דיני הראיות -הלכה למעשה
הפרקים שבספר:
- פתח דבר
- הקדמה
- סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
- הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
- סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
- עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
- עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
- עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
- הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
- אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
- אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
- קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
- הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
- הודיה [סעיף 12 לפקודה]
- גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
- עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
- תצהירים כללי
- ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
- מהו הדין באשר למותו של המצהיר
- חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
- מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
- מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
- תחולת הדין הפלילי
- חקירה בעל-פה
- שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
- ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
- חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
- חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
- חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
- תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
- צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
- חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
- שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
- תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
- הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
- הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
- תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
- חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
- רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
- תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
- רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
- קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
- אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
- רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
- חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
- העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
- העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
- העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
- מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
- קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
- עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
- ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
- ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
- שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
- תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
- ראיות חסויות - מבוא
- חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
- חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
- ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
- עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
- עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
- עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
- עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
- עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
- תחולה [סעיף 52 לפקודה]
- חסיון עיתונאי
- החסיון בהליך גישור
- משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
- עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
- ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
- ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
- חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
- חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
- הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
- המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
- חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
- חקירה ראשית
- חקירה נגדית
- חקירה חוזרת
- מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
- הימנעות נאשם מלהעיד
- בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
- עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
- מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
- נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
- דוקטרינת הנזק הראייתי
- הפן הדיוני-ראייתי
- הפן הנזיקי-מהותי
- דיני נזיקין
- קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
- גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
- מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
- שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
- רשלנות עורכי דין
- נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
- רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
- דוגמאות ותקדימים
ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
על-פי תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, מצהיר בהליך עיקרי או מצהיר שהוא בעל דין בהליך ביניים, חייבים להעמיד עצמם לחקירת הצד שכנגד, ובאין התייצבות המצהיר לחקירה, התצהיר לא ישמש ראיה במשפט {ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4), 201 (1989)}.דין שונה חל בהליכי ביניים, כאשר המצהיר אינו בעל דין. מקום שבעל דין שכנגד מבקש לחקור מצהיר כזה, והודיע לו על כך והוא לא התייצב, לא ישמש תצהירו כראיה "אלא ברשות מיוחדת מאת בית-המשפט או הרשם" {תקנה 522(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי}.
ראוי בהקשר זה להתייחס גם לתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת ב"בקשות בכתב" וקובעת, בין היתר, כי כאשר נדרש תצהיר לאימות העובדות הנטענות בבקשה, רשאי בית-המשפט או הרשם להחליט על יסוד הבקשה גם בלא חקירת המצהירים על תצהיריהם.
הוראות אלה של פקודת הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי מתייחסות למעמדו של התצהיר - בלא חקירת המצהיר - בהליכים דיוניים רגילים {הסדר שונה, למשל, קיים בהליך המיוחד של סדר דין מקוצר}.
נשאלת השאלה, מהו הטעם לאבחנה שערך מתקין התקנות בין מעמדו של התצהיר בהליך דיוני רגיל {תקנה 522(א) לתקנות סדר הדין האזרחי} לבין מעמדו של התצהיר בהליך ביניים כשהמצהיר אינו בעל דין {תקנה 522(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי ובבקשות בכתב {תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי} וכן בבקשות לרשות להתגונן {תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי}?
במילים אחרות, מה הטעם המסתבר שבשלו בהליך דיוני רגיל נדרשת זמינותו של המצהיר להיחקר, ובהיעדרה - התצהיר נפסל כראיה, ולעומתו - בהליכי ביניים, בבקשות בכתב, ובבקשה לרשות להגן, זמינות זו של המצהיר אינה מתחייבת כתנאי בל-יעבור לקבילות התצהיר, ולמתן משקל יחסי לתוכנו?
נראה, כי המכנה המשותף המאחד את כל ההליכים הללו משתקף בהתייחסות מרוככת לתצהיר כראיה גם בלא חקירת עורכו וזאת מאחר שמדובר בהליכי ביניים, שאינם נימנים על ההליך העיקרי, וככאלה אינם חורצים באופן סופי את גורלו של המשפט, ואת גורלה של התשתית הראייתית שעל-פיה נקבעת באופן סופי מערכת הזכויות והחובות של בעלי הדין.
בהליכי ביניים שאינם חורצים את גורל המשפט, עשוי, איפוא, התצהיר לשמש נדבך ראייתי גם בלא זמינות עורכו לחקירה וזאת - בהתקיים נסיבות המצדיקות ויתור על חקירה כאמור. במיוחד עשויה להימצא הצדקה לכך במקום שבו זכותו של נתבע להתגונן כנגד תביעה המוגשת נגדו עלולה להיפגע במצב שזמינותו להיחקר על תצהירו אינה אפשרית, ונבצרותו מלהיחקר היא תולדה של גורמים אובייקטיביים שאינם תלויים ברצונו, ובמידת שיתוף הפעולה מצידו עם צורכי ההליך הדיוני.
פועל יוצא מהדברים האמורים הוא, כי בהליכי ביניים, ובבקשה לרשות להגן בכלל זה, מעמדו של התצהיר הנילווה לבקשה אינו זהה למעמדו של תצהיר המוגש כראיה, בבחינת תחליף לעדות בחקירה ראשית במשפט.
תצהיר הנילווה להליך ביניים מסוג זה או אחר, נועד בעיקרו לתמוך את עילות הבקשה וטעמיה בהצהרת המצהיר, ולתת משקל של אמינות לעיקריה, ולהצביע בכך שטענותיו בבקשה אינן טענות סרק.
אין מטרת תצהיר כזה לשמש ראיה עצמאית במשפט, בבחינת תחליף לעדות ראשית המובאת כאחת מראיות המשפט, אלא להוות חיזוק לטענות הנטענות בבקשת ביניים.
הדבר שונה בתצהיר המהווה תחליף לעדות ראשית במשפט, אשר נועד להוכיח עובדות מטריאליות לתביעה או להגנה, ואשר בלא העמדת המצהיר למבחן החקירה הנגדית, יתקשה בית-המשפט בקביעת ממצאי עובדה.
תכליתו של תצהיר המלווה בקשה בהליך ביניים מקרינה, איפוא, על דרך הפעלת סמכותו של בית-המשפט להיזקק לבקשה ולהכריע בה לכאן או לכאן, גם בלא זמינות המצהיר לחקירה, או כאשר הוא סבור כי אין צורך בחקירת המצהיר, בהתקיים נסיבות מתאימות לכך.