מצב כללי של הרכב (תקנות 27 ו- 356 לתקנות)

1. כללי
תקנה 27 לתקנות התעבורה, התשכ״א-1961 קובעת כדלקמן:

״27. מצב כללי של הרכב (תיקונים: התשכ״א, התש"ל(3), תתשל"ח(5), התשמ"ז, התשס״א(2))
(א) לא ינהג אדם רכב כשהרכב נמצא במצב העלול לסכן עוברי דרך.
(ב) לא ינהג אדם רכב אלא אם מבנהו של הרכב, ציודו, אבזריו, סימונו ונשיאת מטענו הם בהתאם להוראות הפקודה או תקנות אלה, לרבות תנאים בהיתר וברשיון.
(ג) לא ינהג אדם רכב כאשר הרכב במצב השולל מהנהג שליטה בו.
(ד) לא ינהג אדם רכב שבו הוגבלה בכל אופן שהוא, למעט הגבלה זניחה, יכולתו לראות את תדרך והתנועה בה מן השמשה הקדמית של הרכב או האחורית או זו שלצד הנהג או זו שלצד הנוסע במושב הקדמי.
(ה) על-אף האמור בתקנת-משנה (ד) מותר לנהוג ברכב שבו קיימת הגבלת ראות מן השמשה האחורית, אם מותקנות ברכב, מכל שנת ייצור, מראות תשקיף.״

תקנה 356 לתקנות התעבורה, התשכ״א-1961 קובעת כדלקמן:

״356. שמשות (תיקונים: התש״מ(6), התשמ״א(4), התשמ״ד(4), התשמ"ו, התשמ״ט(6), התשנ"א(11), התשס"ה(15))
(א) ברכב מנועי יותקנו שמשות כמפורט בחלק ג' בתוספת השניה שיהיו במצב תקין ושיאפשרו ראיה ברורה דרכן.
(ב) כל שמשה המותקנת ברכב תהיה עשויה זכוכית ביטחון או חומר אחר שאישר מנהל האגף לרכב.
(ג) באוטובוס ששנת ייצורו 1981 או לאחריה ובכל רכב אחר ששנת ייצורו 1985 או לאחריה תהיה השמשה המותקנת בחזית הרכב עשויה זכוכית ביטחון רבודה מסוג כאמור בחלק ג׳ בתוספת השניה.
(ד) לא ירשם רכב ולא יחודש רשיונו של רכב שהשמשה הקדמית והאחורית והשמשות שליד המושבים הקדמיים המותקנות בו, כולן או מקצתן,צופו בחומר ציפוי, בין בהתזה, בין בהדבקה ובין בכל דרך אחרת.״

חובתו של הנוהג ברכב לוודא כי הרכב נמצא במצב כללי תקין ואינו מסכן עוברי דרך. כך לדוגמה, תקלה שבה נשפך שמן מן הרכב מתיישבת יותר עם האפשרות שבעל הרכב לא טיפל ברכבו כראוי {תא״מ (שלום ת׳׳א) 2092-09-09 הפניקס חברה לביטוח בע״מ נ׳ עיריית תל אביב-יפו מחלקת ביטוח, תק-של 2010(3), 88228 (2010)}.

אחזקה ירודה לכאורה של הרכב ואי-הקפדה על תקינותו הינה עבירה מסוכנת, שהסיכון טמון בה הן לנהג והן למשתמשים האחרים בדרך {דברי כב׳ השופטת לאה שלזינגר-שמאי ב- ב״ש (תעבורה רמ') 564/07 טוקה רומן נ׳ מדינת ישראל, תק-של 2007(3), 3899 (2007)}.

פסיקת בתי-המשפט קבעה בצורה ברורה כי שוטר איננו רשאי להזמין נאשם לבית-המשפט בעבירה של עבירת קנס. במקרים שהשוטר עשה כאן, הזמנתו בטלה משום שניתנה בחוסר סמכות.

כך למשל, ב- ע׳׳פ (מחוזי ירי) 1498/99 {סביתאי מאגד נ׳ מדינת ישראל, תק-מח 2000(1), 1098 (2000)} קבעה כב' השופטת שידלובסקי-אור כי ״אין לשוטר (שאינו תובע) סמכות להגיש כתב אישום נגד אדם אשר עבר עבירת קנס, שלא ב"נסיבות מחמירות" כפי שאלו פורסמו ברשומות, או בסייג המצוי בצו עבירות הקנס כאמור. לעובר עבירת קנס קיימת הזכות שלא להגיע לבית-המשפט, אלא לשלם את הקנס ולהיחשב כמודה בעבירה שיוחסה לו, על המשמעויות המתחייבות מכך״ {ראה גם ע׳׳פ (ת״א) 152/82 דן - אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נ׳ מדינת ישראל, פ״מ, כרך תשמ"ג(1), 150}.

מן הדברים האמורים עולה כי שוטר מוסמך להגיש כתב אישום נגד אדם אשר עבר עבירות קנס ״בנסיבות מחמירות״ ולחילופין כשמתקיים הסייג המצוי בצו עבירות הקנס.

הגישה המקובלת בפסיקה היא שלא להותיר את שיקול-הדעת בקביעת עבירה כעבירת קנס או הזמנה לדין בידי השוטר. השוטר אינו מוסמך לשלול מאדם זכותו שלא להגיע לבית-המשפט ולשלם את הקנס ומשכך נעשה ניסיון מצד המחוקק להגדיר את הדברים בחוק בצורה ברורה ומפורשת.

בתוספת לצו התעבורה (עבירות קנס) קיימות עבירות המנויות בפקודת התעבורה ובתקנותיה הנחשבות כעבירות קנס. לעיתים וכמפורט ברשימה, תיחשב עבירה כעבירת קנס בהתקיים תנאים מסויימים. כך למשל עבירה לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף, תיחשב כעבירת קנס רק כאשר רישיון הרכב פקע עד לתקופה של 6 חודשים. זאת ועוד, לעיתים בהתקיים נסיבות ו/או תנאים מיוחדים ישתנה שיעור הקנס. כך למשל בעבירה לפי תקנה 33(א) לתקנות התעבורה שעניינה החובה להשתמש בכביש בלבד, נקבע בצו קנס בשיעור נמוך יותר כשמדובר באופנוע.

הנ״ל אף תקף לעניין שבפנינו, קרי, תקנה 27 לתקנות התעבורה. ובמה דברים אמורים. עבירה על תקנה 27(א) לתקנות התעבורה נחשבת כעבירת קנס לפי התוספת לצו עבירות הקנס כאשר המדובר ב״ליקוי לא חמור״.

ואולם לא נקבע מהו ליקוי חמור ומי מוסמך להחליט כי עסקינן בליקוי חמור; מהם הקריטריונים לקביעת ליקוי לא חמורי לאור מגמת המחוקק ליצור אחידות ושיוון לכל, אנו סבורים כי המחוקק לא ביקש איפוא להותיר את שיקול-הדעת לעניין חומרת הליקוי בידי השוטר. אין לשוטר תנועה רגיל כלים לקבוע מהו ליקוי לא חמור ולא לכך הוכשר.

נציין כי ישנן תקנות על פיהן בוחן תנועה משטרתי{אזרחי}, או שוטר תנועה שעבר קורס בוחנים {סייר בוחן}, רשאי להוריד רכב מהכביש {ראה תקנות 312-306 לתקנות התעבורה}. אך שוטר רגיל איננו יכול להוריד רכב מהכביש ואם חושד הוא שמדובר ברכב מסוכן, כל שיכול הוא לעשות, הוא להזמין את הרכב לבדיקת בוחן. בדרך של היקש אנו למדים כי שוטר רגיל איננו מוסמך לקבוע אם מדובר בליקוי חמור, אם לאו.

זאת ועוד. הפרשנות במשפט הפלילי פועלת לטובת הנאשם. כלל יסוד הוא כי יש לפרש כל ספק לטובתו של הנאשם. ב- ע״פ 6696/96 {כהנא בנימין נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נב(1), 535} קבע כב׳ השופט גולדברג כי סעיף 34כא לחוק העונשין מעגן את הפרשנות התכליתית בפלילים. הוא קובע כלל ברירה בין הפירושים לנורמה האוסרת, אשר עולים כולם בקנה אחד עם תכליתה, ולפיו יש להעדיף את הפרשנות המקלה עם הנאשם. הדרך הפרשנית שמתווה סעיף 34כא לחוק העונשין היא, אם כן, דו-שלבית. בשלב הראשון נדרש בית-המשפט לבחון אילו מבין הפרשנויות המוצעות מגשימות את תכלית הנורמה האוסרת. ואילו בשלב השני בורר בית-המשפט מבין פרשנויות אלה את זו שמקלה עם הנאשם.

אם כן, משלא נקבעו על-ידי המחוקק תנאים מפורשים וברורים, יש לזקוף את אי-הבהירות לטובתו של הנאשם. שוטר אינו הגורם המקצועי המוסמך להכריע לעניין חומרת ליקויים. ממילא אין שיקול-דעת לשוטר שאיננו בוחן לקבוע אם מדובר בליקוי חמור או בליקוי שאיננו חמור.

כאשר אין ליקוי חמור ברכב המדובר בעבירה מסוג ברירת משפט ועל השוטר ליתן לנאשם הודעה על תשלום קנס. מאידך, כאשר מדובר בליקוי חמור אין המדובר בעבירת קנס ונגד מבצע העבירה יוגש כתב אישום והוא יוזמן לבית-המשפט.

״ליקוי חמור״ אינו נכנס לגדר ״נסיבות מחמירות״ כהגדרתן בסעיף 29(ב) לפקודה. מכאן, ובהתאם להוראת תקנה 307(ב) לתקנות התעבורה {הזמנה לבדיקה} רשאי היה השוטר להזמין את הרכב לבדיקה בפני בוחן תנועה של המשטרה או בפני בוחן במשרד רשות הרישוי, על-מנת שזה יבדוק את מהות הליקוי וחומרתו.

ב- ת״ת (תעבורה יר') 15198/08 {מדינת ישראל נ׳ מהדי זאדה אלי, תק-של 2009(1), 28479 (2009)} קבע כב׳ השופט אברהם טננבוים כי מן המסמכים שהוגשו והוצגו לבית-המשפט עולה כי לא הוזמן בוחן למקום האירוע. ההחלטה להגיש כתב אישום ולזמן את הנאשם לדין תחת מתן הודעת קנס, נעשתה על-ידי השוטר.

זאת ועוד. החומר שהוגש לבית-המשפט אינו מלמד על מהות הליקוי שנגרם למשאית ומידת חומרתו. על מהות הליקוי ניתן ללמוד מנספח ג׳, מטעם מימון חברה לשמאות וסקרים בע״מ, המאשר כי בתאריך 4.8.04 נבדק הרכב ונמצא נזק ״בחלקה הימני האחורי של המשאית באיזור גלגל אחורי ימני (סרן אחורי)״.

ואולם, תיאור הנזק אינו מלמד על חומרת הליקוי וכיצד יש בו כדי לסכן את עוברי הדרך. אף השוטר בכתב האישום עצמו לא ציין דבר וחצי דבר בדבר חומרת הליקוי שקיים לכאורה במשאית.

בנסיבות כאמור, ובהיעדר כל ראיה אובייקטיבית לעניין חומרת הליקוי, נקבע כי השוטר לא היה רשאי לשלול את זכותו של הנאשם לקבלת הודעת קנס תחת כתב אישום והזמנה לדין ועל כן אין מנוס מלבטל את כתב האישום שכן השוטר פעל בחוסר סמכות.

נדגיש כי במקרה דנן, התביעה טענה כי מן הראוי כי המשפט ישמע ובהתאם לתוצאות ייקבע באיזה ליקוי מדובר. כבי השופט אברהם טננבוים דחה טענה זו. לפי גישת התביעה, קודם יש לשמוע את ההוכחות ורק אחר כך לקבוע אם מדובר בליקוי לא חמור. ממילא, קודם ישמע המשפט ורק אחר כך לפי תוצאותיו יתברר אם היה השוטר מוסמך להגיש כתב אישום.

ב- עפ״ת (מחוזי נצי) 47894-05-10 {ציון צבי אנג׳י נ׳ מדינת ישראל, תק-מח 2010(3), 15158 (2010)} נדון מקרה בו נעצר המערער {שנהג ברכבו הפרטי} על-ידי שוטר שרשם לו דו"ח בגין נהיגת רכב כאשר אביזריו/סימונו לא היו בהתאם להוראות הפקודה או התקנות, בכך ששמשה אחורית של הרכב הייתה מצופה בציפוי בהדבקה. הנאשם הואשם בעבירה בניגוד תקנה 27(ב) לתקנות התעבורה.

בפרק ״הנסיבות המיוחדות של המקרה״, נרשם בדו"ח, כי כל השמשה האחורית של הרכב מצופה בציפוי בהדבקה, וכי הוסבר לנהג לגבי העבירה על-פי תקנה 356(ד) לתקנות התעבורה.

המערער ביקש להישפט בבית-המשפט. בפני בית-המשפט קמא כפר המערער בביצוע העבירה. לאחר שהובאו ראיות, הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו, כאשר בית-המשפט קמא מציין, כי למעשה המערער לא חלק על העובדות שנטענו בדו"ח.

כב' השופטת אסתר הלמן העירה כי המערער הועמד לדין בגין עבירה לפי תקנה 27(ב) לתקנות בלבד. הוראת תקנה 356(ד) לתקנות, הוזכרה רק במסגרת ה״נסיבות המיוחדות של המקרה״, בהתייחס לכך שהשוטר הסביר למערער אודות הקבוע בתקנה זו.

אומנם ניתן להרשיע אדם בעבירה שלא יוחסה לו בכתב האישום, אך זאת רק אם בית-המשפט שוכנע, כי הגנתו לא נפגעה עקב כך וניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפניה. לא נמצא בהכרעת הדין בחינה של סוגיה זו.

יחד עם זאת, המערער איננו מכחיש, כי הבין שהמיוחס לו הוא, כי פעל בניגוד לתקנה 356(ד) לתקנות התעבורה, לכן ניתן לקבוע כי לא נגרם לו עיוות דין. יש לומר עם זאת, כי מן הדין היה שתקנה זו תירשם בסעיפי האישום, אם מבקשת המאשימה להרשיע אדם בעבירה לפיה.

המערער טען בערעורו כי ברכבו מותקנות שתי מראות צד, וההגבלה על שדה הראיה היא ממילא זניחה. בית-משפט קמא לא דחה גרסתו זו של המערער, לפיה הדבקת הציפוי לא הגבילה את שדה הראיה. על-פי טיעון זה, תקנה 27(ד) לתקנות התעבורה איננה אוסרת נהיגה ברכב שבו ההגבלה על שדה הראיה היא זניחה. יחד עם זאת, גם אם היה נמצא כי המדבקה גרמה להגבלה (לא זניחה) בשדה הראיה, הרי כאשר קיימות מראות תשקיף, קובעת תקנה 27(ה) כי אין המדובר בעבירה.

כב' השופטת אסתר הלמן קיבלה את הערעור וזיכתה את המערער בקובעה כי תקנות 27(ד) ו- 27(ה) לתקנות התעבורה, דנות באופן ספציפי במצב הרכב מבחינת הגבלת שדה הראיה שלו וגוברות בנדון על תקנה 27(ב) לתקנות התעבורה העוסקת במבנה הרכב, ציודו ואביזריו באופן כללי.

יתרה מכך, תקנה 356(ד) לתקנות התעבורה, דנה בשמשות הרכב וקובעת, כי הרכב ששמשותיו צופו בחומר ציפוי לא ירשם ולא יחודש רישיונו, הוראה המתייחסת לרישוי הרכב ולא לשימוש בו {נעיר בעניין זה, כי טענת המערער, כי רשיונו חודש חרף המדבקה שהייתה על שמשת הרכב, וכי אלפי רכבים אחרים מורשים כשגרה לנסוע, בדרך זו, לא נסתרה}.

ב- תת״ע (תעבורה נצ') 3974-03-09 {מדינת ישראל נ׳ ציון צבי אנג'י, תק-של 2010(2), 14569 (2010)} הואשם הנאשם בביצוע עבירה בניגוד לקבוע בתקנה 27(ב) לתקנות התעבורה. בדו״ח הוא הואשם כי נהג ברכבו כאשר אביזריו או סימונו לא היו בהתאם להוראות הפקודה או התקנות, בכך שהשמשה האחורית ברכב הייתה מצופה בציפוי בהדבקה.

הנאשם כפר באישום וטען כי יש לזכות אותו מהאישום כי טרם הוצאת הדו"ח לא ידע על תקנה 356(ד) לתקנות התעבורה ולא ידע על האיסור של הדבקת מדבקה על השמשה האחורית.

עיסוקו של הנאשם הוא בהדבקות על כלי רכב, והוא העיד על עצמו כמי שהדביק מדבקות כאלו לאלפי רכבים, וטען כי המדבקות הללו הן שקופות ואינן מגבילות את שדה הראיה. לפיכך, היה על השוטר להימנע מלרשום לו דו"ח כאמור, ובכל מקרה יכול היה להוריד את המדבקה במקום, אך השוטר בכל זאת רשם לו דו"ח ושלח אותו להוריד את המדבקה באגף הרישוי.

כב' השופטת רים נדאף הרשיעה את הנאשם וקבעה כי מלשון תקנה 356(ד) לתקנות התעבורה עולה כי האיסור על הדבקת מדבקה או ציפוי על השמשה האחורית הוא מוחלט, ללא קשר לשאלה אם אותה הדבקה או ציפוי יש בהן כדי להגביל את שדה הראיה, אם לאו. משהודה הנאשם כי הוא הדביק הדבקה כאמור על השמשה האחורית ברכבו הרי הוא הודה בכך שעשה כן בניגוד לתקנה 356(ד) לתקנות התעבורה.

זאת ועוד. משנקבע כאמור כי יש מעשיו של הנאשם נוגדים את תקנה 356(ד) לתקנות התעבורה, הרי יש בכך הוכחה שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בתקנה 27(ב) לתקנות התעבורה, הרי מבנהו ואביזריו של הרכב בו הוא נסע לא היו בהתאם להוראות אותן תקנות.

עוד נקבע כי הנאשם יכול היה להראות כי הוא פעל בהתאם לרישיון או לאישור של משרד הרישוי, אך הוא לא הראה כל היתר ממשרד הרישוי להדבקת המדבקות הללו. הנאשם יכל לקבל אישור כאמור, אילו פעל בדרך הנכונה על-פי דין, אך הנאשם כאמור טען כי ניסה להביא אישור ולא הצליח. אין לקבל את טענתו של הנאשם, ואילו חפץ הנאשם לקבל אישור כאמור של משרד הרישוי, יכול היה לעשות כן, ומשלא עשה כן, הרי הוא פעל בניגוד להוראות התקנות, לרבות תנאים בהיתר וברישיון הרכב.

הנאשם, במקרה דנן, טען כי אלפי רכבים בארץ נוסעים עם ציפויים כאלו ואף רכבים משטרתיים, והציג תמונה על רכב משטרתי שנסע עם ציפוי כאמור. אין בטענה זו כדי להועיל לנאשם, הרי עצם העובדה כי אלפי רכבים נוסעים בניגוד להוראות התקנות אין בה כדי להפוך את המעשה ללגיטימי והגם שלא ניתן לדעת אם רכבים אלו, לרבות רכבי המשטרה לא קיבלו אישורים מיוחדים לכך ממשרד הרישוי.

ב- ת״ת (תעבורה חי׳) 8101/04 {מדינת ישראל נ׳ חסדייה פואד, תק-של 2004(4), 12311 (2004)} קבע כב׳ השופט א׳ סלאמה כי האיסור לצפות את החלונות נשוא תקנה 356(ד) לתקנות התעבורה, הינו יסוד מיסודותיה של העבירה על תקנה 27(ב) לתקנות התעבורה ולכן, היעדר מודעות לאיסור זה או טעות כנה שלא מדובר בעניין אסור, דינה כדין היעדר מודעות וטעות כלפי אחד המרכיבים של היסוד העובדתי שבעבירה.

היות ומדובר בעבירה של אחריות קפידה ומכיוון שהטעות לעניין האיסור הינה בבחינת ״טעות במצב הדברים״, כפוף ליישומו של סייג זה {נוכח סעיף 34יח(ב) לחוק העונשין} להוראת סעיף 22(ב) לחוק העונשין המחייב את הנאשם להראות כי עשה כל שניתן למנוע את העבירה.

במקרה דנן, הנאשם חידש את רשיונו של הרכב פעמיים; העביר אותו מבחן רישוי שנתי; הסיר את המדבקות מיד לאחר שנערך לו הדו"ח ואף טרח לשאול את הבוחן לאחר מכן אם הדבר מהווה בעיה.

כב׳ השופט א׳ סלאמה סבר במקרה זה כי בנסיבות המקרה הראה הנאשם, כי עשה את כל שניתן כדי להימנע מביצוע עבירה ולכן חל הסייג כאמור. הנאשם זוכה העבירה שיוחסה לו.

ב- ת״ת (תעבורה ת״א) 35677/00 {מדינת ישראל נ׳ פורת ארז, תק-של 2001(2), 16704, 11602 (2001)} הואשם הנאשם בעבירה על תקנה 27(א) לתקנות התעבורה. הנאשם מודה בעצם, כי נהג ברכב בלתי-תקין, כאשר הרכב ללא בלם אחורי, ללא פנסי איתות וכאשר לוחית הזיהוי אינה תקינה. בית-המשפט הרשיע את הנאשם.

ב- ת״פ (מחוזי חי׳) 308/00 {מדינת ישראל נ׳ מוחמד בן באסם ספיה, תק-מח 2001(1), 16709 (2001)} הרשיע כב׳ השופט ר׳ שפירא את הנאשם בעבירת ההריגה כאמור בסעיף 298 לחוק העונשין. בנוסף, מתקיימים גם כל התנאים המפורטים בתקנה 27(א)(ב) לתקנות התעבורה. הנהג נהג ברכב אשר נמצא במצב העלול לסכן עוברי דרך וזאת בידיעתו. הנאשם גם נהג ברכב אשר הציוד והאביזרים שבו וכן מטענו אינם בהתאם להוראות הפקודה מאחר ומערך הריתום של האמבטיה למרכב היו פגומים.

2. רף ענישה
ב- תת״ע (תעבורה נצ') 3974-03-09 {מדינת ישראל נ׳ ציון צבי אנג'י, תק-של 2010(2), 14569 (2010)} הנאשם הורשע בביצוע עבירה לפי סעיף 27(ב) לתקנות התעבורה, בכך שנסע עם רכב שבו הדבקות על השמשה האחורית. הנאשם בזבז את זמנו היקר של בית-המשפט, לא הפנים את המעשה, ועדיין טוען היום לחפותו. לנאשם עבר לא מכביד יחסית לוותק הנהיגה שלו. כב' השופטת רים נדאף גזרה על הנאשם קנס כספי בסך 1,000 ₪ ופסילה על-תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מצב כללי של הרכב (תקנות 27 ו- 356 לתקנות)