דיני הראיות -הלכה למעשה
הפרקים שבספר:
- פתח דבר
- הקדמה
- סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
- הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
- סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
- עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
- עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
- עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
- הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
- אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
- אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
- קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
- הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
- הודיה [סעיף 12 לפקודה]
- גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
- עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
- תצהירים כללי
- ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
- מהו הדין באשר למותו של המצהיר
- חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
- מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
- מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
- תחולת הדין הפלילי
- חקירה בעל-פה
- שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
- ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
- חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
- חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
- חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
- תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
- צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
- חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
- שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
- תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
- הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
- הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
- תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
- חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
- רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
- תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
- רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
- קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
- אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
- רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
- חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
- העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
- העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
- העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
- מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
- קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
- עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
- ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
- ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
- שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
- תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
- ראיות חסויות - מבוא
- חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
- חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
- ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
- עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
- עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
- עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
- עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
- עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
- תחולה [סעיף 52 לפקודה]
- חסיון עיתונאי
- החסיון בהליך גישור
- משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
- עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
- ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
- ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
- חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
- חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
- הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
- המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
- חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
- חקירה ראשית
- חקירה נגדית
- חקירה חוזרת
- מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
- הימנעות נאשם מלהעיד
- בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
- עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
- מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
- נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
- דוקטרינת הנזק הראייתי
- הפן הדיוני-ראייתי
- הפן הנזיקי-מהותי
- דיני נזיקין
- קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
- גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
- מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
- שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
- רשלנות עורכי דין
- נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
- רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
- דוגמאות ותקדימים
הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
סעיף 11 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:"11. הוכחת אימרה של נאשם (תיקון: התש"ם)
אימרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה; נרשמה האימרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר, מותר להוכיחה בעדות על כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד. אימרה שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח באותו מעמד, אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך או - כאשר האימרה נוגעת לאישום בעוון או בחטא - אם הנאשם, במענה לשאלת בית-המשפט ולאחר שבית-המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את האימרה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שהאימרה היא אימרתו וויתר על חקירת מקבל האימרה."
סעיף 11 לפקודת הראיות מאפשר הוכחת אימרת נאשם באמצעות עדות אדם ששמע אותה או נכח במעמד גבייתה בכתב {ת"פ (ראשל"צ) 43903-01-11 מדינת ישראל נ' איסר חאג' יחיא, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
ממקרא סעיף הנ"ל עולה כי לסעיף זה מספר מרכיבים:
האחד, אימרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה {ת"פ (שלום אש') 1390-08 מדינת ישראל - תביעות לכיש - שלוחת אשקלון נ' איגור ויינברנד, תק-של 2011(2), 105411, 105412 (2011); ת"פ (שלום רח') 12606-11-10 מדינת ישראל נ' יוסי דהן (עציר), תק-של 2011(3), 37956, 37962 (2011)}. אימרה זו נרשמה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר.
השני, מותר להוכיח בעדות על-כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד.
השלישי, אימרה שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח באותו מעמד ובתנאים הבאים: (1) אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך. (2) כאשר האימרה נוגעת לאישום בעוון או בחטא - אם הנאשם, במענה לשאלת בית-המשפט ולאחר שבית-המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את האימרה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שהאימרה היא אימרתו וויתר על חקירת מקבל האימרה.
לא אחת, ובמטרה לקצר ההליכים ולחסוך זמנם של עדים מקבל בית-משפט את אימרתו של נאשם {שלא מיוצג} - ללא תצהיר ובניגוד לסעיף 11 לפקודת הראיות. חוק הוא חוק והוא מחייב גם את השופטים, כמו שמחייב את יתר עמך ישראל, וכל עוד המחוקק לא נתן פתרון לקצר הליכים, אל לו לבית-המשפט שמדובר בנאשם לא מיוצג לעשות כן, שמא תיפול תקלה תחת ידו {עפ"ת (ת"א) 46763-11-12 דינה אבידר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
על-פי לשון סעיף 11 לפקודת הראיות, ההודיה יכול שתעשה בעל-פה או בכתב ויכול שתישמע על-ידי אחר {ע"פ 591/79, 638 אטיאס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4), 253 (1980)}.
דין הקלטת הודיה, כרישומה בכתב ואין נפקא מינה, אם המודה ער ומודע לכך שדבריו מוקלטים {ע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169 (1984); ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 57, 71 (1984)}.
דבריו של האדם האחר השותף לשיחה אינם באים לשם ראיה לאמיתות תוכנם אלא ככלי עזר להבנת התשובות ואימרותיו של הנאשם וככאלה, בהיותם מתועדים כהלכה בהקלטה {ובהנחה שאין בפי הנאשם טענות כנגד קבילותה הטכנית של ההקלטה} - אין מניעה לקבלם {ראה גם ע"פ 5140/99, 5175, 5209 נחום וידל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 844 (2002); ת"פ (שלום רח') 17813-01-10 מדינת ישראל נ' אברהם לוי, תק-של 2011(4), 7929, 7933 (2011)}.
אימרת נאשם היא ראיה קבילה כנגד אותו נאשם עצמו, ואולם היא אינה קבילה נגד נאשמים אחרים, אלא-אם-כן הנאשם שמסר את האימרה מוסר עדות {תו"ח (שלום רמ') 1783-10-09 מדינת ישראל נ' עודד בדני, תק-של 2011(1), 47554, 47557 (2011)}.
אם בהודעתו של הנאשם במשטרה דברים שהוא מבקש כי ישמשו לטובתו, על הנאשם להיחשף לחקירה נגדית על-מנת שאלה יהיו כאלה. משבחר הנאשם שלא להעיד בבית-המשפט ושלא להיחשף לחקירה נגדית לא יוכל לטעון כך.
הכלל שאימרתו של נאשם בפלילים שנאמרה מחוץ לבית-המשפט, כשרה כראיה אם הוכחה כדבעי {וכאמור בסעיף 11 לפקודת הראיות}, אין בו כשלעצמו כדי להפוך אימרה זו לעדות. עדיין בגדר אימרה היא, שלא אומתה בשבועה {או בהצהרה} ולא נבחנה בחקירה שכנגד.
במידה שיש באימרת הנאשם שמחוץ לבית-המשפט משום הודאה, חלה הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות המסייג קבילותה לפי נסיבות נתינתה. אבל גם במידה שאין באימרה כזו משום הודאה, ובין אם הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות חלה עליה ובין אם לאו, אין האימרה יכולה לשמש ראיה כי אם נגד הנאשם בלבד.
רצה נאשם שאימרתו שאמר מחוץ לבית-המשפט תשמש ראיה לטובתו, עליו להעיד בבית-המשפט ולאשרה בשבועה ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עליה.
זכותו של הנאשם היא לשתוק ולא להעיד בבית-המשפט, אבל יהיו אשר יהיו התוצאות הצומחות לו לטובתו מן השימוש בזכות שתיקתו, התוצאה שיוכל לסמוך להגנתו על אימרתו שמחוץ לבית-המשפט אינה נמנית עליהן. ואם בנאשם השותק ואינו מעיד - כן, בנאשם המעיד וסותר בעדותו את אימרתו - לא-כל-שכן שאינו יכול לסמוך על אימרתו שמחוץ לבית-המשפט {ע"פ 205/75 קרנץ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2), 471 (1976); ת"פ (שלום פ"ת) 2680-08 מדינת ישראל - שלוחת תביעות תחנת פתח תקווה נ' יובל יעקב, תק-של 2012(1), 3478, 3480 (2012); תפ"ח (מחוזי ב"ש) 1139/08 מדינת ישראל נ' בהטה מלקה, תק-מח 2009(3), 7740, 7751 (2009)}.
ב- חע"ק (מקומיים ב"ש) 28459-03-10 {מדינת ישראל נ' ערן בוזנח, תק-של 2010(3), 29633 (2010)} קבע בית-המשפט כי בפועל לא יכלו העדים להעיד על האירוע ולמעשה הראיה היחידה שעליה מתבססת המאשימה הוא אותו דו"ח אירוע, שנרשם על-ידי הפקח יצחק פרחי במועד האירוע.
בדו"ח אירוע זה נרשם לכאורה מפיו של הנאשם שלא ידע שאסור לזרוק סיגריה. אמירה זו יש בה אולי כדי להוות הודאה של הנאשם אכן השליך סיגריה, ואולם בהתאם לסעיף 11 לפקודת הראיות, אימרתו של הנאשם אשר נמצאת בדו"ח האירוע, אינה יכולה להוות ראיה מכיוון שלא חתם עליה ומכיוון שהפקח ששמע אותה, לא יכול להעיד על אימרה זו מזכרונו.
ב- ת"פ (ב"ש) 990-09 {מ.י. המחלקה לחקירות שוטרים נ' רונן בירוודקר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט כי בהתאם להוראות סעיף 11 לפקודת הראיות, אם נרשמה אימרת נאשם בכתב והנאשם חתם עליה, ניתן להגישה בכפוף לעדותו של מי שנכח בעת חתימתה. מכיוון שהעד לא נכח בעת החתימה על הדו"ח לא ניתן להגישה כעת.
ב- ע"פ 4115/08 {אבנר גלעד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט כי סעיף 11 לפקודת הראיות מאפשר הוכחת אימרתו של נאשם "בעדותו של אדם ששמע אותה". אלא שאין דרך ואופן לקרוא סעיף זה כאילו עדותו של אדם ששמע אימרה מפלילה מנאשם יש בכדי להוות ראייה מפלילה כנגד אחרים מלבד הנאשם.
ב- תפ"ח (ת"א) 51040-11-14 {מדינת ישראל נ' נור אלדין חאשיה, תק-מח 2016(2), 12343 (2016)} קבע בית-המשפט:
"עולה מהדוגמאות, המידע שמסר הנאשם לחוקרי השב"כ, לרבות האמרות המפלילות, כמעט זהה במהותו למידע שמסר בחקירה המשטרתית ולהודאתו שם, כך שלכאורה, בבחינת הראיות ניתן היה להתייחס להודאות במשטרה ובשב"כ כאל מקשה אחת, שעשויה יחידות שתומכות ומשלימות זו את זו. אלא שהאמרות נבדלות זו מזו והאבחנה ביניהן, שבאה לידי ביטוי בהיבט הראייתי בלבד, היא תולדה של הדרכים השונות בהן תועדו החקירות. סוגיה ראייתית זו נדונה בהרחבה ב- ע"פ 6613/99 סמירק נ' מ"י, פ"ד נו(3), 529, שם עמד בית-המשפט על ייחודו של זכרון הדברים שנרשם בחקירות השב"כ והאבחנה הראייתית בינו לבין אמרה של נאשם או עד שנגבתה בחקירה משטרתית, וקבע כהאי לישנה:
'ככלל, הדרך המקובלת להוכחת הודאה בפני איש מרות היא הגשת אימרה שנגבתה מן הנאשם בכתב וחתומה על-ידיו בליווי עדות על אודות נסיבות גביית האימרה על-ידי החוקר ששמע את ההודאה מפי הנאשם וראה אותו חותם על הכתב. בדרך זו יכול בית-המשפט להתרשם מן הנוסח המדוייק של הדברים שנאמרו בחקירה, מאופן ניהולה ומפרטיה... הלכה למעשה, נוכח אופייה הסיכולי של חקירת השב"כ, אין נוהגים חוקרי השב"כ לגבות אמרות בכתב מנחקרים ...
העובדה כי חוקרי שב"כ אינם נוהגים לגבות הודעות בכתב מנחקרים אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול מכול וכול את ערכה הראייתי של הודאת נחקר בפניהם, מאחר שעל-פי סעיף 11 לפקודת הראיות, ניתן לקבל כראיה עדות על-פה על אודות תוכן דבריו של נאשם מחוץ לכותלי בית-המשפט כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה...
משקלם הראייתי של זכ"דים כתמיכה לעדות על-פה של החוקר שרשמם ייקבע בכל מקרה לגופו בהתאם למהימנות העד בעיני הערכאה הדיונית ותוך התחשבות בנסיבות רישום הזכ"ד, במידת הפירוט שבה נכתב ובקירבת הזמן שבין מסירת האימרה המתוארת בזכ"ד לבין מועד כתיבתו...'
היוצא הוא איפוא, שמשקלם הראייתי של זכ"דים מחקירות שב"כ נקבע בכפוף לבחינתן של מספר אינדיקציות כגון: נסיבות רישום הזכ"ד, מידת הפירוט בה הוא נכתב וסמיכות הזמנים בין מסירת האמרות לבין מועד העלאתן על הכתב. כשהמטרה היא לנסות ולברר האם זכרון הדברים אכן משקף את תוכן האמירות."