שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי

1. כללי
על-פי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, התיישנות מהווה טעם ראשון במעלה לדחייתה על-הסף של תובענה. כדי לקבוע אם אכן התיישנה תובענה, יש לברר מתי נולדה עילת התביעה. השאלה מתי נולדה והושלמה עילת התביעה, היא שאלה שבעובדה והדבר תלוי בנסיבות העניין {ראו, לדוגמה, ת"א 231/97 אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ נ' הלפרט יצחק, פדאור 99(5), 557 (1999)}.

התיישנות התביעה משמשת נימוק ראשון כאשר באים לבקש את דחייתה של תובענה על-הסף וזאת רק במקרה ועסקינן בעניין פשוט ולא מורכב עובדתית. מגמת בתי-המשפט היא להימנע מלתת פירוש להוראות התיישנות באופן מילולי, והנטיה היא לתת להן משמעות מצמצמת. במקרה ובית-המשפט ימצא לנכון לדחות טענת ההתיישנות בשלב המקדמי, עדיין לא נסתם עליה הגולל, שכן, לעיתים נדרש בירור עובדתי מסובך יותר בכדי שתתקבל טענת ההתיישנות {ע"א 268/94 קבוצת מגדלי ירקות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(א), 65}.

לצורך בירור סיכוי זה יש לצאת מתוך הנחה, שכל העובדות שפורטו בכתב התביעה הן נכונות {בג"צ 254/73 צרי חברה פרמצבטית וכימית בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד כח(1), 372 (1974)}. הסירוב לעריכת חקירה עובדתית מקיפה במסגרת בירור טענה מקדמית אודות התיישנות התביעה אינו מסוגל לפגוע בזכות מהותית של הנתבע, אם הוא אכן זכאי לכך שהתביעה תידחה בשל התיישנות, אלא, לכל היותר, לדחות את שעת ההכרעה האמיתית בנדון.

ב- רע"א 3194/98 {בית שקמה נ' בוסקילה, תק-על 98(2), 39 (1998)} קבע כב' השופט ש' לוין כי:

"ראוי שההחלטה בעניין התיישנות תתקבל בתום שמיעת הראיות שבגדר פסק-הדין יוכל בית-המשפט לתת את דעתו לחומר הראיות שלפניו כדי לברר מתי קמה עילת התביעה."

בבסיסה של טענת ההתיישנות טעמים רבים. ואלה הם:
האחד, "נזק ראייתי" הנגרם לנתבע. מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתְחוֹם את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו;

השני, העוסק בחזקה לפיה, שיהוי בהגשת תביעה למשך פרק זמן ארוך דיו - מראה ומצביע על ויתורו של תובע מלתבוע את זכויותיו.

השלישי, העוסק בצורך להגן על הנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. כלומר, כאשר התובע נמנע מלתבוע במשך תקופה ארוכה, התנהגות זו, יוצרת מצג כלפי הנתבע ושהנתבע מסתמך עליו, פועל על-פיו ומשנה את מצבו;

הרביעי, העוסק בקיומו של אינטרס ציבורי שזמנו המוגבל של בית-המשפט יוקדש לטיפול בבעיות עכשוויות ושלא יידרש בית-המשפט לדון בעניינים אשר אבד עליהם הכלח ושהוגשו זמן רב לאחר התגבשות עילת התביעה;

בקביעת תקופת התיישנות, ניתן יהיה לוודא כי תובעים יתבעו את זכויותיהם בתוך זמן סביר ובתוך תקופת ההתיישנות שאם לא יעשו כן, "יועבר מסר" לנתבע לפיו התובע ויתר על זכותו לתבוע.

כאשר עסקינן ב"נזק ראייתי", אין ספק כי הימנעות מהגשת תביעה לתקופה ארוכה, לעיתים, גורמת "נזק ראייתי" שכן, ייתכנו מקרים בהם זכרונו של נתבע "בוגד בו" והוא איננו זוכר פרטים על אירוע התביעה. לעומת זאת, באם התביעה היתה מוגשת בסמוך לאירוע הנתבע או בתוך זמן סביר, אזי, היתה יכולת לנתבע לשחזר בזכרונו את אשר קרה, ובכך הגנתו לא היתה נפגעת {דוגמה לפיה הנזק הראייתי נגרם על-ידי התובע}.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 9152/06 {יצחק סרפר נ' גלודוץ פיטר, תק-עב 2007(1), 9917 (2007)} עסקינן בבקשה לסילוק על-הסף מחמת התיישנות ושיהוי. כב' השופטת שרה מאירי קבעה כי:

"מדובר בתביעה... אשר הוגשה כ-20 שנה לאחר התגבשות עילת התביעה."

על-כן, אין ספק כי המדובר בהתיישנות עילת התביעה.

דווקא מקרה זה, ממחיש את טענת הנזק הראייתי. הגשת תביעה כעבור 20 שנה מיום התגבשות עילת התביעה, גרם לנתבע להסתמך על מצג התובע, לפיו, התובע מוותר על תביעתו. זאת ועוד. כאשר מוגשת תביעה בפרק זמן זה (20 שנה), סביר להניח כי הנתבע לא שמר על ראיותיו מחמת המחשבה כי "התובע ויתר לו".

2. שיהוי ו"נזק ראייתי"
מקובל כיום, "לבחון את טענת השיהוי בהקשר של נזק ראייתי, שעלול להיגרם למי שההליך המשפטי נגדו עלול לגרום נזק מסוג זה בשל חלוף הזמן" {דברי כב' השופטת ג'ני טנוס ב- בש"א (עכו) 3647/07 אוזן מיכאל ואח' נ' איאד פאעור ואח', תק-של 2007(4), 23761 (2007)}. "שיהוי בהגשת תביעה נוצר מקום בו יש בהשתהות בפניה לבית- המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. לפיכך, בכדי שייקבע כי תביעה הוגשה בשיהוי על הנתבע להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה; או כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה; או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום-לב מצד התובע" {דברי כב' השופט גרוניס ב- רע"א 8630/05 ניר שיתופי נ' עיריית הוד השרון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); וראו גם ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 (2003); ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3), 749 (1991); ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי, פ"ד יח(1), 47 (1964)}.

יסודותיה של טענת השיהוי, המועלית במשפט האזרחי ושאלת היחס בין טענת השיהוי לבין טענת התיישנות נדונה ב- ע"א 6805/99 {תלמוד תורה הכללי והישבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 (2003)}, שם נקבע כי טענת שיהוי הנטענת בתוך תקופת ההתיישנות הינה טענה קשה להוכחה שכן מבוקש בה לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ובכך למעשה, לחסום את גישתו של תובע לערכאות. לאור הנ"ל נקבע כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר במקרים קיצוניים, בהם יוכיח הנתבע כי התובע "ויתר" על תביעתו וכתוצאה מוויתור כאמור, שינה הנתבע את מצבו לרעה {מקרה אחר הוא כאשר הנתבע הוכיח כי השיהוי נגרם כתוצאה מחוסר תום-ליבו של התובע}. יודגש כי בטענת שיהוי נדרשת רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לה.

ב- עב' (חי') 468/05 {אליאזוב ריבה נ' גיל זוהר בע"מ, תק-עב 2006(1), 2129 (2006)} נדונה השאלה האם פוטרה התובעת בנסיבות המצדיקות את שלילת או הפחת פיצויי הפיטורים. כב' השופט אלכס קוגן קבע, כי במקרה דנן, הצליחה הנתבעת להוכיח כי התובעת השתהתה בתביעה.

על-כן, נקבע כי בגין אותו שיהוי שהוכח לבית-המשפט, נגרם לנתבעת "נזק ראייתי". לאור הנ"ל, כב' השופט הנכבד, לא חייב את הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי הצמדה וריבית והוצאות משפט.

ב- ת"א (חי') 5538/06 {קון יעקב נ' אנוסוב איגור ואח', תק-של 2007(4), 11612 (2007)} נפסק מפי כב' השופט ש' לבנוני:

"25. אנוסוב טוענים כי ככל שלא תתקבל טענת ההתיישנות ראוי לסלק את התביעה מטעמי שיהוי. אכן, אין לי ספק כי קיים שיהוי עצום בהתנהלותו של קון ואולם נהיר לי כי ככל שלא הייתי שועה לטענת ההתיישנות, טענת השיהוי לא היתה חוסמת דרכו של קון. שלא כשיטתם של אנוסוב איני סבור כי נגרם נזק ראייתי למי מבעלי הדין, בעקבות הגשת התביעה בשיהוי. לכל אורך הדרך היו הצדדים מיוצגים. פרטי הסכסוך, לאורך שנים, תועדו כל העת והם פרוסים לנגד עיניי באופן שלא התקפחה כל זכות ראייתית של מי מבעלי הדין, לנוכח הנתון האמור."

3. הגשת תביעה בחלוף חמש שנים
ב- ד"מ (ת"א-יפו) 9055/06 {אורי הלפרין נ' נטע רמות, תק-עב 2007(1), 6315 (2007)}, נדונה תובענה לתשלום פיצויי פיטורים והפרשים בגין דמי נסיעה. בדחותה את התביעה קובעת כב' השופטת יהלום הדס:

"עוד יש לציין את העובדה שהתביעה הוגשה באיחור ניכר, בחלוף כחמש שנים, שעה שנגרם לנתבעת נזק ראייתי כתוצאה מהאיחור, כאשר היא גרה כיום בירושלים, אינה קשורה לגן, אינה עצמאית אלא - לדבריה - שכירה במשרד החינוך.

8. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה."

4. שיהוי בהגשת תביעה - עילת תביעה קמה במועד הפרישה - דחיית טענת "נזק ראייתי"
ב- עב' (ת"א-יפו) 6389/03 {רחל אנטוורג נ' שירותי בריאות כללית, תק-עב 2007(2), 1561 (2007)}, נדונה טענה לפיה, אין לקבל את תביעת התובעת משום שהתובעת גרמה לנתבעת "נזק ראייתי" משום שהתובעת השתהתה בהגשת התביעה. בדחותו טענה זו קובע כב' השופט אילן איטח:

"44. עם-זאת, טרם סיום, אתייחס גם לטענתה של הנתבעת לפיה אין לקבל את התביעה משום שהתובעת גרמה לה, משום השיהוי הרב בהגשת התביעה, לנזק ראייתי, אשר בגינו אינה יכולה להוכיח הגנתה. לא קיבלתי טענה זו, שכן על-אף שעילת תביעתה העיקרית של התובעת התיישנה, עילת תביעתה החלופית קמה לה במועד פרישתה. התובעת סיימה עבודתה עבור הנתבעת רק בשנת 2000, והגישה תביעתה בסמוך למועד זה, כך שלא ניתן לומר כי גרמה נזק ראייתי כלשהו לנתבעת אשר בגינו יש לדחות תביעתה. משעילת התביעה קמה רק במועד הפרישה היה על הנתבעת להיערך לכך לצורך הוכחת טענת "פרעתי" שרק מכוחה יכולה הנתבעת להיות פטורה מתשלום פיצויי פיטורים בעת הוצאת התובעת לגמלאות מטעמי גיל.

הנתבעת טענה כי לשם הוכחת הגנתה נזקקה למסמכים בני למעלה מ-30 שנה, ורק בשל התמהמהותה של התובעת בהגשת התביעה לא יכולה היתה להשיג את אותם מסמכים; ואולם, הנתבעת הצליחה למצוא מסמכים ישנים יותר הנוגעים לחברות קיבוץ אחרות שהעסיקה (ראו המסמכים בנספח ז' לתצהירו של מר גולני), והעובדה שלא מצאה מסמכים דומים הנוגעים לתובעת, אינה יכולה להיות מיוחסת אך לנזק ראייתי שגרמה לה התובעת, אם בכלל."

5. שיהוי - הסכם עבודות בניה
ב- ת"א (ת"א-יפו) 33546/03 {לוי יוסף ובניו בידוד ואיטום בע"מ נ' טללי הנגב בע"מ, תק-של 2007(4), 22036 (2007)}, טענה התובעת כי על הנתבעת לשלם לה יתרת הכספים המגיעים לה בגין עבודות שביצעה. הנתבעת טענה כי המדובר בתובענה קנטרנית שהוגשה שנים רבות לאחר התגבשות עילת התביעה. בנוסף, הנתבעת טענה כי היא איננה יכולה להפריך את טענות התובעת שגובשו לכתב תביעה רק בשנת 2003 בחלוף מעל 7 שנים מאז בניית הפרוייקט בשנת 1995. כמו-כן, טענה הנתבעת כי התנהגותה של התובעת אשר פנתה לתובעת רק בחלוף שנים מהמועד המצויין על פני המסמכים גרם לנתבעת נזק ראייתי כבד.

נפסק מפי כב' השופטת עינת רביד:

"שיהוי
14. הנתבעת טוענת כי התביעה הוגשה בשיהוי כבד ביותר אשר משמעותו והשלכותיו צריכות להיות דחיית התביעה. כפי שקבעתי בתחילת דברי לא מצאתי כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בעניין תיק זה. אולם אני מוצאת לנכון לדון גם בטענות השיהוי, אשר גם בה יש מן הצדק...

16. התובעת לא הוכיחה כי במהלך כל אותם שנים פנתה לנתבעת בדרישה לשלם את הסכום לו היא תובעת. התביעה הוגשה למעשה כ-8 שנים מאז הבניה בכפר רות ולמעלה משש שנים מאז בוצע התשלום האחרון. ללא ספק מדובר בזמן ארוך מאוד אשר גם אם אינו עומד בגדרי חוק ההתיישנות הקיים כיום, הרי שיש בו כדי להצביע על ויתור על הזכות וזניחה של טענות. יתר-על-כן, יש ממש בטענת הנתבעת כי פרק הזמן שחלף יצר אצלה הסתמכות והבנה כי יחסיה עם התובעת נסתיימו ועל-כן לא נשמרו עוד מסמכים בנדון.

17. לפיכך אני מוצאת כי התובעת גרמה בשיהוי נזק לנתבעת שהוא נזק ראייתי כבד. נתתי אמון בעדות שירי כי הנתבעת לא שמרה את המסמכים אודות הפרוייקט בשל הזמן הרב שחלף ובשל היעדר כל אינדיקציה לכך שהנתבעת צפויה להיתבע בגין פרוייקט זה במהלך זמן רב. יתר-על-כן, נתתי אמון בעדות שירי שכתוצאה מן השיהוי הזה לא ניתן היום לקבל את עדותם של מי שהיו עובדי הנתבעת ופעילים בפרוייקט ששניהם אינם עובדים עוד אצל הנתבעת ואחד מהם בחו"ל והשני לא ידוע היכן הוא."

6. שיהוי - אספקת סחורה
ב- ת"א (ת"א-יפו) 46712/04 {פורתי אברהים נ' חנאסב שמואל ואח', תק-של 2007(4), 14104 (2007)}, נדונה תביעה כספית בגין אי-תשלום של סחורה. כב' השופט שינמן יעקב קבע במקרה דנן:

"מאידך אני סבור, כי בדין העלו הנתבעים את טענת השיהוי.

כמעט חלפו להם שבע שנים עד שהגיש התובע את תביעתו, והוא לא נתן כל הסבר מניח את הדעת, מדוע השתהה זמן כה רב, בטרם נקט בהליכים משפטיים למימוש זכויותיו, אם סבר כי קיימות לו זכויות שכאלה.

יתר-על-כן, בכל אותה עת אפילו מכתב התראה לא נשלח על-ידי התובע לנתבעים.

לטענת הנתבע, נגרם לו נזק ראייתי קשה ביותר, עקב השיהוי הרב בו נקט התובע, שכן באותה תקופה, נפרצה הכספת שבחנותו, מסמכים וקבלות חתומים על-ידי התובע, לפיהן אישר התובע בכתב, כי החוב שולם לו בגין שני המשלוחים של הסחורה, נגנבו ונעלמו, והנתבע לא יכול היה להוכיח גם באמצעותם, כי הנתבע משקר, בעת שטען כי לא קיבל את התמורה בגין המשלוחים.

חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע בסעיף 27 שבו כי:

'אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי.'

משכך, אף-על-פי שהתביעה הוגשה, בלא שחלה תקופת ההתיישנות, יכולה תביעתו של התובע להיות נגועה בשיהוי (ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הוועדה המקומית, פ"ד נז(5), 433).

התובע לא ידע ליתן הסבר מניח את הדעת, מדוע במשך שנים לא נקט בכל צעד ממשי, לגביית החוב הנטען. בכל אותן שבע השנים אפילו מכתב התראה לא שלח, שזה המינימום הנדרש, כדי להראות כי לא ויתר על החוב.

לנתבע נגרם נזק ראייתי, כשאבדו או נגנבו כל הקבלות והמסמכים שהיה בידו, ובאמצעותם יכול היה להזים את טענות התובע כי לא קיבל כל תמורה, בניגוד לטענות הנתבע כי התובע קיבל בשתי הזדמנויות שונות 11,000$. יתר-על-כן לטענת הנתבע, רק משנודע לתובע, כי מסמכים אלו נגנבו הוא החליט לנסות ולנצל את המצב כדי לתבוע את הסכום בגין המשלוחים, מתוך הנחה שבהיעדר המסמכים יקשה על הנתבע להוכיח את טענת התשלום.

כאמור, אני סבור, כי זה המקום ואחד המקרים החריגים, בהם יש לדחות תביעה, בשל טענת השיהוי, אך לא אנקוט בצעד קיצוני זה, שכן גם לגופם של דברים, דין התביעה להידחות...

לא רק עדותו של הנתבע והנתבעת בעניין זה עמדו לנגד עיני, אלא גם העובדה כי התובע במשך כמעט שבע שנים לא הגיש את תביעתו, הוא נקט שיהוי בלתי-סביר ובלתי-מוצדק, וגרם לנתבע נזק ראייתי כאשר זה האחרון לא יכול היה להציג את הקבלות שהיו בידיו, לגבי תשלומים אלו, ושנגנבו עת נפרצה הכספת בעסקו...
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני מגיע למסקנה, כי התובע לא הוכיח תביעתו, כי לא הרים את הנטל המוטל עליו. מאידך, הנתבע הוכיח, כי קיבל בפועל רק שני משלוחים, בגינם שילם את מלוא התמורה."

7. שיהוי - חישוב עמלות
ב- ת"א (כ"ס) 7019/01 {בני קירון נ' סופר פלסט בע"מ, תק-של 2003(2), 779 (2003)}, נפסק מפי כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע:

"... נזק נוסף שנגרם לנתבעת הוא נזק ראייתי שכן כיום, בחלוף שמונה שנים מתחילת המערכת העסקית, קשה לה להביא ראיות בהסתמך על הזיכרון.

על כך השיב בא-כוח התובע, כי התובע לא קיבל פירוט של אופן חישוב העמלות, ולכן לא יכול היה לוותר על זכותו על-פי ההסכם, כי סבר בטעות שהוא מקבל לפי 7%. התובע רומה, ומשלא ידע כי הנתבעת מוליכה אותו שולל, לא יכול היה לוותר על זכותו או להסכים לשינוי.

ההלכה הפסוקה קובעת כי:

'אכן, ייתכן מצב בו צד לחוזה יחשב כמי שוויתר על זכות חוזית, ויתור העשוי להיחשב כשינוי בתנאי החוזה מכוח ההתנהגות. התנאי לכך הינו שהוויתור יהא לאורך זמן, כשהצד השני פעל בהסתמך עליו.' (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר, פ"ד מז(2), 517, 520-519)

לעניין זה יפים הדברים שנאמרו ב- ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, תק-על 92(2), 2411:

'כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת-הדעת לסטות מהוראות החוזה... תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור... יהיה, בחוזים מסוג זה, קיומו של דפוס התנהגות מתמשך לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם...'

משמע, שינוי תנאי חוזה יכול להיעשות גם בדרך ההתנהגות, כאשר מהראיות עולה דפוס מתמשך של פעולה משותפת, העומד בניגוד לתנאי ההסכם המקורי. ברם, בענייננו קשה לראות בהסכמתו של התובע משך כל השנים לתשלומים ששולמו לו על-ידי הנתבעת, משום ויתור מצידו על זכותו לקבל את העמלות היחסיות לפי החישוב המוסכם. שני הצדדים הודו כי התובע לא ידע לאורך השנים את הנתונים הרלוונטיים לחישוב העמלה המוסכמת - לא את המחירון ללקוח, לא את היקף ההזמנות, ולא את עלות התבניות. בהיעדר ידיעה - אין לייחס לתובע ויתור על זכות.

אמנם, התובע היה בעמדת נחיתות מול הנתבעת, והוא הודה כי לאורך השנים לא עמד על דרישתו המקורית לקבל מהנתבעת פירוט של אופן חישוב העמלה (במובן של מספר המוצרים שנמכרו כפול העמלה למוצר). נכון, כי אילו היה התובע עומד על זכותו זו, יכול היה לראות כי העמלה השקלית אינה משתנה לאורך החודשים והשנים ובכך היה לו בסיס מספיק להבין כי הנתבעת סוטה מן ההסכמה המקורית. ואולם, משלא עמד על כך, והנתבעת לא סיפקה לו את המידע מרצונה, אין לראותו כמי שידע על השינוי וויתר על הזכות לקבל את עמלתו לפי ההסכמה המקורית.

אשר להסכמה הנקודתית שהיתה ביחס למיכל המים בשנת 1993, כאשר התובע דרש 2.96 ש"ח לפי חישובו ובסופו של דבר הסתפק ב-2.50 ש"ח - אין ללמוד מכך כי התובע ויתר על זכותו לחישוב העמלה כמוסכם, אלא סביר יותר לקבוע, כגרסת התובע, כי בפי רוני היו נימוקים לחישוב המחיר כפי שנעשה (עלויות גבוהות, סגירת מחיר עם הלקוח בשונה מהצעת המחיר הראשונית וכו') והתובע קיבל את הסברו."

8. שיהוי - ניהול משא-ומתן
ב- רע"א 9041/03 {עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-על 2005(3), 2111 (2005)}, נפסק מפי כב' הנשיאה, השופטת ד' ביניש:

"במקרה שלפנינו חיכה המבקש חמש שנים תמימות לאחר תום המשא-ומתן בין הצדדים בטרם הגיש תביעתו. התברר כי השיהוי בהגשת התביעה מעבר לתקופת ההתיישנות, גרם למדינה לנזק ראייתי, שכן התיקים מהתקופה הרלוונטית בוערו. אשר לאינטרס הציבורי, יש להביא בחשבון כי אינטרס זה מצדיק עידוד מגמה של ניהול משא-ומתן בין צדדים. אם כל מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא-ומתן ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יהיה בכך כדי לפגוע בנכונות צדדים יריבים ליצור תקשורת מכל סוג שהוא ובוודאי יפגע הדבר בנכונותם לנהל משא-ומתן. השפעה "מצננת" זו על נסיונות להגיע לפשרה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי לפתור מחלוקות בדרך של הסכמה ותוך התחשבות הדדית, מבלי לפנות לערכאות משפטיות (ראו: ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3), 345, 350). ככלל, נוכח שיקולים אלו, אין לראות בניהול משא-ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי-המשפט כמדיניות משפטית ראויה. עם-זאת, נאמנים לגישה שאין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל, ניתן לומר כי לא כל מקרה בו היתה חליפת מכתבים בין צדדים תזכה לפטור אוטומטי מתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות רק בשל טענה כי מדובר היה במשא-ומתן לצרכי פשרה. יש לבחון, איפוא, כל מקרה לפי נסיבותיו."

9. שיהוי - היעדר אפשרות לצלם את מקום האירוע והיעדר בדיקת התובע
ב- ת"א (חי') 136/98 {סלים דאוד חסון נ' נכס - סוכנויות ושיווק אמירון 1970 בע"מ (מחיקה 30.8.01), תק-מח 2006(3), 13283 (2006)} נפסק מפי כב' השופטת ש' וסרקרוג:

"זאת ועוד, טוענים הנתבעים, כי משהשהה התובע את הגשת תביעתו, גרם להם נזק ראייתי. נמנעה מהם האפשרות לצלם את מקום האירוע, על-פי מצבו, קרוב למועד האירוע, וכן נמנעה מהם האפשרות לבדוק את מצבו הבריאותי של התובע בסמוך למועד הפגיעה. נזק זה, היה על-פי הנטען, בייחוד בנוגע לנתבעים, שהם הבעלים של המבנה, אשר כלל לא ידעו על האירוע, טרם הוגש כתב התביעה.

לאור האמור, טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה על-הסף...

לא זו בלבד, אלא ששיהוי, בבחינת עצם חלוף הזמן, אינו מצדיק דחייתה של תביעה לגופה, מבלי שמתווסף דבר מה נוסף למרכיב הזמן, או הנובע ממנו, ואשר יש בו כדי להשפיע על התביעה וניהולה (ראו הערותיי ב- ת"א (חי') 733/98 תקרורי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2005(1), 1284 (2005)). כך, לדוגמה, דבר מה נוסף יכול להיות בדמות קיומו של נזק ראייתי מוכח.

9. נראה כי במקרה זה, לא משתכלל הנזק הראייתי לכדי כזה שיצדיק קבלת טענת השיהוי. כל טענה אחרת של הנתבעים בהקשר זה לא הוכחה ובוודאי שאמירתו, אם זו נאמרה, של התובע כי אין בכוונתו להגיש תביעה, אין היא בגדר ויתור על זכותו לתבוע את נזקיו.

לפיכך, הגם שהיה שיהוי משמעותי בהגשת התביעה - וככל שיכול שנתון זה יילקח גם הוא בחשבון בקביעת משקלן של כלל הראיות, שיוצגו - אין בו כדי להצדיק דחייתה של התביעה על-הסף."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי