מהירות מירבית מותרת (תקנה 54 לתקנות)

תקנה 54(א) לתקנות התעבורה עוסקת במהירות המירבית המותרת לרכב מנועי; אוטובוס שאינו אוטובוס זעיר וטיולית; רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 12,000 ק"ג וברכב עבודה; רכב איטי, טרקטור ומכונה ניידת.

כפי שנראה להלן בהרחבה, לצורך הרשעה בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, על המאשימה להוכיח שלושה יסודות מרכזיים: האחד, המכשיר בו נמדדה המהירות היה תקין ומדוייק. השני, המפעיל היה מיומן בהפעלת המכשיר. השלישי, כללי ההפעלה הבסיסיים נשמרו על-ידי המפעיל {עפ"ת (מחוזי חי') 18977-10-10 מדינת ישראל נ' אורן סני אלוני, תק-מח 2011(1), 4303, 4305 (2011)}.

נדגיש כי באשר לבדיקה העונתית, חצי שנתית, שנוהגת המשטרה לבדוק, נקבע על-ידי בית-המשפט כי "בדיקה כזו אכן רצויה היא ואף דרושה, אך אין היא חייבת להיות חלק ממערכת הראיות של התביעה. כאמור, צריכה התביעה להראות, כי המכשיר היה תקין בעת ההפעלה הנדונה. שלוש הבדיקות הנ"ל די בהן לצורך זה" {ראה ע"פ 5345/90 אברהם בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 40 (1992) וכפי שיובא להלן בהרחבה}.

אם כן, עיקרון המכשיר המכונה ממא"ל {מד מהירות אלקטרוני} עובד על עיקרון של שליחת שתי קרני ראדאר: האחת, נשלחת אל הרכב שממול, חוזרת אל המכשיר {המצוי ברכב המשטרתי} ומודדת את המהירות המצטברת של שני כלי הרכב המתקרבים זה לזה. השניה, נשלחת אל הקרקע וחוזרת אל המכשיר ומודדת על-ידי כך את מהירות "הקרקע", כלומר, מהירותה של מכונית המשטרה. מהירות זו מופיע בצג הימני של המכשיר.

לאחר שמתקבלות שתי המהירויות הנ"ל, נעשית פעולת חיסור: מהירות הרכב המשטרתי מופחתת ממהירות שני כלי הרכב וכך מתקבלת המהירות של הרכב הנע ממול. מהירות זו מופיעה על הצג השמאלי של המכשיר.

מטבע הדברים, הדרישה הראשונית הנדרשת כדי לבסס הרשעה בעבירה של נהיגה מעל למותר, היא תקינותו של המכשיר. בהיותו מכשיר אלקטרוני הניתן לקלקולים וסטיות, חובה היא על המדינה להראות כי המכשיר שעל-פי מדידותיו היא מבקשת להרשיע, אכן היה תקין בעת שהראה שהנהג אכן עולה על המהירות המותרת.

המכשיר מופעל על-ידי שוטר תנועה הנוהג ברכב המשטרתי הנוסע ממול. הפעלתו של המכשיר דורשת מיומנות וחובת המדינה להראות כי המכשיר הופעל, בזמן שלכד את הנהג הממהר, בידי מפעיל מיומן.

המכשיר הוא מכשיר רגיש שמדידותיו יכולות להיות מושפעות מגורמים שונים, לבד מהמכונית המתקרבת. כדי להתגבר על אלה ולהבטיח כי אכן המדידה מראה אך ורק את מהירות הרכב הקרב, חייב המפעיל לשמור על שורה של כללים. השמירה על כללים אלה היא חלק ממערכת ההוכחות שצריכה המדינה להביא.

משטרת ישראל מפעילה מכשירים שונים מזה שנים רבות. במרוצת השנים הצטבר ניסיון בהפעלתם.

כדי להבטיח את תקינות המכשיר על משטרת ישראל לבצע את הפעולות הבאות:

בדיקת המכשיר נעשית פעמיים בכל משמרת בתחילתה ובסיומה {בעבר נטענה הטענה כי יש לבדוק את המכשיר בכל פעם לפני שנתפסת מכונית הנוסעת מעל למהירות המותרת}.

הבדיקה הנערכת היא בדיקה משולשת. האחת, היא בדיקה על-ידי הפעלה מסויימת של המתגים השונים. הבדיקה השניה היא "בדיקת קולנים". שתי הבדיקות הנ"ל נעשות במצב נייח. בדיקה שלישית נעשית בתנועה, ומטרתה לוודא שהמהירות העצמית של הרכב המופיעה בצג הימני של המכשיר זהה עם המהירות שמראה מד המהירות של הרכב.

בנוסף על כל אלה נערכת בדיקת מעבדה שיגרתית של המכשיר אחת למספר חודשים, וזאת אפילו אם לא נתגלה בו פגם בעת הפעלתו.

הבדיקות הנ"ל די בהן כדי להבטיח תקינותו של המכשיר.

כאמור, על המדינה להוכיח כי המכשיר תקין. אם תראה המדינה, מפי השוטר, כי אכן נעשו במכשיר הבדיקות הנ"ל, יצאה ידי חובתה. כל הטוען כי המכשיר לא היה תקין או שלא נערכו בו הבדיקות הדרושות - עליו הראיה.

נדגיש כי חוברת הנוהל איננה מפרטת מהי המיומנות הנדרשת מצד מפעיל המכשיר. ברור ומובן כי עיקר מיומנותו של שוטר כזה נרכשת על-ידי ניסיון בעבודה מעשית בכבישים. מיומנותו של המפעיל חשובה במיוחד משום שהנעילה של המכשיר נעשית ידנית ולא אוטומטית. קשה לקבוע כללים בנושא זה.

הכלל היחידי הוא חובתה של התביעה להראות במשפט כי הממא"ל הופעל על-ידי שוטר מיומן. מיומנותו של השוטר המפעיל היא שאלה שבעובדה שעל השופט להכריע בה על-פי חומר הראיות שבפניו.

הפעלת המכשיר על-ידי שוטר מיומן היא מרכיב הכרחי להוכחת האשמה של נהיגה במהירות אסורה. כאשר בית-המשפט מגיע למסקנה, על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי השוטר לא היה מיומן די הצורך - עליו לזכות את הנאשם.

המרכיב השלישי הדרוש לצורכי הרשעה בעבירה הוא הוכחה כי נשמרו על-ידי המפעיל כללים מסויימים שעיקרם להבטיח כי הפעלת המכשיר נעשתה באופן המבטיח כי מה שהראה הצג השמאלי במכשיר מייצג אכן נאמנה את מהירותו של הרכב הבא ממול וכי לא היו הפרעות שיכולות לגרום לכך שהצג הראה מהירות שגויה {ע"פ 5345/90 אברהם בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 40 (1992)}.

כב' השופט א' א' לוי ב- ע"פ 4682/01, רע"פ 2216/01 {גבריאל לוי (המערערים ב- ע"פ 4682/01) נ' מדינת ישראל (המשיבה ב- ע"פ 4682/01) גד פלר (המשיב ב- ע"פ 4682/01), תק-על 2003(3), 453 (2003)} דן באמינותו של הממל"ז לצורך הרשעה בעבירה של נסיעה במהירות מופרזת.

הממל"ז מבוסס על לייזר מוליך-למחצה הנקרא לייזר-דיודות. הוא פועל על-פי העיקרון של הגברת קרינה מאולצת, כאשר ההגברה נעשית בתוך חומר פעיל המורכב בין שתי מראות מקבילות, אחת מהן חצי עבירה.

מבנה זה נקרא "מתנד אופטי". אנרגיה חיצונית מעלה את החומר הפעיל לרמה אנרגטית גבוהה, בהמשך נפלטת קרן הלייזר החוצה. לצורך הספקי קרינה גבוהים יותר מייצרים את הדיודות כחבילה של מספר רב של מקורות צפופים ביותר. מבנה זה של מקורות נקרא "בר" ואורכו כ- 10-3 מ"מ, כאשר לכל אורכו מפוזרים מספר רב של מקורות של דיודות לייזר זעירות.

הממל"ז מבוסס על מקבץ של שלושה "ברים", ולכן לקרינה שלו יש צורה של שלושה פסים. הקרינה מכל הדיודות נפלטת בו-זמנית, והשטח הכולל של שלושת הדיודות יחד עם אורך המוקד של אופטיקת המשדר, קובע את גודל זווית הפתיחה {ההתבדרות} של קרן הלייזר.

אחד מרכיביו של הממל"ז הוא ערוץ צפיה בו מופיעה לאחר ההפעלה נקודת כיוון אדומה, באמצעותה מכוון המפעיל את המכשיר אל רכב-המטרה. מטבע הדברים, חייב להיות תיאום מלא בין קרן הלייזר לנקודת הכיוון, הואיל ורק כך ניתן להבטיח שהקרן תפגע ברכב המטרה ולא בפני הכביש או ברכב אחר. כן כולל המכשיר משדר המייצר פעימות של קרני לייזר עם השהיה מדוייקת ביניהם, מקלט, ומערכת עיבוד נתונים.

פעולת הממל"ז מתבססת על ההנחה כי מהירות האור באוויר קבועה. לפיכך, שיגור פעימות של קרני לייזר לעבר רכב-המטרה {להלן ייקרא "פולסים"} ומדידת זמן מעופם לרכב וחזרתם ממנו, מאפשרים לקבוע את המרחק מהמכשיר אל הרכב על-פי הנוסחה מרחק = זמן x מהירות.
מדידת המרחק לרכב המטרה בעקבות שני פולסים בהפרש זמן ידוע, מאפשרת לקבוע את המרחק אותו עבר הרכב, ובעזרת נתון זה ורכיב הזמן ניתן להוסיף ולקבוע את מהירות תנועתו של הרכב.

לכאורה, די היה בשני פולסים לצורך קביעת המהירות, אולם עקב החשש מטעויות משגר המכשיר 43 פולסים בפרק זמן של כשליש השניה והמהירות אותה מציג המכשיר היא המהירות הממוצעת המתקבלת מכלל המדידות.

השימוש בממל"ז כמו השימוש בכל מכשיר אופטי-אלקטרוני אחר, עלול להיות חשוף לטעויות, שחלקן נגרמות בגין פגמים ומגבלות של המכשיר עצמו ואחרות הנגרמות כתוצאה מהפעלתו באופן שגוי.

לפיכך, השימוש במכשיר מותנה בבחינה מדוקדקת וקפדנית של מהימנותו, במיוחד כאשר הכוונה המוצהרת היא לראות בתוצאות המדידה, ראיה שדי בה לבדה כדי לבסס את הרשעתו של נהג בפלילים.

אך גם בהנחה כי הממל"ז אמין, מחייבות הוראות היצרן לא להסתפק בכך, ויש לשוב ולבדוק אותו בכל פעם מחדש טרם הפעלתו, כאשר הבדיקות כוללות את אלה: בדיקה עצמית של כל מכלולי המכשיר; בדיקת תקינותן של הקריאות המתקבלות על לוח התצוגה; בדיקת קיומו של תיאום אופקי ואנכי בין נקודת ההצבעה האדומה לקרן הלייזר; בדיקת כיול המכשיר שמטרתה לוודא כי טווח המכשיר ותזמונו מדוייקים ושהוא מסוגל למדוד מהירות של רכבים נעים.

כמו כן צויידו מפעיליו של המכשיר בשלושה כללים חשובים:

הראשון, לשמור על קו ראיה נקי מהפרעות בין המכשיר לבין קטע הדרך שעליו יש לפקח, ולדאוג לכך שבטווח הראיה לא יהיו מכשולים פיזיים כמו עצים, עמודי חשמל ובניינים.

השני, לדאוג לכך שזווית המדידה בין המכשיר למטרה תהיה מינימאלית.

השלישי, לוודא שנקודת ההצבעה האדומה המופיעה בעינית הכיוון, מכוונת לאיזור לוחית הזיהוי של הרכב במשך כל זמן המדידה.

מאז החלה משטרת ישראל להשתמש בממל"ז לצורכי אכיפה חלפו שנים לא מעטות, במהלכן נשמעו טענות רבות כנגד אמינות המכשיר.

בין היתר נטען, כי השימוש בו חשוף לטעויות אותן הוא יתקשה לאתר ולהתריע מפניהן, וביניהן אלו: קרן הלייזר מתבדרת בסופה ועל-כן, ככל שגדל טווח המדידה גובר החשש מפני פגיעת הקרן ברכב אחר ולא בזה הנמדד; פגיעת הקרן בעצמים נייחים או בפני הכביש או גלישת הקרן מחזית הרכב לדופן שלו, כתוצאה מרטט ידו של המפעיל; חשש מפני השפעה של שדות אלקטרומגנטיים הנגרמים בעת הפעלתו של הממל"ז בקרבתם של מכשירים נוספים או עמודי מתח גבוה והשפעה של מזג אוויר וטמפרטורה על תוצאות המדידה.

את כל אלה אמורה לאתר תוכנה אשר זכתה לכינוי "מלכודת השגיאות", המותקנת במעבד הנתונים האלקטרוני של המכשיר. תוכנה זו נועדה לאפשר למכשיר לסנן מבין התוצאות המתקבלות רק את אלו שחושבו בעקבות פגיעת קרני הלייזר ברכב המטרה, ולצורך זה מצויידת התוכנה במנגנונים אשר מודדים את אלה: אם הטווחים הנמדדים בכל שני פולסים עוקבים לא שונים זה מזה ביותר מהסף שנקבע; עוצמת ההחזר של פולס הלייזר; מספרם של הפולסים שנותרו לאחר סינון ההחזרים, ואם הוא לא פחת מ- 80% מאלה ששוגרו; הסטיה הממוצעת בין הטווחים הנמדדים; האם נשמר כיוון הטווח כל עת המדידה.

יובהר כי ביחס למכשיר הממל"ז, קמה חזקה שבעובדה, לפיה מכשיר הממל"ז הוא אכן מכשיר אשר ניתן למדוד באמצעותו - באופן אמין ומדוייק - את מהירותו של רכב נוסע, ואשר תוצאות מדידותיו הן ראיות קבילות.

כלומר, האמינות של המכשיר היא כיום, לאחר שימוש רב לאורך זמן, ולאור הפסיקה {"מסה קריטית"}, בגדר חזקה שבעובדה, הניתנת אומנם לסתירה, אולם החובה לסתור מוטלת על הנאשם {ראה גם רע"פ 6048/97 נפתלי שאלתיאל נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 629 (1998); ע"פ (מחוזי יר') 6156/02 יעקב גת נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(2), 32852, 32853 (2003); ע"פ 747/96 רחמני נ' מדינת ישראל, דינים-מחוזי, כרך לב(1), 792; בג"צ 5769/99 דוידסקו נ' מפקד משטרת התנועה הארצית ואח', תק-על, 99(3), 1659 (1999); ע"פ (מחוזי ב"ש) 7478/01 מדינת ישראל נ' שלמון, תק-מח 2002(2), 25901 (2002)}.

פועלה של חזקה עובדתית זו, בהנחה שהיא נוצרה, הוא כאמור שהמדינה רשאית להגיש את ממצאיו של הממל"ז מבלי שתידרש לשוב ולהוכיח את אמינותו.

ודוק. אין מדובר בהעברת הנטל לנאשם להוכיח את חפותו, הואיל ונטל ההוכחה במשפטיים פלילים היה ונשאר מוטל על שכמה של התביעה. אולם, מקום שקיימת חזקה עובדתית והמדינה הוכיחה את תנאי קיום החזקה {תנאי הפעלת המכשיר ובדיקתו עובר להפעלתו ולאחריה}, עובר לנאשם הנטל לסתור את החזקה בדבר אמינות הממל"ז.

הביטוי "מסה קריטית של פסיקה" לצורך ביסוסה של חזקה-שבעובדה, מרמז בראש ובראשונה על רכיב כמותי, ועל-כן אין די בפסקי-דין ספורים כדי לענות על דרישה זו. מאידך, גם פסקי-דין רבים בעבירה של נהיגה במהירות אסורה אינם ערובה ליצירתה של "מסה קריטית", הואיל ולא מעטים הם המשפטים אשר הוכרעו בהתבסס על אותה השקפה שרווחה עד כה ואשר הקדימה את זמנה, בדבר קיומה של חזקה שבעובדה ביחס לאמינות הממל"ז.

מכאן, שלצורך יצירתה של אותה מסה ובעקבותיה ה"חזקה שבעובדה", נדרש שבפסקי-הדין עליהם היא נשענת יהיה שילוב של כמות ואיכות, והואיל ומדובר בעניינים שבעובדה המצויים בתחום שבדרך-כלל אינו נחלתו של כל שופט, צריכה ההכרעה להתבסס על עדותם של מומחים לדבר.

דא עקא, מן המפורסמות הוא שהעדתו של מומחה כרוכה בממון רב, ועל-כן רבים הם הנאשמים אשר גם אם כפרו בעבירת המהירות שיוחסה להם, העדיפו להתייצב בבית-המשפט בגפם וללא מומחה מטעמם, במטרה לחסוך את ההוצאה הכרוכה בכך, ואשר עולה לאין שיעור על הקנס שהם עלולים להיות מחוייבים בו.

כתוצאה מכך, ברבים מתיקי התעבורה, גם אלה בהם נדחתה הטענה בדבר קיומה של "חזקה", הוכרע הדין על בסיס עדותם של מומחי התביעה בלבד, ולא בעקבות בחינה של עדויות נוגדות של מומחים שבסופה החליט בית-המשפט להעדיף אחת מהן על פני רעותה. זהו כמובן מצב לא-רצוי, וראוי לשקול את המשתמע ממנו בזהירות רבה, בטרם יוחלט לראות בפסקי-דין מסוג זה, כמבססים חזקה שבעובדה.

העולה מן האמור הוא, כי מספרם של פסקי-הדין בהם הוכרעה סוגיית הממל"ז לאחר שמיעתם של מומחים מטעמם של שני הצדדים, אף שאינו קטן, אינו עונה לכאורה על דרישת הרכיב הכמותי לצורך אותה "מסה קריטית". אולם השתמשנו במילה "לכאורה", הואיל ולאחדים מפסקי-הדין, גם אלה שלא אימצו את ההשקפה בדבר אמינות הממל"ז, קדמו אלפי מדידות-ניסיוניות, ולהשקפתו של בית-המשפט, מדידות אלו משלימות את החסר במובן הכמותי, מחד, ויש בהן כדי לתת מענה לרכיב האיכותי ולאפשר הערכה מדוייקת של תוצאות המדידה שמפיק הממל"ז, מאידך.

לפיכך, מכשיר ממל"ז תקין המופעל בדרך בה אין מכשולים פיסיים, וקיים קשר עין ישיר בינו לרכב-מטרה הנוסע בודד בנתיבו, אמור למדוד בדייקנות את מהירותו של הרכב.

יחד עם זאת, רבות הן הטענות שהועלו כנגד מכשיר זה, אך בחינתן מלמדת כי מקור רובן בחשש מפני זליגת קרן הלייזר אל רכבים אחרים, לפני הכביש או לעצמים דוממים המצויים על פני הדרך או לצידה, דבר שעלול לגרום לקבלתה של מהירות גבוהה מזו בה נוסע רכב-המטרה בפועל. אך זו סוגיה המצויה בעיקר בתחום דרך ההפעלה של המכשיר ולא בכשלים-מובנים המצויים בו.

כלומר, אם תימצא דרך לייצב את האחיזה במכשיר בעת הפעלתו ובכך למנוע את זליגת הקרן, ואם תימצא דרך לצייד את המפעיל בעזרים טכניים אשר יאפשרו לו למקד את הקרן ברכב-המטרה גם בטווחים גדולים, ייעלמו רבים מהספקות שהועלו כנגד הממל"ז. עם זאת, לסוגיה זו מענה גם בתחום יכולותיו של הממל"ז, שחלקן שלובות בתוכנת "מלכודת השגיאות", וחלקן במאפיינים נוספים של המכשיר.

לאור האמור לעיל, קבע כב' השופט א' א' לוי בפרשת גבריאל לוי שלעיל {כב' השופטת ד' דורנר וכב' השופטת א' פרוקצ'יה הצטרפו לקביעתו של כב' השופט א' א' לוי} כי מכשיר הממל"ז הינו מכשיר מדידה אמין ומדוייק בכפוף להפעלתו על-ידי מפעיל מיומן, על-פי הנחיות היצרן, ולאחר ביצוען של הבדיקות השגרתיות בטרם ההפעלה ובהתקיים כל אלה, הנתונים שמפיק הממל"ז על מהירותו של רכב-מטרה כשרים להתקבל ולשמש כראיה בבית-המשפט וניתן לבסס עליהם את הרשעתו של נאשם גם אם אותם נתונים מהווים ראיה יחידה נגדו ובלבד שהמדידה בוצעה על-פי הנחיות אלו: בטווחים שמעל 300 מטרים יופעל הממל"ז מעל חצובה בלבד; בטווחים שמעל 300 מטרים ישתמש המפעיל בעדשה מגדילה ומקרבת; מכל תוצאת מהירות הנמדדת על-ידי הממל"ז יופחתו 5 קמ"ש בגין סטיית-הדיוק של המכשיר.

לעיתים מועלית הטענה כי המשטרה לא עורכת כיול למכשיר הממל"ז, ומשכך לא ניתן להסתמך על התוצאות הנמדדות באמצעותו {כב' השופט אברהם טננבוים ב- תת"ע (תעבורה יר') 3452-03-10 מדינת ישראל נ' דוד גרפי, תק-של 2010(4), 3928 (2010)}.

בפרשת דוד גרפי שתי סוגיות העסיקו את בית-המשפט. האחת, מהו הכיול ומדוע יש בו צורך בכל מכשיר מדידה. השניה, מיהו זה אשר ראוי שיהיה המכייל? ובאילו שיטות ישתמש?

אשר לאי-וודאות, כיול ואימות. בכל מכשיר מדידה ידוע, תהיה מדידה מסויימת של אי-וודאות מובנית (Uncertainty) באשר לתוצאות שהוא מספק. ניקח לדוגמה משקל אדם המצוי בבתים רבים. אם נעלה על המשקל פעמיים רצופות בזו אחר זו, ייתכן מאוד כי יהיו הפרשים מסויימים בין הבדיקות. לצורך הביתי די בכך.

באותו אופן יתנהלו מדי מהירויות במכוניות {מד-אוץ} בקנה מידה של קילומטרים לשעה. אין איש מצפה כי ימדדו את המהירויות בקנה מידה של מטרים לשעה או מטרים לשניה, ואף אין ציפיה לדיוק ברמת התוצאה כאשר מדובר בסטיה של ק"מ בודדים לשעה.

הדיוק המדעי מחייב, כאשר מדברים על מכשירי מדידה, לציין מהי מידת אי-הוודאות וסטיית התקן של כל מכשיר ומכשיר. כאשר נדון במכשירים המיועדים למטרות שונות נדרוש רמות דיוק שונות בהתאם לצורך ולשימוש.

כיול (calibration) - אין חולק כי מכשיר מדידה שנעשה בו שימוש זמן רב, סופו לאבד מדיוקו. משקל אדם שנעשה בו שימוש רב מאבד מדיוקו, כך גם מד האוץ וכן הלאה. לכן מקובל מפעם לפעם "לכייל" את המכשיר, כלומר לבודקו במספר נקודות כנגד ערכים ידועים, וככל שקיימת סטיה לתקן את אותה הסטיה על-ידי כיוון המכשיר מחדש.

מכשירים רבים מאפשרים לבצע בדיקות אימות (verification). מטרת הבדיקה אינה לכוון את המכשיר אלא לבדקו בלבד. בדוגמת המשקל שציינו, נבדוק האם אכן המכשיר ידייק באמצעות שקילת חפץ {משקולת} שמשקלו ידוע ממקום אחר. גם בבדיקת אימות איננו מבקשים ואיננו יכולים לבקש דיוק של מאה אחוז. אם אנו שוקלים משקולת של 2 ק"ג ומקבלים תוצאה של 1.950 גרם או 2.050 גרם אזי המכשיר מדוייק בפלוס מינוס 50 גרם ל- 2 ק"ג. לצרכים מסויימים {ביתיים} יספיק אי-הדיוק ולצרכים אחרים {רפואיים, מדעיים, צבאיים, משפטיים} ייתכן ולא יספיק.

האימות והכיול קשורים זה לזה. אם אכן בדיקת האימות איננה מדוייקת, מהווה הדבר אינדיקציה טובה כי עלינו לבצע בדיקת כיול.

אשר למיהו זה ואיזהו שיש בכוחו לבצע בדיקת כיול? ולפי איזה הליכים יבצע זאת. שאלה חשובה היא מיהו הרשאי לעשות כיול? האם כל טכנאי יכול לבצע כיול של כל מכשיר בכל מעבדה? או האם רק מעבדה המוסמכת על-ידי הרשות להסמכת מעבדות יכולה לבצע כיול שכזה?

ב- ע"פ (מחוזי ב"ש) 4556/07 {מדינת ישראל נ' דומב בילה, תק-מח 2009(4), 2064 (2009)} הוכרעה השאלה העקרונית {שנדונה גם בפרשת עמיקם לוין להלן ושעסקה בסוגיית הכיול התקופתי למכשיר הממל"ז} העוסקת בשאלת הכיול התקופתי במכשיר המולטנובה.

כב' השופטת רחל ברקאי קבעה כי בהיעדר כיול מכשיר מדידת המהירות על-ידי מעבדה מורשית, אין לומר כי מדובר בתוצאת מדידה אמינה, עליה ניתן לבסס קביעה מעל לכל ספק סביר ובהתאם הרשעה.

כאמור, סוגיית הכיול התקופתי נדונה גם ב- ע"פ (ב"ש) 5355/08 {מדינת ישראל נ' עמיקם לוין, טרם פורסם (2.3.10)} על-ידי כב' השופטת רחל ברקאי.

כב' השופטת רחל ברקאי קבעה כי ניסיונה של המדינה לטעון כי שונות הנסיבות בעניין זה מן הנסיבות שנדונו בפרשת דומב לא צלח וסוגיית אי-כיול מכשירי מדידת מהירות בהן עושה שימוש משטרת ישראל הינה אותה סוגיה ואין זה רלבנטי מהו המכשיר בו נעשה שימוש, בין אם מכשיר מולטנובה ובין אם מכשיר ממל"ז ובין אם כל מכשיר אחר שעל בסיס תוצאת המדידה שלו מעמידה היא אזרחים לדין פלילי וספק בדיוק תוצאות המדידה של המכשיר בהיעדר כיול נותר בעינו.

כב' השופטת רחל ברקאי הדגישה בפסק-דינה כי חזקת אמינות מכשיר הממל"ז אינה שנויה במחלוקת והיא נקבעה ב- דנ"פ 10415/03 {גבריאל לוי (המשיבים 2-1 ב- דנ"פ 10459/03) נ' מדינת ישראל (העותרת ב- דנ"פ 10459/03), תק-על 2004(1), 2332 (2004)}. ואולם, יש להבחין בין דבר אמינותו של המכשיר לבין הצורך בכיולו.

ויובהר כי הצורך בכיול מכשיר נוצר מפני שכל מכשיר ומכשיר משתנה במשך הזמן, כאשר הסיבות להשתנות בתכונות המכשיר שונות – השפעת תנאי הסביבה, שימוש במכשיר ושינויים טבעיים של רכיבים שבמכשיר שהזמן עושה את שלו ומשנה תכונות רכיבים במכשיר.

כאשר מתגלה בבדיקת הכיול כי המכשיר הנבדק נותן תוצאה של ערך לא מדוייק, אזי מתבצעת פעולת כיוונון שמטרתה "לאפס" את המכשיר הנבדק לפי אב הטיפוס או אב מדידה.

דרישת הכיול, כחלק אינהרנטי לתחזוקת המכשיר. יפים הדברים במיוחד כאשר המכשיר עובר מיד ליד, נמצא בתנאי שטח, במכונית המשטרה, חשוף לתנאי מזג האוויר וטעויות מפעילים רבים, חשוף לחבטות, טלטלות וכדומה {ראה גם דברי כב' השופטת נגה אהד ב- עפ"ת (מחוזי מר') 9534-06-08 אורנה דריזין נ' מדינת ישראל, תק-מח 2010(3), 7944 (2010)}.

נדגיש כי המדינה ערערה על פסק-דינה של כב' השופטת רחל ברקאי אולם ערעורה הנ"ל נמחק מפאת פטירתו של המשיב {ראה רע"פ 2891/10 מדינת ישראל נ' עמיקם לוין, טרם פורסם (27.10.10)}.

בהסתמך על פסק-הדין בפרשת עמיקם לוין נקבע בשורה של פסקי-דין והחלטות כי לא ניתן להסתמך לצורך הרשעה בפלילים על תוצאות המדידה המופקות על-ידי מכשיר הממל"ז בהיעדר כיול.

כך לדוגמה קבעה כב' השופטת לאה שלזינגר-שמאי ב- בפ"מ (תעבורה מר') 9632-08-10 {יהודה שירן נ' מדינת ישראל, תק-של 2010(3), 59165 (2010)} כי על-פי הוראות היצרן של מכשיר הממל"ז, חייב המכשיר לעבור כיול תקופתי. משמעותה של הוראה זו, כי דיוקו ותקינותו של המכשיר עלולים במשך הזמן להיפגם.

מכאן, שמכשיר פגום אינו יכול לשמש בסיס להרשעת נאשם, וממילא גם לא לפסילה מינהלית שבה נפגע הנאשם בטרם משפט. מכשיר הממל"ז נקבע כמכשיר אמין לקביעת מהירות של רכב הנוסע בכביש, אולם במה דברים אמורים, כאשר תקינותו אינה מוטלת בספק.

מכשיר שלא כוייל או שלא ברור מתי כוייל והאם כוייל במעבדה מוסמכת ובהתאם להוראות היצרן, תקינותו מוטלת בספק, ועל כן, אינו יכול לשמש בסיס להרשעה בפלילים ואף לא כראיה לכאורה לצורך פסילה מינהלית {ראה גם דברי כב' השופטת איילת גרבי ב- בפ"מ (תעבורה ב"ש) 7927-03-10 סאלח אבו עראר נ' מדינת ישראל, תק-של 2010(2), 24227 (2010); כב' השופטת איילת גרבי ב- בפ"מ (תעבורה ב"ש) 3054-06-10 מוסה אבו סיאח נ' מדינת ישראל, תק-של 2010(2), 141230 (2010); כב' השופט שלמה איזקסון ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 34715-08 מדינת ישראל נ' גד אשואל, תק-של 2010(2), 75254 (2010); כב' השופט שלמה-אטינגר נחשון ב- תת"ע (תעבורה מר') 1017-03-09 מדינת ישראל נ' דניאל אבי, תק-של 2010(3), 69276 (2010); כב' השופט שלמה בנג'ו ב- תת"ע (תעבורה חי') 3843-12-09 מדינת ישראל נ' גל דיגמל, תק-של 2010(3), 74398 (2010)}.

ב- תת"ע (תעבורה ק"ג) 41953-09 {מ.י. משטרת ישראל - המטה הארצי נ' קרן יונה לבקוביץ אדמון, תק-של 2010(2), 37858 (2010)} קבעה כב' השופטת רבקה בן יששכר-שורץ כי מכשיר המולטונובה הינו מכשיר מדידה אמין, בהסתמך על הניסיון, שנצבר במהלך השנים בבתי-משפט לתעבורה והידיעה השיפוטית, שיש לבית-משפט זה בשיבתו כבית-המשפט לענייני תעבורה, עליו רשאי הוא להסתמך. יחד עם זאת, יש להבדיל בין אמינות מכשיר לאמינות מדידה. ובמה דברים אמורים.

קביעת חזקת אמינות מכשיר אינה, בהכרח, מובילה למסקנה, שכל תוצאות המדידה באמצעותו, תהינה אמינות. אמינות מדידות תלויה בתקינות מכשיר, באופן התחזוקה, באופן הפעלתו, זאת בנוסף להוכחת מיומנותו והסמכתו של המפעיל.

ניכר, כי המשטרה אינה מבחינה בין אמינות מכשיר, שאינה מוטלת בספק, לבין אמינות תוצאת מדידה, באמצעותו. במקרה דנן, ניסיון הפרקליטות לטעון, שאין צורך כלל בכיול מכשיר מדידה אלקטרוני לשם הבטחת אמינות תוצאה, תוך השוואה לאמינות מדידת אורך באמצעות סרגל, שחלקו נשבר – אינו נכון.

ייתכן מצב, כי מכשיר יהיה תקין אך ברגע נתון לא ידייק ויהיה זקוק לכיול, דוגמת שעון שיכול שיהיה תקין אך זקוק לכיוון מול אב מידה {שעון אחר}.

בהיעדר כיול תקופתי למכשיר לא ניתן לקבוע, בוודאות הנדרשת להרשעה בהליך פלילי, כי תוצאת המדידה במכשיר משקפת את מהירות הרכב, שנמדד. במקרה דנן, ומאחר שאין חולק, כי לא נעשה כיול תקופתי כלשהו הרי, שגם טענת התביעה, כי כב' השופטת רחל ברקאי לא קבעה את פרק הזמן בו חייב המכשיר לעבור כיול - אין בה כדי לסייע לה.

ב- תת"ע (תעבורה חי') 4255-02-09 {מדינת ישראל נ' אורן סני אלוני, תק-של 2010(3), 64601 (2010)} קבע כב' השופט גיל קרזבום כי חזקת אמינות מכשיר הממל"ז אינה שנויה במחלוקת. חזקה זו ניתנת לסתירה אם יוכיח הנאשם אי-תקינות של המכשיר. יודגש, כי חזקת אמינותו של המכשיר אינה מהווה תחליף לחובות המוטלות על התביעה, לרבות הוכחת כיולו התקופתי של המכשיר בו בוצעה המדידה.

במקרה דנן, המאשימה לא הגישה את תעודת הכיול התקופתית של המכשיר בו בוצעה המדידה. המאשימה לא חלקה על הצורך בהוכחת כיול תקופתי, אך הסתפקה כאמור בטענה לפיה התעודה מצויה במשרד משטרת התנועה. בהקשר זה, לא ניתן להסתפק בטענת המאשימה לפיה תעודת הכיול מצויה במשרדי משטרת התנועה והיה על המאשימה להציגה כראיה.

משכפר הנאשם במהירות המיוחסות לו, היה על המאשימה להגיש את תעודת הכיול התקופתית או להוכיח כיולו בדרך אחרת. משלא הוכח כיולו התקופתי של מכשיר המדידה לא ניתן להסתמך על תוצאות המדידה נשוא כתב האישום {והגם שבפרשת עמיקם לוין נקבע בנוסף, כי יש צורך בכיול תקופתי שיבוצע במעבדה מורשית, טענה שלא הועלתה במקרה זה על-ידי ההגנה}.

ב- בפ"מ (תעבורה ב"ש) 8833-07-10 {ראסן אבו אל קיעאן נ' מדינת ישראל, תק-של 2010(3), 40171 (2010)} קבעה כב' השופטת איילת גרבי כי בנסיבות מקרה דנן אין לה אלא לקבל את טענת בא-כוח המבקש בעניין זה כי משלא עבר מכשיר הדבורה כיול במעבדה מוסמכת על-פי הרשות להסמכת מעבדות, ולקבוע כי לנוכח האמור אין בידי המשיבה ראיות לכאורה מספקות בשלב זה לביסוס אשמתו של המבקש באישום המיוחס לו לכאורה.

ב- בפ"מ (תעבורה מר') 5803-07-10 {אלי יהב נ' מדינת ישראל, תק-של 2010(3), 38770 (2010)} עסקינן בבקשה לביטול צו הפסילה המינהלית שהושת על המבקש על פיו נפסל המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 30 יום. כב' השופטת טל אוסטפלד נאוי קבעה, בדחותה את הבקשה, כי די בשלב זה של הדיון בראיות שהוצגו בפני בית-המשפט כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המבקש. מהירות נסיעתו של המבקש נמדדה באמצעות מכשיר הממל"ז. בדו"ח ההזמנה לדיון מפורטות בדיקות שנעשו למכשיר המדידה ונמצא כי הוא תקין ובשים לב כי כב' השופטת טל אוסטפלד נאוי קבעה כי ההחלטות שניתנו בבית-המשפט בבאר שבע אינן מחייבות ערכאה זו {בית-המשפט לענייני תעבורה}.

ב- תת"ע (תעבורה חי') 837-12-08 {מדינת ישראל נ' אבי ריכמן, תק-של 2010(4), 102252 (2010)} יוחס לנאשם נהיגה ברכב בדרך עירונית במהירות העולה על המהירות המותרת, עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה. הנאשם ביקש לזכותו מאחר והתביעה לא הציגה לבית-המשפט "הכיול שנעשה למכשיר, את התאימות שנעשתה בו".
כב' השופט שמואל יציב קבע כי במקרה דנן השוטר ערך למכשיר בתחילת המשמרת ובסיומה, את כל ארבע הבדיקות לווידוא תקינותו: בדיקה עצמית, בדיקת תצוגה, בדיקת תיאום ובדיקת כיול, והמכשיר נמצא תקין בשני המועדים בהם נערכו הבדיקות.

בהסתמך על הנ"ל ובהסתמך על הנקבע בפרשת בראונשטיין וקביעתו של כב' השופט א' א' לוי בפרשת גבריאל לוי הורשע הנאשם.

ב- תת"ע (תעבורה אשד') 3545-08 {מדינת ישראל - תביעות תעבורה לכיש נ' רונן מאיר, תק-של 2010(3), 88387 (2010)} קבעה כב' השופטת גילת שלו כי לאור עדותו של הנאשם, וטענותיו שנמסרו כבר בהזדמנות הראשונה, כי היה רכב נוסף בכביש בעת המדידה, לאור החיזוק לטענות אלו כפי שעולה מעדות השוטר, ולאור הבעייתיות בעדות המתנדב, התעורר לכל הפחות ספק בשאלה, האם רכב הנאשם היה בודד בכביש בעת הפעלת מכשיר הממל"ז. לפיכך, לאור הפסיקה ולאור נוהלי הפעלת הממל"ז, הרי שהתעורר ספק סביר בשאלה האם המהירות שנמדדה במכשיר, היא מהירות נסיעתו של רכב הנאשם. לפיכך, זוכה הנאשם מחמת הספק.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 2933-08-10 {מדינת ישראל נ' ששון אלון, תק-של 2011(1), 42924 (2011)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה בניגוד לתקנה 54(א) בתקנות התעבורה. המהירות אשר יוחסה לנאשם בכתב האישום גבוהה ב- 6 קמ"ש מברירת המשפט. הנאשם נעדר כל עבר תעבורתי אולם ותק נהיגתו קצר מאוד {מעט מעל שנה}. הנאשם חייל בשירות סדיר.

כב' השופט אלון אופיר גזר על הנאשם קנס כספי בסך 200 ₪; פסילה בפועל לתקופה של 45 יום בניכוי ימי פסילה מינהלית ופסילה על-תנאי לתקופה של חודשיים למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 8281-01-11 {מדינת ישראל נ' דוד גולן, תק-של 2011(1), 26008, 26009 (2011)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, בכך שהנאשם נהג במהירות של 83 קמ"ש, מקום בו המהירות המותרת היתה 50 קמ"ש. הנאשם יליד 1949, בעל 64 הרשעות קודמות, שמקצועו הינו נהג מונית, אשר ב- 3 השנים האחרונות עוסק, בין היתר, בהסעות בוקר והסעות ערב של ילדים אוטיסטים. כב' השופט עמית יצחק גרטי גזר על הנאשם קנס כספי בסך 850 ₪; פסילה בפועל לתקופה של 15 יום שתמנה מיום תחילת הפסילה המינהלית; פסילה על-תנאי לתקופה של חודשיים למשך שנתיים וחתימה על התחייבות בסך 2,000 ₪ שלא יעבור העבירה בה הורשע במשך 3 שנים.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 2751-03-10 {מדינת ישראל נ' ח'אלד סלטי, תק-של 2010(4), 99347 (2010)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה. בין הצדדים קיים הסדר טיעון וזאת משיקולי ראיות כבדי משקל. הנאשם כבר ריצה 30 ימי פסילה מינהלית. כב' השופט אלון אופיר אישר את הסדר הטיעון וגזר על הנאשם קנס כספי בסך 800 ₪; פסילה בפועל לתקופה של 30 יום בניכוי ימי פסילה מינהלית כאמור ופסילה על-תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 4641-07 {מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' איהאב נואטחה, תק-של 2010(4), 3233 (2010)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה וזאת לאחר שכתב האישום תוקן משמעותית משיקולי ראיות. לנאשם רישיון נהיגה משנת 2000 ולחובתו 16 הרשעות קודמות, כאשר העבירה האחרונה נעברה בשנת 2006. בין הצדדים קיים הסדר טיעון. כב' השופטת איילת גרבי אישרה את ההסדר וגזרה על הנאשם קנס כספי בסך 750 ₪ ופסילה על-תנאי לתקופה של חודש אחד למשך שנה.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 68-10-10 {מדינת ישראל נ' איהאב כחיל, תק-של 2010(4), 1038 (2010)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה. לנאשם רישיון נהיגה משנת 2004 ולחובתו שתי הרשעות קודמות, כאשר העבירה האחרונה נעברה בשנת 2007. בין הצדדים קיים הסדר טיעון. כב' השופטת איילת גרבי אישרה את הסדר הטיעון וגזרה על הנאשם קנס כספי בסך 400 ₪; פסילה בפועל לתקופה של 60 יום; פסילה על-תנאי לתקופה של חודשיים למשך שנה וחתימה על התחייבות כספית בסך 2,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 6288-08-10 {מדינת ישראל נ' אדי דלל, תק-של 2010(3), 50266 (2010)} הורשע הנאשם על-פי הודאתו בביצוע עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה. בין הצדדים קיים הסדר טיעון. כב' השופט עמית יצחק גרטי גזר על הנאשם קנס כספי בסך 1,000 ₪; פסילה בפועל לתקופה של 15 יום שמתחילה מיום הפסילה המינהלית ופסילה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 6268-08-10 {מדינת ישראל נ' יוסי יהושוע, תק-של 2010(3), 50240 (2010)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה {הנאשם נהג במהירות 80 קמ"ש במקום 50 קמ"ש}. הנאשם חסך מזמנו של בית-המשפט. עברו התעבורתי כולל 23 הרשעות קודמות מאז שנת 1993. כב' השופט עמית יצחק גרטי גזר על הנאשם קנס כספי בסך 400 ₪.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 6250-08-10 {מדינת ישראל נ' מרדכי רוט, תק-של 2010(3), 50215 (2010)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה {הנאשם נהג במהירות 91 קמ"ש במקום 50 קמ"ש}. הנאשם חסך מזמנו השיפוטי של בית-המשפט. הנאשם יליד 1987 הנוהג משנת 2004, משמש מלגזן במסגרת עבודתו בסופר בבני ברק. בעברו 12 הרשעות קודמות: חגורת בטיחות, אי-ציות לתמרור עצור, פניית פרסה, מהירות ואור אדום. בין הצדדים קיים הסדר טיעון. כב' השופט עמית יצחק גרטי אישר את הסדר הטיעון בכפוף לשינויים שערך וגזר על הנאשם קנס כספי בסך 1,000 ₪; פסילה בפועל לתקופה של 30 יום החל מיום תחילת הפסילה המינהלית ופסילה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים. במקרה דנן ניתן לנאשם היתר לנהוג בתקופה הפסילה במלגזה במקום עבודתו בלבד.

ב- תת"ע (תעבורה פ"ת) 5342-05-11 {מדינת ישראל נ' גלעד סילבסטר, תק-של 2011(4), 14059 (2011)} עסקינן בכתב אישום המייחס לנאשם נהיגה במהירות של 119 קמ"ש, שעה שהמהירות המותרת, היא 90 קמ"ש, כל זאת בניגוד לתקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה.

כב' השופט אלי אנושי זיכה הנאשם מחמת הספק, בין השאר כי לזכות הנאשם עומדת במקרה דנן כפירתו המיידית, תוך ההסבר המיידי לשוטר במקום עצירתו כי הגיע מכיוון אחר לחלוטין, כלומר גרסה אפשרית - שאינה גרסה כבושה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מהירות מירבית מותרת (תקנה 54 לתקנות)