חסיון עיתונאי

1. כללי
החסיון העיתונאי הינו חסיון יחסי {ת"א (יר') 1839/01 שרה נתניהו נ' רשת שוקן בע"מ, תק-של 2002(2), 72 (2002); בר"ע (ארצי) 29970-12-11 יהודה דוידוביץ נ' אי סי איי טלקום בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); בג"צ 1736/10 אביגדור ליברמן נ' מנהל המחלקה לחקירות שוטרים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ראה גם רע"פ 761/12 מדינת ישראל נ' מקור ראשון המאוחד בע"מ ואח', תק-על 2012(4), 7369 (2012) שם נסקרה סוגיית החיסיון העיתונאי}.

קיים "מבחן משולש" שבהתקיימו יוכר החסיון העיתונאי. ואלה התנאים {ב"ש 298/86 ציטרין ואח' נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב ואח', פ"ד מא(2), 337 (1987) (להלן: "עניין ציטרין"}:

האחד, נבחנת הרלבנטיות של השאלה.

השני, נבחן אם אכן מדובר בעניין מהותי.

השלישי, נבחן אם המידע אכן דרוש במקרה הקונקרטי הנמצא בדיון, כלומר, אם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלי לדרוש גילוי של מקורות המידע

באשר לתנאי הראשון - הרלבנטיות - נקבע ב- בש"א (ת"א-יפו) 168096/06{כרמל לוצאטי ואח' נ' עזבון המנוח יצחק הרשקוביץ ז"ל ואח', תק-של 2006(4), 17129 (2006) (להלן: "פרשת כרמל לוצאטי ואח'")} כי מסגרת זו איבחנה "הן את הפן העובדתי של הטענה והן את הפן המשפטי שלה. כעניין שבעובדה, המסמכים נשוא התצהיר רלבנטים והכללתם בתצהיר מספקת לקביעה זו".

באשר לתנאי השני - עניין מהותי - נקבע ב- בפרשת כרמל לוצאטי ואח'כי "הנשיא שמגר הגדיר "מהותיות" בעניין ציטרין, בין השאר כ'מעשה עוולה חמור לגביו נדרש גילוי המקור מאחר ואין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע'. אינני סבורה כי ניתן לשלול את מהותיות וחשיבות התביעה. לא רק שבסופו-של-יום נטל אדם את חייו לאחר שידור הכתבה, אלא בית-המשפט יידרש בהמשך הדרך, בין השאר לליבון נושא היקפה, מועדה ותיזמונה כמו גם טיבה של זכות התגובה של נשוא שידור על השידור. הבחינה של המהותיות צריכה להיסמך על כלל הנסיבות ואין "לסנן" ולהגביל אמות-מידה נוקשות את מבחני המהותיות. לצורך הבקשה שלפני, סבורה אני כי התביעה מעלה עניין מהותי".

באשר לתנאי השלישי - חיוניות המידע - נקבע בבפרשת כרמל לוצאטיכי "כאן לא ראיתי להבחין בין החסיון הנטען לגבי תוכן המידע לבין זה הנטען לגבי מקור המידע. עוד לא ראיתי כי הנתבעים ביססו את החסיון על מקורות מידע, על התנאת המקורות מראש כי זהותם תוותר חסויה. עיון בתצהיר ובטבלת החיסיונות המתבקשים, מקשה עד מאוד, בהיותו בלתי-מפורט בעליל, לקבוע, כבקשת הנתבעים, כי המידע אינו חיוני. כך למשל, רשומה מס' 12 'מכתב גיאו-בר לעורך-דין אביבה רחמים יניב'. כיצד ניתן לדרוש מהתובעים להסביר מהו טיבו של המידע ומדוע לא יוכלו להשיגו ממקורות אחרים? זאת ועוד, דומני כי הנתבעים אף שגו לכאורה כאשר ציינו בתצהיר, לצד רשומה מס' 24, כי מכתב שכתב המנוח עצמו - 'חסוי מטעמי חסיון עיתונאי'. כיצד? והרי ככל שתוכן המכתב היה אי-פעם חסוי, החסיון נועד למנוח והנה המנוח הוא זה המעוניין בחשיפה. והנה, לצד רשומה מס' 105 בתצהיר, צויינו שם שולח ושם מקבל המכתב. ומהי טענת החסיון בצד הרשומה? 'למעט פרטים מזהים של שולח המסמך החסויים מטעמי חסיון עיתונאי'. והרי כבר ניתנו הם ברשומה עצמה. בנסיבות אלה, נוכח המאסיביות של העלאת טענות החסיון, היעדר פירוט ושגגות משגגות שונות, אני סבורה כי ככל שנטל הצבעה על חיוניות מידע, מוטל על התובעים, הם עמדו בו ומכל מקום מושתקים הנתבעים, במסגרת עיקרון תום-לב בניהול הליכים משפטיים, מלטעון אחרת".

חסיון עיתונאי הינו חשוב ביותר, ולא בכדי הפסיקה יצרה את החסיון חרף החשש שהדבר עלול לפגוע בחקר האמת וזאת על-מנת לאפשר עיתונות חופשית הנשענת על מקורות שיסכימו לחשוף את המידע לציבור במידה וחיסיונם יישמר {ב"ש (ת"א) 90742/09 חדשות 10 בע"מ נ' משה קצב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

הצורך בשמירה על עיתונות חופשית הינו חלק מההגנה הרחבה שהמשפט נותן לחופש הביטוי שהינו חיוני במדינה דמוקרטית {ראה למשל בג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נח(1), 249 (2003)}.

על-מנת לקיים את חופש הביטוי נדרש שהציבור יזכה לקבלת מידע באמצעות כלי התקשורת והעיתונות. מימושה של זכות הציבור לדעת מותנה בכיבוד גישתם של עיתונאים למקורות המידע, כמתחייב מן ההכרה בחשיבות תפקידם כזרועו הארוכה של הציבור {רע"א 6872/11 עמירם כהן נ' איתן בן דוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

שעה שהמידע שמדובר בו הוא זהותו של מקור, הזכות לחסיון היא, בראש ובראשונה, של המקור, וכל עוד לא ויתר עליה, לא רשאי גם העיתונאי לעשות כן {ראה למשל ת"א (ת"א) 1121-07 ליאורה גלט-ברקוביץ נ' ברוך קרא, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

2. הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (חסיון עיתונאי), התשע"ג-2013
מידע שעיתונאים מקבלים ממקורות חסויים, חיוני לדיון הציבור בדמוקרטיה.

זהו כלי מרכזי בחשיפת עוולות חברתיות, פרשיות שחיתות, וליקויים בתהליכי קבלת ההחלטות ברשויות השלטון.

חסיון יוצר מעין הסכם בין עיתונאי למקור המידע: האחד מספק מידע והאחר מתחייב לא לפרסם את זהות המקור ולעיתים גם את תוכן המידע.

בתי-המשפט והמשטרה זקוקים מעת לעת, לצורך עבודתם, למידע אשר מצוי בידיו של העיתונאי.

האינטרס העיקרי העשוי להתנגש במקרה כזה הוא הרצון לעשיית צדק.

במטרה לפתור בעיה זו הוקמה בשנת 1993 ועדה לבדיקת סוגיית החסיון העיתונאי בראשות ד"ר אשר מעוז.

הוועדה קבעה כי יש לתקן את פקודת הראיות וליצור חסיון עיתונאי יחסי גם על זהות מקור המידע וגם על המידע עצמו, שבית-המשפט רשאי לבטלו במקרים מסויימים.

בהצעת חוק זו מובאים עיקרי המלצותיה של ועדת מעוז.

לאור הנ"ל, ביום 13.3.13 הונחה על שולחן הכנסת הצעת הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (חסיון עיתונאי), התשע"ג-2013 {פ/744/19}. הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת התשע-עשרה על-ידי חבר הכנסת נחמן שי {פ/296/19}.

על-פי הצעת החוק הנ"ל, מוצע כי אחרי סעיף 51 לפקודת הראיות יבוא סעיף 51א לפיו:

"51א. עדות עיתונאי
(א) עיתונאי אינו חייב למסור ראיה על מידע או דבר שהגיע אליו תוך עבודתו והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעיתונאי בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד וכן ראיה על זהות האדם שמסר את הדבר או המידע אלא-אם-כן ויתר האדם על החסיון או שמצא בית-המשפט כי יש לגלות את הראיה בהתאם להוראות סעיף-קטן (ב).

(ב) בית-המשפט רשאי להורות על גילוי ראיה, כאמור בסעיף-קטן (א), אם מצא שנתקיימו כל אלה:

(1) הגילוי נדרש לעניין שאלה העומדת לדיון;
(2) הגילוי חיוני לצורך מניעת פשע, לשם עשיית צדק בנוגע לפשע או כדי למנוע עיוות-דין חמור בהליכי משפט;
(3) אין ולא ניתן לגלות במאמץ סביר ראיות מספיקות אחרות;
(4) גילוי הראיה אינו נדרש להוכחת עבירה של מסירת ידיעה או מסמך בניגוד לסעיפים 117 עד 119 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

(ג) הוראות סעיפים-קטנים (א) ו- (ב) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עיתונאי.

(ד) בסעיף זה, "עיתונאי" - כמשמעותו בצו שהותקן לפי סעיף זה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חסיון עיתונאי