סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• פתח דבר
• הקדמה
• סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
• הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
• סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
• עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
• עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
• עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
• הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
• אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
• אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
• אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
• קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
• שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
• הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
• הודיה [סעיף 12 לפקודה]
• גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
• עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
• תצהירים כללי
• ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
• מהו הדין באשר למותו של המצהיר
• חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
• מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
• מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
• תחולת הדין הפלילי
• חקירה בעל-פה
• שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
• ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
• חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
• חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
• חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
• תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
• צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
• חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
• שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
• תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
• הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
• הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
• תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
• חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
• רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
• תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
• רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
• קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
• אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
• רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
• חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
• שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
• העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
• העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
• העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
• מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
• שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
• קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
• עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
• ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
• ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
• שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
• תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
• ראיות חסויות - מבוא
• חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
• חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
• הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
• ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
• עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
• עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
• עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
• עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
• עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
• תחולה [סעיף 52 לפקודה]
• חסיון עיתונאי
• החסיון בהליך גישור
• משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
• הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
• הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
• עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
• ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
• ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
• חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
• חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
• הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
• המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
• חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
• חקירה ראשית
• חקירה נגדית
• חקירה חוזרת
• מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
• הימנעות נאשם מלהעיד
• בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
• עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
• מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
• נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
• דוקטרינת הנזק הראייתי
• הפן הדיוני-ראייתי
• הפן הנזיקי-מהותי
• דיני נזיקין
• קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
• גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
• מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
• שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
• רשלנות עורכי דין
• נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
• אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
• אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
• רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
• דוגמאות ותקדימים

ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]

סעיף 42ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"42ג. ראיות לסתירת פסק-דין
הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית-המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין."

סעיף 42ג לפקודת הראיות מקנה לבית-משפט היושב בתיק האזרחי את שיקול-הדעת לבחון באלו מקרים ראוי להתיר הבאת ראיות לסתור ממצא שנקבע בהליך הפלילי.

הדין והפסיקה מכירים בקיומם של שני מצבים בהם עולה שאלת זכותו של אדם לסתור את הממצאים של פסק-הדין הפלילי או להביא ראיה שהוגשה במסגרת ההליך הפלילי, במסגרת הדיון במשפט האזרחי:

האחד, קבוצת בני האדם המפורטת בסעיף 42ג לפקודת הראיות אשר רשאים לסתור ממצאים אלה או להביא ראיה כאמור, אך ורק ברשות בית-המשפט ואף זאת מ"טעמים מיוחדים שיפורטו". מדובר במורשע עצמו, בחליפו, או מי שחב בחובו הפסוק של המורשע.

השני, שבפניהם אין את מגבלת סעיף 42ג לפקודת הראיות האמורה והם: מעביד שנתבע באחריות שילוחית; עובד שנפגע לאחר שמעבידו הורשע ואחריותו נקבעה במשפט פלילי; התובע חוב מאדם המתגונן בטענת אי-חוקית העיסקה והמבקש להוכיח אי-חוקיות זו באמצעות פסק-הדין הפלילי; מבוטח נגד גניבה המבקש להוכיח את נזק הגניבה על-ידי הרשעת הגנב.

על המבקש לשכנע את בית-המשפט כי יש טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ההיתר, זאת, לצד עמידה בנטל השכנוע כי אם לא יינתן היתר לסתור ממצאים ומסקנות אלו, ייגרם עיוות-דין {רע"א (ב"ש) 38142-05-11 אל עול טאלב נ' עזבון המנוח מוסא אבו קרינאת ואח', תק-מח 2012(1), 5817 (2012)}.

אם כן, הרשות להביא ראיות לסתור תינתן במקרים הבאים:
הראשון, לגבי הבאת ראיות לסתור, קיים הבדל חשוב בין האדם שהורשע, לבין אדם אחר, זר להליך פלילי. לראשון הייתה שעת כושר להביא ראיותיו לפני השופט הפלילי, ולכן אין מקבלים מידו ראיה לסתור, אלא מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין.

לא בנקל תינתן לבעל דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי-המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית-המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת {ת"א (ת"א) 42985/07 פלוני (קטין) נ' אורנה בן שושן - ב"כ עו"ד שני דבש, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

ישנם כמובן מקרים, בהם אין מנוס מהבאת ראיות שכבר נגבו במשפט פלילי, כגון בעניין בו בעל דין שהורשע מתגונן בטענת רשלנות תורמת. טענה זו, שאינה משמשת הגנה במשפט פלילי, יכול שתחייב בירור נוסף, אף אם נקבעה רשלנות תורמת בפסק ההרשעה, שכן עדיין יהא על השופט האזרחי לחלק את הנזק בין שני המעוולים, ולצורך כך תינתן רשות לגביית ראיות.

ואולם כאשר מוגש פסק-הדין המרשיע כראיה נגד אדם זר, אי-אתה יכול לחסום לזה את הדרך לסתור את הממצאים שבו על שום שלא הביא ראיה במשפט הפלילי, שכן באותו משפט לא היה בעל דין ולא הייתה לו הזדמנות לכך.

לכן לא מצינו בחוק התיקון כל חסימת ראיות כלפי מי שלא הורשע במשפט פלילי ואף לא היה חליפו ולא חב בחובו הפסוק. אך פסק ההרשעה קביל לראיה גם נגד "זר" או "צד שלישי" כזה, כאמור בסעיף 42א לפקודת הראיות ואין צריך לומר שמשקלו בדרך-כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על-פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה {ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ ואח' נ' מסעוד ואח', פ"ד כט(1), 208 (1974)}.

השני, בית-המשפט רואה פסק-דין מרשיע גם בפסק-דין שאין בו הרשעה מטעמי התחשבות בנאשם, אם נקבע בו על-פי חומר הראיות, שאשמתו אכן הוכחה. בעת שהמשיב מסר את גירסתו החדשה, לא גילו המערערים כל התנגדות להשמעתה, ומשלא עשו כן הם איחרו את המועד {דברי בית-המשפט ב- ע"א 373/54 הרי אהרונסט ואח' נ' חוה נוימן, פ"ד י(2), 1121, 1140 (1956)}.

על-פי הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות אין המורשע, חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאים להביא ראיה לסתור אלא ברשות בית-המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין.
התיקון לא הסתפק בקביעת הכלל לגבי המורשע בפלילים בלבד אלא גם לקבוצה נוספת של גורמים שלא הועמדו לדין בהליך הפלילי אך בפועל באים במקום המורשע בפלילים.

שיקולים של צדק ויעילות עמדו מאחורי ההרחבה האמורה. הדוגמה הברורה יותר היא חברת ביטוח שלית מאן דפליג שמהווה חליפתו של הנהג המורשע לעניין חובותיו האזרחיים {בר"ע (מחוזי ב"ש) 523/08 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עזבון קבוע, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

כאמור, בעובדה שפסק-הדין ניתן על-סמך הודאה אין די, כשלעצמה, על-מנת להתיר הבאת ראיות לסתור {ע"א (מחוזי ב"ש) 64/81 בן חמו נ' קרנית - קרן לפיצוי תאונות דרכים, פורסם באתר האינטרנט נבו (1985); ת"א (מחוזי יר') 4049/10 תיבנה ותיקומם (בית אל) בע"מ נ' עזבון/יורשי דחאברה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

יחד-עם-זאת, במספר פסקי-דין נקבע כי ניתן להביא בחשבון את העובדה שפסק-הדין המרשיע ניתן על בסיס הודאה ולא על-סמך שמיעת ראיות כטעם נוסף להתיר הבאת ראיות לסתור, כאשר מצטרפים לעובדה זו טעמים אחרים.

כך למשל, ב- ת"א (מחוזי חי') 565/03 {בן ציון נ' חזן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} קבע בית-המשפט כי ככלל אין נפקא מינה לצורך סעיף 42א לפקודת הראיות, אם ההרשעה מבוססת על הודאת הנאשם או על הכרעת בית-המשפט לאחר שמיעת ראיות. בשני המקרים רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפי הנתבע.

יחד-עם-זאת, הרציונל שבבסיס סעיף 42א לפקודת הראיות, לפיו לבעל הדין המורשע היה יומו בבית-המשפט וניתנה לו ההזדמנות להוכיח טענתו, נפגם-משהו, מקום בו הכרעת הדין בהליך הפלילי לא ניתנה לאחר שהצדדים הביאו כל ראיותיהם.

בית-המשפט קבע במקרה דנן כי רחוק הוא מלקבוע כי כל אימת שהנתבע הורשע על-פי הודאתו, הוא רשאי להביא ראיות לסתור {בר"ע (מחוזי ב"ש) 758/99 אריאלה נ' וזנר, תק-מח 99(4), 41014 (1999)}. נהפוך הוא. אלא שבמקרה דכאן, טעם זה מהווה נדבך נוסף המצטרף ליתר הנסיבות {כגון: הצבעה על ראיות חדשות או על ראיות חזקות במיוחד העומדות בסתירה לפסק-הדין הפלילי} והנימוקים במקרה שלפנינו, המטים את הכף להתיר הבאת ראיות לסתור {ראה גם בר"ע (מחוזי ב"ש) 758/99 אריאלה נ' וזנר, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999); ת"א (מחוזי חי') 565/03 בן ציון נ' חזן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); תא"מ (ת"א) 43083-09-11 אלון נחום נ' רועי בונן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

במקרה ובעל הדין לא ביקש להביא ראיות לסתור, פסק-הדין המרשיע יהווה ראיה בהליך האזרחי {תא"מ (ת"א-יפו) 50580-07 קובי גירון נ' ניסים דהן עמנואל ואח', תק-של 2012(1), 35762 (2012); ת"א (טב') 16285-03-09 יפה ריינר נ' דניאל בן יצחק קריספין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

ב- ע"ש (חי') 137/09 {הובר נ' ממונה אזורי מע"מ חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)} התיר בית-המשפט ביד רחבה הבאת ראיות לסתור פסק-דין מנומק שהרשיע על סמך עדויות וממצאי מהימנות שאף ערעור עליו לבית-משפט העליון נדחה.

טעמיו להחלטתו להתיר זאת נעוצים היו בעובדה כי בית-המשפט בעניין הפלילי השאיר כמה חללים שלגביהם לא נקבעו ממצאים.

ב- תמ"ש (נצ') 18078-03-09 {ז.ש נ' ח.ש, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} בית-המשפט התיר הבאת ראיות לסתור מחמת התחושה שמא ייגרם עיוות-דין למשיב באי-מתן רשות להביא ראיות לסתור.

בפני בית-המשפט הוצגה תמונה של סכסוך משפחתי מורכב הנמשך מזה שנים רבות ומלווה במעשי אלימות והוצאת צווי הגנה שנדרשו כדי לאפשר לצדדים להמשיך להתגורר בצוותא בבית המשותף ולאפשר שימוש בשטחים המשותפים.

פסק-הדין הפלילי לא הכריע במחלוקת שבין הצדדים, אלא הורה על מתן צו הריסה על תנאי ללא הרשעה שביצועו הוטל על שכמו של המשיב.

גירסת המשיב לא נבחנה, והיא לא משוללת יסוד לנוכח טיבו המשפחתי של הסכסוך וצידוד אמם ואחיו של הצדדים בגירסתו דווקא. הוסף על כך, כי הסברו להודאתו בהליך הפלילי כצעד בונה אמון כלפי המבקש וכניסיון לסיום הבניה, רק מחזקת את מסקנת בית-המשפט כי יהיה זה בלתי-צודק למנוע ממנו מלהוכיח את גירסתו.

עוד נקבע כי יש ליתן את הדעת לכך שאיננו מצויים בהליך אזרחי קלאסי אלא בהליך בענייני משפחה שבו על אחת כמה וכמה מצווה בית-משפט להיזהר ממצב של עיוות-דין, ולשם כך אף נחקק סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה המתיר לבית-המשפט בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, ובאין הוראה אחרת על-פי חוק זה, לנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק.

ב- ע"א 201/13 {אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2015(2), 5976 (2015)} קבע בית-המשפט בדחותו את הערעור כי:

"21. בבקשת האישור, על התובע הייצוגי להציג תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו... יש מקום לסבור לפיכך כי שאלת קבילות פסק-הדין כראיה בהליך עשויה להתעורר במסגרת הדיון בבקשת האישור, ואיני מחווה דעתי בשאלה האם אף לפני מועד זה בבקשות אחרות שיוגשו במסגרת הליכי הביניים.

22. הדיון במחלוקת הנוגעת לקבילות פסק-הדין אינו פשוט ומהיר כלל ובמובן זה לא ניתן לדחוק את בקשת הסילוק לתוך "החריג הצר" לכלל לפיו:

"אין מקום לערוך דיון נפרד בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, ובבקשה לסילוק בקשת האישור על-הסף."
(רע"א 5154/08 קוסט פורר גבאי את קסירר רו"ח נ' קדמי, פסקקה 5 להחלטת כב' השופט מלצר (02.04.09))

23. דיון טיפין טיפין ולשיעורין בטענות מגדל ביחס לליקויי בקשת האישור ובכלל זה אי-קבילות פסק-הדין המרשיע, היעדר פירוט העובדות המהוות את עילת התביעה כנגדה, אי-צירוף חוות-דעת מומחה ועוד, לא יקל על בירור המחלוקת אלא רק יסבכה, ישהה את בירורה ויסרבלה. לפיכך לא ראיתי לנכון לדון בטענות בקשת הסילוק עתה וכמובן שכולן שמורות למגדל להמשך הדרך. לשם הכרעה במחלוקת הנוגעת לקבילות פסק-הדין, יש צורך להכריע בשאלה האם מגדל היא מי שאחריותה נובעת מאחריות ממן. סוגיה זו מהווה גם סוגיית יסוד בבקשה לאישור לגופה, כך שלא ניתן לבודד את שאלת קבילות פסק-הדין ולהכריע בה בעת הזו.

24. הבקשה נדחית..."

ב- ת"א (ת"א) 2398/06 {אלום גולד בע"מ נ' דור יצחק, תק-מח 2015(3), 15901 (2015)} קבע בית-המשפט כי:

"עינינו הרואות, כי הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות מאפשרת לבעל דין להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות שפורטו בהכרעת הדין הפלילית, אך זאת רק "ברשות בית-המשפט, מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין". יש להדגיש, כי כאשר נמנע המורשע מהגשת בקשה להבאת ראיות לסתור או, לחלופין, כאשר נדרשת רשות להבאת ראיה לסתור וזו לא ניתנה - משתנה מעמדה של הכרעת הדין הפלילית, והיא עולה מדרגת "ראיה לכאורה" לדרגת "ראיה כמעט מכרעת" (ראו: קדמי, 1564; פרידמן, 378).

ומן הכלל על הפרט
13. בבחינת קיומם של התנאים לקבילותו של פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי, הרי שאלה מתקיימים בענייננו. זאת שכן, מדובר בהכרעת דין חלוטה, אשר הרשיעה את הנתבע 1, שהוא בעל דין בהליך דנא...

כעת נותר לבחון את השלכותיה של הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות לענייננו. במסגרת סיכומי השלמה, טען הנתבע 1, כי מאחר שההליכים בתיק זה הסתיימו זמן רב מאד (כשלוש שנים) קודם להרשעתו - נמנעה ממנו האפשרות להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את הכרעת הדין, ומשכך יש להכריע בתובענה זו במנותק מההליך הפלילי.

אין בידי לקבל טענה זו, ועדיף היה לנתבע 1 שלא להעלותה.

אמנם, אין בפקודת הראיות הוראות דיוניות, הקובעות מתי ו/או כיצד על המורשע לבקש להביא ראיות לסתור. עם-זאת, ברור הוא, כי בעל דין המבקש להביא ראיות לסתור, צריך לעשות זאת, בסמוך למועד בו הוגש פסק-הדין הפלילי כראיה מטעם התביעה. בהתאם להחלטתי, מיום 23.04.14 (אשר ניתנה כשבועיים לאחר מועד מתן הכרעת הדין), נתבקשו הצדדים "להודיע עמדתם באשר להמשך ההליכים בתביעה האזרחית בתיק זה, תוך התייחסות לתוצאות ההליך הפלילי בעניינו של הנתבע 1". בהמשך לכך, ביקשה התובעת, ביום 23.05.14, לצרף את הכרעת הדין, אשר ניתנה בהליך הפלילי כראיה בתובענה האזרחית. יתרה מכך, ביום 25.12.14 - מספר ימים לאחר מועד מתן פסק-הדין בערעור, ומשהכרעת הדין הפכה חלוטה - נתבקשו הצדדים להשלים את סיכומיהם בתובענה זו. נראה, איפוא, כי גם בשלב זה, היה בידי הנתבע 1 להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את הכרעת הדין המרשיעה, בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות, ומשלא עשה כן - אין לו להלין אלא על עצמו. למעלה מן הנדרש, אציין, כי אפילו היה הנתבע 1 מגיש בקשה להבאת ראיות לסתור - לא היה כל מקום, בנסיבות העניין, להיעתר לה. זאת שכן, הראיות אשר הובאו הן על-ידי המאשימה והן על-ידי הנאשם, במסגרת ההליך הפלילי - אשר נמשך למעלה מארבע שנים, ואשר בגדרו הורשע הנתבע 1 - נבחנו היטב בפסק-הדין הפלילי. כמו גם, לא עלתה כל טענה, כי נפל פגם בהליך הפלילי; כי ייצוגו של הנתבע 1 היה כושל; או כי בית-המשפט השלום מנע ממנו הגשת ראיות. עוד יש להזכיר, כי הנתבע 1 משך את ערעורו על הכרעת הדין, כך שהכרעת דינו של בית-משפט השלום הפכה לחלוטה.

לאור האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא, כי הכרעת הדין, בעניינו של הנתבע 1, על קביעותיה העובדתיות ומסקנותיה, הינה בעלת ערך ראייתי "כמעט מכריע" בתובענה שלפניי."