דיני הראיות -הלכה למעשה
הפרקים שבספר:
- פתח דבר
- הקדמה
- סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
- הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
- סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
- עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
- עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
- עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
- הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
- אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
- אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
- קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
- הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
- הודיה [סעיף 12 לפקודה]
- גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
- עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
- תצהירים כללי
- ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
- מהו הדין באשר למותו של המצהיר
- חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
- מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
- מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
- תחולת הדין הפלילי
- חקירה בעל-פה
- שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
- ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
- חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
- חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
- חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
- תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
- צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
- חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
- שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
- תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
- הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
- הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
- תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
- חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
- רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
- תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
- רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
- קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
- אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
- רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
- חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
- העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
- העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
- העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
- מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
- קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
- עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
- ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
- ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
- שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
- תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
- ראיות חסויות - מבוא
- חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
- חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
- ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
- עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
- עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
- עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
- עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
- עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
- תחולה [סעיף 52 לפקודה]
- חסיון עיתונאי
- החסיון בהליך גישור
- משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
- עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
- ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
- ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
- חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
- חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
- הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
- המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
- חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
- חקירה ראשית
- חקירה נגדית
- חקירה חוזרת
- מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
- הימנעות נאשם מלהעיד
- בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
- עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
- מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
- נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
- דוקטרינת הנזק הראייתי
- הפן הדיוני-ראייתי
- הפן הנזיקי-מהותי
- דיני נזיקין
- קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
- גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
- מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
- שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
- רשלנות עורכי דין
- נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
- רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
- דוגמאות ותקדימים
ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
סעיף 56 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:"56. ראיה שנתקבלה שלא כדין
ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח-הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק-דין;אף-על-פי-כן, העובדה שבית-המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק-הדין, אלא אם סבור בית-המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה."
כבר עתה נבהיר כי הוראת סעיף 56 לפקודת הראיות חלה במישור הפלילי.
כאשר בית-המשפט קיבל, מחמת טעות או היסח-הדעת, ראיה שאינה קבילה אזי, ראיה זו לא תשמש הוכחה לאשמה.
כאשר נתקבלה על-ידי בית-המשפט ראיה שאינה קבילה, על בית-המשפט להימנע מלבסס עליה את פסק-דינו. כלומר, על בית-המשפט להתעלם מן הראיה כליל, כאילו לא הייתה.
המושג "בית-המשפט" בהקשר הוראת סעיף 56 לפקודת הראיות יהיה בית-המשפט הדיוני הדן בעניין או ערכאת הערעור.
אין בעצם קבלתה של ראיה פסולה, כשלעצמה, כדי לפסול את פסק-הדין.
הסיפא של סעיף 56 לפקודת הראיות מציבה שני מבחנים חלופיים לפסלות פסק-דין שניתן על בסיס ראיה בלתי-קבילה {ראה גם ע"פ 6972/09 פרנסואה אבוטבול נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}:
המבחן האחד הוא סובייקטיבי, ועניינו בשאלה אם קיים ספק סביר שהנאשם היה מורשע בבית-משפט קמא לולא הראיה הפסולה.
המבחן האחר הוא אובייקטיבי, ובמסגרתו בוחנת ערכאת הערעור אם קיים ספק סביר בשאלה אם יש די ראיות קבילות לביסוס ההרשעה. נעיר כי די בכך שמתקיים אחד המבחנים על-מנת שפסק-הדין של בית-משפט - ייפסל.
אשר לדין תוצאות פסילת ההרשעה, הבחין בית-המשפט בין שני המבחנים שמנינו לעיל. בעוד שקיום המבחן האובייקטיבי יביא לביטול ההרשעה ולזיכויו של הנאשם הרי שקיום המבחן הסובייקטיבי בלבד איננו גורר בהכרח תוצאה של זיכוי {ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 485 (1993)}.
בהסתמך על סעיף 56 לפקודת הראיות קבע בית-המשפט כי די בקיומו של ספק סביר, שמא ראיה פסולה תרמה בפועל להרשעה {מבחן סובייקטיבי} או שנדרשה היא להרשעה {מבחן אובייקטיבי}, כדי שבית-המשפט של ערעור יבטל את ההרשעה.
יחד-עם-זאת, וכאמור לעיל, בעוד שקיומו של ספק סביר באשר להשפעת הראיה הפסולה על ההרשעה על-פי המבחן האובייקטיבי מוביל לזיכוי סופי, הרי שקיום ספק סביר בדבר השפעת הראיה הפסולה על-פי המבחן הסובייקטיבי מוביל, אם לא לזיכוי, להחזרת הדיון לבית-המשפט של הערכאה הראשונה, למען יכריע בדין ללא הסתמכות על הראיה הפסולה {ע"פ 827/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נ(3), 225 (1996)}.
ראיה בדבר הסכמתו של נאשם {או עד} להיבדק ב"מכונת האמת", אינה קבילה ואם הוגשה, אין ליחס לה כל משקל שכן ההסכמה להיבדק יכול שתנבע מעצם הידיעה שממילא אין ממצאי הפוליגרף קבילים כראיה. דברים אלה יפים אף למקרה שהראיה הוגשה ללא התנגדות ואף בהסכמת התביעה {דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטובול, פ"ד נא(1), 2 (1996); ע/51/00 התובע הצבאי הראשי נ' טור' יוסף קריחלי, תק-צב 2000(2), 1 (2000)}.
ב- רע"פ 5117/14 {גיא בן דור נ' מדינת ישראל, תק-על 2014(3), 7266 (2014)} קבע בית-המשפט:
"13. באשר לטענה שלפיה בית-המשפט המחוזי הנכבד סטה בפסק-דינו מההלכה שנפסקה בעניין אבוטבול - טענה זו, על פניה, איננה מקימה עילה למתן רשות ערעור, שכן עניינה הוא ביישום הדין גרידא. כבר נפסק כי טענה מהסוג האמור איננה מצדיקה, ככלל, דיון "בגלגול שלישי", וזאת גם אם נפלה טעות ביישום הדין (ובלבד שלא נגרם לנאשם עיוות דין) - לא כל שכן כאשר בית-משפט זה מתרשם כי בית-המשפט המחוזי יישם נכונה את הדין על הנסיבות שהובאו בפניו, כבענייננו. ודוק: בניגוד לנטען בבקשה - בפסק-הדין בעניין אבוטבול לא נקבע כי בכל מצב של שינוי בתשתית הראייתית המהווה את היסוד להרשעה, בעקבות "פסילתן" של ראיות, עומדות בפני ערכאת הערעור שתי אפשרויות בלבד: להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית, או לזכות את המורשע. באותו עניין נדונה שאלת פרשנותו של סעיף 56 לפקודת הראיות, העוסק במקרה שבו בית-המשפט נחשף ל"ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות, או בהיסח דעת" (שם דובר בבדיקת פוליגרף). על דעת כל שופטי הרוב שישבו בדין שם הוסכם כי יש לערכאת הערעור סמכות לדחות את הערעור, אפילו אם הערכאה הדיונית נחשפה לראיה פסולה, ובלבד שבית-המשפט סבור - לאור יתר הראיות - כי לא נגרם לנאשם עיוות דין והרשעתו עומדת גם ללא הראיה הפסולה (עיינו: שם, בעמ' 16 לפסק-דינו של כב' השופט י' זמיר, עמ' 31-29 לפסק-דינו של כב' השופט מ' חשין, וכן: פסק-דינו של כב' השופט א' מצא, בעמ' 50). מכאן שאין בהלכה שנפסקה בעניין אבוטבול כדי לסייע למבקש.
זאת ועוד - אחרת. בענייננו, טענתו של המבקש בהקשר זה מתייחסת לראיות (בדיקת ה- דנ"א ומסדרי הזיהוי), אשר אין חולק כי הן קבילות כשלעצמן, אלא שבשל פגמים שנפלו בעריכתן, בית-המשפט המחוזי הנכבד קיבל את טענתו של המבקש וקבע כי אין לתת להן משקל לחובת המבקש. בנסיבות שכאלה אין תחולה להוראת סעיף 56 לפקודת הראיות, אלא חלה ההוראה הכללית שבסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, הקובעת כי: "בית-המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין". הנה-כי-כן, פשיטא שבית-המשפט המחוזי הנכבד לא חרג פה מסמכותו, כאשר חרף קבלת מקצת טענותיו של המבקש - דחה את ערעורו והותיר את הרשעתו במרבית האישומים על כנה, לנוכח יתר הראיות שעמדו לחובתו (ראיות אשר בהתקיימן - אין לומר כי בהרשעתו של המבקש על יסודן נגרם לו עיוות דין).
14. נוכח כל האמור לעיל - הבקשה נדחית."
ב- עפ"ת (ת"א) 37478-05-15 {אֵלה בוגוסלבסקי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2015(2), 39209 (2015)} נפסק:
"בית-משפט קמא מצא "דבר מה" בהודעות המערערת, בין היתר בעובדה שהבוחן מצא שנוּגב אבק מפגוש רכבּהּ של המערערת. כמובן, שאותו ניגוב אבק לא צולם, לא נבדקה התאמתו לאיבר בגופה של הנפגעת, וּללא ספק, עסקינן בראיה שמשקלה נמוך ביותר.
הקושי העיקרי שהנני מוצא בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא, הינו שהנני סבור שבית-משפט קמא נתן משקל-יתר, אם כי לא אמר זאת במפורש, למסה קריטית של ראיות בלתי-קבילוֹת, שהיה נתון תחת השׁפּעתן. עובדה, שאינה עולה בקנה אחר עם סעיף 56 לפקודת הראיות, הקובע...
באותו הקשר, אפנה ל- דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' יורם אבוטבול, פ"ד נא(2), 1. בין היתר נאֱמר שם:
"... וכי די במקרה כזה בעובדה שדבר הראיה הפסולה השתרבב לפסק-הדין כדי לפסול את פסק-הדין? פשיטא שאין די בכך, אם בית-המשפט ציין עובדה זאת רק כדי לומר כי הוא מודע לפסלות הראיה, וכי משום כך התעלם ממנה לחלוטין. כך צריך להיות גם אם לא אמר זאת במפורש, אבל ברור לגמרי, מן ההקשר או מן הלשון, כי בפועל לא היה לראיה הפסולה שום משקל בהכרעת הדין. אמור מעתה: המהות היא הקובעת, ולא הצורה..."
בית-משפט קמא, שלוש פעמים בהכרעת-הדין (ראה עמ' 20, שורות 21-16; עמ' 27, שורות 5-1; עמ' 27 למטה) מתייחס לתוֹכנהּ של "עדותו" של עד ראִיה למעשה, שלא הועד בבית-משפט, אפילו לא נחקר במשטרה, אשר אמר שהמערערת פגעה בהולכת הרגל. בית-המשפט התייחס כאמור לתוכן העדות, שוב ושוב, ודי ברור, שהושפע מדברים אלה לצורך הכרעתו שהמערערת פגעה בהולכת-הרגל.
אך בכך לא סגי.
בית-משפט קמא התייחס באותיות קידוש לבנה... לדברים שנרשמו כביכול מפיה של הנפגעת בבית-החולים: "היום הייתה מעורבת בתאונת דרכים כהולכת רגל מול רכב פרטי". בית-משפט קמא מקבל את הדברים כאִמרת קורבן אלימות, כנראה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות, אבל, בוודאי, שתנאֵי סעיף 10 לפקודת הראיות כלל לא נבחנו על-ידיו, ודי שאומַר, שהרופא שכביכול אוּלי רשם את הדברים מפּיה של הנפגעת, לא העיד בבית-המשפט. המסמך התקבל כ- ת/12 בבית-המשפט, בהסכמת הסניגורים, רק לעניין הממצאים הרפואיים ותוּ לא. והינה לנו, שוב, עדות שמיעה בלתי-קבילה, שבית-משפט קמא נזקק לה להרשעת המערערת.
בנסיבות אלה, הכרעת-הדין איננה יכולה לעמוד, והנני מזכּה את המערערת מכּל אשְׁמה, ולוּ מחמת הספֵק הסביר הקיים לאשמתה.
ממילא ברור, שכּל התוצאות העוֹנשיוֹת בּטלוֹת גם הן."
ב- ת"פ (ת"א) 6953-12-14 {מדינת ישראל נ' הנאש, תק-של 2015(1), 93503 (2015)} נקבע:
"אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנאשם, לפיה אין הראיה ת/4 קבילה. המסמכים הוגשו בהסכמה, ולא בהיסח הדעת. במסמך, ת/4, נאמר במפורש כי לא נמצאו היתרים או רישיונות לנאשם. ב"כ הנאשם ויתרה על חקירתו של העד, ולפיכך האמור במסמך שהוגש, קביל. האמור בסעיף 56 לפקודת הראיות מתייחס לראייה שהתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, מה שאין כך בענייננו.
45. ב"כ הנאשם לא הוכיחה כי חסר מסמך כלשהו, המתייחס להיתרים הדרושים לשהייתו של הנאשם בישראל. בעניינו - די במסמכים, אותם הגישה המאשימה. ת/3 עוסק בהיתר מטעם שר הפנים, לרבות התייחסות לעובדה כי לא ניתן בעניינו של הנאשם כל צו שיפוטי האוסר על הרחקתו מהארץ. במסמך הנוסף, ת/4, המתייחס להיעדר היתר או רישיון כניסה ושהייה לצורך תעסוקה או לכל צורך אחר מטעם המנהל האזרחי באיו"ש, קיים אומנם קושי, אך כאמור נכתב בו במפורש שלא נמצאו היתרים לפיהם רשאי הנאשם לשהות בישראל. הגשתו בהסכמה מהווה הסכמה לאמיתות תכנו.
46. מכל מקום, כאמור, הודה הנאשם, הן במשטרה והן בעדותו בבית-המשפט, כי אין בידו אישור שהייה.
47. מהאמור עולה כי הוכחה שהייתו של הנאשם בארץ בניגוד כחוק."