דיני הראיות -הלכה למעשה
הפרקים שבספר:
- פתח דבר
- הקדמה
- סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
- הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
- סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
- עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
- עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
- עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
- הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
- אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
- אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
- קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
- הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
- הודיה [סעיף 12 לפקודה]
- גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
- עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
- תצהירים כללי
- ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
- מהו הדין באשר למותו של המצהיר
- חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
- מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
- מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
- תחולת הדין הפלילי
- חקירה בעל-פה
- שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
- ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
- חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
- חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
- חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
- תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
- צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
- חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
- שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
- תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
- הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
- הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
- תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
- חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
- רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
- תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
- רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
- קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
- אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
- רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
- חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
- העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
- העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
- העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
- מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
- קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
- עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
- ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
- ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
- שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
- תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
- ראיות חסויות - מבוא
- חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
- חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
- ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
- עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
- עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
- עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
- עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
- עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
- תחולה [סעיף 52 לפקודה]
- חסיון עיתונאי
- החסיון בהליך גישור
- משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
- עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
- ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
- ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
- חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
- חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
- הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
- המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
- חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
- חקירה ראשית
- חקירה נגדית
- חקירה חוזרת
- מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
- הימנעות נאשם מלהעיד
- בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
- עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
- מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
- נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
- דוקטרינת הנזק הראייתי
- הפן הדיוני-ראייתי
- הפן הנזיקי-מהותי
- דיני נזיקין
- קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
- גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
- מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
- שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
- רשלנות עורכי דין
- נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
- רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
- דוגמאות ותקדימים
חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
סעיף 26 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:"26. חקירה בעל-פה
(א) הוראות סימן זה אינן גורעות מכוחו של בית-המשפט לצוות כי מומחה או רופא או עובד הציבור ייחקרו בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך.
(ב) נתברר לבית-המשפט שבקשתו של בעל דין לחקור מומחה או רופא או עובד הציבור בבית-המשפט באה לשם קנטור או מתוך קלות-דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות החקירה."
על-פי סעיף 26(א) לפקודת הראיות, בעל דין שרוצה לחקור מומחה של צד שכנגד עליו להגיש בקשה מתאימה להזמנתו לעדות.
משבעל הדין לא עשה כן ולא הזמין את המומחה מטעם הצד שכנגד, יש לראות בכך את הסכמתו לוותר על חקירתו. לכן, על בית-המשפט לקבל את תוכן חוות-דעת וליתן המשקל הראוי למסמכים אלה, ולא לקבל את הטענה כי יש להתעלם מהם {ת"א (יר') 17059/08 שפירא דוד נ' רחל לוי ואח' - ב"כ עו"ד לאון אמיראס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
האמור בסעיף 26 לפקודת הראיות, פורש על-ידי בתי-המשפט כך, שעל בית-המשפט להיעתר לבקשה לחקירת מומחה או רופא אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות שלא לעשות כן.
כך הוא למשל כשברור שאין בחקירה כל צורך לשם הכרעה במשפט.
על-פי הוראת סעיף 26 לפקודת הראיות אין נשללת זכות החקירה של המומחה רק משום שעומדת לבעל הדין דרך נוספת על-פי התקנות, והיא הפניית שאלות הבהרה למומחה. רשותו של בעל דין להזמין מומחה לחקירה אינה קשורה בהפניה קודמת של שאלות הבהרה אליו.
רשות כאמור עומדת כאופציה עצמאית לבעל הדין, ללא קשר להפניית שאלות הבהרה למומחה הרפואי. "שאלות הבהרה" כשמן כן הן: הן מיועדות להבהיר דברים שנאמרו בחוות-הדעת. כך למשל, אם מומחה קובע דרגת נכות באחוז מסויים, ללא שציין או פרט מה הפגם שמצא אצל הנבדק - יש מקום לבקשו שיבהיר על-סמך מה קבע את שקבע. ובדומה לזה קביעות שבחוות-הדעת שמבקשים להבהירן, וניתן לעשות כן על-ידי שאלות המופנות בכתב אל המומחה.
"חקירה" של המומחה, לעומת-זאת, מיועדת לחקור גם, למשל, על מידת האובייקטיביות שלו או על קשריו עם מי מהצדדים. היא מיועדת גם להוכחת חוסר מיומנותו או מהימנותו וכן להצגת עובדות לפניו וחקירתו בעניינים אחרים, אשר אינם בגדר הבהרה לחוות-דעתו. אם ברצון בעל דין לחקור את המומחה חקירה כזו, שאין בינה לבין הבהרה ולא כלום, מה טעם והיגיון שחקירה כזו תותנה בהפניה תחילה של שאלות הבהרה למומחה?
המגמה למנוע הזמנת מומחה לחקירה - אם אין צורך בכך - רצויה היא. אין טעם להזמין מומחים רפואיים לחקירה, ועל-ידי כך להכביד עליהם, לגזול מזמנם המיועד לטיפול בחוליהם ולהמאיס עליהם את נכונותם לשמש מומחים רפואיים - אלא אם באמת נחוץ הדבר.
כדי להגשים מגמה זו רשאי בית-המשפט, לפני הזמנת המומחה לחקירה, לברר מה החקירה שמבקשים לחקור את המומחה, שמא באמת מיותרת היא. וגם זאת: אם מתברר שהזמנת המומחה וחקירתו היו שלא לצורך, רשאי בית-המשפט לחייב את בעל הדין שהזמינו לחקירה בהוצאות הולמות, שיהיה בהן כדי לבטא את מורת-רוחו על ההזמנה המיותרת של המומחה לחקירה.
הטלת הוצאות, ובמקרים הולמים אף הוצאות מוגדלות, יכולה להוות גורם שידריך בעלי דין וסניגוריהם לשקול צעדיהם כהלכה, קודם הזמנת מומחה לחקירה {ע"א 107/88 רז נ' לאף, פ"ד מד(1), 857 (1980)}.
תעודת מומחה, הינה ראיה לכאורה לאמור בה בכפוף לזכות לחקור את עורכיהן. התעודה, איננה הופכת מכנית לראיה מכרעת, בשל היעדר חקירה שכנגד עליה מצידו של היריב. משקלה הסופי נקבע על-ידי בית-המשפט, כעדותו של כל מומחה שהעיד בפני בית-המשפט בעל-פה.
המלומד י' קדמי גורס בספרו {על הראיות חלק שני, 828}, כי הימנעות מחקירה נגדית של עושה התעודה "מחזקת" את כוחה הראייתי ואפשר שבית-המשפט יראה בכך אות וסימן "לאימוץ" תוכנה של התעודה על-ידי היריב. ברם, בית-המשפט לא יהיה כבול לתוכנה של התעודה, אפילו ימנע היריב מחקירה נגדית של העושה.
משנמצא בעל דין נמנע מלחקור את המומחה של הצד שכנגד, יש ובית-המשפט מקבל בשל כך את עדות המומחה ורואה בהימנעות זו גילוי-דעת של בעל הדין שהוא מאמץ לו את דברי המומחה {ראה גם ע"א 214/68 אהרון נ' אדרי, פ"ד כב(2), 859 (1968)}.
יחד-עם-זאת, כאשר בעל דין נמנע מחקירה שכנגד של עושה תעודה שהגיש יריבו, אך הגיש תעודה נוגדת מטעמו - לא יהיה בהימנעותו כדי "לייחס משקל יתר לחוות-דעתו" של עושה אותה תעודה {ת"א (ת"א-יפו) 16944/04 י. שבי שיווק מזון בע"מ נ' תורג'מן שלומי, תק-של 2005(1), 9518, 9523 (2005)}.
סעיף 26 לפקודת הראיות קובע כי בית-המשפט רשאי לצוות שמומחה או רופא ייחקרו בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על-כך.
אם נתברר לבית-המשפט שבקשתו של בעל דין לחקור מומחה או רופא בבית-המשפט באה לשם קנטור או מתוך קלות-דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות החקירה.
זכות החקירה שכנגד, היא אחת הזכויות החשובות - אם לא הזכות החשובה ביותר - המוקנית לבעל דין לשם הגנה על האינטרסים שלו בדיון השיפוטי הנערך לגביו. חשיבותה של החקירה הנגדית לנגד עיני בית-המשפט היא, בין היתר, בכך שבית-המשפט יוכל להתרשם מהעד ותינתן אפשרות לחקור את העד על אתר בשאלות הנובעות מתשובותיו, שאז יכולה להיות חשיבות מכרעת להתרשמות, הן מהידע והן מהמהימנות של העד {רע"א 2065/94 מדינת ישראל נ' שטרית, תק-על 94(2), 18383 (1994).
אך ברור הוא, על-כן, מה ראה המחוקק בסעיף 26 לפקודה לנקוט לשון קטגורית, כי "בית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות" על חקירתם {ע"א 654/83 מוסקוביץ נ' אברבנאל, פ"ד לח(4), 131 (1984)}. זכות זו לחקירה היא מוחלטת ואין לבית-המשפט כל שיקול-דעת באשר למניעת החקירה. גם העמדת שאלות בכתב אינה יכולה לשמש תחליף לחקירה זו, אלא אם הדבר נעשה בהסכמת בעלי הדין {ע"א 228/81 יובל חברה לביטוח בע"מ נ' פומס, פ"ד לה(4), 640 (1981)}.
הסייג היחיד שנקבע בפסיקה לחובת בית-המשפט להיעתר לבקשת בעל דין לחקור בחקירה שכנגד הוא, כשברור מראש שהחקירה מכוונת להציל מפיו דברים שאינם רלוונטיים לנשוא הדיון או אשר לא יוכלו להשפיע, בלאו הכי, על תוצאתו. לפיכך, בטרם יורה בית-המשפט על הזמנת המומחה לחקירה הנגדית, רשאי הוא לברר מהם נושאיה ומהו פשרה, כדי לבדוק אם היא אכן דרושה לעניין. אולם השימוש בסמכות להגביל או לאסור חקירת עד צריך להיעשות בזהירות רבה ובמקרים נדירים בלבד {ע"א 654/83 מוסקוביץ נ' אברבנאל, פ"ד לח(4), 131 (1984); בג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5), 734 (1993)}.
אם הותר לבעל דין לחקור חקירה נגדית, אולם מתברר בסופו-של-דבר כי החקירה הנגדית היתה שלא לצורך, רשאי בית-המשפט לחייב את בעל הדין, שהזמין את המומחה לחקירה, בהוצאות הולמות {בג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5), 734 (1993)}.
כידוע, לכל צד מוקנית הזכות לחקור את המומחה במסגרת חקירה נגדית.
מעבר להוראת סעיף 26 לפקודת הראיות, הזכות לחקירה נגדית עוגנה בשורה ארוכה של פסקי-דין {ראה למשל: רע"א 3112/93 עזבון המנוחים וולף הוגו (חיים) וולף אירמה (חנה) נ' מושב גן שומרון, פ"ד מח(5), 397, (1994); ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1), 133, (1987)}.
על בית-המשפט לפעול מתוך נקודת מוצא שככלל יש לאפשר חקירה נגדית ויש להצביע על נסיבות מיוחדות שבגינן יש לחרוג מהכלל האמור.
אין לקבל הטענה לפיה חשיבות חקירתו הנגדית של המומחה פחותה, מכיוון שהמומחה מונה על-ידי בית-המשפט. דווקא העובדה שבית-המשפט מעניק משקל רב למומחה מטעמו בשל האובייקטיביות שלו, מובילה למסקנה שיש לאפשר לצדדים לאתגר את חוות-דעתו של המומחה במבחן החקירה הנגדית {רע"א 5376/12 אפולו אדקס בע"מ נ' סיטבון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ברור גם, כי הזכות קיימת לגבי כל חוות-דעת שמגיש המומחה במסגרת ההליך המשפטי ואין זה משנה אם בעבר נחקר על חוות-דעת קודמת {ע"א (ת"א) 45456-05-10 אלקטרו פ.א.מ ר רעננה חב' למסחר והשקעות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
מינויו מטעם בית-המשפט של מומחה מוסכם על הצדדים הוא נוהג רצוי שיש לעודדו. כפועל יוצא ממינויו של המומחה אין הצדדים צריכים להביא ראיות נוספות ולחקור עדים, ובכך שכרם. מאידך גיסא, מוגבלת, כמובן, יכולתם לערער על מסקנות המומחה. הצדדים רשאים לחקור את העד המומחה, אלא-אם-כן הסכימו במפורש שלא לערער על חוות-הדעת, והם אף רשאים לדרוש מן המומחה הבהרות בכתב על חוות-דעתו {ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4), 185 (1985); בר"ע (ארצי) 40923-01-13 המוסד לביטוח לאומי נ' אמיר גוניקמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
נתברר לבית-המשפט שבקשתו של בעל דין לחקור מומחה או רופא או עובד הציבור בבית-המשפט באה לשם קנטור או מתוך קלות-דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות החקירה {ת"א (צפת) 52723-06-11 שלום דוד גרינברג נ' לידור כימיקלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- רע"א (יר') 44432-10-12 {מיכל לוי נ' גבריאל צייגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} העיד עובד הציבור קודם שנתן את התעודה, ובסיום העדות, לבקשת המשיב, הורה לו בית-המשפט להגיש תעודת עובד ציבור, כאשר העד מפרט מהם הנושאים אליהם יתייחס בתעודה.
בית-המשפט לא התייחס בהחלטתו מושא בקשה זו במפורש לבקשתם החלופית של המבקשים, במסגרת התשובה לתגובה שהגישו לבית-משפט קמא, לזמן את עובד הציבור לחקירה על התעודה שמסר.
בית-משפט קבע כי לאור ההוראה המפורשת בסיפא לסעיף 26 לפקודת הראיות, היה על בית-המשפט קמא להיעתר לבקשת המבקשים לחקור את נותן תעודת עובד הציבור.
במקרה דנן העד נחקר קודם למתן התעודה, אולם זכותו של בעל הדין לחקור את נותן התעודה לאחר הינתנה לא נפגעת בשל כך.