דיני הראיות -הלכה למעשה
הפרקים שבספר:
- פתח דבר
- הקדמה
- סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
- הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
- סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
- עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
- עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
- עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
- הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
- אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
- אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
- קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
- הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
- הודיה [סעיף 12 לפקודה]
- גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
- עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
- תצהירים כללי
- ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
- מהו הדין באשר למותו של המצהיר
- חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
- מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
- מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
- תחולת הדין הפלילי
- חקירה בעל-פה
- שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
- ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
- חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
- חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
- חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
- תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
- צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
- חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
- שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
- תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
- הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
- הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
- תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
- חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
- רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
- תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
- רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
- קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
- אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
- רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
- חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
- העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
- העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
- העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
- מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
- קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
- עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
- ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
- ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
- שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
- תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
- ראיות חסויות - מבוא
- חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
- חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
- ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
- עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
- עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
- עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
- עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
- עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
- תחולה [סעיף 52 לפקודה]
- חסיון עיתונאי
- החסיון בהליך גישור
- משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
- עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
- ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
- ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
- חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
- חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
- הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
- המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
- חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
- חקירה ראשית
- חקירה נגדית
- חקירה חוזרת
- מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
- הימנעות נאשם מלהעיד
- בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
- עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
- מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
- נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
- דוקטרינת הנזק הראייתי
- הפן הדיוני-ראייתי
- הפן הנזיקי-מהותי
- דיני נזיקין
- קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
- גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
- מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
- שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
- רשלנות עורכי דין
- נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
- רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
- דוגמאות ותקדימים
ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
סעיף 42ד לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:"42ד. ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת
בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957 {כיום סעיף 77 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 - הערת המחבר), יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי."
סעיף 77 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:
"77. סמכות אזרחית נגררת לפלילית
(א) הורשע אדם בבית-משפט שלום או בבית-משפט מחוזי והוגשה נגדו - ונגדו בלבד - תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק-הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לעניין זה מוסמך בית-משפט מחוזי לדון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית-משפט שלום.
(ב) שר המשפטים יקבע בתקנות את סדרי הדין בתביעה האזרחית, לרבות הוראות בדבר המועד והדרך להגשת התביעה וההליכים בערעור."
סעיף 42ד לפקודת הראיות קבוע כי בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 77 לחוק בתי-המשפט, יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי {רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418 (2002)}.
כאשר מבוסס פסק-דין פלילי על הודאת נאשם בכתב אישום, רואים את העובדות המפורטות בכתב האישום כממצאים בפסק-הדין. אלא שההלכה הינה כי פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף ורצוי על פתרון דיוני-פורמליסטי {דברי בית-המשפט ב- ת"א (חי') 21628-03-11 שלמה אוחיון נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- ת"א (ת"א-יפו) 28016-02-11 {בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' עדיף ניהול משאבי אנוש בע"מ ואח', תק-של 2012(1), 21931 (2012)}, בדחותו את הבקשה לדחיה על-הסף מחמת התיישנות, קבע בית-המשפט:
"9. התובעת המתינה עם הגשת התביעה האזרחית עד להרשעתה של רבין, יתכן שעל-מנת לאפשר לה להגיש את פסק-הדין המרשיע כראיה לכאורה לפי סעיף 42א לפקודת הראיות ולייתר את הצורך להוכיחישנות ועל התובעת היה להגיש את התביעה האזרחית ללא קשר להליך זה. למצער, כשהבחינה כי עומדת לחלו את טענת הגניבה והזיוף. ברם, אין בהליך הפלילי שהנתבעת לא הייתה צד לו, כדי לעצור את מירוץ ההתיף תקופת ההתיישנות יכלה להגיש תביעה אזרחית ולהגיש לבית-המשפט בקשה לעכב את ההליכים עד למתן הכרעה בהליך הפלילי.
10. במקרה דנן, אין מקום לתחולתו של סעיף 8 לחוק, שכן גם לשיטתה של התובעת העובדות היו ידועות לה כבר בשנת 98. בכל מקרה, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את הסייגים הקבועים בסעיף."
בתובענה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים רואים בנתבע כמי שאחריותו למעשים שבגינם הוגשה נגדו התובענה - הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי נוכח הממצאים שנקבעו במשפט הפלילי {ע"א 8195/09 פלוני ז"ל נ' פלונית, תק-על 2015(3), 11899 (2015)}.
ב- ע"א 8195/09 {פלוני ז"ל נ' פלונית, תק-על 2015(3), 11899 (2015)} קבע בית-המשפט:
"המערער גורס כי בית-המשפט המחוזי הנכבד שגה כאשר התייחס בפסק-דינו לא רק להכרעת הדין המרשיעה, אלא אף לעובדותיו של כתב האישום. טענה זו איננה מבוססת. אותם חלקים בכתב האישום שהמערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעובדות המתוארות בהם (ורק לאלו הפנה בית-המשפט המחוזי הנכבד בפסק-דינו, מושא הערעור שבפנינו) - ודאי מהווים חלק מן "הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי", שניתן לראותם "כאילו נקבעו במשפט אזרחי", בגדרי הדיון בתביעה האזרחית הנגררת...
29. המערער הוסיף וטען, כאמור, כי למרות שבית-המשפט המחוזי הזהיר עצמו שלא להתייחס אלא להכרעת הדין בהליך הפלילי, ניתן לאתר בפסק-הדין התייחסות לממצא שנקבע בגזר הדין, כאשר בעמ' 10 לפסק-הדין נכתב, בין היתר, כך: "... כפי שצוין במסגרת גזר הדין, האימה שהטיל ה(מערער) על ה(משיבות) ניכרה בהן במהלך עדותן אף כשה(מערער) היה מנותק מהן מאחורי סורג ובריח ונראה כי הנזק הנפשי שהותיר בהן ממשיך ללוותן אף בהיותן מוגנות מפניו". טענה זו של המערער (הנוגעת להתייחסות יחידה של בית-המשפט קמא הנכבד לגזר הדין) - נעדרת נפקות מעשית, שכן דברים אלה עולים, ממילא, גם מהכרעת הדין, בפרקים העוסקים בעדויותיהן של המתלוננות (ראו: פיסקאות 6.י. ו- 94 להכרעת הדין), כך שאין רבותא בטענת המערער בהקשר האמור, מה גם שכאמור סעיף 42ד לפקודה, שהוא זה שחל בענייננו - פריסתו רחבה יותר.
30. טענה מרכזית נוספת של המערער היא שלא היה מקום לפסוק למשיבות פיצוי בגין כאב וסבל - ללא קבלת חוות-דעת מומחה. גם טענה זו יש לדחות. בפסיקתו של בית-משפט זה נקבע כי הפיצוי עבור ראש-הנזק של "כאב וסבל" ניתן: "בגין תחושות של חוסר-נוחות פיזית, או מיחושים, הנגרמים לניזוק כתוצאה מפציעתו, וכן בגין כל פגיעה נפשית, כגון צער, עצב או עגמת-נפש, אשר נגרמה לו עקב הפגיעה"... השאלה שיש להכריע בה היא, איפוא, אם ניתן ללמוד מן הממצאים והמסקנות "שנקבעו במשפט הפלילי" כלשון סעיף 42ד לפקודה, או למצער בהכרעת הדין, כלשון סעיף 42א לפקודה (ולשיטתי - אף באלה המפורטים בתסקיר הנפגע) על קיומן של תחושות מהסוג המתואר לעיל, שנגרמו למשיבות, כתוצאה ממעשיו הנפשעים של המערער בהן. לשיטתי די לענייננו במקרא האמור בהכרעת הדין (לא כל שכן באמור בתסקיר הנפגע) כדי להוביל, למסקנה כי למצער ביחס לתקופה שבה בוצעו במשיבות המעשים שבהם הורשע המערער (ולא חלה לגביהם התיישנות) - התשובה לשאלה האמורה הינה בחיוב."
ב- ת"א (יר') 28174-05-13 {ראתב אבו רחמה נ' ואיל סבית, תק-של 2015(4), 93246 (2015)} נקבע:
"בבסיס הוראות אלה עומד הרצון ליצירת מסגרת דיונית מיוחדת שתכליתה מניעת כפילות הליכים וחיסכון בזמן שיפוטי; בית-המשפט שהוגשה אליו התביעה האזרחית מוסמך להישען על העובדות המהוות את העבירה שבא הורשע אדם אם זו הוגשה בתוך 90 ימים ממועד שבה הפך פסק-הדין הפלילי לחלוט ומגיש התביעה ביקש לנהל תביעה נגררת כאמור.
17. סעיף 42ד לפקודת הראיות משלים את סעיף 77 לחוק בתי-המשפט וקובע כי בדיון בתביעה אזרחית נגררת לפלילים כבענייננו, ההוראה האמורה מקנה לממצאים ולמסקנות שנקבעו בפסק-הדין הפלילי תוקף של ראיה חלוטה, אשר איננה ניתנת לסתירה.
18. אך יחד-עם-זאת, כדי להוכיח נזק בר פיצוי, חלים על התובענה הנגררת סדרי הדין והראיות החלים ברגיל על תובענות אזרחיות כספיות. בכלל זה, חלות על התובענה הנגררת הוראות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תקנות סדר הדין האזרחי"), ובין היתר, ההוראות שעניינן הגשת חוות-דעת רפואיות (סעיפים 125, 128-127, לתקנות סדר הדין האזרחי), וחוות-דעת מומחה מטעם בעל דין בעניין שבמומחיות שאיננו עניין שברפואה (למשל תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי), על המשמעויות של הימנעות מהגשת חוות-דעת, כאמור, במקום שהן נדרשות (תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי).
19. בענייננו, פסק-הדין בערעור הפך חלוט, מוצו הליכי הערעור, פסקי הדין קבעו את אחריותו בפלילים של הנאשם והתביעה הנוכחית נובעת מהממצאים וממסקנות שעליהם מבוססת ההרשעה בפסק-הדין הפלילי.
20. יצויין כי חרף טענותיו של הנתבע בעניין המשקל של פסק-הדין הפלילי, הרי שלממצאים ולמסקנות של פסק-הדין הפלילי משקל מכריע שאינו ניתן לסתירה בתביעה אזרחית נגררת לתביעה בפלילים (ר' לעניין זה יעקב קדמי על הראיות בעמוד 1573 (2009)). כך שאין הנתבע יכול לכפור או להתכחש עתה למעשים שיוחסו לו בהליך הפלילי.
21. פסקי-הדין הצביעו על העבירות החמורות וההתנהגות המבישה של התובע שבגינן נפצע הנתבע וישב במעצר במשך 14 יום."