דיני הראיות -הלכה למעשה
הפרקים שבספר:
- פתח דבר
- הקדמה
- סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
- הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
- סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
- עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
- עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
- עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
- הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
- אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
- אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
- קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
- הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
- הודיה [סעיף 12 לפקודה]
- גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
- עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
- תצהירים כללי
- ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
- מהו הדין באשר למותו של המצהיר
- חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
- מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
- מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
- תחולת הדין הפלילי
- חקירה בעל-פה
- שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
- ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
- חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
- חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
- חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
- תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
- צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
- חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
- שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
- תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
- הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
- הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
- תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
- חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
- רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
- תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
- רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
- קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
- אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
- רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
- חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
- העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
- העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
- העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
- מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
- קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
- עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
- ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
- ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
- שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
- תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
- ראיות חסויות - מבוא
- חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
- חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
- ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
- עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
- עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
- עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
- עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
- עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
- תחולה [סעיף 52 לפקודה]
- חסיון עיתונאי
- החסיון בהליך גישור
- משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
- עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
- ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
- ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
- חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
- חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
- הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
- המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
- חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
- חקירה ראשית
- חקירה נגדית
- חקירה חוזרת
- מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
- הימנעות נאשם מלהעיד
- בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
- עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
- מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
- נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
- דוקטרינת הנזק הראייתי
- הפן הדיוני-ראייתי
- הפן הנזיקי-מהותי
- דיני נזיקין
- קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
- גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
- מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
- שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
- רשלנות עורכי דין
- נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
- רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
- דוגמאות ותקדימים
תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
סעיף 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:"43. תעודה נושנה
הוגשה תעודה שהיא, כנחזה או כמוכח, בת עשרים שנה לפחות והוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית-המשפט באותו מקרה, רשאי הוא להעמידה על חזקתה שהחתימה עליה וכל חלק בה הנחזים שנעשו בכתב ידו של פלוני נעשו בכתב ידו, ולגבי עשייתה או אימותה של התעודה - שנעשתה או שאומתה כהלכה בידי האדם הנחזה כמי שעשאה או אימתה."
הגיונו של סעיף 43 לפקודת הראיות נובע מכך ששילוב הנסיבות של גיל המסמך והמקום שבו הוא נשמר, מקימים חזקה לגבי האותנטיות שלו, המאפשרת להגישו לבית-המשפט כראיה קבילה {ע"א 4637/07 זוהיר מחמוד מוסטפא מרעי נ' עבד אלראזק מוחמד מוסטפא מרעי על-ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ת"א (נצ') 4123-07 מוסא פודי נ' חאלד חטיב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
מטרת סעיף 43 לפקודת הראיות היא לאפשר הגשת מסמך "נושן" כראיה, על-אף שעושה המסמך והעדים המאמתים כבר אינם בחיים.
לבית-המשפט שיקול-דעת רחב ביותר אם לראות מסמך כעונה על דרישות הקבילות הקבועות בסעיף הנ"ל {ת"א (יר') 9271-07 יורשי המנוחים סאלח וצביה חפצדי ז"ל נ' מרים בראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
היותו או אי-היותו של המסמך מסמך "נושנה" הוא עניין רלוונטי, אולי, לשאלת האותנטיות של המסמך ולשאלת המשקל הראייתי של המסמך, אך אין בה כדי להשפיע על שאלת הקבילות של המסמך {ת"א (נצ') 6267/07 הקסטודיה די טרה סנטה נ' יוסף (באסם) ג'אודת דאהר סמיר - ב"כ עו"ד יונתאן כותאב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
קיימים שלושה מישורים שונים לבחינת קבילותו של מסמך כראיה {ראה לעניין זה גם ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 221 (1993); ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת"א (נצ') 6267/07 הקסטודיה די טרה סנטה נ' יוסף (באסם) ג'אודת דאהר סמיר - ב"כ עו"ד יונתאן כותאב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}:
האחד, מישור הקבילות החפצית {פורמאלית} של המסמך.
השני, מישור האותנטיות של המסמך.
השלישי, מישור הקבילות המהותית של תוכנו.
מלשון סעיף 43 לפקודת הראיות עולה כי שניים בלבד הם התנאים להכרה במסמך כ"תעודה נושנה" {ראה לעניין זה גם ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת"א (מרכז) 7017-06-09 ציונה כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"א (יר') 7147/04 הקדש ציפורה והרב מאיר מייזל נ' גאזי זלום, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}:
האחד, כי המסמך הוא בן עשרים שנה לפחות.
השני, כי המסמך הוצא ממשמורת הנראית כשרה בעיני בית-המשפט
סעיף 43 לפקודת הראיות פורש בפסיקת בתי-המשפט בצורה מצמצמת, והתיבות "משמורת הנראית כשרה" הובנו כך שכאשר המסמך נמצא בחזקתו של "הזייפן הנטען" לא יחול הסעיף הנ"ל.
במילים אחרות, כאשר הטוענים לזכות מכוח המסמך, הם אשר החזיקו בו לאורך השנים - לא מתקיים התנאי של "משמורת כשרה" {ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 221 (1993); ע"א 4636/07 מרעי נ' מרעי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ת"א (יר') 13731-07 דברלי אינק חב' זרה רשומה בדלוואר נ' סועאד חרישה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
די בעובדה כי התובע, למשל, לא טען כלל טענות עובדתיות באשר לשאלה המהותית, מהי המשמורת בה נמצאה התעודה, כדי להתעלם מתוכנו של המסמך {ת"א (חי') 1005/06 ד"ר ח'אלד ג'אד מוסטפה דיאב נ' זהרה שפיק כנעאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
ברגיל, מוכחת האותנטיות של מסמכים בדרך של הגשתם על-ידי עד מאמת, בדרך-כלל עורך המסמך או מי שהיה עד לעריכתו.
כאשר לא ניתן להגיש את המסמך באמצעות עד מאמת, יש שמתקיימים חריגים המאפשרים הוכחת האותנטיות של המסמך בדרך אחרת ולענייננו, החריג הרלוונטי הוא זה המופיע בסעיף 43 לפקודת הראיות בדבר "תעודה נושנה".
בית-המשפט קבע כי מסמכים משנת 1963 שנמצאו בלשכת רישום המקרקעין ובארכיון של בנק ישראל - עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 43 לפקודת הראיות {ת"א (ת"א) 1152-06 נאות יוסף נשר בע"מ נ' ד"ר דוד ליבל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.
הואיל וייפויי-הכוח נעשו לפני יותר מ- 50 שנה והם נשמרו בארכיון המדינה, שהוא ללא כל ספק מהווה מקום משמורת כשר, הרי מתקיימים בהם כל התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות, בהיות ייפויי-כוח אלה תעודות נושנות {דברי בית-המשפט ב- ת"א (נצ') 1007/04 קרן קיימת לישראל על-ידי מינהל מקרקעי ישראל נ' הזימה סעיד הזימה קזל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.
החזקת התעודה בביתם של המבקשים, שיש להם אינטרס ברור בכתוב בה, איננה יכולה למלא את התנאי של סעיף 43 לפקודת הראיות בדבר משמורת כשרה, ועל המבקשים היה להוכיח היותו של המסמך מתאים למקורו, בדרכים אחרות, על-ידי ראיות נסיבתיות {דברי בית-המשפט ב- ה"פ (חי') 281/04 עזבון המנוח אלג'מאל סלימאן עלי אחמד נ' עזבון המנוח סאלח חוסיין מוסטפה מרזוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
ב- ת"א (חי') 388-08 {קרן קימת לישראל נ' עזבון המנוח ג'מיל חוסיין צאלח ח'טיב ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי הואיל וייפויי-כוח אלה נערכו לפני למעלה מ- 44 שנים והם נשמרו בגנזך המדינה, שהוא ללא ספק מקום משמורת ראוי, מתקיימים גם התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות, לפיהם המדובר בתעודות נושנות.
מכאן, ולאור הוראת סעיף 43 לפקודת הראיות, קיימת חזקה, כי החתימות המופיעות על גבי ייפויי-הכוח הן חתימותיהם של האנשים שחתמו עליהם ואף אימות החתימה עליהם, שנעשה על-ידי הנוטריון הציבורי, נעשה כדין.
ב- ה"פ (יר') 24211-03-13 {החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ נ' נחלת יהודה בע"מ, תק-מח 2015(2), 24313 (2015)} נקבע:
"בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי מסמכים אלה מוחזקים כמסמכים אותנטיים גם מכוח היותם "תעודה נושנה" כהגדרתה בס' 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, הקובע שני תנאים להכרה במסמך כ"תעודה נושנה": האחד, כי המסמך הוא בן עשרים שנה לפחות; והשני, כי המסמך הוצא ממשמורת הנראית כשרה בעיני בית-המשפט. ההלכה היא כי משמורת כשרה היא משמורת שבה צפוי למצוא מסמכים מסוגו של המסמך שאותו מבקשים להגיש כראיה ואשר היא מטבעה תוביל את בית-המשפט להאמין כי מסמך הנמצא במשמורת כגון זו הוא מסמך אמיתי... בענייננו, מדובר במסמכים הנחזים להיות מסמכים בני למעלה מ- 70 שנה, כך שמתמלא התנאי הראשון. אין מחלוקת כי המסמכים נלקחו מן הארכיון הציוני המרכזי (וראו גם אישור מתאים המוטבע על המסמכים). מדובר במשמורת שבה צפוי למצוא מסמכים אותנטיים מסוג זה ולפיכך מתקיים אף התנאי השני. לפיכך, יש לקבוע כי קמה חזקה באשר לקבילות ולאותנטיות של מסמכים אלו.
33. בסיכומיה טענה המשיבה כי כל "רשימה" אשר צורפה לכתבי בית דין מטעם המבקשת היא חסרת תוקף באין "החלטת חברה" התומכת בה, ולכן רשימות אלה חסרות תוקף ראייתי (סעיף 17 לסיכומיה). טענה זו, שנטענה באופן לקוני וסתום, אינה ברורה. רוב הרשימות כפי שיפורטו להלן הן רשימות שנערכו על-ידי חנקין, כמוכר הנכס, ולא על-ידי המשיבה או חברה אחרת, ומכל מקום, לא הובהר מדוע נדרשת החלטת חברה לגבי עריכת כל רשומה עסקית, דפי חשבון, תכתובות וכיוצא באלה."
ב- ת"א (נצ') 26246-08-11 {אלדד ג'ינו נ' אביתר מתניה, תק-מח 2015(1), 29868 (2015)} נקבע:
"לטענת התובע בסיכומיו, בהצגת התצהירים הנ"ל, הוא מילא אחר כלל הראיה הטובה ביותר והציג את המקור של המסמך. עוד נטען בסיכומים כי יש לקבל את התצהירים כולם כ"תעודה נושנה" בהתאם לסעיף 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש) ועל-כן קיימת חזקה לאמיתותם וכי הוכח כי התצהירים אותנטיים הן לאור גילם (כ- 30 שנה), לאור מהותם ונוכח העובדה שהוחזקו במשמרת נאותה (החל ממועד חתימתם אצל אביו של התובע ולאחר מותו, הועברו למשמרות אצל עמוס ג'ינו, בנו, והיו מצויים אצלו עד עתה).
לטענת ג'ינו, נסיבות קיומם וחתימתם של התצהירים פורטו בתצהיר עמוס ובתצהיר ג'ינו (ת/5 ו- ת/3), הם לא נחקרו על כך ועל-כן יש לקבל את גרסתם. התצהירים התומכים ניתנו לאחר שאחד המצהירים, חיים אישורביץ שהיה מנהל קק"ל בצפון, ייעץ למנוח לתעד את זכויותיו, בין היתר בחלקה וזאת באמצעות תצהירים של זקני המושבה וכך אכן עשה.
אל מול טענות אלה טען מתניה כי תצהירים אלה אינם קבילים ואין לקבלם כראיה במשפט נוכח העובדה שהמצהירים לא הובאו לעדות.
סבורני כי יש לדחות את טענות ג'ינו בדבר קבילות התצהירים.
בכלל הוא כי לא ניתן לקבל את התצהירים הללו כראיה לאמיתות תכנם, משום שהמצהירים לא הובאו לעדות בפניי ולא נחקרו על תצהיריהם ועל-כן תצהירים אינם קבילים.
הלכה היא שאין לקבל כראיה תצהירו של אדם אשר לא נחקר בגינו חקירה נגדית (ראה סעיפים 15 (א) ו- 17 לפקודת הראיות נוסח חדש, התשל"א-1971) שלא בהסכמת הצדדים. ללא התייצבות לחקירה נותר התצהיר ככל שהוא מובא להוכחת אמיתות תוכנו בגדר עדות שמועה בלבד שדינה להיפסל...
כמו-כן יש לדחות את טענת ג'ינו בדבר היותם של התצהירים תעודה נושנה שכן כלל זה יכול לסייע להכשיר את קבילות התצהירים רק באשר לעצם קיומם אולם, לא כראיה לאמיתות תוכנם ועל-כן גם לו הייתי מקבל תצהירים אלה כראיה אין בכך להועיל לג'ינו באשר להוכחת תוכנם, משמע להוכחת העובדה שבני משפחת ג'ינו עיבדו את המקרקעין שנים רבות ברצף.
בספרו על הראיות (מהדורה מעודכנת 2009, חלק שני בעמוד 993) עומד קדמי על כוחה הראייתי של תעודה נושנה:
"תעודה כאמור מתקבלת כראיה לכאורה ל"אמיתותה" (להבדיל מ"אמיתות תוכנה") וזאת מכוח החזקות שקבועות במחצית המסיימת של ההוראה בסעיף 43 הנ"ל. לפיה, חזקה שחתימתה ורישום בכתב יד על גבי התעודה אכן נעשו על-ידי האדם שהם נחזים (על פני התעודה) שנעשו על ידו. וחזקה שהתעודה נעשתה או אומתה כהלכה בידי האדם שנחזה (על-פי התעודה) כמי שעשאה או אימתה."
מכאן שאת תוכנה של התעודה יש להוכיח על-פי כללי הראיות הרגילים בכפוף לכלל האוסר עדות שמיעה וזאת התובע לא עשה שכן לא הובאו המצהירים לעדות ועל-כן אין לקבל את התצהירים כראיה."