליף בו תחנות, אין מנוס מלהסיר יד אחת מן ההגה.

מדוגמאות אלה ואחרות עולה, כי המחוקק הכיר בחוסר יכולת ואולי גם בהיעדר צורך להטיל איסורים מוחלטים והקל במקום שהדבר אפשרי וראוי.

תקנה 169 לתקנות התעבורה אוסרת גם על הולך רגל ללכת בכביש כשאוזניות צמודות לאוזניו. האם אכן יש לפרש את התקנה כך שגם אם הולך רגל יחצה את הכביש כשאוזניה אחת לאוזנו יעבור הוא עבירה? נראה שאין הדבר כך. אין איסור כזה מתחייב מלשון התקנה ומתכליתה. גם המגמה הראויה לדה-קרימינליזציה של החיים, מצדיקה שלא להפוך - שלא לצורך - התנהגות אנוש, לעבירה.

זאת ועוד. אם רוצה המחוקק לאסור שימוש באוזניה אחת, בידיו לנסח את הדברים ביתר בהירות ולדבר בתקנה גם בלשון יחיד. כל עוד לא עשה כן, יהנה הנאשם מן הדואליזם הפרשני האפשרי והתקנה תתפרש בדרך המקלה עמו.

ב- תת"ע (תעבורה נת') 2166-07-09 {מדינת ישראל נ' איריס זלמון ברנע, תק-של 2009(4), 12774 (2009)} כב' השופטת רות רז הרשיעה את הנאשמת בביצוע עבירה לפי תקנה 169 לתקנות התעבורה וזאת בהסתמך על עדותה של הנאשמת לפיה הודתה בכך שבשתי אוזניה היו אוזניות. במקרה דנן, נגזר על הנאשמת קנס כספי בסך 250 ₪.