דיני הראיות -הלכה למעשה
הפרקים שבספר:
- פתח דבר
- הקדמה
- סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
- הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
- סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
- עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
- עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
- עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
- הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
- אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
- אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
- קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
- הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
- הודיה [סעיף 12 לפקודה]
- גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
- עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
- תצהירים כללי
- ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
- מהו הדין באשר למותו של המצהיר
- חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
- מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
- מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
- תחולת הדין הפלילי
- חקירה בעל-פה
- שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
- ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
- חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
- חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
- חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
- תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
- צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
- חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
- שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
- תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
- הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
- הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
- תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
- חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
- רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
- תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
- רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
- קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
- אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
- רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
- חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
- העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
- העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
- העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
- מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
- קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
- עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
- ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
- ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
- שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
- תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
- ראיות חסויות - מבוא
- חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
- חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
- ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
- עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
- עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
- עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
- עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
- עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
- תחולה [סעיף 52 לפקודה]
- חסיון עיתונאי
- החסיון בהליך גישור
- משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
- עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
- ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
- ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
- חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
- חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
- הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
- המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
- חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
- חקירה ראשית
- חקירה נגדית
- חקירה חוזרת
- מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
- הימנעות נאשם מלהעיד
- בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
- עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
- מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
- נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
- דוקטרינת הנזק הראייתי
- הפן הדיוני-ראייתי
- הפן הנזיקי-מהותי
- דיני נזיקין
- קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
- גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
- מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
- שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
- רשלנות עורכי דין
- נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
- רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
- דוגמאות ותקדימים
משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:"53. משקלה של עדות
ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית-המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט."
סעיף 53 לפקודת הראיות קובע שערכה של עדות בעל-פה ומהימנותן של עדים, הם עניין שעל בית-המשפט להחליט בו, על-פי התנהגות העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.
כאשר המדובר הוא בעדות יחידה, הרי לעיתים אין המדובר הוא במשימה פשוטה, ולא יהיה קל לבית-המשפט לקבוע, אם יכול הוא להאמין לאותה עדות שמונחת בפניו.
אותות האמת, אינן עולים בדרך-כלל דווקא מהתנהלות עד על דוכן העדים, אלא ממכלול הנתונים העובדתיים או ההסברים המאמתים או סותרים את גרסותיו של העד.
על בית-המשפט להשוות את עדותו של העד עם הראיות האחרות, ולהגיע, על יסוד ראיה כוללת, לידי קביעת ממצאים.
לערכאה הדיונית יתרון בולט בכל הנוגע להערכתן של הראיות, עקב ההזדמנות שניתנה לה להתרשם מהעדים באופן ישיר ובלתי-אמצעי {ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150 (2000); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632 (2000); ע"פ 5928/99 גלדסון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 551 (1987)}.
הלכה מושרשת היא כי בית-משפט רשאי לפצל עדות כאשר הדבר נדרש, והדבר נעוץ הן בסעיף 53 לפקודת הראיות והן בפסקי-דין רבים של בית-המשפט {ראה למשל ע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169 (1984); ע"פ 403/89 נשהאד בן רובחי עבדול חי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4), 610 (1992)}.
ההלכה הכירה בכלי של "פלגינן דיבורא" כאשר חלקים מהעדות אינם נמצאים אמינים ובית-המשפט רוצה לאמץ מתוך דברי העד רק את החלקים אשר הוא שוכנע במהימנותם {ע"פ 7255/14 מוחמד אנטקלי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 1356 (2016)}.
דרך המלך בניהול משפט אזרחי הינה בדרך של העדת העדים ובעלי הדין בפני השופט הדן בעניין. בדרך זאת יעלה בידי השופט להתרשם באופן בלתי-אמצעי מן העדויות המובאות בפניו ומהתנהגות העדים. כך אף יוכל השופט היושב בדין להתחקות אחר "אותות האמת המתגלים המשך המשפט" {סעיף 53 לפקודת הראיות}.
ב- רע"א 3810/06 {י. דורי את צ'קובסקי בניה והשקעות בע"מ נ' גולדשטיין ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (24.09.07)} קבע בית-המשפט כי "נקודת המוצא לדיון היא עדיפותה של העדות בין כתלי בית-המשפט". גם היום כמו בעבר אין תחליף להתייצבותו הפיזית של עד בבית-המשפט לעדות חיה, כך שעה שקיימת חשיבות רבה לבחינת מהימנותו של העד {ראה גם רע"א 6021/05 Ruth Simon Sharp נ' בנק לאומי לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.08.05)}.
בית-המשפט מודע לקשיים העלולים להביא למסקנות שגויות בהערכת עדויות על-פי התרשמות, אך גם כך זהו כלי ראשון במעלה בידי בית-המשפט, המסייע לו להגיע לפסק-דין צודק {תנ"ג (ת"א) 15718-10-14 MR Dion Jannou נ' רם אריה פרומן, תק-מח 2016(1), 10045 (2016)}.
כאשר פונה בית-המשפט לבחון מהימנותו של עד, עומדים לרשותו ארבעה מבחנים בסיסיים {ת"א (ת"א) 23617/04 גבאי רמי ואח' נ' ליפשיץ ליאת ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת"א (ק"ג) 1396/07 אלכסנדר פורטנוי נ' "קרנית" - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}:
הראשון, מבחן ההתרשמות. מבחן ההתרשמות הישירה מהתנהגות העד על דוכן העדים.
מבחן זה, "מגלם את הכלי המרכזי של בית-המשפט בהערכת מהימנותם של עדים, ומטבע הדברים שחשיבותו מתעצמת במקום שמבחני "ההשוואה" ו"האישיות" אינם ישימים... מבחן ההתרשמות משקף את התרשמותו הישירה והבלתי-אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות. מבחן זה, הינו, בעיקרו מבחן של "תחושה" להבדיל ממבחן של "הגיון ושכל ישר" {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1599}.
השני, מבחן ההשוואה החיצונית. השוואת דבריו של העד עם דברים שאמר במקום אחר, או עם דבריהם של עדים אחרים.
עיקרו של מבחן זה "ב"השוואה" של דברי העד לראיות אחרות, הן לדברים שנאמרו מפי אחרים, בעדות או בדרך אחרת; והן לראיות חפציות ולמסקנות המתחייבות מהן" {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1602}.
השלישי, מבחן ההשוואה הפנימית. העמדת דברי העד במבחן של היגיון ושכל ישר.
עיקרו של מבחן זה "בבחינת העדות כשלעצמה באמת-מידה של היגיון ושכל ישר. בחינה זו, רצוי שתיעשה בכל מקרה, שהכלל הוא: שעל השופט להיזהר ולהימנע מלהעריך עדויות "על-פי הרגשות סתומות ועמומות", ועליו להשתדל "להעלות את שיקולו מעל לסף תודעתו ולנתח את העדויות לאור ההגיון והשכל הישר" {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1603}.
הרביעי, מבחן האישיות. בדיקת ההשלכה האפשרית של אופיו של העד. "למושג "אישיות"בהקשר זה משמעות רחבה והוא כולל: את אופיו של העד, את מצב בריאותו, את עברו ואת זיקתו לעניין נשוא הדיון - לרבות הטרדתו או הפחדתו - וכיוצ"ב גורמים המשליכים על בחינת מהימנותו" {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1605}.
המבחנים הקבועים בסעיף 53 הינם מהותיים, וכלי המדידה העיקריים המשמשים להפעלתם הם הכושר השיפוטי, נסיון החיים והתבונה האנושית {ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 221 (1993)}.
הפעלת המבחנים נעשית, ראשית לכל, באמצעות ההתרשמות הישירה והבלתי-אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות {י' קדמי על הראיות, כרך ג, 1350}, אולם ההתרשמות הישירה מהתנהגות העדים אינה הכלי הבלעדי להכרעה בסוגיית המהימנות {ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 265 (1994)}.
מדובר במבחני יסוד שאין בהם כדי ליצור רשימה סגורה של הנתונים שיש בהם כדי להשפיע על הכרעתו של בית-המשפט לעניין מהימנותו של עד או נאשם או בעל דין במשפט אזרחי.
המושג "אותות האמת המתגלים במשך המשפט", כלשון סעיף 53 לפקודת הראיות, אינו כולל רק אותות וסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים.
משמעותו רחבה, ועיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית-המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד {ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 393 (1980); ראה גם ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 62 (1981); ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 1111, 1115 (2002); ע"פ 8146/09 אלי אבשלום נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"א (ק"ג) 1396/07 אלכסנדר פורטנוי נ' "קרנית"- הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"ק (פ"ת) 1664/07 אלון עמיצור נ' אדיב אליהו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
יפים לעניין זה דבריו של בית-המשפט ב- ע"פ 949/80 {שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 62 (1981)} לפיהם:
"למותר להוסיף כי הביטוי 'אותות האמת שנתגלו במהלך המשפט' אינו מתייחס דווקא לסימנים העולים מפניו ומתנועותיו של העד בזמן מתן העדות, אלא הוא מתייחס לתהליך ההשוואה של הדברים, שהושמעו על-ידי העד, עם ראיות אחרות או בחינתן על-פי ההיגיון וניסיון החיים, העומד לבית-המשפט לעזר, בעת שהוא מתמודד עם הראיות, המחייבות סינון והמסייעות להכרעה בין הגרסות..."
{ראה גם ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 205 (2002)}
נעיר כי הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות מתייחסת הן למישור הפלילי והן למישור האזרחי.
יש לקבוע כי המושג של "מהימנות" הינו כלי שלתוכו נצברים מכלול של גורמים בין ישירים ובין נסיבתיים, המשפיעים בסיכומו-של-דבר על שיקול-דעתו של בית-המשפט בבואו להכריע בשאלות של מהימנות.
יש לציין כי לשאלת המהימנות חשיבות מירבית ואף התייחסות שונה במסגרת המשפט הפלילי וזאת, כפועל יוצא, מן השוני הקיים בין ההליכים הפליליים לאזרחיים בשאלת נטל ההוכחה.
י' קדמי גורס בספרו {שם, 1621} כי ישנם מספר שיקולים שיש לקחת בחשבון להערכת מהימנותו של עד. ואלה הם: גירסה המועלית לראשונה בבית-המשפט; עדות "מעושה" - תיאום עדויות; עד החוזר בו מעדות מוקדמת או מאוחרת; שכחה של פרטים; אי-התאמה בין עדויות; "זיכרון מופלג"; "הכחשה כוללת"; ראיות "סיוע"; הליכי חקירה פסולים; ריענון הדדי של עדים; עדות כבושה; ידיעת פרטים מסבכים; שיקולים שבמבחן ההגיון והשכל הישר; דיוק, שחזור מדוייק; עקביות; סירוב להשיב בחקירה שכנגד; זיקת תלות בבעל דין; הפכפכותו של עד; מסירת עדות מדורגת; קירבה משפחתית; מניע ורקע; הימנעות מעדות במשפט פלילי.
זאת ועוד. י' קדמי {י' קדמי, שם, 1627} גורס בספרו כי ישנם מספר שיקולים המשפיעים על הערכת מהימנותו של נאשם. ואלה הם: "הסבר מפוקפק"; אי-הבאת ראיה; אי-הצגת שאלה בחקירה נגדית או היעדר חקירה נגדית; היזקקות לעדות שקר; שקרים של עדי הנאשם; הטרדת עדים; הכחשה כוללת; עדות כבושה; התנהגות מפלילה; ידיעת פרטים מסבכים; שקרים של נאשם; התנגשות עם טענת סניגור.
מובהר כי על בית-המשפט מוטלת חובת הנמקה בבואו לקבוע ממצאי מהימנות {ראה לעניין זה גם ע"א 91/50 מדור נ' ביק, פ"ד ה(1), 792 (1951); ע"א 75/59 שטיינר נ' קצין תגמולים, פ"ד יג(1), 680 (1959); א' שטרוזמן "האמת קבורה ב'עדות שמיעה'" המשפט א' (1993), 239; ע"פ 190/82 שאול מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 225 (1983)}.
משקלה הפנימי של עדות נקבע על-סמך שיקולים שבהתרשמות ושיקולים שבהיגיון כגון: הגיונה הפנימי, סדר הפרטים הנמסרים בה {ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1), 62 (1993)}.
כאשר בא בית-המשפט להכריע האם עליו להעדיף עדות שניתנה במשטרה, כאשר נותן העדות חוזר בו ממנה במהלך המשפט, רשאי הוא ליתן אמון בחלק מן הפרטים שמסר העד בהודעותיו במשטרה, בעיקר אם פרטים אלו נתמכים תמיכה ממשית בראיות נוספות או אם יש בפרטים אלה כדי לספק הסבר לעובדה מעובדות האירוע. אימות חלק מן הגירסה משליך, מטבע הדברים, על אמיתות חלקים אחרים בגירסה {ע"פ 1206/92 כוריש נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3), 804 (1995)}.
עדותו של חוקר הנוער יכול שתכיל תיאור מסירת העדות וכל מה שקורה בזמן מסירת העדות, אולם מהן המסקנות שניתן להסיק מכך - זהו עניין לבית-המשפט.
חוקר הנוער רשאי לספר לבית-המשפט, אם בדו"ח ואם מעל דוכן העדים, כי בעת גביית העדות זלגו עיני הנחקרת דמעות באמרה דברים מסויימים או שנתקפה בהלה וכיוצא באלה תיאורים.
ואולם, אם יש להקיש מכאן על מהימנות הסיפור או לא, עניין הוא לבית-המשפט לענות בו {דנ"פ 3750/94 יואב דרכי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 621 (1994); ע"פ 532/82 פייבר נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3), 243 (1983); ר"ע 78/84 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 659 (1984); ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 249 (1986)}.