דיני הראיות -הלכה למעשה
הפרקים שבספר:
- פתח דבר
- הקדמה
- סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
- הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
- סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
- עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
- עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
- עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
- הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
- אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
- אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
- קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
- הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
- הודיה [סעיף 12 לפקודה]
- גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
- עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
- תצהירים כללי
- ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
- מהו הדין באשר למותו של המצהיר
- חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
- מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
- מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
- תחולת הדין הפלילי
- חקירה בעל-פה
- שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
- ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
- חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
- חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
- חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
- תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
- צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
- חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
- שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
- תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
- הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
- הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
- תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
- חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
- רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
- תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
- רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
- קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
- אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
- רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
- חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
- העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
- העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
- העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
- מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
- קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
- עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
- ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
- ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
- שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
- תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
- ראיות חסויות - מבוא
- חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
- חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
- ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
- עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
- עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
- עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
- עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
- עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
- תחולה [סעיף 52 לפקודה]
- חסיון עיתונאי
- החסיון בהליך גישור
- משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
- עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
- ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
- ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
- חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
- חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
- הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
- המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
- חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
- חקירה ראשית
- חקירה נגדית
- חקירה חוזרת
- מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
- הימנעות נאשם מלהעיד
- בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
- עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
- מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
- נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
- דוקטרינת הנזק הראייתי
- הפן הדיוני-ראייתי
- הפן הנזיקי-מהותי
- דיני נזיקין
- קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
- גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
- מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
- שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
- רשלנות עורכי דין
- נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
- רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
- דוגמאות ותקדימים
תצהירים - כללי
סעיפים 15 עד 17 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובעים כדלקמן:"15. תצהיר שבכתב כראיה בדין
(א) מקום שמותר לאדם על-פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על-ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
(ב) האזהרה לפי סעיף-קטן (א) תינתן, ונתינתה תאושר על פני התצהיר, על-ידי אחד מאלה:
(1) שופט;
(2) דיין בבית-דין דתי;
(3) היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, פרקליטי מחוז, פרקליטי נפה, וסגני פרקליט
המדינה ופרקליטי המחוז ועוזריהם;
(4) עורך-דין;
(5) ראש רשות מקומית;
(6) אדם אחר שהסמיכו לכך שר המשפטים.
16. תחולת הדין הפלילי
לעניין סעיף 120 לפקודת החוק הפלילי, 1936, דין תצהיר שנעשה לפי סעיף 15 כדין הצהרה בשבועה.
17. חקירה בעל-פה
(א) הוראות סעיף 15 אינן גורעות מכוחו של בית-המשפט לצוות כי המצהיר ייחקר בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית-המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה.
(ב) נתברר לבית-המשפט, שבקשתו של בעל דין לחקור מצהיר בבית-המשפט באה לשם קנטור או קלות-דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות החקירה."
תצהיר המוגש לבית-המשפט בהליך שיפוטי מוחזק בדרך-כלל כעדות שמיעה כל עוד לא נחקר עליו המצהיר במקום שנדרש לכך על-ידי הדין או בעל הדין שכנגד. חקירת המצהיר מוציאה את התצהיר מגדר עדות שמיעה, והופכת אותו לראיה קבילה.
יחד-עם-זאת, סעיף 17(א) לפקודת הראיות איננו מחייב את בית-המשפט לפסול את תצהירו של מי שלא התייצב להיחקר, אלא מורה כי הוא רשאי לפסול תצהיר כזה, משמע, נתון לו שיקול-דעת לעניין זה, על-פי נסיבות העניין.
סעיף 15 לפקודת הראיות קובע מספר תנאים מצטברים שבקיומם יש כדי ליצור מסמך שהוא תצהיר כמשמעותו בפקודת הראיות:
הראשון, התצהיר ניתן בפני רשות מוסמכת כמפורט בסעיף 15(ב) לפקודת הראיות לאחר שהמצהיר הוזהר כי עליו לומר את האמת וכי אם לא יעשה כן יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק.
השני, התצהיר הינו הצהרה בכתב עליה חתום המצהיר.
השלישי, חתימת המצהיר ותוכן האזהרה שניתנה למצהיר יאושרו בידי מי שמאשר את העובדות האלה, כלומר, בעל הסמכות על-פי סעיף 15(ב) לפקודת הראיות.
הרביעי, התצהיר חייב להיות בבחינת הצהרה בכתב שניתנה על-ידי החותם עליה.
התנאים שמנינו לעיל חייבים להיות מצטברים, שכן, היעדרו של אחד התנאים יביא לפסילת התצהיר ובעקבות כך יפגע גם בערכו הראייתי, והכול לפי העניין {ת"א (כ"ס) 13404-12-09 רחל רוזנבלט נ' טל רון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ההלכה היא כי עדות ראשית המוגשת בתצהיר הינה בבחינת עדות שמועה ומה שמקנה לתוכן התצהיר את מעמד הראיה הוא חקירה נגדית עליה, תוך אזהרת המצהיר על חובתו לומר אמת ועל ההשלכות הנובעות מהפרת חובה זו.
אי-התייצבות המצהיר לחקירה על תצהירו שהוגש בהליך עיקרי, להבדיל מזה המוגש במסגרת הליכי ובקשות ביניים, פירושה כי זה לא יהווה ראיה בהליך המשפטי {ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4), 201 (1989); ת"א (רח') 1716/09 שרה הלוי נ' מנהל מקרקעי ישראל - תל-אביב, תק-של 2016(2), 426 (2016)}.
ב- ת"א (ק"ג) 14869-09-11 {עזבון מנשה דמרי ז"ל נ' יהל מור, תק-של 2016(1), 110016 (2016)} קבע בית-המשפט:
"12. מטרתו של תצהיר עדות ראשית היא להוכיח עובדות מהותיות המהוות חלק מעילותיו של בעל-הדין שמטעמו הוגש. אי-חקירת המצהיר בחקירה נגדית על תוכן עדותו הראשית מקשה על בית-המשפט בקביעת ממצאי מהימנות והממצאים שבעובדה לגבי אותו מצהיר (ראו ע"א 8493/06 עזבון המנוח כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.10.10)}.
13. היתר להגיש תצהיר עדות ראשית כראיה קבילה בהליך העיקרי ללא חקירת המצהיר בחקירה נגדית בשל פטירת המצהיר, אפשרי וייעשה במסגרת החריגים המוכרים להכשרת "אמרת נפטר" שמעצם טיבה היא עדות שמיעה (רע"א 7953/99 פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2), 529, 533 (2000) וכן בספרו של י' יעקב קדמי על הראיות חלק שני 921 (2009)).
14. על-פי הפסיקה, במקרים מיוחדים יכול שתצהיר של נפטר יהא קביל כראיה וזאת בהתקיימם של שלושה תנאים: א. האמור בו נוגד אינטרס ממוני או רכושי של המנוח בעת מתן ההודעה; ב. שהמנוח ידע, בעת מסירת התצהיר, כי הודעתו עלולה לפגוע באינטרס שלו כאמור; ג. שלמנוח היתה ידיעה אישית על העובדות הנכללות בתצהירו (ע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית נ' חברת חזקיהו בע"מ, פ"ד מד(1), 686 (1990); ע"א 601/68 ישראל ובתיה ביידר נ' עמיאל לוי ואח', פ"ד כג(1), 594, 597 (1969)).
15. כן נקבע בפסיקה כי די שחלק מאמרת הנפטר תהא בניגוד לאינטרס שלו, על-מנת שתתקבל, שכן אותו חלק הפועל לרעתו, גורר אחריו את יתר חלקי האימרה (ראה עא 8493/06 הנ"ל)."
ב- ת"פ (קריות) 22981-05-14 {פרקליטות מחוז חיפה - פלילי נ' נעם איתן, תק-של 2016(3), 362 (2016)} קבע בית-המשפט:
"במקרה זה ניתן לראות חומרה נוספת בכך שהנאשם לא רק זייף את אישורי המסירה - אשר מעידים בכזב על דבר המסירה - אלא גם זייף תצהיר בו אמור המוסר להצהיר באזהרה, כי אכן ביצע את המסירה. המעמד של מסירת תצהיר בפני עורך-דין, אמור להעמיד את המוסר על משמעות מעשיו, תוך הבהרה שהצהרה כוזבת היא עבירה פלילית של עדות שקר (ראה סעיפים 16 לפקודת הראיות וכן סעיף 239 לחוק העונשין). התצהיר משמש גם את בית-המשפט לצורך הסתמכות על נכונותו של אישור המסירה. הנאשם חמק מהצורך למסור תצהיר בפני עורך-דין, כנדרש, בכך שהחזיק חותמות מזוייפות ועשה בהן שימוש לצורך השלמת פעולת הזיוף. בכך הוסיף נדבך נוסף להטעיית בתי-המשפט אשר הסתמכו על המסמכים המזוייפים שמסר לעורכי-הדין."