דוגמאות ותקדימים

1. מחדלי החקירה אינם יכולים לסייע בידי המערערת - ע"פ 5236/05 ויאם עמאשה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)
בעניין האמור, טענת המערער, בין היתר, היתה כי המדינה נמנעה מלהביא בפני בית-המשפט ראיות חיוניות העוסקות במידת מעורבותם של שירותי הביטחון הישראליים בפרשה בטענה שאלו נכללות בגדרי תעודת החסיון שהוצאה.

עוד נטען, כי חקירת המשטרה בעניינו של המערער היתה רשלנית ונפלו בה מחדלים של ממש. בהקשר זה טוען המערער לפעולות חקירה חיוניות שלא בוצעו, לרבות הזמנת פירוט שיחות הטלפון ממכשירו הסלולארי, עריכת מסדר זיהוי קולות לשאמס, וכן התחקות אחרי שולחיו של סעיד.

בית-המשפט שלערעור דחה את הערעור וקבע, כי אין ממש בטענתו של המערער לעניין מחדלי חקירה. ומפנה לדבריו של כב' השופט א' א' לוילעניין מחדל חקירתי, ב- ע"פ 557/06 {עלאק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} שם נפסק מפיו, כי מחדלי חקירה אינם מובילים בכל מקרה לזיכויו של נאשם.

כאשר נטענת מפיו של נאשם טענה בדבר מחדלים מעין אלה, על בית-המשפט לבחון אם המחדלים הם כה חמורים ויורדים לשורשו של עניין, עד כי קם חשש שהנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, והגנתו תימצא חסרה ומקופחת.

משקלו והשפעתו של המחדל החקירתי נבחנים לא רק בהתייחס למחדל החקירתי כשהוא לעצמו, אלא תוך שקלולו לאור מכלול הראיות שהונחו בפני בית-המשפט. העדר ראיה שמקורה בחקירת משטרה, ייזקף לחובתה של התביעה בעת שקילת מכלול ראיותיה, ויכול הוא לסייע לנאשם כשבית-המשפט ישקול אם טענותיו מקימות ספק סביר.

לאור קביעה זו, פסק בית-המשפט בתיק דנא, כי המחדלים להם טוען המערער לא גרמו לו עיוות דין ובוודאי שהם אינם מצדיקים את זיכויו. מחד, ניהל המערער בבית-המשפט המחוזי פרשת הגנה מקיפה ונרחבת ואין לומר, כי לא היתה לו יכולת להתמודד עם חומר הראיות נגדו. כמו-כן, לא עלה בידי המערער להסביר מדוע היעדרן של פעולות החקירה אותן הוא מציין או חסרונם של אותן ראיות חיוניות פגע בהגנתו.
מאידך, אף אם זוקפים את מחדלי החקירה האמורים לחובתה של המשיבה, עומד מארג ראייתי נגד המערער ומארג ראייתי זה מוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר ומשכך, קיומם של מחדלי חקירה אלו ואחרים אינם יכולים לסייע בידי המערער.

2. בדיקת פלטי שיחות - ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012), כב' השופטים ע' ארבל, נ' הנדל, י' עמית
ב- ע"א 4584/10 {מדינת יראל נ' רגב שובר} אוחדו שני ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגדרו נתקבלה תביעה נגד המדינה בגין התרשלותה בחקירת פרשיית תקיפה מינית של קטינה ונפסק לתובע פיצוי בסכום של כ- 1.8 מליון ₪. המערערת ב- ע"א 4584/10 היא מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), אשר מערערת על עצם חיובה בנזיקין ולחלופין על גובה הנזק שנפסק לזכות התובע-המשיב והמערער ב- ע"א 4699/10, הוא התובע (להלן: "המשיב"), המלין מצידו על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותו.

בית-משפט המחוזי בתל אביב, ייחס בפסק-דינו חשיבות לשני מחדלי חקירה עיקריים בתיק דנא:

האחד - הימנעותה של המשטרה מלבדוק את יומנו של המשיב.

השני - בדיקת פלטי שיחות טלפון בזק בדירתו של המשיב והטלפון הסלולארי שטען שהיה ברשותו.

בית-המשפט של הערעור, קיבל חלקית את ערעורה של המדינה וקבע כי מחדלי החקירה הנטענים אינם עולים כדי התרשלות ומכל מקום ספק אם ניתן לייחס לכך קשר סיבתי למעצרו של המשיב.

שני "מחדלי חקירה" אלה אינם מנותקים זה מזה, והם נסבים על טענת האליבי של המשיב וטרונייתו כי החוקרים לקו בקיבעון מחשבתי והתרשלו בכך שנמנעו מלבדוק את טענת האליבי כיאות.

בית-המשפט התייחס למחדלי החקירה העיקריים, כדלהלן:

היומן
בבית-המשפט המחוזי, בא-כוח התובע הלין קשות על התעלמותה של המשטרה מאיזכור קיום יומנו של המשיב. בית-המשפט המחוזי פסק, כי עיון כזה היה מלמד, שהתובע נוהג לרשום ביומן מטלות שעליו לבצע. קרוב לוודאי שאילו היה נתפס היומן והיה מוצג בפני התובע, כי אז היה נזכר שביום 13.4.99 רשם לעצמו תזכורת לטפל בחוב פלאפון ושכ"ד של אביו, וכי חוב שכה"ד הוסדר ביום האונס, ממש בשעת ביצוע האונס, דבר שהיה מקצר את מעצרו של התובע באופן משמעותי, והיה מביא לביטול החשדות נגדו עוד טרם הגשת כתב האישום.

בערעור קבע בית-משפט העליון, כי ספק אם קרוב לוודאי שהצגת היומן למשיב על-ידי החוקרים היתה מביאה לביטול החשדות נגדו.

בית-המשפט הבהיר, כי ביום מעצרו של המשיב, אינו מסר כלל טענת אליבי. אין לזקוף זאת לחובתו, שהרי אין לצפות מאדם כי יזכור היכן בדיוק היה ומה בדיוק עשה ביום מסויים בשעה מסויימת כשלושה חודשים קודם לכן.

עוד באותו היום ערכה המשטרה חיפוש בביתו ומצאה את הכובעים ואת משקפי השמש וכן נתפסו "חוברות ומחברות שונות". יומנו של המשיב לא נתפס, ויש להניח כי נעלם מעיני השוטרים. בשלב זה המשיב כלל לא הזכיר את יומנו.

בית-המשפט שלערעור הדגיש, כי המשיב נחקר פעמים רבות לאחר מכן, ולא העלה את נושא היומן. ותמיהה היא, אם היומן היה כל כך חשוב למשיב ולאמו, מדוע לא העלה המשיב את נושא היומן שוב ושוב בפני חוקריו? מדוע הסניגור לא ביקש להציג את היומן בכל הליכי המעצר, אף לא לאחר הגשת כתב האישום שעה שהועלה כבר נושא פלט השיחות, ואף לא בערר לבית-המשפט העליון, שם הוא מאזכר כי המשיב הזכיר את יומנו במהלך החקירה, אך איננו מלין על-כך שהיומן לא הוצג בפני המשיב או לא נתפס? מדוע לא הביאה אמו את היומן או את צילום היומן לסניגור או למשיב? ומדוע אמו של המשיב, בחקירתה מיום 20.7.99, לא העלתה את נושא היומן?

על רקע האמור, בית-המשפט קבע, כי מרחיק לכת עד מאוד לייחס רשלנות לחוקרים, בשל אזכור אגבי של היומן על-ידי המשיב פעם אחת בתוך משפט אחד במהלך אין ספור חקירות.

בית-המשפט העליון קבע, כי בית-המשפט המחוזי, התעלם ממספר קשיים בגרסת האם בהקשר ליומן, כדלהלן:

1. לפחות בחיפוש הראשון השוטרים תפסו "כפי יכולתם" כל מה שניתן לתפוס, וקשה להלום כי היו מוותרים על תפיסת יומנו של המשיב אילו זה היה מונח על שולחנו. אף ראש צוות החקירה, יצחק שטרן, הודה כי ברמת העיקרון היה מקום לתפוס את היומן באופן מיידי.

2. לגרסת האם, היומן נלקח בסופו-של-דבר, אך הדבר לא נרשם במסגרת המוצגים שנתפסו. מעבר לכך שהאם עצמה חתומה על דו"ח החיפוש, קשה להלום כי השוטרים שערכו חיפוש ידעו מראש כי עליהם "להעלים" את דבר קיומו של היומן ולא להזכירו בדו"ח החיפוש. היומן אף לא נכלל בין חומרי החקירה שהועברו לסניגור, ולטענת המדינה, נחשף לראשונה רק במסגרת התביעה דכאן.

3. מה היה לאם להתחנן לשוטרים לקחת את היומן ולהציגו בפני בנה, הרי המשיב היה מיוצג לכל אורך הדרך. היומן היה בשליטת המשיב, וגם לגרסת האם, היא סברה שביומן עשויה להיות טמונה חשיבות רבה ואף טרחה לצלמו מיד לאחר מעצרו של המשיב. על רקע החשיבות הרבה שאמו של המשיב ייחסה ליומן כדי כך שצילמה העתקו מיד בסמוך למעצר בנה, ניתן היה לצפות שעורך-דינו של המשיב יציג בפניו את היומן או את צילום היומן כדי לרענן את זכרונו על קורות אותו יום. וכפי שנזכר לעיל, ניתן היה לצפות כי הסניגור - אשר לאחר החלטת המעצר ניסה ללקט כל בדל ראיה לתמיכה בטענת אליבי - יסתמך על היומן.

לפיכך בית-המשפט קבע, כי אי-הצגת היומן בפני המשיב על-ידי המשטרה בתחילת הדרך, אינו הדבר שהיה מביא לאי-הגשת כתב האישום.

בית-משפט המחוזי קבע כי אילו היה המשיב מעיין ביומנו ורואה שביום בו הותקפה הקטינה היה לו "מפגש ארוך", והיה מסתכל בימים שקדמו ליום ביצוע העבירה ומגלה שחמישה ימים קודם לכן הוא צריך היה לטפל בחוב הפלאפון ושכר הדירה, או-אז קרוב לוודאי שהיה נזכר שמדובר בשכר הדירה של אביו וכי הטיפול נעשה בדיוק בשעה שבה הותקפה הקטינה - מה שהיה מוביל לביטול החשדות נגדו.

מנגד, בית-המשפט העליון קבע, כי גם בהנחה שהיומן לא הוצג בפני המשיב כל תקופת מעצרו, לא שוכנע כי קרוב לוודאי שהצגתו בפניו היתה מרעננת את זכרונו באופן שבו היה נזכר לפתע כי שהה בבית החניך עד השעה 21:30.

ניכר, איפוא, כי יומנו של המשיב, לרבות בימים הסמוכים ליום בו הותקפה הקטינה, מלאים רישומים מרישומים שונים. על רקע זה, הטענה כי דווקא הרישום המופיע חמישה ימים לפני יום האירוע, הוא שהיה מרענן את זכרונו של המשיב כי בדיוק ביום האונס ובשעת האונס הוא היה במקום מסויים, אינה משכנעת.

גם אם גרסת האליבי החדשה של המשיב היתה מועלית בתחילת הדרך, ספק אם היתה מביאה לשחרורו המיידי.

בית-המשפט פסק, כי הניסיון להביט כיום אחורנית בזמן, ולקבוע ברמה הסתברותית של קרוב לוודאי שאי-הצגת היומן בפני המשיב בתחילת מעצרו הוא הוא שמנע בעדו להיזכר בקורותיו של אותו ערב גורלי ביום 18.4.99, לוקה בחכמה שבדיעבד, ואין כך הם אכן פני הדברים.

פלטי שיחות הטלפון
"מחדל חקירה" נוסף שעניינו בפלטי טלפון הבזק בדירת המשיב והטלפון הסלולארי אשר טען כי היה ברשותו. כאמור, בית-משפט קמא ראה בהימנעותה של המשטרה מלבקש את פלטי הטלפון הנייד של המשיב ואת איכונו, וב"התעלמותה" מפלטי שיחות מכשיר הבזק שבדירת המשיב, משום "מחדל חקירתי בלתי-נתפס".

פלט שיחות הבזק מדירת המשיב הופק שלשה ימים לאחר מעצרו של המשיב. בית-משפט קמא הסיק שהפלט הגיע לידי המשטרה בסמוך לכך, אך לא ברור אם בעקבות בקשת המשטרה (שכן בתיק החקירה אין בקשה שכזו) או לאחר שמשפחת המשיב הגישה אותו למשטרה ביוזמתה. מפלט השיחות עולה כי ביום ביצוע העבירה יצאה שיחה מבית המשיב לבית חניך הפר"ח בשעה 17:23, ושיחה נוספת מיד לאחריה למכללה בה למד המשיב.

בדיעבד ניתן לומר כי הדברים מתיישבים עם גרסתו הסופית של המשיב לפיה שהה בבית החניך מהשעה 17:30 לערך. אלא שבזמן אמת, גרסתו הפוזיטיבית של המשיב, אשר נתמכה כידוע בדו"ח הפר"ח שמילא בעצמו, היתה כי שהה בבית החניך בין השעות 15:30-19:30, מה שאיפשר לו לכאורה להיות נוכח בזירת האירוע בעת ביצוע העבירה.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות התיק דנא, הקביעה כי היה על החוקרים להוציא פלט שיחות, ושגו בכך שמשעה שהיה בידיהם "התעלמו ממנו", לוקה בחכמה שבדיעבד.

לא רק שלא היה בפלט השיחות כדי "לנקות" את המשיב, נהפוך הוא. הפלט עמד בסתירה לטענת האליבי של המשיב לפיה שהה בבית החניך בין השעות 15:30-19:30.

בית-המשפט העליון קבע, כי השיחה שהתקיימה מביתו של המשיב 44 דקות לאחר האירוע, אכן אינה רלוונטית מבחינה זו שלא ניתן לזקוף אותה כלל לזכותו של המשיב, שהתגורר בבניין בו בוצעה התקיפה המינית כנגד הקטינה.

באשר לפלט שיחות הטלפון הסלולארי, חשוב להזכיר כי מדובר בטלפון סלולארי הרשום על שם אמו של המשיב, וכי לא הועלתה טענה על-ידי המשיב בהקשר זה עד לשלב מאוחר. לכן, גם השיחה מהטלפון הסלולארי בשעה 20:21 אינה בבחינת ממצא חותך שהיה בו כדי לטהר את שמו של המשיב בזמן אמת, מאחר שלא ניתן היה לדעת מי ביצע את השיחה.

החקירה המדוברת התנהלה בשנת 1999. לדברי ראש צוות החקירה בתיק, באותה תקופה פלטי שיחות טלפון נתבקשו רק בנסיבות של אירועי טרור או רצח, וזאת משיקולי תקציב, ולפיכך לא נתבקש פלט כאמור.

בית-המשפט העליון קבע, כי אין להשוות את מה שהיה נהוג בשנת 1999 לתקופה של שנת 2010, עת נשמעו הראיות בבית-המשפט. היו ימים בהם המשטרה הגבילה עצמה, מטעמי חיסכון, מלהוציא פלטי ואיכוני טלפון מאחר שחוייבה בסכומי כסף נכבדים על-ידי חברות הסלולר, ו"בבחינת סבירות פעולתן של רשויות אכיפת החוק יש להתבסס על אמצעי החקירה הזמינים שהיו נתונים בידיהן בעת הרלוונטית" {ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

כיום, הדברים נעשים כעניין שבשגרה, אם כי השאלה על מי תוטל העלות שנויה עדיין במחלוקת בין המדינה לבין חברות הסלולר.

בראיה לאחור, ניתן לומר שהיה על המשטרה לערוך בדיקות נוספות בסוגיית פלטי הטלפונים, אך יש בכך משום חכמה שבדיעבד, אשר אינה מביאה בחשבון את מצב החקירה כפי שהלך ונבנה בזמן אמת, ומכל מקום, ספק אם ניתן לייחס לכך קשר סיבתי למעצרו של המשיב.

בית-המשפט מפנה לעניין חגי יוסף ומבהיר, כי בפני בתי-המשפט שדנו במעצרו של המשיב (מעצר ימים ומעצר עד תום ההליכים) עמד קורפוס שלם של ראיות-לכאורה, וכי למרות התנהלות לקויה של המשטרה ופגמים שנפלו בה, לא אלו הביאו למעצרו של המשיב. הוא הדין לגבי מחדלי החקירה הנטענים, אשר אינם עולים כדי התרשלות והם בבחינת חכמה שבדיעבד, ואף לגביהם לא ניתן לקבוע שבגינם התארך מעצרו של המשיב שלא כדין.

בית-המשפט דחה את הטענה כי התרשלות המדינה בהצגת דברים באופן שגוי או כוזב על-ידי החוקרים ובמחדלי חקירה, הביאה למעצר ימים של המשיב ולמעצרו עד תום ההליכים.

לשם כך, בית-המשפט בחן את קורפוס הראיות במלואו בזמן אמת ומצא כי הקונספציה החקירתית היתה סבירה וכי אין קשר סיבתי בין ההתרשלות המיוחסת לתביעה ולפרקליטות לבין החלטותיהם של בתי-המשפט להאריך את מעצרו של המשיב ולעצרו עד תום ההליכים. לפיכך, דין ערעור המדינה בנקודה זו להתקבל.

בית-המשפט מצא, כי יש לקבל טענותיו כי חוקרי המשטרה הפעילו כלפיו אלימות ואיומים, אך דחה את הטענות הכבושות לגבי התעללות ואלימות קשה ואת הטענה כי החוקרים אילצו את המשיב לאונן לנגד עיניהם. לכן, דין ערעור המדינה בראש זה להתקבל חלקית.

פגמים והתנהלות פסולה של המשטרה
בית-משפט קמא עמד בהרחבה על שורה של פגמים שנפלו בהתנהלות המשטרה, ומתח ביקורת נוקבת למדי על התנהלותה. כך, בסכמו את הדברים, ציין בית-המשפט, בין היתר, כי השוטרים פעלו "במקרה הטוב באופן בלתי-סביר ותוך התעלמות מוחלטת מראיות שעמדו בפניהם, ובמקרה הרע הם פעלו באופן בלתי-חוקי, בהציגם את הראיות בצורה שקרית".

בית-המשפט הבהיר, כי הדברים עליהם עמד בית-המשפט קמא, הם נוקבים וחריפים, וכי ראוי לנקוט משנה-זהירות בטרם מייחסים לעד, בוודאי עד שאינו צד להליך, מעשים פליליים וכוונת זדון.

אכן, בית-משפט קמא הוא ששמע את השוטרים והחוקרים והתרשם כפי שהתרשם, ובכך אין להתערב. כמו-כן, מהפרוטוקול, עולה שתשובות שניתנו על-ידי החוקרים, טוב היה משלא נאמרו.

עם-זאת, דומה כי בית-משפט קמא לא נתן ולו קמצוץ של משקל לכך שהחוקרים העידו על אירועים שהתרחשו לפני כמעט אחת-עשרה שנים לפני מתן עדותם, וכי במהלך עדותם נתבקשו לזכור ולנמק החלטות או אמירות כאלה ואחרות, כאילו היה מדובר בחקירה שניהלו אך לאחרונה. זאת, למרות שהשיהוי, על הנזק הראייתי הכרוך בכך, מוטל כולו לפתחו של המשיב.

עוד הבהיר בית-המשפט, כי אין נכונה המסקנה כי התרשמות של חוקרים מהתנהגות נחקר אינה לגיטימית, לפחות בשלבי חקירה ראשונים. גם אם אין החוקר פסיכולוג, הוא נדרש להפעיל את נסיונו והאינטואיציה שלו כחלק בלתי-נפרד ממלאכת החקירה, ובחינת התנהגותם ותגובותיהם של נחקרים, היא חלק בלתי-נפרד מהתרשמות החוקר.

בית-המשפט מדגיש, כי אין ביקורתו של בית-משפט קמא כלפי התנהלות המשטרה היתה משוללת יסוד. היה מקום לביקורת, ואלו עיקרי הדברים, כדלהלן:

(-) המשטרה טענה בתחילת הדרך כי בבסיס החשד נגד המשיב עומדת עדות הקטינה הנפגעת שזיהתה את החשוד באופן אקראי בסופרמרקט. זאת, שעה שמדברי הקטינה ואביה עולה כי הדברים אינם משקפים את המציאות.

(-) המשטרה טענה כי נתפסו בדירת המשיב כובעי גרב המתאימים לתלונה, וכן "תמונות שאנו טוענים שהם פורנוגרפיות ובהן ילדות". לא נתפסו כובעי גרב ולא חומרים פורנוגרפיים של ילדות.

(-) בזכ"ד נכתב כי המשיב אמר למדובב שהוא נמשך לילדים קטנים, בעוד שמהתמליל עולה שאמר כי הוא אוהב מאוד ילדים, והדברים נאמרו בהקשר של יכולתו להיפתח בפני אנשים.

(-) בזכ"ד שכתב המדובב, שוטר שלא הובא לעדות, נכתב כי המשיב אמר למדובב שהתוקף דווקא התנהג יפה לילדה "ואני חשבתי להודות כי זה רק פוצי מוצי אבל אמא שלי לא רצתה שאני יודה". המדובר בעיוות חמור של הדברים, ומתמלול השיחה עולה שהמדובב הוא שאמר למשיב "כדאי לך לגמור עם זה, קוצי מוצי, זה עניין של תנאי, או קנס...".

(-) על-פי אחד המזכרים, אמה של קטינה אחרת, המתגוררת בשכנות למשיב ואשר המשיב נהג לשמש לה כשמרטף, סיפרה לאחד השוטרים "שהשכן הראה לה את הבולבול". על בסיס האמור זומנה חוקרת ילדים לחקור את הקטינה, ובדו"ח ציינה החוקרת תחת "מהות התלונה כפי שנמסרה על-ידי המשטרה" כי הקטינה "סיפרה לאם שהשכן הראה לה את ה'בולבול'". אלא שלאמיתם של דברים, אמה של הקטינה מסרה שבתה אמרה לה שראתה את איבר המין של המשיב בצילום מאלבום התמונות המשפחתי בהיותו תינוק. לא בכדי הבהירה חוקרת הילדים בעדותה, שאילו היתה יודעת שאלו הם פני הדברים, היתה פונה לממונים ומבקשת שלא לחקור כלל. נראה איפוא כי "חוסר הדיוק" מצד המשטרה לא היה נחלתם של בתי-המשפט בלבד, ואף חוקרת הילדים זכתה למנה משלה.

נוכח מכלול הראיות, אין בפגמים ואי-דיוקים כאמור לעיל כדי לשנות מהתוצאה (כך, לדוגמה, בסופו-של-דבר הקטינה דירגה את זיהויו של המשיב כ"תשע ורבע" וזיהתה אותו גם בתחנת המשטרה, ובסופו-של-דבר אף אחד לא טען שהתוקף היה עם כובע גרב). אולם הדברים משקפים התנהלות פסולה מעיקרה. יש בהם כדי להדליק נורות אזהרה ולעורר דאגה של ממש.

הדעת אינה סובלת מצב בו זכ"דים של המשטרה אינם משקפים נאמנה את מצב הדברים כהווייתם, או מצבים בהם משטרת ישראל מציגה בפני בתי-המשפט מידע בלתי-מדוייק.

מעשה של יום ביומו, שבתי-המשפט עוצרים ואף מרשיעים נאשמים על סמך דברים הנכתבים בזכ"דים, ומתגנב החשש ללב הקורא, שמא המקרה שבפנינו הוא חריג המעיד על הכלל.

בית-המשפט הדגיש, כי אין השיבושים נעשו בכוונת מכוון, אך בשורה התחתונה, החשוב הוא שדברים לא הובאו כהוויתם בפני בית-המשפט.

התנהלות בעייתית נוספת עלתה בתרגיל החקירה של המשטרה, באישורה של הפרקליטות, במסגרתו הוצג למשיב דו"ח כוזב כביכול נמצאו ממצאי DNA שלו על גוף הקטינה.

בית-המשפט עמד על-כך כי יש לחייב לתחום גבולות לשימושבאמצעים כאמור. חיבור מסמכים שקריים ו"מפוברקים" חורג מתחום המותר. ישנו הבדל משמעותי בין אי-גילוי האמת או אף אמירת אי-אמת לנחקר לבין הטעייתו על-ידי חיבור מסמכים כוזבים המתיימרים להיות ראיות ממשיות.

בית-המשפט קבע, כי ישנה סכנה, כי ייפרץ כל סכר. אם מותר למשטרה ולתביעה "לפברק" אישור כוזב בדבר תוצאות בדיקת טביעת אצבע, אזי אין מניעה לכך, שמחר תזוייפנה טביעות אצבע עצמן וכן בדיקות באליסטיות, בדיקות של גופות לאחר המוות, הודעות של עדים, חתימות על גבי שיקים ומסמכים אחרים וכו'.

תחבולה שלובשת צורה קיצונית ובוטה כזו אינה לגיטימית, ואפילו אין כוונה להעלים בסופו-של-דבר את פרטי התחבולה מפני בית-המשפט ומפני הנאשם {ב"ש 22/87 ביטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 52, 55-54 (1987)}.

קשה להגדיר את קו הגבול בין תחבולה אסורה לתרגיל חקירה לגיטימי, וכפי שנאמר בפסיקה, הקווים המנחים בסוגיה זו עמומים למדי, וראוי להותיר את ההכרעה בשאלה זו בכל מקרה לגופו {ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1), 461 (2006), סעיף 64 לפסק-דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) ביניש}.

3. אי-חקירתו של עד ראיה - ע"פ 10735/04 יצחק גולדמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)
ב- ע"פ 10735/04 {יצחק גולדמן נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה המתבטאים באי-חקירתו של עד ראיה.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערער בעניין המחדל החקירתי ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע, כי במקרה דנן, אין במחדל שבאי-חקירתו של עד ראיה כדי להביא לזיכוי המערער שכן אשמתו הוכחה מעבר לספק סביר.

בית-המשפט מבהיר כי יש לבחון את נפקות המחדלים כאמור על-ידי בחינת התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית-המשפט על-ידי רשויות החקירה - והתביעה - האם יכלו להביא בפני בית-המשפט ראיות רלוונטיות נוספות, אשר היו תומכות באשמת המערער או, לחילופין, מסייעות לסניגוריה והאם יש במחדלי החקירה כדי להביא לזיכוי המערער. בנסיבות העניין דנא, בית-המשפט השיב על-כך בשלילה.

עוד פסק בית-המשפט, כי העדרה של ראיה אשר מקורה במחדלי רשויות החקירה, ייזקף לחובת התביעה עת ישקל מכלול ראיותיה, מן הצד האחד, ויכולה היא לסייע בידי הנאשם עת ישקול בית-המשפט באם טענותיו מקימות ספק סביר, מן העבר האחר.

על-כן, אין לקבוע כי מחדל בחקירה מוביל, לזיכוי הנאשם. נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית הפוזיטיבית הספציפית שהציגה התביעה, מחד, ובספקות הספציפיים אותם מעורר הנאשם, מאידך.

בית-המשפט מדגיש, כי בבואו לבחון את המחדל החקירתי ותוצאותיו, יש ליתן משקל להרתעת גורמי החקירה ו"חינוכה", ומנגד, להגינות כלפי הנאשם והקפדה על זכויותיו החוקתיות. שיקולים אלה כאמור, ינתנו במקרים קיצוניים.

במקרים הקיצוניים פחות, יבחן אינטרס חקר האמת והרשעתם וענישתם של מי שאשמתם הוכחה מעבר לספק סביר. על-כן, על מחדלי החקירה להימדד, על דרך-הכלל, במישור הראייתי: האם הציבה התביעה תשתית מספקת, בהתחשב במחדלי החקירה, לביסוס הרשעת הנאשם, והאם עורר הנאשם, בהתחשב במחדלי החקירה, ספק סביר באשמתו.

בעניין דנא, מעשה העבירה נעשה בפני שני עדי ראיה, ורשויות החקירה, משום מה, בחרו לחקור את האחד ולא את האחר, ובלא סיבה הנראית לעין. זהותו של העד החסר ידועה, הוא קל לאיתור, ובנקל יכלה להיות בפנינו ראיה נוספת בעלת משקל רב ולפיכך בית-המשפט קבע, כי זהו מחדל חקירתי.

כמו-כן נקבע, כי גם באי-חקירתו של עו"ד יהלום טמון מחדל. ואולם, אין בכך כדי להביא לזיכויו של המערער. מחומר הראיות עולה, כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לספק סביר, על-אף המחדלים האמורים.

4. אי-חקירת עדים שנזכרו בדברי המתלוננת - ע"פ 584/06 יגדן רחמילוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)
ע"פ 584/06 {יגדן רחמילוב נ' מדינת ישראל} עניינו, ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שהרשיע את המערער ברצח אימו החורגת. טענת המערער היתה, בין השאר, כי מתקיימים מחדלי חקירה, התבטאים בכך שהמשטרה נמנעה מלחקור את אחותו ואת בתו, אף שהשתיים נזכרו בהודעתה של המתלוננת כמי שדיברה עמן על הפרשה.

בית-המשפט המחוזי דחה טענות אלו בדבר מחדלי החקירה, ועל-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו טענה זו, קבע כי אין ממש בטענה זו והבהיר, כי מחדלי חקירה עשויים אמנם להוביל לזיכויו של נאשם, אולם אין משמעות הדבר כי כל מחדל יביא בהכרח לזיכוי. השאלה שעל בית-המשפט לשאול את עצמו היא, האם המחדלים עולים כדי הותרת ספק סביר.

באשר לאשמתו של הנאשם בתיק דנא, העובדה שאחותו של המערער ובתו לא נחקרו, אין בה כדי לעורר ספק בדבר אשמתו. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שגם המערער עצמו לא מצא לנכון להביא אותן (או מי מהן) לעדות מטעמו.

5. חקירת עדים - ע"פ 682/09 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ע"פ 682/09 {מדינת ישראל נ' פלוני}, הועלתה, בין השאר, הטענה לקיומם של מחדלי החקירה כדלהלן:

1. תיקה של המתלוננת לא נשלח לבדיקת שרידי סם, חרף העובדה שמסר בחקירתו כי המתלוננת החזיקה בתיק שהיה ברשותה סם אותו ביקשה לעשן.

2. לא נבדק עברה הפלילי של המתלוננת.

3. לא נעשתה בדיקה, כי לא ניתן לסגור את רכבו נעילה מרכזית ללא השלט.

4. מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת מליל האירוע לא נתפסו כמוצגים.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערער לעניין מחדלי החקירה שלטענתו התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע, אין ממש בטענותיו של המערער בעניין מחדלי החקירה, ומאמץ את קביעתו של בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו באשר למחדלים הנטענים כאמור.

לעניין תיקה של המתלוננת, קבע בית-המשפט המחוזי כי ככל שהיה מחדל חקירתי הרי שאין בו כדי לשנות את התוצאה משום שהתיק של המתלוננת נותר בחזקתו של הידיד ומשכך גם אם היו נמצאים שרידי סם בתיק משקל הממצא היה נמוך.

באשר לכך שהמשטרה לא בדקה את עברה הפלילי של המתלוננת. בית-המשפט המחוזי קבע כי ממילא מידע זה עמד לנגד עיניו ומשכך לא נפגעה הגנתו של המערער.

לעניין טענתו של המערער כי לא ניתן לסגור את רכבו נעילה מרכזית ללא השלט, קבע בית-המשפט המחוזי שהטענה לא התבררה בעדויות. בהקשר זה ציין בית-המשפט המחוזי כי המערער לא העלה טענה זו בחקירתו במשטרה ומשכך אין מדובר במחדל חקירה. עוד הוסיף בית-המשפט המחוזי כי המערער יכול היה להגיש מסמכים בעניין טכני זה אם רצה להוכיח טענתו.

כמו-כן נקבע, כי אמנם קיים מחדל חקירתי בכך שמכנסיה ותחתוניה של המתלוננת מליל האירוע לא נתפסו כמוצגים, אולם הדבר מהווה שיקול אחד בין יתר הראיות.
בית-המשפט מבהיר, כי גם אם נפלו מחדלים כלשהם בחקירה המשטרתית הרי שבסופו-של-יום מספיקה התשתית הראייתית שהציגה המשיבה, וכי די בנסיבות העניין כדי להביא להרשעתו של המערער וממילא המחדלים הנטענים לא קיפחו את הגנתו.

6. אי-חקירת המתלונן ועדים נוספים - ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)
ב- ע"פ1645/08 {פלוני נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה, העיקריים שבהם הינם העובדה שהמתלונן לא נשאל מפורשות בחקירתו על מניעיו לשיהוי במסירת זהות היורה, אי-חקירתה של הבחורה עימה בילה המתלונן, לטענתו, בערב האירוע, וכן היעדר חקירה של עדות אשר על-פי מידע מודיעיני היו עדות ראיה לאירוע הירי.

בית-המשפט המחוזי דחה טענות אלו בדבר מחדלי החקירה, ועל-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, כי טענת נאשם לקיומם של מחדלי חקירה מחייבת את בית-המשפט לבחון האם אכן התקיימו מחדלים שכאלה והאם קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו.

משקלו של מחדל החקירה ביחס למכלול הראיות נבחן באופן שהיעדר ראיה הנובע ממחדל זה מיוחס לתביעה ויכול לסייע לנאשם לבסס טענה לספק סביר.

בית-המשפט פסק, כי מחדלי החקירה אינם עשויים עור אחד. ההתייחסות למחדל חקירה שלא ניתן לרפא את נזקו, את החוסר הראייתי שיצר ואת הפגיעה שבו בהגנת הנאשם, שונה מן ההתייחסות למחדל חקירתי אשר ניתן למזער השפעתו ולצמצמה.

עוד נקבע, כי אכן ישנם מחדלי חקירה אשר על-אף שכמובן מוטב היה שלא יתרחשו, הם ניתנים לריפוי ושחזור בדרכים שונות, כגון תשאול בחקירה נגדית או זימון לעדות בבית-המשפט מטעם ההגנה. אולם גם מחדלי חקירה מעין אלה עלולים להסב נזק להגנת הנאשם.

כך למשל, ברי כי זימון עד שלא נחקר במשטרה לדוכן העדים כעד הגנה אינו יכול לרפא את השחיקה בזכרונו של העד עקב חלוף הזמן או למנוע השפעות שונות על התמונה שנצרבה בזכרונו של העד. יחד-עם-זאת, השלכותיהם של מחדלים מסוג זה תהיינה בדרך-כלל פחותות מהשלכותיהם של מחדלי חקירה שכל פעולה שתתבצע בזמן הווה לא תביא לשחזור חומר הראיות שנפגם בעטיים.

בית-המשפט קבע, כי בחינת מחדלי החקירה להם טוענת ההגנה מוליכה למסקנה כי אין בכוחו של מי מהם, ואף לא בהצטברם יחד, כדי לעורר ספק של ממש באשמת המערער.

אשר לאי-הצגת שאלות למתלונן על הימנעותו מלגלות לשמשום את זהות היורה במועד מוקדם יותר, הובהר כי בעדותו בבית-המשפט נחקר המתלונן חקירת שתי וערב בנושא זה וסיפק ההנמקות אשר הובאו לעיל. בית-המשפט קבע, כי אמנם הצגת שאלה זו בפניו בחקירתו המשטרתית היא בגדר עניין מתבקש. אולם החקירה בבית-המשפט ריפאה נזק לכאורי זה, ככל שנוצר.

אשר לעדות שלא נחקרו, אכן, אפשר והיה מקום לחקור את אותן עדות. יחד-עם-זאת, אם סבור היה בא-כוח המערער כי בפיהן של אותן עדות מידע חיוני להגנת מרשו, היה באפשרותו לזמנן כעדות הגנה. בא-כוח המערער בהליך בחר שלא לעשות כן, ואף לא טען לקשיים בזיהויין או באיתורן של אותן עדות, או לחוסר שיתוף פעולה מצידן. משכך, לא ניתן לקבל כי מדובר בעדויות חיוניות להגנת המערער.

אשר לאי-חקירתה של הבחורה עמה בילה המתלונן לטענתו, בערב האירוע, הרי גם במקרה זה היה באפשרות ההגנה לזמנה לעדות. כמו-כן נקבע כי אין בעדות זו כדי לשנות מהותית מתמונת הראיות כפי שנפרשה.

לאור האמור נפסק, כי ההגנה אינה מצביעה על מחדלי חקירה מהותיים המובילים למסקנה מזכה.

7. אי-זימון מאבטח לחקירה; לא נצפו כל קלטות האבטחה במועדון; לא נבדק פלט שיחות המתלוננת; לא נחקר בן זוגה של המתלוננת באותה תקופה וכן לא נחקרו בעלי המועדון - ע"פ 54/11 פלוני נ' מדינת ישראל,פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 54/11 {פלוני נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה, המתבטאים בכך שהמשטרה נמנעה לזמן לחקירה את המאבטח, לא נחקר בן זוגה של המתלוננת באותה תקופה וכן בעלי המועדון אשר יכולים היו לספר על שהתרחש בו לאחר השעה 4:00 לפנות בוקר, לא נחקרו מבלים ששהו בקרבת המערער והמתלוננת בליל האירוע, ולא נחקרו בני משפחתה של המתלוננת ששמעו את גרסתה. כמו-כן, לטענת המערער, חוקר המשטרה אפשר לחברתה של המתלוננת לשהות לצידה בזמן מתן הודעתה הראשונה של המתלוננת.

בית-המשפט המחוזי דחה טענות אלו בדבר מחדלי החקירה, ועל-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, כי ייתכן וראוי היה לזמן את המאבטח לחקירה או לעדות, אך בדיעבד אין בעובדה שהדבר לא נעשה כדי לפגוע במערער.

העדתו של המאבטח בזירה לא יכולה היתה לסייע בחזית המחלוקת בתיק דנא. לכל היותר, עדותו יכולה היתה לשפוך אור בשאלה אם התרחש מאבק בתא אשר נשמע אף מבחוץ לו. אלא שהמאבק הפיזי בין המערער למתלוננת אינו מוכחש למעשה על-ידי המערער, כך שאין בטענה זו של המערער ממש.

עוד נקבע, כי אין מקרה בו לא ניתן לנקוט בצעדי חקירה נוספים, ובכל תיק ניתן להצביע על מחדלי חקירה כאלו ואחרים. אך השאלה היא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר. בעניין דנא נפסק כי די בתשתית הראייתית שהונחה לבסס הרשעה.

8. חקירה ואיתור שותפים אחרים - ע"פ 4659/08 מהדי ג'בארין נ' מדינת ישראל,פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)
ב- ע"פ 4659/08 {מהדי ג'בארין נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, כי נפלו מחדלי חקירה שפגעו בניהול הגנתו של המערער אשר באו לידי ביטוי בכך שהמשטרה לא טרחה ולא השקיעה די משאבים על-מנת לברר את פרטיהם של השניים האחרים החשודים בתכנון השוד שאת מספרי הטלפון הניידים שלהם מסר חשוד נוסף (נצרי) במסגרת הודעתו הראשונה.

טענת המערער היתה כי מדובר במחדל חקירתי חמור שכן בכך נמנע מהמערער להעיד את השניים האחרים ולהפריך את טענותיו של נצרי בעניין מעורבותו של
המערער בשוד.

בית-המשפט המחוזי לא נתן כל משקל לטענות בעניין מחדלי חקירה שלטענתם התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, כי המשטרה אכן ביצעה פעולות חקירה לאיתור וזיהוי האחרים לאור הנתונים שהיה בידיה אותם גייסה מהודעתו של נצרי, נתונים אשר כאמור היו דלים ולא איפשרו את תפיסתם.

כפי שפרטה המשיבה, והמערער לא הכחיש זאת, המשטרה איתרה חשוד בשם רמזי ג'בארין ואף חקרה אותו אך נאלצה לשחררו בשל היעדר ראיות. כמו-כן קבע בית-המשפט המחוזי לאחר שצפה בקלטת חקירתו של נצרי כי החוקר לא חסך בשיטות חקירה על-מנת לדלות כמה שיותר פרטים באשר לשוד ומבצעיו.
לפיכך, נקבע כי, לא ניתן לומר שהמשטרה לא הקדישה משאבים לאיתורם של האחרים. אכן, מצערת העובדה כי עבריינים אחרים שנטלו חלק בשוד שבנדון לא הובאו למשפט, אך אין בכך כדי להצדיק זיכויו של המערער שעה שעומדות לחובתו ראיות מפלילות מעל לכל ספק סביר.

בית-המשפט הדגיש, כי עצם קיומו של מחדל חקירתי לא די בו כדי להביא לזיכויו של נאשם. נדרש כי יהא זה מחדל מהותי היורד לשורשו של עניין ולפיכף קבע כי אין במחדל חקירתי כנטען בענין דנא, ככל שהתרחש, כדי להביא לזיכויו של המערער שכן גם אם האחרים היו נתפסים אין כל ודאות שהיו מעידים באופן שייזקף לזכותו, וגם בהנחה שהיו מעידים כי המערער לא נטל חלק בשוד הרי שעדיין עסקינן בעדותם אל מול הודעתו המפלילה של נצרי שזכתה ל"חיזוק כפול", ובמצב ראייתי שכזה עדיין ניתן היה להרשיע את המערער. משכך, אין במחדל החקירתי הנטען כדי לחולל מהפך במצבו של המערער באופן שיעורר ספק סביר בדבר אשמתו.

9. אי-חקירת נהג - ע"פ 5692/06 דאטו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)
ב- ע"פ 5692/06 {דאטו נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה בין השאר, כי קיימים מחדלי חקירה אשר גרמו ל"נזק ראייתי", לפיה בשל אי-חקירתו של הנהג בידי המשטרה היה על בית-המשפט המחוזי להניח את ההנחה העובדתית הטובה ביותר מבחינתו שעשויה היתה לעלות מעדותו של הנהג.

בהתאם, לתפיסתו של המערער, היה על בית-המשפט להניח כי המתלוננת אמרה לנהג בעת נסיעתה לדירתו כי זו נסיעתה האחרונה עמו, שכן עובר להגעתה לדירה תכננה להיעזר במערער כדי לחמוק ממעסיקה.
בית-המשפט המחוזי דחה טענות אלו ועל-כך, בין השאר, הוגש ערעור.

בית-המשפט העליון, בדחותו את הבקשה, קבע כי בכל הנוגע לענין דנא, אין באי-חקירתו של הנהג כדי לעורר ספק באשמתו של המערער, או שהיה בה כדי לקפח את הגנתו בצורה מהותית.

טענתו של המערער בעניין זה נובעת ממשפט אותו אמר מעסיקה הקודם של המתלוננת, לפיו הנהג מסר לו כי בדרכם לדירתו של המערער, אמרה לו המתלוננת כי "אני חושבת שאני פעם אחרונה נותנת לך את הדמי נסיעה". מכך מבקש המערער לטעון, כי לו היה הנהג נחקר, יתכן והיה מאשש כי אמנם כך אמרה לו המתלוננת. ומשלא נחקר, יש לטענתו להניח כי כך היה, ולקבוע כי אמירה זו מטילה ספק של ממש בגרסת המתלוננת.

בית-המשפט הבהיר, כי אמנם ראוי היה כי המשטרה היתה מביאה לעדות את הנהג, כדי לשפוך אור על נקודה זו. אלא שאין במחדל זה כדי לפגום בהרשעתו של המערער. אמנם יש ומחדלי חקירה עשויים להביא לזיכויו של נאשם, אולם אין משמעות הדבר כי כל מחדל, אף אם מדובר במחדל חמור, יביא בהכרח לזיכוי. נקבע כי אין המדובר במחדל היורד לשורשו של עניין.

בית-המשפט פסק, כי אשמתו של המערער הוכחה כדין בבית-המשפט המחוזי, ואין מקום מקום להתערב בהכרעת דינו.

10. אי-הזמנת עדת ראיה - רע"פ 8713/04 אבשלום רצהבי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)
ב- רע"פ 8713/04 {אבשלום רצהבי נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה בין השאר, כי בחקירת המשטרה נפלו מחדלים שדינם להביא לזיכויו. אלו התבטאו, לטענת המערער באי-חקירת עדות ראיה, תלמידות בבית הספר, שהוא היה מנוע, בשל צו בית-משפט, מלחקור בעצמו.

בית-משפט השלום דחה טענות אלו ועל-כך, בין השאר, הוגשה בקשת רשות ערעור למחוזי, אשר אף הוא דחה את הטענות כאמור. על-כך הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, בדחותו את הבקשה קבע כי טענתו של המבקש לגבי מחדלי החקירה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

בית-המשפט הבהיר, כי בפני בית-משפט השלום העידו 4 מתלוננות. למשטרה היה ידוע, מפיה המתלוננת העיקרית, על קיומה של תלמידה נוספת שהיתה עדה לחלק מההתרחשויות, אך היא לא זימנה עדה זו לגביית הודעה.

מחדל החקירה יכול שיתייחס, בנסיבות אלו, לאי-זימונה לגביית עדות של עדת ראיה אחת. אולם, בית-המשפט הדגיש, כי התביעה אינה חייבת להציג בפני בית-המשפט את ה"ראיה המקסימאלית", ודי לה, לצורך הרשעה, שתציג "ראיה מספקת". גם אם המאשימה היתה יכולה להשיג ראיה טובה יותר, הדבר אינו מוביל לזיכויו של נאשם, אם בראיות שהוצגו די להרשעה מעבר לספק סביר.

במצב דברים זה, משהוצגו ראיות שדי בהן כדי להרשיע את המבקש מעבר לספק סביר, אין באי-זימונה לחקירה של העדה הנוספת, לקפח במקרה דנא, את הגנתו של המבקש, כמו-כן, לא היתה מניעה מלפני המבקש לזמן את אותה עדה כעדת הגנה מטעמו.

11. אי-הבאת עדים ואי-הפקת איכונים לטלפון - ע"פ 3623/11 נביל פרעוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 3623/11 נביל פרעוני נ' מדינת ישראל הועלתה הטענה בין היתר, לקיומם של מחדלי חקירה אשר יש בהם כדי להוביל לזיכויו של המערער מחמת הספק, כדלהלן:

1. חקירת החשודים ממזרעה היתה נגועה בפגמים רבים. כך למשל, טוען, כי לא בוצעה הפרדה בין החשודים כאשר נעצרו, כי בדיקת הפרופרינט בוצעה תוך התרשלות שכן לא כללה את קו המותן בו נתחבים בדרך-כלל כלי נשק, כי האליבי שהוביל לשחרורם של החשודים, הסרטון מתחנת הדלק - מראה רק את אברהים (אחד החשודים באירוע הירי) ולא את שני החשודים האחרים.

2. תאריך חקירתה של לוסיה (אשתו של בוטרוס, שכנו של המתלונן) (31.7.2006) - בה ציינה כי ראתה שהמערער הוא שביצע את הירי - איננו נכון. תחילה, מקלטת הוידיאו המתעדת את החקירה עולה כי תאריך ביצועה הינו 19.7.2006. לטענת המערער בהודעת הערעור, בשים-לב להשתלשלות החקירה במשטרה, קיים חשד כבד שמא תאריך החקירה זוייף. בא-כוח המערער סבור כי הנספח המסכם את פעולות החקירה שבוצעו עד כה, בו צויינה אותה חקירה מיום 31.7.2006, מזוייף גם הוא.

בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות כאמור ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט העליון, בדחותו את העררעור, קבע, כי טענת נאשם בדבר קיומם של מחדלי חקירה מחייבת את בית-המשפט לבחון תחילה האם אכן התקיימו מחדלים שכאלו. באשר למחדלים הנטענים כאמור, קבע כי יש ממש בחלק מטענות המערער למחדלי חקירה, אך אין בהם בכדי לזכות את המערער מן המיוחס לו מחמת הספק.

לעניין חקירת החשודים ממזרעה מסכים הוא עם פסיקתו של בית-המשפט המחוזי, כי טענה זו נטענה בעלמא, וכי אין לה יסוד. בית-המשפט מבהיר, כי אכן, בתחילה עצרה המשטרה את החשודים כאמור, בסמוך לשעת הירי. אולם המשטרה מצאה, לאחר בדיקה מקיפה שנערכה על-ידיה, כי אין ראיות הקושרות את החשודים לביצוע המעשה. על-כן החליטה המשטרה, לאחר שחקרה את החשודים, לשחררם.

באשר לעניין הנספח הנטען כמזויף ותאריך החקירה השגוי, קבע בית-המשפט כי יש ממש בטענת המערער. קיים קושי בכך שנותר ספק, גם אם מזערי, באשר לתאריך גביית עדותה המרשיעה של לוסיה, זאת נוכח אי-התאמת תאריך קיום החקירה על-פי המשיבה (31.7.2006) לבין התאריך המופיע בקלטת החקירה (19.7.2006).

אולם, נפסק, כי נוכח חזקת התקינות העומדת למדינה, בית-המשפט הניח לטובתה כי המדובר בטעות בלתי-מכוונת בלבד.

טענתו של המערער בדבר זיוף (כפול - הן של תאריך החקירה והן של הנספח שהוגש לבית-המשפט שדן בהליך המעצר) - בשים-לב לחומרתה, אינה עומדת ברף הנדרש לשם ביסוסה. כמו-כן, נפקותה הראייתית של הטענה מוטלת בספק עת נקבע, על יסוד התרשמותו הישירה של בית-המשפט המחוזי, כי יש לקבל את האמור בעדותה של לוסיה, לפיה היא ראתה את המערער מבצע את הירי. את גרסתה זו מסרה לוסיה פעמים רבות לאחר חקירתה ביום 31.7.2006.

לעניין נפקותם של הפגמים הנטענים ביחס להרשעת המערער הבהיר בית-המשפט, כי חלק מן המחדלים שתוארו על-ידי המערער בערעורו אכן מעוררים תחושה של אי-נוחות.

בית-המשפט הדגיש, כי על המדינה מוטלת חובה כבדת משקל לנהוג על-פי הכללים הנדרשים לשם תיעוד אותנטי ומדוייק בעת איסוף חומרי החקירה. על הרשות החוקרת, כרשות שלטונית, להקפיד הקפדה יתרה בכל אחד משלבי החקירה, בשים-לב לזכותם של נאשמים להליך הוגן. כן, יש ליתן משקל כבד יותר כאשר מדובר בחומרים הנושאים פוטנציאל מזכה עבור הנאשם.

הלכה היא כי אין די במחדלים חקירתיים כדי להביא לזיכויו של נאשם אם הראיות שבאו לפני בית-המשפט מספיקות לביסוס הרשעתו.
בית-המשפט קבע, כי המחדלים הנטענים על-ידי המערער, אינם פגעו כשלעצמם בהגנת המערער באופן שיש בו כדי לקפח את זכויותיו ולהטיל פסול בהרשעתו. וכי די היה בראיות שהובאו לפני בית-המשפט המחוזי כדי לבסס את ההרשעה.

עוד נקבע, כי גם אם ייזקפו לחובתה של המשיבה המחדלים כאמור, אין בכך די כדי להביא לכרסום בתשתית הראייתית המרשיעה כנגד המערער.

באשר לאחריות המוטלת על המדינה לעניין הבאת עדים, הבהיר בית-המשפט, כי התביעה אינה בעלת דין רגיל, אלא היא מייצגת בראש וראשונה את האינטרס הציבורי ואת החיפוש אחר האמת. על התביעה, כנאמן הציבור, מוטל הכלל, כגישה ערכית, להביא בפני בית-המשפט את מלוא התמונה, את כל העובדות שבידה.

יחד-עם-זאת, אין באי-זימונם של עדים כמתואר כדי לשנות מן ה"יש" הראייתי כנגד המערער. זאת בפרט כאשר רבות מההודעות המרכזיות בפרשה הוגשו בהסכמה על-ידי הצדדים. כמו-כן, בא-כוח הנאשם יודע היטב מיהם העדים החשובים לו ויכל לזמנם להעיד.

12. אי-זימון עד ראיה - ע"פ 1961/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)
ב- ע"פ 1961/08 {פלוני נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה בין היתר, כי קיימים מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי בכך שאמו של המערער, על-פי הנטען, היתה עדה לאירועים, אך לא זומנה לחקירה במשטרה. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, בהקשר זה כי המערער לא מסר בחקירתו במשטרה את כתובתה של אמו וטען שבשל מצבה הבריאותי היא אינה יכולה לצאת מהבית ולהגיע למשטרה. כאשר כתובת האם נודעה למשטרה האם נפטרה ועל-כך יש להצר. יחד-עם-זאת, ספק רב אם ניתן לזקוף מחדל זה לחובת המשטרה ובוודאי שאין לזקפו לזכותו של המערער.

הרשעתו של המערער מבוססת על מארג ראיות מוצק אותו תיאר בית-המשפט בפסק-דינו המפורט והמנומק, תוך שניתנה בו הדעת לעניינים שיש בהם לעורר תהיה בגרסת המתלוננת מזה, ולמאפיינים של תיקי עבירות מין במשפחה מזה. הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי נדרשה לניתוח מארג הראיות ולביסוס הממצאים בראיות. נוכח ממצאי המהימנות החד-משמעיים עליהם התבססה הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי, הערעור נדחה.

13. אי-חקירת עדים מסויימים - רע"פ 8305/11 רפאל אבו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- רע"פ 8305/11 {רפאל אבו נ' מדינת ישראל} הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, בו התקבל חלקית ערעור המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום.

טענת המערער, בין היתר, היתה, כי קיימים מחדלי חקירה שמתבטאים באי-חקירתן של ידידותיו של המתלונן, ועל-כן הדבר מעלה ספק לגבי עצם הוכחתם של יסודות העבירה, ומחייב זיכוי גם "מחמת הצדק". בין היתר הודגשה טענת המחדל שבאי-חקירת עדות ישירות לאירוע, בסיטואציה ראייתית בה קיימות סתירות בין הגרסאות שמסרו עדי התביעה האחרים לגבי זהות הנאשם שחנק את המתלונן.

בית-המשפט של הערעור, בדחותו את הבקשה קבע כי מסתבר בהחלט כי בנסיבות צריכה היתה המשטרה לחקור גם את ידידותיו של המתלונן, וספק אם ההסבר שניתן לכך, בריחת אחד הנאשמים ממשמורת, אכן מספק (גם אם מדובר בתיירות שחזרו למדינות מוצאן).

ואולם, בית-המשפט המחוזי ציין בעניין זה כי חומר הראיות הקיים בתיק, קרי, גם בלעדי עדויותיהן של התיירות, מבסס את אשמת המבקש מעבר לספק סביר ובנסיבות נתונות אלה משמעותם של מחדלי המשטרה אינה יכולה להיות זיכוי.

בית-המשפט של הערעור מפנה להלכה הפסוקה וקובע, כי בנסיבות התיק דנא, יש לזכור, כי שני הנאשמים האחרים הודו במעשה, כי השוטרים היו עדים לו בזמן אמת, וכי בית-המשפט התרשם ישירות מעדות המתלונן אשר הצביע על המבקש כמי שתקף אותו.

גרסת המבקש לפיה "הוא לא היה במקום בזמן שתקפו את המתלונן, ונקלע לשם בטעות" נמצאה כלא אמינה - ובנסיבות אלה נקבע, כי אין לראות במחדל שבאי-חקירת ידידותיו של המתלונן לפעול לטובת גרסת ההגנה.

14. תיעוד חקירה ואי-אימות פרטים שניתנו על-ידי הנאשם - ע"פ 5104/06 אנזור בנייורישלויל נ' מדינת ישראל,פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)
ב- ע"פ 5104/06 {אנזור בנייורישלויל נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה בין השאר, כי קיימים מחדלי החקירה שנפלו לשיטתם בחקירת המערערים, כדלהלן:

1. העובדה שלא בוצעו עימותים בין המעורבים,לאי-תיעוד חקירתו מיום 20.9.05 של המערער 1 (להלן: "אנזור" או "המערער 1") ולכך שחקירה זו נערכה לאחר שהוגשה הצהרת תובע.

2. אי-רישום מזכר כנדרש באשר לכך שבעת החיפוש במזוודה נקרעו הכפפות של מבצעי החיפוש, אלא לאחר שבועיים.

בית-המשפט המחוזי דחה טענות אלה, ועל-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור, קיבל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וקבע כי אין המחדלים הנטענים מובילים לזיכויים של המערערים.

בית-המשפט המחוזי העיר על-כך שעילת הבאתו של המערער 1 מבית המעצר לחקירתו ביום 20.9.05 לצורך השלמת החקירה לא תוועדה, אך לא מצא כי זהו פגם מהותי. כן אישר כי כאשר הוצגה בפני המערער 1 הודאתו של שלווה קשה לראות את הנראה על הצג וקשה גם לשמוע, אך סבר כי גם לו היה החוקר יושב בזוית אחרת לא היתה איכות התמונה והקול משתפרת במידה ניכרת ומכל מקום, אין מדובר במעשה מכוון של המשטרה.

בנוסף, בהתייחס לטענה כי פרטים מוכמנים שמסר המערער 1 בהודעתו מיום 20.9.05, נמסרו לו קודם לכן, קבע בית-המשפט המחוזי באופן ברור כי החוקרים לא נהגו כהלכה היות שאין זה ברור מתי החלה הקלטת החקירה וכניסת אחד החוקרים לחדר במהלך החקירה לא תוועדה. יחד-עם-זאת לא מצא בית-המשפט המחוזי כי יש בכך כדי ללמד שהפרטים האמורים נמסרו למערער 1 על-ידי החוקרים ו"הוכנסו אל פיו", וזאת בהתחשב בכך שהודעתו הינה הודעה מלאה וברורה המתחזקת בהיבטים נוספים לרבות התנהגותו של המערער 1 בחקירות שתועדו.

בית-המשפט העליון, הסכים עם הקביעות האמורות וקבע כי ליקויים אלה אינם יורדים לשורשו של עניין, כאשר בוחנים אותם על רקע מכלול הראיות ואין לייחס להם בנסיבות העניין נפקות ראייתית.

15. אי-איתור רועה - ע"פ 3873/08 שמעון אטיאס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)
ב- ע"פ 3873/08 {שמעון אטיאס נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה לקיומו של מחדל חקירתי בשל אי-איתור הרועה שעל-פי טענתו של המערער 2 (ירון) הופיע ליד המכונית במהלך אירוע נהר הירדן, בשל אי-איתור סרטי מצלמת האבטחה ב"פיצוציה" בה נרכש היין ובשל אי-שליחתו של המערער 1 (שמעון) לבדיקת רופא לאחר שהעלה את הטענה בנוגע לבקע מפשעתי.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים בעניין מחדלי חקירה שלטענתם התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע באשר למחדל החקירתי, בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, לאחר שעיין בחומר הראיות, הגיע לכלל מסקנה כי המשטרה נקטה בכל האמצעים הסבירים כדי לאתר את הרועה. נערכו מספר חיפושים בשטח בכדי לאתר את הרועה, על-כך המערער אינו חולק.

בית-המשפט קבע, כי טענתו של המערער בעניין קיומו של מחדל חקירתי אינה מבוססת עובדתית. זאת ועוד, כידוע, עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לזיכויו של נאשם. על בית-המשפט ליתן דעתו לשאלה אם חרף קיומם של מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו.

עוד קבע בית-המשפט, כי התשתית הראייתית שהונחה לפני בית-המשפט המחוזי היתה כזו שהצדיקה את הרשעתו של ירון בדין ומשכך גם אם היו מחדלי חקירה, הרי שאין בהם כדי להועיל לירון. הוא הדין בעניין טענתו של ירון בנוגע לאי-איתור סרטי מצלמת האבטחה ב"פיצוציה" בה נרכש היין.

באשר לטענתו של שמעון לפיה אי-שליחתו לבדיקת רופא לאחר שהעלה את הטענה בנוגע לבקע מפשעתי, נקבע כי אין בה ממש שכן אם נכונה גרסתו לפיה ביקר אצל רופא בנוגע לבעייתו הרפואית הרי שבנקל יכול היה להשיג ולהציג תעודה רפואית בעניין זה.

משלא הצליח שמעון ליתן הסברים לאי-הגשת תעודה רפואית או חוות-דעת החליט הוא לגלגל את האחריות לפתחה של המשיבה וטען לקיומו של מחדל חקירתי בכך שלא נשלח לבדיקה לאחר שהעלה את הטענה.

זאת ועוד, לאחר שהמאשימה עמדה בנטל ההוכחה הראשוני הרי שהנטל הטקטי להפריך את הראיות המפלילות עובר לכתפי הנאשם. משכך, הנטל להביא חוות-דעת כאמור רבץ לפתחו של שמעון ולא לפתחה של המשיבה.

כמו-כן נקבע כי אין די בקיומם של מחדלי חקירה בכדי להביא לזיכויו של נאשם אלא יש לבחון האם מחדלי החקירה קיפחו את יכולתו של הנאשם לנהל את הגנתו. במקרה דנן אי-שליחתו של שמעון לבדיקה אצל רופא לא קיפחה את הגנתו, שכן לטענתו הוא ביקר אצל רופא בשל בעייתו הרפואית ומשכך לכאורה לא היתה צריכה להיות כל בעיה מיוחדת להמציא תעודה רפואית שתאמת את טענתו.

16. העברת תיעוד חזותי, אי-גביית הודעה מעד - ע"פ 4936/11 משה ישועה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 4936/11 {משה ישועה נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומו של מחדל חקירתי שביצעה המשטרה בכך שלא גבתה הודעה ממי ששימש כרופא מרדים במסגרת הניתוח המדובר (פרופ' גוזל).

נפקותו של מחדל חקירתי זה היא כי יש להניח לטובת המערער שהאירוע לא היה חד-משמעי, כפי שתואר על-ידי המנתח הראשי (ד"ר אלברטון).

בית-המשפט המחוזי, דחה טענה זו כאמור של המערער, בנימוק שאין בהם כדי להעלות ספק סביר ביחס לתמונה העולה מראיות התביעה, על רקע כלל הראיות. על-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור, קבע לעניין טענותיו של המערער לגבי מחדל החקירה שהתבטא באי-גביית הודעה מהרופא המרדים שנכח בניתוח, כי ייתכן כי מדובר אכן בליקוי בהליכי החקירה המשטרתית, אולם, בעניין דנא הוגשה בפועל בהסכמה, ביוזמת ההגנה, תמצית הדברים שהרופא המרדים היה אומר לו נגבתה ממנו הודעה, שממנה ניתן ללמוד כי כלל לא יכול היה להבחין בדבר חשוד בשל דרך עבודתו במהלך הניתוח.

הנה-כי-כן ניתן להניח כי גם גביית עדות מסודרת מהרופא כאמור, לא היתה מעלה ממצאים משמעותיים נוספים. לפיכך נפסק, כי אין צורך להידרש לשאלה אם מדובר במחדל חקירה.

בית-המשפט התייחס למחדל נוסף אשר התקיים בעניין דנא ולא עלה במסגרת טענותיו של המערער בהודעת הערעור. עניין זה הינו כשלונה של המשטרה בהעברת תיעוד חזותי תקין של חקירת המערער, חרף חובתה לעשות כן בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002.

בית-המשפט שלערעור, הסכים עם קביעתו של בית-המשפט המחוזי אשר בחן את מידת הפגיעה של מחדל החקירה האמור בהגנתו של המערער ומצא כי זו לא קופחה למעשה עקב המחדל. בהקשר זה נקבע כי גרסתו של המערער, כפי שעולה מהודעת החשוד עליה חתם, משרתת היטב את עמדתו. לפיכך קבע בית-המשפט המחוזי כי אין ליתן משקל למחדל החקירה המדובר.
לאחר קריאת הודעת החשוד עליה חתם המערער, ולאחר השוואתה לגרסתו, כפי שזו נמסרה בעדותו בפני בית-המשפט המחוזי, נקבע, כי הגנתו של המערער לא קופחה.

17. אי-חקירה של עד - ת"פ 3843/99 מדינת ישראל נ' שושן ירון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)
ב- ת"פ 3843/99 {מדינת ישראל נ' שושן ירון}, הוגש כתב אישום המחזיק ארבעה אישומים שעיקרם עבירות בקשר לרכב בניגוד לסימן ה' 1 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, נגד שני הנאשמים, האחים שושן ירון ושושן אייל.

לעניין האישום הרביעי, נטען על קיומם של מחדלים חקירתיים המתבטאים באי-חקירתו של הגרריסט ששמו נמסר על-ידי הנאשם בחקירה. כמו-כן, כי הנאשם לא נלקח לזיהוי הרכב אחר שנתפס על-ידי המשטרה, שהסרטת אחד המתלוננים מזהה את רכבו במשטרה לא נמצאה (אם היתה) וכן שהמשטרה לא ניסתה לאתר את המוסך בדהריה וחקרה בכיוון זה.

בית-משפט השלום, קיבל חלקית את טענות הנאשם בדבר מחדלי החקירה וזיכה אותו מעבירה בגין האישום השלישי והראשון.

באשר למחדלי החקירה שעלו באישום הרביעי, המתבטא באי-חקירת הגרריסט, וגם אי-הוצאת הנאשם 1 לראות את הרכב, וכמו-כן גם אי-החקירה בדהריה, בית-המשפט קבע כי אכן מתקיימים. אולם אין במחדלים אלה כדי להשפיע מהותית על ההכרעה לאישום זה.

בית-המשפט מבהיר, כי הואיל ושוכנע ברמה מספקת כי בשילוב חוות-דעתו של טכנאי הזיהוי ועדותו של המתלונן באשר לנקודות הזיהוי הוכח כי רכב היונדאי היה בעיקרו הרכב שנגנב מן החברה המתלוננת.

עניין נוסף אליו התייחס בית-המשפט, הוא חוסר מהימנות גרסת ההגנה של הנאשם ואחד מעדיה, אשר אובחנה על בית-המשפט כבלתי-מהימנה.

ולפיכך קבע, כי הגם שהתביעה לא חקרה את הגרריסט ועסקינן ללא ספק במחדל חקירתי, לא ברור מדוע ההגנה נמנעה מלהעיד עד זה שהיה עשוי לסייע בידה מאוד.

גם לעניין זה נקבע כי עסקינן ב"חזקה תכופה" המעידה על ביצוע העבירה על-ידי הנאשם 1 מבלי שעלה בידו אפילו לעורר ספק סביר להפרכתה.

לאור הדברים המפורטים לעיל נקבע כי עלה בידי המדינה להוכיח את העובדות והעבירות המיוחסות לנאשם 1 באישום השני שבכתב האישום שעניינו קבלת רכב גנוב מסוג טיוטה ושינוי זהותו בניגוד לסעיפים 413 (ט) ו- (י) לחוק העונשין ובאותן עבירות שבאישום הרביעי לרכב היונדאי, אך מזוכה מהעבירות המיוחסות לו באישומים הראשון והשלישי.

18. אי-מיצוי חקירה - ע"פ 7477/08 איתן גץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ע"פ 7477/08 {איתן גץ נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה המתבטאים בכך כי לא מוצו כל כיווני החקירה ולא ננקטו פעולות חקירה מסויימות באופן שפגע בהגנתו של המערער ומקים ספק סביר באשר להיותו היורה באירוע. כך למשל, לא מוצתה חקירת מעורבותם של שניים נוספים.

בית-המשפט המחוזי, דחה את מחדלי החקירה הרבים להם טענה ההגנה, בנימוק שאין בהם כדי להעלות ספק סביר ביחס לתמונה העולה מראיות התביעה, על רקע כלל הראיות. על-כך הוגש ערעור.

באשר לטענות כי לא מוצו כיווני חקירה נוספים, ובפרט האפשרות שאדם נוסף (נועם) היה מעורב באירוע הירי, בית-המשפט קבע, כי אין בהן ממש ואין מדובר במחדל חקירתי.

בית-המשפט הבהיר, כי גם אם לכאורה היה בראיות בסיס להניח כי נועם היה מוכר למערערים ואף היה מעורב באירוע המקדים, לא נמצאו בראיות שנאספו במהלכה של חקירה מקיפה ואינטנסיבית, ראיות שתקשורנה אותו לאירוע הירי. בפרט כאשר נמצאו תימוכין לגרסתו בראיות חיצוניות, שאף לא אחת מהן אינה מובילה אל נועם או למעורב אחר.

גם לו היה נועם מעורב, כפי שנטען, הרי מדובר לכל היותר בשותף נוסף ואין בפרט זה כדי לשנות ממסכת הראיות נגד המערער 1 המובילה למסקנה כי הוא ביצע את הירי.

גם יתר הטענות למחדלי חקירה נדחו על-ידי בית-המשפט. אמנם נכון היה לבצע מסדר זיהוי לעדי הראיה לאירוע המקדים, כמו-גם לבצע בדיקה במהלכה היה העד שמצא את הצעיף נדרש לזהותו. דא עקא, לא ניתן לומר כי אי-ביצועם של אלה הביא לפגיעה ממשית בהגנתו של המערער 1.

19. אי-איתור עדים - ע"פ 8529/11 גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 8529/11 {גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל}הועלתה הטענה בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה. לטענת המערער, המשיבה נמנעה מביצוען של פעולות חקירה ואסיפת ראיות אשר פגעה בזכותו להליך הוגן ואשר היה בהן להעלות ספק סביר באשמתו.

בין היתר, נטען, כי המשטרה לא חיפשה אחר אופניו שלטענתו כלל לא הורכבו. בזאת, נמנעה מהעדים אפשרות לזהות את האופניים באופן שיוכיח כי אין המדובר באותו תוקף.

העולה מהאמור, כי רשויות החקירה והתביעה יכלו להביא בפני בית-המשפט ראיות נוספות אשר היו, על-פי הנטען, עשויות לתמוך בקו ההגנה. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות האמורות ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור, קבע כי אין במחדלים האמורים לעיל, בכדי להביא לזיכויו של המערער, אין בהם כדי לסייע לו ואין בהם לערער את עוצמת חומר הראיות המצוי בתיק.

בית-המשפט פסק, כי אין באי-קיום פעולות חקירה אלו כשלעצמו לפגוע בהגנתו באופן שיש בו כדי להטיל פסול בהרשעה. בסופו-של-יום, הרשעתו נסמכת בראש ובראשונה, על גרסתה של המתלוננת שזיהתה את המערער כמי שביצע בה את המעשים הנלוזים וזו נמצאה אמינה.

משהאמין בית-המשפט המחוזי לאמרות המתלוננת ביחס לזהות התוקף, שאף למעלה מן הצורך אומתו על-ידי חברותיה והתרשמותם החזותית של המשטרה, התביעה ובעיקר - בית-המשפט, הרי שאין איפוא במחדלי החקירה כדי לפגוע במסקנה זו.

בית-המשפט הדגיש, כי אף אם היה מקבל את טענות המערער, הרי שאין במחדלים אלה כדי לפגום בתשתית הראייתית המוצקה שהניחה התביעה, תשתית שלא הותירה ספק סביר בדבר אחריות המערער.

באשר לאי-איתור נהג האוטובוס, אשר לפי תכתיב השכל הישר היה עשוי לתרום לגילוי האמת, הוא בעל משמעות ראייתית. הוא פועל לחובת התביעה. הנהג הוא עד רלוונטי לאישום. המדינה לא סיפקה הסבר סביר לאי-בדיקת העניין על ידה.

עם-זאת, ההכרעה בסוגיה תלויה בשאלה מהו משקל המחדל לא רק כשלעצמו אלא בראיית התצרף הראייתי. הבדיקה היא לפי הראיות הקיימות ולא לפי הראיות שאינן. גם כאן, הסניגוריה רשאית היתה גם היא לאתר, במאמץ שאינו רב, את נהג האוטובוס. אומנם היה ניתן לצפות שהמשטרה תבצע את המלאכה, אך כאמור נימוק זה מאבד מכוחו בהתאם לאמור.

20. אי-גביית עדות - ע"פ 875/12 ראיש אבו טהה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)
ב- ע"פ 875/12 {ראיש אבו טהה נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומו של מחדל חקירתי הבא לידי ביטוי בשל הימנעות מחקירתו של איברהים אבו עמרה, שלפי טענת המתלונן הוא הסתתר בביתו, והימנעות מחקירת אנשים נוספים שהיו במקום, וכן, העדר חקירה לגבי טענת האליבי של המשיב 1.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים בעניין מחדלי חקירה שלטענתם התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע, כי בחינת טענת המשיבים בדבר קיומם של מחדלי חקירה, על רקע ההלכה הנוהגת בעניין זה, מובילה למסקנה כי גם אם היו מחדלי חקירה, אין מדובר במחדלים היורדים לשורשו של עניין, ולא היה בהם כדי לפגוע, מהותית, בהגנתם של המשיבים.

נקבע, כי חקירתם של אנשים נוספים, אשר היו בזירת האירוע, אך לא נטען כי זיהו את התוקפים, לא היתה משנה, ובודאי שלא באופן מהותי, את תמונת הראיות בתיק.

באשר לטענה כי המשטרה לא בדקה את טענת האליבי של המשיב 1, הובהר כי משיב זה בחר שלא לערער על הרשעתו ועל גזר דינו, כך שאין לראות בכך משום מחדל חקירה, המשליך על עניינם של המשיבים 2, 3 ו- 4.

לאור האמור, בית-המשפט פסק כי גם אם היה ראוי לחקור את האירוע ביסודיות רבה יותר, ולגבות עדות מכל מי שנכח בזירת האירוע או בסמיכות מקום, אין לומר כי קופחה הגנתם של המשיבים, ובוודאי שאין במחדלים אלה, ככל שהיו, כדי להקים ספק סביר בדבר אשמתם.

21. אי-איתור המעסה להעיד - ע"פ 5633/12 ‏און ניימן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)
ב- ע"פ 5633/12 {און ניימן נ' מדינת ישאל}, הועלתה הטענה בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה, אשר פגעו בהגנתו של המערער והמתבטאים בהתרשלות המשטרה באיתור המְעַסָּה שטיפלה בבן זוגה של המתלוננת, ואי-תפיסתן של ראיות חפציות, שהיה בכוחן, לפי הטענה, לסייע למערער בהגנתו.

טענת בא-כוח המערער היתה כי מחדלי חקירה כאמור, לבדם, מחייבים את זיכויו של הנאשם.

בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות כאמור בדבר מחדלי חקירה ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו טענות אלה כאמור, קבע באשר לאי-איתורה של המְעַסָּה, כי התנהלותו "התמוהה" של המערער בנדון, היא שסיכלה את איתורה של המְעַסָּה, והדבר אינו כרוך במחדלי חקירה, כביכול, מצד חוקרי המשטרה. כך, בין היתר, נמנע המערער מלמסור את שמה המלא של המְעַסָּה או את מספר הטלפון שלה (בטענה שאינו יודע את שם משפחתה או את מספר הטלפון שלה, וזאת חרף העובדה שהיא עבדה אצלו מספר פעמים, עוד טרם האירוע והוא אף שילם את שכרה).

באופן תמוה, טען המערער, כי המכשיר הנייד שלו, שבזכרונו נשמר מספר הטלפון של אותה מְעַסָּה, נפל לבריכת מים, לפני שהחוקרים הצליחו לשים את ידם עליו.

לאור נסיבות התיק הנדון, ולאחר בחינה כוללת של הראיות, קבע בית-המשפט, כי אין במחדלי החקירה הנטענים, ככל שהיו כאלה, כדי לרדת לשורשו של עניין או לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער בביצוע המעשים שבהם הורשע בבית-משפט קמא, ולפיכך נדחו טיעוניו של המערער בדבר מחדלי חקירה.

22. תרגיל חקירתי וטביעת אצבעות - ע"פ 7164/07 מוחמד אלהוושלה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)
ב- ע"פ 7164/07 {מוחמד אלהוושלה נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה כי קיימים מחדלי חקירה אשר גרמו ל"נזק ראייתי" שמתבטאים בצילום, שמעולם לא הוצג, אליו התייחס גובה ההודעה מהמערער בחקירה וכן שלא נלקחו טביעות אצבע מן הטרקטורון ומהחפצים שנמצאו בו. נטען, כי צריך היה להביא את הראיה הטובה ביותר. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע כי אין מקום לקבל את הטענות, לא לגבי מחדלי החקירה הנטענים ולא לגבי מהימנות העדים והם אינם צריכים להביא לזיכוי.

עוד נקבע כי עיון בחקירת גובה ההודעה, מעלה כי לאמיתו של דבר לא היה בידו כל צילום, אך את השאלה האמורה שאל ביוזמתו. בית-המשפט לא התעכב על טענות הסניגור בענין אי הלגיטימיות של התרגיל החקירתי, מפני שהתרגיל לא הוביל לשום הודאה או נתון מפליל אחר וקבע, כי העיקר הוא שהצילומים שלא היו לא הושגו ועל-כן אין זה "מחדל חקירתי".

הטיעון העיקרי נוגע לאי-בדיקת טביעות אצבעות. בית-המשפט קבע, כי עדיף היה שתילקחנה טביעות אצבע מהטרקטורון ומהחפצים שנמצאו בו, אולם "מחדל" זה וגם המחדל הנוסף הנטען בדבר אי-בדיקה על-ידי גשש אינם צריכים, להביא לזיכוי.

בית-המשפט הפנה להלכה הפסוקה וקבע, כי בסופו-של-יום יש לבחון אם התביעה הציגה ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר. ובנסיבות התיק דנא, כך קרה ועל-כן פסק, כי על-אף שהיה עדיף ליטול טביעות אצבעות אין "במחדל" זה עילה לזיכוי. כך גם לעניין אי-בדיקת העקבות על-ידי גשש.

23. טביעות אצבע משקי סם - ע"פ 7141/07 מדינת ישראל נ' אחמד בן סאלם ג'רמי טראבין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)
ב- ע"פ 7141/07 {מדינת ישראל נ' אחמד בן סאלם} ערער סעיד אלעמור (להלן: "המערער") על ההרשעה בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הסתננות, יציאה שלא כדין, שהייה/כניסה לישראל שלא כדין ויבוא סם מסוכן שלא לצריכה עצמית ועל גזר הדין. המדינה מצידה ערערה על קולת העונש שנגזר על השניים.

בערעור הועלתה הטענה, בין היתר, כי קיימים מחדלי חקירה בעניינו של המערער (סעיד אלעמור), לרבות: אי-ביצוע פעולה לצורך אימות הזיהוי של המערער על-ידי מפקד מעבר צופר, הימנעות המדינה מהעדתה של החיילת שני שהיתה עימו ברכב וההימנעות מלקיחת טביעות אצבע משקי הסם קיפחו את הגנתו, כך שאין באפשרותו להתמודד מול התמונה הנסיבתית "החלולה" אשר עליה התבסס בית-המשפט קמא בהרשעתו.

לטענתו, קיומם של מחדלי החקירה פועל לטובתו בשני מישורים: ראשית, עובדה זו עומדת לחובתה של המדינה ומחזקת את טענתו כי מכלול הראיות הנסיבתיות אינו מבסס הרשעה, שנית, עובדה זו מהווה שיקול תומך לגרסתו של אלעמור בדבר הימצאותו המקרית בנחל אמציה.

בית-המשפט המחוזי בבאר שבע דחה טענה זו ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט של הערעור, בדחותו את הבקשה קבע כי אין במחדל חקירה, כשלעצמו, כדי להקים ספק סביר לטובתו של נאשם ולהביא לזיכויו.

בית-המשפט הבהיר, כי אכן, ראוי היה כי רשויות האכיפה יעידו את החיילת שני, ינקטו פעולות מתאימות לאימות הזיהוי של מפקד מעבר צופר ושל הגששים ויאספו טביעות אצבע משקי הסם. ואולם, אין במחדלים אלו, על רקע מכלול הראיות בתיק דנא, כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של אלעמור במיוחס לו.

באשר לאי-העדתה של החיילת שני, התביעה טענה בבית-המשפט המחוזי כי לא הצליחה לאתרה. אף כי הסבר זה נראה תמוה בעיני בית-המשפט, היה על התביעה להתאמץ יותר על-מנת לאתרה. חרף זאת, נפסק כי די בעדויות האחרות שהוצגו בפני בית-המשפט המחוזי בכדי לקבוע כי אלעמור היה בחברתו של טראבין בעת שהתקרב כדי שני מטרים לערך לרכב בו ישבו מפקד מעבר צופר והחיילת שני.

באשר למחדלי החקירה האחרים, יש להניח כי אלו נבעו מנסיבות מעצרם של אלעמור וטראבין. השניים לא נעצרו על-ידי המשטרה כי אם על-ידי כוחות צה"ל, אשר אינם ערוכים, הן מבחינת המשאבים העומדים לרשותם והן מבחינת הכשרתם המקצועית, לבצע פעולות חקירה מתוחכמות כגון בדיקות מדעיות של העקבות ושל טביעות אצבע על שקי הסם.

יתרה-מזאת, מעצרו של אלעמור נעשה ללא תכנון מוקדם כאשר הוא וטראבין נצפו חוצים את הגבול, מבלי שכוחות צה"ל ידעו כי מדובר במבריחי סמים וכאשר התקיימה סבירות לא מבוטלת כי מדובר בחדירה בעלת השלכות ביטחוניות, כך שעריכות בדיקות מדעיות נראתה לא הכרחית בנסיבות העניין ואף טפלה לבהילות והחיוניות של מעצר השניים.

אומנם, ניתן היה לבצע את פעולות החקירה הנדרשות, או לכל הפחות את חלקן, גם בשלב מאוחר יותר על-ידי הגורמים המתאימים. אולם, לאור מכלול הראיות בתיק דנא ולאור המסקנה המרשיעה החד-משמעית שעולה מהן, קבע כי בית-המשפט כי אין במחדלי חקירה אלו כדי להביא לזיכויו של אלעמור.

24. תיעוד מפגש ואי-בדיקת טביעת אצבע - ע"פ 7282/08 עיסאם אבו עמרה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)
ב- ע"פ 7282/08 {עיסאם אבו עמרה נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה, בין היתר, כי קיימים מחדלי חקירה המתבטאים בפעולות התביעה (להלן: "המשיבה" בערעור).

המערער הועמד לדין והורשע במספר אישומים, שבמרכזם החזקת סם מסוכן מסוג הרואין, שלא לצריכה עצמית. הרקע להרשעת המערער הינו מעצרו לאחר שנתפס אוחז בתיק שהונח בתוך פח והכיל סמים. המערער שמט את התיק חזרה לפח, כאשר השוטרים הזדהו והודיעו לו על מעצרו.

טענת המערער היתה, כי אחד השוטרים הסמויים אישר בחקירתו הנגדית כי היה עליו מכשיר הקלטה אך התביעה לא הציגה כל ממצא הקשור לכך. כמו-כן, המשיבה נמנעה מלבדוק הימצאותן של טביעות אצבע על התיק הנדון ולחילופין, לא טרחה לצרף חוות-דעת המבססת את טענתה כי לא ניתן לבצע בדיקה כאמור בשל סוג הבד ממנו עשוי התיק.

בית-המשפט המחוזי בנצרת דחה טענה זו ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט של הערעור, בדחותו את הערעור קבע כי אין לזקוף לחובת המשטרה מחדלי חקירה.

השוטר הסמוי אישר בחקירתו כי היה מצוייד במכשיר הקלטה אך לא זכר אם שמע אחר-כך את ההקלטה ואם חילופי הדברים בינו לבין המערער נקלטו.
מהכרעת הדין עולה כי ההקלטה נמסרה לסניגור אך לא היתה ברורה, כך שאין לזקוף לחובת המשטרה את אי תיעוד המפגש. לטענת המשיבה גם לא ניתן היה להפיק טביעות אצבע מהתיק, נוכח סוג התיק.

כבר בתחנת המשטרה הציע המערער לחוקר בתחנת המשטרה לקחת טביעות אצבע מהתיק, ונענה על-ידי החוקר כי ידוע לו היטב שלא ניתן לקחת טביעות אצבע מהתיק בשל סוג התיק.

בית-המשפט העליון חזר על קביעתו של בית-המשפט המחוזי, ופסק כי המחדלים החקירתיים הנטענים לא קיפחו את הגנתו של המערער, במיוחד לאור גרסתו המופרכת שאינה נתמכת בכל ראיה אובייקטיבית.

25. אי-בדיקת טביעות אצבעות - ע"פ 1345/08 ארקדי איסטחרוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)
ב- ע"פ 1345/08 {איסטחרוב נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה בין השאר, לקיומו של מחדל חקירתי באי-בדיקת טביעות אצבעות על חבילות הסם.

טענת המערער היתה, כי בהתחשב בכך שמדובר בתיק ללא כל נסיבה מחשידה אחרת, הנה במסגרת דוקטרינת הנזק הראייתי, יש לתרגם את המחדל בחקירה לראיה לזכות המערער, שעניינה אי-מציאת טביעות אצבעותיו על הסמים.

עוד נטען, כי יש לזקוף לחובת המשיבה את הימנעותה מהעדת ארתור, איש מרכזי בפרשה, כיון שהיא הנושאת בנטל הבאת הראיות.

בית-המשפט המחוזי, דחה טענות אלה כאמור, בנימוק שגם אי-הימצאן לאחר בדיקה - כנקבע - לא היה מועיל למערער. על-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט שלערעור, קיבל את פסיקתו של בית-המשפט המחוזי, דחה את הערעור וקבע, כי בשל נגיעה בחבילת הסמים על-ידי שוטר, לא ברור אם בדיקת טביעות האצבע היתה אפשרית. אך גם אילו נערכה הבדיקה ולא היו נמצאות טביעות אצבעות, לא היה בכך כדי להועיל למערער.

בית-המשפט הבהיר, כי חקירה מלאה צריכה לכלול, בחינת מובן מאליו, טביעות אצבעות של הנאשמים על חבילות הסמים, וגם היה על השוטר להימנע מנגיעה בידיו בהן - כפי שגם הודה בעצמו בעדותו שבכך טעה.

בית-המשפט קבע, כי גם אם היתה נערכת בדיקת טביעות האצבעות והללו לא היו נמצאות, אין בכך כדי לשנות מהותית את הנסיבות הראייתיות ואת פעולתה של החזקה. על-כן אין המדובר במחדל שיש בו לאמיתו כדי לקפח את הגנת המערער, ולפיכך לא נגרם לו עוול.

באשר לאי-העדתו של הנאם השני (ארתור) נפסק, כי אכן, הנטל הסופי והכולל במשפט הפלילי של הבאת הראיות מוטל על התביעה, אך בעת קיומה של חזקה נע הנטל אל כתפי הנאשם, ועליו להרימו על-ידי ההסבר.

נוכח כל האמור, בית-המשפט פסק, כי לא עלה בידי המערער להרים את נטל ההסבר, ולא היה מנוס מהרשעתו בדין.

26. בדיקה לצורך גילוי סמים - ע"פ3071/01 אידה מאירוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)
ב- ע"פ 3071/01 {אידה מאירוב נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה, בין היתר, כי קיים מחדל חקירתי, שבעקבותיו נגרם נזק ראייתי, שגרע מהיכולת להוכיח כי המערערת היתה נתונה בשעת מעשה להשפעה טוקסיקולוגית שמנעה ממנה להבין את משמעות מעשיה ולשלוט בהם.

טענת המערערת, היתה, כי הבדיקה שצריכה היתה להיעשות לצורך גילוי הסמים היא בדיקת שתן ולא בדיקת דם, הואיל ובדיקת הדם לא היתה מופנית לבדיקת סמי אקסטזי אלא לבדיקת חומרים אחרים.

עוד לטנענתה, כי לא ניטלה ממנה דגימת דם בבית חולים רמב"ם, וגם אם ניטלה דגימה כזו, לא היה לה ערך בשל חלוף הזמן. כן נטען כי כמות הדם שנלקחה מהמערערת לא היתה בכמות מספקת המאפשרת בדיקה אמינה. בית-המשפט המחוזי בחיפה דחה את טענותיה כאמור, ועל-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט של הערעור, בדחותו את הערעור, התייחס לטענות השונות לעניין המחדל החקירתי ולממצאים שהובילו להכרעת הדין של המחוזי בעניין זה.

בית-המשפט המחוזי הבהיר, כי אף שנכון הוא שבדיקת שתן היא זו הנהוגה לצורך בדיקת סמים, גם בדיקת דם נותנת אינדיקציה לכך, ולעיתים בדיקה כזו אף מועדפת.

כמו-כן אישר בפסק-דינו, כי נפלה טעות בכך שבדיקת הדם לא כללה בדיקת סמי אקסטזי, אולם נלקחה מהמערערת דגימת דם נוספת שנשלחה לבדיקה בבית חולים רמב"ם, ונקבע בממצאיה כי אין שרידי סם בדם, לרבות סם מסוג אקסטזי. על-פי חוות-הדעת של ד"ר גופר, בדיקה הנערכת גם לאחר 20 שעות יכולה לגלות שרידי סם, ומשאלה לא נתגלו, ההנחה היא כי לא נמצאו סמים בגופה של המערערת.

עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אכן לא נלקחה כמות דם מספקת לצורך אימות הממצאים, אולם לאור התוצאה כי לא נמצאו שרידי סם אקסטזי בדם, לא היה צורך בדיעבד בכמות גדולה יותר. חרף זאת, בית-המשפט היה ער לכשלים שארעו בבדיקות הסמים, ולאורם הניח כי המערערת לקחה כדור אחד או שני כדורי אקסטזי בסמוך לפני האירוע.

על חרף זאת, בית-המשפט של הערעור פסק, וגם בהנחה שהחקירה המשטרתית בעניין שרידי סם האקסטזי לא היתה תקינה בכל שלביה, אין לנסיבות אלה השלכה מהותית על המסקנה הסופית באשר לטענת השכרות, שכן אפילו לקחה המערערת עד שני כדורים של אקסטזי לפני אירוע ההמתה, כלל הראיות מצביעות על-כך כי לא נפגעה כהוא זה יכולתה להבין את אשר עשתה, או את הפסול שבמעשה ההמתה, והיא לא נמצאה במצב של חוסר יכולת להימנע מן המעשה עקב כך.

27. אי-ביצוע בדיקת אלכוהול - ע"פ 5266/05 בוריס זלנצקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 5266/05 {בוריס זלנצקי נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה בין השאר, כי קיימים מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי בכך שהמשטרה נמנעה מלבצע בדיקת אלכוהול בדמו של המערער בסמוך לאחר האירוע.

בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע כי יש לזקוף את היעדר הבדיקה כשיקול לטובת המערער, משיש בהיעדר הבדיקה כדי להותיר ספק באשר לרמת האלכוהול בדמו, מבלי לקבוע האם היה בהימנעות המשטרה מלבדוק את רמת האלכוהול בדמו של המערער משום "מחדל חקירתי".

בדיקה כאמור יכולה היתה לשפוך אור על השפעתו הפוטנציאלית של האלכוהול על מעשי המערער.

על-פי עדותו של ד"ר סגל, מומחה מטעם ההגנה, גם בהיעדר ראיות אודות כמות האלכוהול בדמו של המערער בעת ביצוע העבירה, האלכוהוליזם הכרוני שממנו סבל הביא לכך ש"הסבילות שלו ירדה ל- 0, הוא כבר לא היה צריך לשתות יותר מכוסית שתיים כדי להתחיל לאבד שליטה".

משמע גם לו נמצאה כמות קטנה של אלכוהול בדמו של המערער, לא היה בכך, על-פי ד"ר סגל, לשלול את האפשרות שהמערער ביצע את העבירה במצב של שכרות. דברים אלו זוכים לחיזוק בעדותה של אשתו של המערער, שעל-פיה המערער נטל תרופות שבעטין נאסר עליו לשתות וודקה, ומשהוסיף ושתה וודקה חרף האיסור, "הוא הפך לחסר שליטה".

לעניין זה יוסף, כי המערער עצמו העיד ששתה "פחות מחצי" ממה ששתה המנוח, וכי ממילא כמות האלכוהול ששתו השניים ביחד לא עלתה על כשני שליש בקבוק וודקה. קריטריון זה מחזק אם-כן את טענת המערער כי ביצע את המעשה במצב של שכרות.

בסופו-של-יום בית-המשפט פסק, על-אף האמור לעיל, כי בכך אין די. שכן גם אם אמנם היתה בדמו של המערער רמה גבוהה של אלכוהול בעת ביצוע מעשה העבירה, אין הדבר מוביל למסקנה כי ביצע את העבירה במצב של שכרות או של שכרות חלקית.

לצד הדרישה לרמה גבוהה של חומר משכר בדמו של הטוען לשכרות חלקית, קיימת דרישה לכך שהטוען לא היה מודע לפרט מפרטי העבירה, ובעניין דנן, ליסוד הכוונה הנדרש בעבירת הרצח, וכי יתקיים קשר סיבתי בין צריכת החומר המשכר לבין חוסר המודעות האמור.

28. אי-ביצוע בדיקה גניקולוגית - ע"פ 5441/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 5441/10 {פלוני נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה לקיומו של מחדל חקירתי המתבטא באי ביצוע בדיקה רפואית גניקולוגית למתלוננת וחקירתו הפגומה במשטרה, דבר אשר היווה פגיעה ביכולתו להתגונן כראוי.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערער בעניין מחדלי חקירה שלטענתם התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע, כיזכותו של נאשם להתגונן כראוי מפני ההאשמות המיוחסות לו הינה מן החשובות והיסודיות שבהליך הפלילי. זכות זו מבטיחה, בין היתר, את קיומו של משפט הוגן ומניעת עיוות דין. טענה בדבר פגיעה בזכות זו מצריכה לבחון האם התקיים מחדל חקירה, ואם כך האם המחדל פוגם בהוכחת העבירות שבהן הורשע המערער.

בית-המשפט קבע, שהיה מקום לשאוף לבצע בדיקה גניקולוגית במתלוננת בהסכמתה. בדיקות רפואיות כאלו אכן עשויות להניח בפני בית-המשפט תשתית ראייתית רחבה יותר המסייעת בהגעה לחקר האמת.שכן תפקידה של הרשות החוקרת להגיע לחקר האמת בין אם היא לטובת המאשימה או לטובת הנאשם.

עם-זאת, בית-המשפט מעלה ספק במשקל תוצאתה של בדיקה כזו להגנת המערער, אם היתה נערכת. היעדרם של ממצאים רפואיים במקרה דנא לא היו תומכים בגרסת המתלוננת ולא היו מסייעים בידי המשיבה, אך גם לא היה בכך כדי להפריך את גרסתה.

בית-המשפט מבהיר, כי המגבלות בתרומתם הפוטנציאלית של ממצאי הבדיקה הגניקולוגית להגנה של המערער נשענות על שני טעמים, כדלהלן:
האחד, שגם לגרסת המערער הוא לא הפעיל כוח מהסוג שעלול להותיר סימנים בגופה של המתלוננת.

השני, היות והמתלוננת התקלחה במים חמים מייד לאחר שובה מהעיסוי, והתלוננה במשטרה אך יומיים לאחר המעשים.

לפיכך קבע כי, הבדיקה לא היתה מעלה ממצאים שהיה בהם להועיל למערער, וודאי לא עד כדי שבלעדיהם הגנתו נפגעה. ועל-כן אין המחדל האמור חמור דיו ואינו משבש את בהירות כלל התמונה העובדתית עד יצירת ספק סביר באשמתו.

29. אי-בדיקת DNA- ע"פ 7477/08 איתן גץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ע"פ 7477/08 {איתן גץ נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה המתבטאים בכך כי לא מוצו כל כיווני החקירה ולא ננקטו פעולות חקירה מסויימות באופן שפגע בהגנתו של איתן ומקים ספק סביר באשר להיותו היורה באירוע.

כך נטען כי בדיקת ה- D.N.A. שנערכה לצעיף אשר נמצא מלופף על אקדח, היתה פגומה.

בית-המשפט המחוזי, דחה את מחדלי החקירה הרבים להם טענה ההגנה, בנימוק שאין בהם כדי להעלות ספק סביר ביחס לתמונה העולה מראיות התביעה, על רקע כלל הראיות. על-כך הוגש ערעור.

בית-משפט שלערעור קבע כי אין הצדקה לשנות מקביעותיו של בית-המשפט המחוזי בעניין מחדלי החקירה הנטענים. כך, למשל, נקבע כי אין ממש בטענה כי בדיקת ה- D.N.A. שנערכה לצעיף שעטף את האקדח נערכה על בסיס הנחות מוקדמות שנמסרו למומחית בטרם ערכה את הבדיקה והטו את תוצאותיה.

המומחית הסבירה כי הבדיקה מתמקדת במקומות לגביהם יש חשד להימצאות חומר ביולוגי וממקומות אלה ניטלת דגימה. הסברה של המומחית כי בשל צורת הצעיף והחורים עליו סברה כי שימש לכיסוי ראשו של אדם, ועל-כן דגמה בעיקר את האזורים הסמוכים לחורים שעל הצעיף, הוא הסבר הגיוני וסביר.

עוד נקבע, כי גם לו היתה דגימת הצעיף כולו מעלה תוצאות חיוביות לגבי מעורבים אחרים, לא היה בכך כדי להשמיט את הממצאים בנוגע למערער 1 (איתן). מדובר בראיה נסיבתית אך כבדת משקל.

ככל שהיו בידיו של המערער 1 טענות נגד הבדיקה היה ביכולתו להפריכן באמצעות בדיקת מומחה מטעמו. הדבר לא נעשה, על-פי הטענה בשל עלויות הבדיקה. העלאת טענה זו בשלב הערעור, בפרט בהיעדר תימוכין לה, מעוררת קושי. משכך, אין ליתן לה משקל.

באשר לזיהוי הצעיף, בהינתן ש- D.N.A. של איתן נמצא על הצעיף, וכאשר הצעיף נמצא עוטף את האקדח ששימש לירי במקום המתיישב עם איכון הטלפון הנייד של איתן מיד לאחר הירי, ברי כי יש לראיה זו משקל נכבד גם מבלי שעד המדינה יזהה אותו, על רקע מכלול הנסיבות.

30. אי-בדיקה רפואית, אי-איסוף ראיות - ע"פ 5633/12 ‏און ניימן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)
ב- ע"פ 5633/12 {און ניימן נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה, אשר פגעו בהגנתו של המערער והמתבטאים בכך שלאחר האירוע לא עברה המתלוננת בדיקה רפואית לשם איתור פגיעות פיזיולוגיות ואיתור חומרי סיכה בפי הטבעת, הימנעות מבדיקת שרידי צואה ו- DNA בידיו של המערער.

עוד נטען, להתרשלות המשטרה באיתור המְעַסָּה שטיפלה בבן-זוגה של המתלוננת, ואי-תפיסתן של ראיות חפציות, שהיה בכוחן, לפי הטענה, לסייע למערער בהגנתו.

טענת בא-כוח המערער היתה כי מחדלי חקירה כאמור, לבדם, מחייבים את זיכויו של הנאשם.

בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות כאמור בדבר מחדלי חקירה בקובעו, כי בנסיבות דנן אכן היה מקום לשלוח את המתלוננת לבדיקה רפואית, ומשנמנעו חוקרי המשטרה מלעשות כן, הרי שאכן מדובר במחדל חקירה. אולם אין להתעלם גם מחלקה של המתלוננת במחדל זה, שכן ההחלטה שלא לערוך למתלוננת בדיקה כאמור נבעה, בין היתר, מדבריה לחוקר המשטרה מהם עלה, כי קיימה יחסי מין אנאליים עם בן זוגה, מספר ימים עובר לאירוע, כך שאין משמעות רבה לבדיקה זו.

עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי חרף קיומו של מחדל חקירה בנקודה זו, הרי שלנוכח מכלול הנסיבות ומארג הראיות, אשר הונחו בפני בית-המשפט, לא היה במחדל זה כדי לפגוע בהגנתו של המערער, או לעורר ספק סביר בדבר אשמתו זאת.

גם לוּ היתה נערכת למתלוננת בדיקה רפואית, שבה לא היו מתגלים כל סימני פגיעה בפי הטבעת, הרי שלא היה בכך כדי לשלול את האפשרות כי המערער החדיר את אצבעותיו לפי הטבעת שלה.

על החלטה זו, בין השאר, הוגש הערעור דנא.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו טענות אלה כאמור, קבע כדלהלן:

באשר להימנעות מעריכת בדיקה רפואית למתלוננת נקבע, כי יש בעצם ההימנעות משליחת המתלוננת לביצוע בדיקה רפואית, משום מחדל חקירה אשר אין להקל בו ראש.

בית-המשפט הבהיר, כי אמנם, התביעה אינה מחוייבת להציג בפניו את "הראיה המקסימלית" אלא "עליה להוכיח את המוטל עליה ב"ראיה מספקת", ואין חשיבות לכך שיכולה היתה להשיג ראיה טובה יותר.

עם-זאת, אין להשלים עם מצב שבו רשויות החקירה נמנעות מלתפוס ראיות רבות ואיכותיות ככל שניתן על-מנת שתונח בפני בית-המשפט תשתית ראייתית מקיפה ממנה ניתן יהיה ללמוד על התמונה העובדתית.

אולם בנסיבות התיק דנא, בית-המשפט פסק כי לא נפגעה באורח ממשי הגנתו של המערער.

נטען כי בדיקה רפואית יכולה היתה לאשש או להפריך קיומם של ממצאים פיזיולוגיים, ולבחון אם ישנם שיירים של חומרי סיכה בפי הטבעת של המתלוננת.

באשר לבדיקה לאיתור ממצאים פיזיולוגיים בפי הטבעת של המתלוננת, קבע בית-המשפט, כי הימצאותם של סימני פגיעה בפי הטבעת של המתלוננת יכולה לשמש חיזוק אובייקטיבי לגרסת המתלוננת, ולסבך עד מאוד את המערער. ואולם, היעדרם של סימני פגיעה, אין בו כדי לשלול את האפשרות כי המתלוננת אכן הותקפה מינית על-ידי המערער, כמתואר על ידה.

באשר לבדיקה לאיתור חומרי סיכה בפי הטבעת של המתלוננת, פסק בית-המשפט, כי אף טענות אלה, אין לקבל בקובעו כי המערער אינו מבחין די הצורך בין טענות נורמטיביות לבין המציאות בשטח, ובטיעונו, בהקשר זה, יש משום ערבוב בין הרצוי לבין המצוי. אין ספק, כי רצוי היה לוּ בוצעו במכון לרפואה משפטית כל הפרוצידורות הנדרשות, בעת בדיקתם של נפגעי תקיפה מינית. אולם, אין חולק כי, המכון לרפואה משפטית אינו מבצע בדיקות לאיתור חומרי סיכה בפי הטבעת של מתלוננים בעבירות מין.

לפיכך, אין לקבוע, כי המחדל הנעוץ באי-ביצוע בדיקה רפואית למתלוננת גרם למערער נזק ראייתי, ככל שהדבר נוגע לאיתור חומרי סיכה. שכן, גם לוּ היתה נשלחת המתלוננת לבדיקה, הרי שלנוכח טיב תלונתה לא היתה מתבצעת בדיקה לאיתור חומרי סיכה, כמפורט לעיל.

לסיום אציין, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין לקבל את הטענה, לפיה עצם חריגתן של רשויות החקירה מן הנהלים והפקודות, שנועדו למנוע את אותו מחדל חקירה שהתרחש, צריך להביא, מניה ובה, לזיכויו של המערער בדין.

באשר להימנעות מחיפוש אחר שרידי צואה ו- DNA בידיו של המערער קבע בית-המשפט כי אין בטענה זו כדי ללמד על קיומו של מחדל חקירה, כלל ועיקר. לפיכך, הימנעותם של חוקרי המשטרה מבדיקת ציפורני המערער אינה עולה כדי מחדל חקירה, ולבטח שאין מדובר במחדל אשר פגע בהגנתו של המערער.

באשר לאי-בדיקת בגדיה של המתלוננת נקבע כי לאור עדותו של המערער בבית-המשפט, כמו מדבריו בעימות ובהודעותיו במשטרה, עולה כי במהלך העיסוי נעשה שימוש בכמויות רבות של שמן, אשר כיסה חלקים ניכרים מגופה של המטופלת. משכך, סביר, כי תחתוני המתלוננת הוכתמו בשמן במהלך העיסוי, ומכאן שלא ניתן היה להפריך או לאשש באמצעות בדיקתם את טענת המתלוננת בנקודה זו.

לאור נסיבות התיק הנדון, ולאחר בחינה כוללת של הראיות, קבע בית-המשפט, כי אין במחדלי החקירה הנטענים, ככל שהיו כאלה, כדי לרדת לשורשו של עניין או לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער בביצוע המעשים שבהם הורשע בבית-משפט קמא, ולפיכך נדחו טיעוניו של המערער בדבר מחדלי חקירה.

31. אי-בדיקת בגדי הנאשם - ע"פ 3947/12 שאדי סאלח נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)
ב- ע"פ 3947/12 {שאדי סאלח נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, למחדלי חקירה אשר קיפחו הגנת המערער שמתבטאים באי-בדיקת בגדיו, ובאי-תפיסת הגופיה הלבנה שנטען כי המצית לבש.

בית-המשפט המחוזי, דחה טענות אלה כאמור, בדבר מחדלי חקירה ובשל כך הוגש, בין השאר הערעור דנא.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע כי בנסיבות העניין צודק המערער בטענתו כי נפלו מחדלי חקירה בעבודת המשטרה.

בית-המשפט קבע, כי היות ומדובר בדיני נפשות, על-אף העומס המוטל על המשטרה עליה למצות את מירב אפיקי החקירה ולתפוס ראיות רבות ככל הניתן כדי שלפני בית-המשפט תונח תשתית ראייתית רחבה ככל האפשר.

גם בהתחשב בהלכה לפיה אין המאשימה מחוייבת להציג לבית-המשפט את "הראיה המקסימלית" כל עוד הניחה תשתית ראייתית מספקת להרשעה, נקבע כי על המשטרה לתפוס ראיות רבות ואיכותיות ככל שניתן על-מנת שתונח לפני בית-המשפט תשתית ראייתית מקיפה.

באשר לאי-תפיסת הגופיה הלבנה, נקבע כי אם אכן לבש המערער גופיה לבנה לא היתה מניעה כי זו תיתפס יחד עם יתר פריטי הלבוש. כל פריט לבוש עמו בא החשוד במגע עשוי לשמש בעתיד כראיה ואף ליתן אינדיקציה האם החשוד קשור לזירה אם לאו. אין פעולה פשוטה יותר מתפיסת מכלול פריטי הלבוש של חשוד. בנסיבות העניין היתה זו פעולה מתבקשת.

זאת ועוד, ככלל, על בית-המשפט להעדיף הרשעה על יסוד תשתית ראייתית רחבה על פני מינימום ראייתי נדרש, אשר על-אף שהוא מאפשר הרשעה בפלילים הוא מותיר חללים ראיתיים בלתי-רצויים ותחושת אי-נוחות. לכן, על המשטרה מוטלת החובה לפעול לאיתורן של כל הראיות שעשויות להיות רלבנטיות הן למלאכת החקירה והן למלאכת הכרעת הדין.

כמו-כן, גם בנוגע לאי-עריכת בדיקה בבגדיו של המערער, נקבע כי נפל פגם בהתנהלותה של המעבדה המשטרתית בנסיבות העניין.

המעבדה אינה מתווה את כיווני החקירה בתיק שכן מטבע הדברים היא אינה בקיאה בפרטי הפרטים של החקירה בשונה מהחוקרים. לאור זאת, שומה היה על המעבדה לקיים את הנחיות החוקרים.

אולם, על-אף שנפלו בנסיבות העניין דנן מחדלי חקירה קבע בית-המשפט כי לא מצא בהם כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער, וזאת בשל מארג הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפני בית-המשפט המצביעות מעבר לכל ספק על אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש כנגדו.

32. אי-בדיקה של סמים ואלכוהול - ע"פ 6331/11 יאסר אשתיי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)
ב- ע"פ 6331/11 {יאסר אשתיי נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה כי היו אינדיקציות לשכרותו של המערער גם לאחר האירוע בו הואשם, ועל-כן הימנעות השוטרים מביצוע בדיקת אלכוהול או סמים בדמו בזמן אמת, הרי היא מחדל חקירתי אשר אותו יש לזקוף לזכותו.

בית-המשפט המחוזי דחה טענות אלה, בדבר מחדלי חקירה ועל-כך, בין השאר הוגש הערעור דנא.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, כי אין מדובר במחדל. באשר לבדיקת הסמים, הבהיר בית-המשפט, כי הפעם הראשונה שבה הזכיר המערער כי נטל כדורים כלשהם, לאחר ששלל נטילת סמים, היתה בהודעה השניה, ארבעה ימים לאחר האירוע. בדיקה שכזו לא היתה אז מועילה.

אשר לבדיקת אלכוהול, מכיוון שהמערער ציין כי היה שיכור בעת ביצוע העבירה רק בעדותו לפני בית-המשפט המחוזי, לא ניתן לבוא בטרוניה כלפי המשטרה על-כך שלא עשתה את הבדיקה בזמן אמת.

בית-המשפט לא קיבל את טענה בא-כוח המערער לפיה בזמן אמת היו אינדיקציות לשכרותו של המערער, מכיוון ששני עדים סיפרו מיד לאחר האירוע כי המערער צרך אלכוהול וכדורי "קלונקס".

בית-המשפט מדגיש כי על-פי קלטת תיעוד חקירתו הראשונה של המערער, לא עלו ממנו סימנים שהעידו על הצורך בבדיקה שכזו, לא מבחינת התנהגות, ולא אינדיקציה אחרת. גם המערער בעצמו לא טען כאמור כי נטל כדורים, אלא רק ארבעה ימים לאחר האירוע. במצב דברים זה, המשטרה לא היתה מחוייבת לערוך את הבדיקה על סמך אמירותיו של העד בלבד.

33. אי-עריכה מסדרי זיהוי - ע"פ 7477/08 איתן גץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ע"פ 7477/08 {איתן גץ נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה המתבטאים בכך כי לא מוצו כל כיווני החקירה ולא ננקטו פעולות חקירה מסויימות באופן שפגע בהגנתו של איתן ומקים ספק סביר באשר להיותו היורה באירוע.

כך למשל, לא מוצתה חקירת מעורבותם של שניים נוספים, אי-עריכת מסדרי זיהוי לאחת העדות בפרשה ולעדי ראיה אחרים לירי, אי-עריכת מסדרי זיהוי לעדים לאירוע המקדים, תוך שהוסבר כי אכן עדיף היה לעשות מסדרים כאלה בסמוך ליום האירוע, אי-בדיקת מצלמות מלון מרידיאן, הסמוך למקום הירי ובדיקה בלתי-ראויה של זירת האירוע.

בית-המשפט המחוזי, דחה את מחדלי החקירה הרבים להם טענה ההגנה, בנימוק שאין בהם כדי להעלות ספק סביר ביחס לתמונה העולה מראיות התביעה, על רקע כלל הראיות. על-כך הוגש ערעור.

באשר לטענה כי נפגעה הגנתו של המערער לאחר שפרטים מרכזיים לתיק לא תועדו, בית-המשפט קבע כי טענה זו מתבססת בעיקר על מזכר אחד החוקרים המתעד את שיחתו עם אחד המעורבים אותו ליווה לבית החולים, ומהווה למעשה תיעוד של ראשית המגעים בינו לחוקריו לקראת ההחלטה לשמש כעד מדינה.

בית-המשפט קבע כי, לא שוכנע כי הוכח שהמסמך כאמור אכן עבר עריכה או שיכולתו של המערער להתגונן נפגעה בעטיו. משתוכן המסמך גלוי למעשה, לא נפגעה הגנתו של איתן, שהרי התאפשר לו לחקור בעניין זה את ראש צוות החקירה כפי שאכן עשה.

גם יתר הטענות למחדלי חקירה נדחו על-ידי בית-המשפט. אמנם נכון היה לבצע מסדר זיהוי לעדי הראיה לאירוע המקדים, כמו גם לבצע בדיקה במהלכה היה העד שמצא את הצעיף נדרש לזהותו. דא עקא, לא ניתן לומר כי אי-ביצועם של אלה הביא לפגיעה ממשית בהגנתו של המערער 1.

34. מסדר זיהוי - ע"פ 8447/11 ערפאת סולימאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 8447/11 {ערפאת סולימאן נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה, בין היתר, כי קיימים מחדלי חקירה המתבטאים בפעולות התביעה (להלן: "המשיבה" בערעור). בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, כי אין בטענות על אודות מחדלי חקירה כדי לפגום במסקנה המרשיעה. הלכה היא כי מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו.

לפיכך, אף אם נניח כי אכן היו מחדלי חקירה בעניינו של המערער, כי מן הראוי היה לערוך מסדר זיהוי חרף התנגדות, הרי שאין בכך כדי לערער את התשתית הראייתית המבססת את הרשעתו של המערער מעבר לספק סביר.

35. אי-מציאת אקדח, אי-עריכת מסדר זיהוי, אי-עריכת בדיקת פרופרינט - ע"פ 9613/04 ציון בן סימון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)
בע"פ 9613/04 {ציון בן סימון נ' מדינת ישראל}, הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שהרשיע את המערער בביצוע עבירת רצח.

הועלתה הטענה, בין השאר, כי המשטרה נמנעה מביצוען של פעולות חקירה, אשר היה בהן כדי להעלות ספק סביר באשמת המערער, המתבטאים באי-מציאת האקדח בו בוצע הירי, באי-עריכת מסדר זיהוי לעד וכנגד אי-עריכת בדיקת פרופרינט לאחיו של המערער.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערער בדבר מחדלים אלו כאמור, ועל-כך הוגש הערעור דנא.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור, בדבר למחדלי החקירה הנטענים, קבע כי השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה לנאשם עוול, בנסיבותיו של מקרה פלוני, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת.

בנסיבות המקרה דנא,קבע כי אין בשקלול המחדלים הנטענים בכדי לסייע למערער, ואין נגרם לו עוול בשלהם. כמו-כן, בחלק מן המקרים אין המדובר במחדלים. באחרים יש טעם לפגם אך לא במידה שתקעקע את הראיות המצויות בתיק.

באשר לאי-עריכתו של מסדר זיהוי, בית-המשפט קבעה כי לא מתקיים מחדל כנטען, שכן חובה כזו אינה מוטלת עליה במקרה, בו קיימת היכרות מוקדמת בין העד והחשוד.

באשר לאי-עריכת בדיקות שונות לאחיו של המערער, קבע בית-המשפט, כי גם אילו נערכו בדיקות כאלה וממצאיהן היו חיוביות ביחס להימצאות שרידי מתכת, לא היה הדבר מסייע למערער. מצב היפותטי זה היה קושר אף את אחיו של המערער לאירוע, אך לא היה פוטר, על-פי הראיות, את המערער. מן האמור עולה, כי לא נגרם עוול למערער בהקשר זה.

36. אי-בדיקת מצלמות אבטחה - ע"פ 6968/09 ג'יהאד יונס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 6968/09 {ג'יהאד יונס נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה, בין היתר, כי קיימים מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי בפעולות התביעה (להלן: "המשיבה" בערעור). בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, כי באשר למחדל החקירה, הנטען על-ידי המערער, הנעוץ באי-בדיקת מצלמות האבטחה בחנות חומרי הבניין ביום האירוע, או לכל היותר למחרתו, כי אכן המשטרה לא מיצתה את מלוא הפוטנציאל הראייתי בזירה, על-ידי בדיקת המצלמות ותפיסת הסרטים בזמן.

עם-זאת, בית-משפט המחוזי דן בטענה זו, והגיע למסקנה כי אין בכך כדי לקפח את הגנתו של המערער, שכן לא הונחה בפניו תשתית עובדתית, לפיה המצלמות היו מכוונות לכיוון הרודפים אחר המערער, וכי הן יכלו לתעד את ההתרחשויות בפועל.

עוד נפסק כי יש לדחות את טענת המערער, כי לאחר האירוע בחצר, המנוח וחבריו לא עזבו את המקום, והמתינו לתקוף את אחיו של המערער, נסעו אחרי רכבו של המערער ויזמו את המפגש האלים בצומת.

אמנם, על-פי קביעתו של בית-משפט המחוזי, האירוע בחצר לא סיים את העימות, ורוחות שני הצדדים לא נרגעו, כאשר יצירת המגע בצומת נעשתה על-ידי המנוח וחבורתו. עם-זאת, מדבריו של אחיו של המנוח בהודעתו, אשר היו מהימנים על בית-המשפט, עולה, כי המנוח וחבריו התכוונו לנסוע לברטעה, ורק לאחר שהבחינו בסיטרואן, באופן אקראי, ביקש המנוח מחברו לנסוע בעקבותיה.
בית-המשפט פסק, כי בא-כוחו של המערער לא העלה כל טענה המצדיקה הסתייגות מהכלל בדבר התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים. קביעתו של בית-משפט המחוזי, לפיה פגישת המנוח וחבריו ברכב הסיטרואן, בו נסעו המערער ואחיו, היתה מקרית, ורק בעקבות מפגש זה החליט המנוח לשוב ולהתעמת עם המערער, הינה קביעה עובדתית מובהקת, המעוגנת היטב בחומר הראיות, ולכן אין כל מקום להתערב בה.

37. בדיקת קיומם של מצלמות אבטחה במסלול, איתור עדים - ע"פ 8529/11 גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 8529/11 {גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה. לטענת המערער, המשיבה נמנעה מביצוען של פעולות חקירה ואסיפת ראיות אשר פגעה בזכותו להליך הוגן ואשר היה בהן להעלות ספק סביר באשמתו.

טענת המערער היתה, כי בעיר פזורות מצלמות אבטחה במסגרת פרוייקט "עיר ללא אלימות". ברם, המשטרה לא טרחה לבדוק אם קיימות מצלמות אבטחה במסלול בו עברה המתלוננת יחד עם התוקף, כן, לא איתרה את הנהג שנהג באוטובוס קו 7 בו נסעו המתלוננת והתוקף על-מנת שיזהה את המערער כתוקף.

עוד נטען, כי דיווחה של המתלוננת אודות זיהויו של התוקף בשוק, כשהוא רוכב על אופניים, לא תוועדה על-ידי המשטרה ואף לא נערך ניסיון לאתר את התוקף במצלמות האבטחה הממוקמות, בין היתר, גם בשוק. לו היה נערך תיעוד, ניתן היה לאתר את המועד המדוייק בו התרחש הזיהוי ולאמת זאת עם טענתו כי החל מתאריך 25.1.2011 לא יכול היה לרכב על אופניים בגין חבלתו באזור הברך.

המשטרה לא חיפשה אחר אופניו שלטענתו כלל לא הורכבו. בזאת, נמנעה מהעדים אפשרות לזהות את האופניים באופן שיוכיח כי אין המדובר באותו תוקף.

עוד לטענתו, בעת האירוע שהה בגבעת אולגה ולא בחדרה ואי-איכון השיחה מעלה ספק כי נכח באזור התקיפה.

העולה מהאמור, כי רשויות החקירה והתביעה יכלו להביא בפני בית-המשפט ראיות נוספות אשר היו, על-פי הנטען, עשויות לתמוך בקו ההגנה. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות האמורות ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור, קבע כי אין במחדלים האמורים לעיל, בכדי להביא לזיכויו של המערער, אין בהם כדי לסייע לו ואין בהם לערער את עוצמת חומר הראיות המצוי בתיק.

בית-המשפט פסק, כי אין באי-קיום פעולות חקירה אלו כשלעצמו לפגוע בהגנתו באופן שיש בו כדי להטיל פסול בהרשעה. בסופו-של-יום, הרשעתו נסמכת בראש ובראשונה, על גרסתה של המתלוננת שזיהתה את המערער כמי שביצע בה את המעשים הנלוזים וזו נמצאה אמינה.

משהאמין בית-המשפט המחוזי לאמרות המתלוננת ביחס לזהות התוקף, שאף למעלה מן הצורך אומתו על-ידי חברותיה והתרשמותם החזותית של המשטרה, התביעה ובעיקר - בית-המשפט, הרי שאין איפוא במחדלי החקירה כדי לפגוע במסקנה זו.

בית-המשפט הדגיש, כי אף אם היה מקבל את טענות המערער, הרי שאין במחדלים אלה כדי לפגום בתשתית הראייתית המוצקה שהניחה התביעה, תשתית שלא הותירה ספק סביר בדבר אחריות המערער.

בית-המשפט התייחס לנפקותם של מחדלי החקירה הנטענים על-ידי המערער, כדלהלן:

מצלמות האבטחה: נקבע, כי אין לדבר נפקות ממשית בענין דנן. הסניגוריה לא הוכיחה שפעלו מצלמות אבטחה באזורים הרלוונטיים אלא שייתכן והן פעלו, הואיל וקיימת תוכנית "עיר ללא אלימות" בחדרה. כמו-כן, לא הוצגה כל קלטת רלוונטית. גם אם נאמר שהיה על המשטרה לבדוק את העניין, הרי טענת אי-ביצוע חקירה מאבדת מכוחה כאשר עסקינן בנתון אובייקטיבי שאף הסניגור יכול לבדוק אותו לאחר מעשה.

באשר לחוסר הניסיון לאתר את המערער בשוק, הרי שנקודה זו חסרת נפקות, בהינתן שההרשעה נסמכה על זיהויה המיידי של המתלוננת את המערער בקניון והתימוכין לגרסתה. על-כן, שאלת יכולתו לרכב על אופניים באותו מועד, מתייתרת.

תפיסת האופניים: בעימות בינו לבין המתלוננת, טען כי "לפעמים" הוא רוכב על אופניים, אותם הוא שואל מחברים - גרסה שחזר ממנה בהמשך. משמע, אפילו אם לא היו בבעלותו אופניים, אין בזאת כדי להפריך את גרסת המתלוננת לפיה הוא היה רכוב באופניים עת נפגשו לראשונה. כך או כך, זו שאלה שבעובדה: בית-המשפט המחוזי לא האמין למערער שלא היו בבעלותו אופניים.

איכון השיחה: מטענותיו של המערער עולה כי הוא מלין על-כך שנמנעה ממנו אפשרות, הלכה למעשה, להעלות טענת אליבי עובדתית חלופית אם גרסתו הראשונה לא תתקבל, כפי שאכן כך היה. טענה כגון דא, לא רק שאין בה להועיל לו, אלא יש בה במובן מסויים אף לפעול לחובתו.

מהמצרף הראייתי עולה, כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לספק סביר, על-אף המחדלים הנטענים שבית-המשפט המחוזי היה ער להם ופסק את אשר פסק.

במסגרת התיק דנא, המחדלים אינם בעלי משקל ממשי ולא הוכח כי הגנת המערער נפגעה. ביכולתה של הסניגוריה היה לבצע את הבדיקות שלגבי אי-ביצוען הפנתה אצבע מאשימה כלפי המשטרה. הסניגור גם לא הניח תשתית לפיה ביקש מהמשטרה לבצע פעולות חקירה אלו.

כמו-כן, הואיל וניתן היה לבצע את הבדיקות גם בשלב מאוחר יותר של ההליך, משקלם של מחדלי החקירה פוחת. כמו-כן, אין בפעולות שלא נעשו כדי להפחית מהמשקל הרב שהוענק לעדות המתלוננת או להוסיף למשקל המועט שהוענק לעדות המערער.

38. אי-תיעוד שיחת טלפון - ע"פ 4623/07 מדינת ישראל נ' יאיר אזרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)
ב- ע"פ 4623/07 {מדינת ישראל נ' יאיר אזרי} הועלתה הטענה, כי נפלו מחדלי חקירה אשר באו לידי ביטוי בכך ששיחת הטלפון הראשונה של בעל המחסן בו נמצאה המזוודה עם הסם (קלוד), למשטרה לא תוועדה.

עוד נטען כי יש טעם לפגם בכך שהמחסן נותר פתוח לאחר החיפוש הראשון ובכך שלאחר שקלוד נכנס לשם (לאחר החיפוש הראשון) ומצא במקום סם, הורה לו רכז מודיעין במשטרת מסובים, להשיב את הסם למחסן.

עוד נטען, כי קשה להבין כיצד זה לא גילו השוטרים בחיפוש הראשון את הסם שנתגלה במהלך החיפוש השני, ומדוע לא שבו לערוך חיפוש משלים במחסן מיד לאחר שקלוד הודיע להם על-כך שמצא במחסן כמות נוספת של סם. לאלה, טוען המערער, מצטרפת העובדה שהדו"חות המשטרתיים נערכו לא פחות משבוע לאחר האירוע ולא בסמוך לו, ללא סיבה נראית לעין.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, כי גם אם חקירת המשטרה לקתה במחדלים כאמור, לא היה כי בכך כדי להועיל למערער.

המחדלים החקירתיים הנטענים לא קיפחו את הגנתו של המערער, ולא מנעו ממנו להתמודד עם חומר הראיות נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו. ממילא, הם אינם מצדיקים את זיכויו.

בית-המשפט מדגיש, כי אף אם ראוי היה כי צוות החקירה יפעל בנקודות מסויימות אחרת משפעל, הרי שבסופו של דבר, נדרש המערער להתמודד עם האשמה ברורה בדבר החזקת הסמים שנמצאו במחסן, והוא עשה כן באמצעות ניהול פרשת הגנתו במלואה, תוך שהוא חוקר את עדי התביעה ומביא עדי הגנה משלו.

יכולתו לנהל את הגנתו לא נפגעה פגיעה של ממש נוכח הפגמים החקירתיים להם הוא טוען. לפיכך, גם בטענה בדבר מחדלי חקירה, אין כדי לסייע למערער.

39. אי-בדיקת מצלמות האבטחה - ע"פ 9157/10 נסים אגבריה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 9157/10 {נסים אגבריה נ' מדינת ישראל},הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי באי-בדיקת מצלמות האבטחה. בית-המשפט המחוזי דחה טענות אלו בדבר מחדלי החקירה, ועל-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע, כי אמנם אכן לא הוסבר בראיות בצורה משכנעת מדוע לא נבדקה מצלמת האבטחה. מן הראיות עולה כי בבוקר שלאחר השוד ציין המתלונן, כנראה מפי השמועה, כי המצלמה לא פעלה. הדבר נודע לו, לפי עדותו, בשעות הבוקר שלאחר השוד. כמו-כן, המערער יחד עם שותפו לכתב האישום טענו במשטרה, כל אחד בנפרד, כי ניתן לראות במצלמה את שאירע. אך גם אם יש מחדל חקירתי באי-בדיקת מצלמות האבטחה, אין במחדל חקירתי זה כדי לפגוע בראיות עליהן ראה בית-המשפט לסמוך.

בית-המשפט תמך בתמיהתו של בית-המשפט המחוזי באשר לעובדה שהמערער, שותפו לכתב האישום, ובחורות שהיו עמן הגיעו דווקא לתחנת הדלק בה עבד המתלונן, לאחר שחלפו על פני כמה תחנות דלק. בית-המשפט המחוזי מצא את גרסת המתלונן מהימנה ולפיכך נקבע כי אין עילה להתערבות בממצאי העובדה שקבע, או בהכרעת הדין.

40. אי-זימון מאבטח לחקירה; לא נצפו כל קלטות האבטחה במועדון; לא נבדק פלט שיחות המתלוננת; לא נחקר בן זוגה של המתלוננת באותה תקופה וכן בעלי המועדון - ע"פ 54/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 54/11 {פלוני נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומו של מחדל חקירתי, המתבטא באי-צפיה בקלטות האבטחה במועדון.

בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו כאמור, ועל-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע באשר להנחה העולה מעיון בחומר החקירה כי שהשוטרים לא צפו כלל בקלטות האבטחה, כי אינה מובנת, שהרי בית-המשפט קמא ניתח את הנחזה בקלטות.

עוד נקבע, כי אין מקרה בו לא ניתן לנקוט בצעדי חקירה נוספים, ובכל תיק ניתן להצביע על מחדלי חקירה כאלו ואחרים. אך השאלה היא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר. בעניין דנא נפסק כי די בתשתית הראייתית שהונחה לבסס הרשעה.

41. אי-הבאת עדים ואי הפקת איכונים לטלפון - ע"פ 3623/11 נביל פרעוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 3623/11 {נביל פרעוני נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה בין היתר, לקיומם של מחדלי חקירה אשר יש בהם כדי להוביל לזיכויו של המערער מחמת הספק, כדלהלן:

1. אי-תפיסה של הדיסק הקשיח עליו נשמר הסרטון מתחנת הדלק.

2. אי-הפקת איכונים טלפוניים לחשודים ממזרעה וכן למערער עצמו.

בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות כאמור ועל-כך, בין השאר, הוגש הערעור.

בית-המשפט העליון, בדחותו את העררעור, קבע, כי טענת נאשם בדבר קיומם של מחדלי חקירה מחייבת את בית-המשפט לבחון תחילה האם אכן התקיימו מחדלים שכאלו. באשר למחדלים הנטענים כאמור, קבע כי יש ממש בחלק מטענות המערער למחדלי חקירה, אך אין בהם בכדי לזכות את המערער מן המיוחס לו מחמת הספק.

טענת המערער לפיה בסרטון נראה אברהים בלבד, אין בה כדי לשנות במאום. בסרטון נצפה הרכב בו הגיעו שלושת החשודים ממזרעה לתרשיחא. כמו-כן, לצד אברהים צולם אדם נוסף שנראה ממלא דלק ברכב. יש להדגיש כי החשודים נעצרו יחד, זמן מה לאחר שהסתיים אירוע הירי, בתרשיחא.
יחד-עם-זאת, יש להדגיש כי טוב היתה עושה המשטרה לו היתה פועלת מבעוד מועד על-מנת לקבל לרשותה את הסרטון מתחנת הדלק, שנמחק בינתיים.

באשר לעניין אי-הפקת איכונים טלפוניים קבע בית-המשפט, כי יש ממש בטענת המערער, וכי אכן טמון פגם מסויים בפועלה של המשטרה בנושא זה. נראה שעיקר הפגם נעוץ בכך שתיק החקירה אמנם כולל צו לאיכון שני מנויי סלולר, השייכים "ככל הנראה" לשניים מן החשודים ממזרעה, אך האיכון לא הופק בפועל.

אולם בית-המשפט קבע, כי המחדלים הנטענים על-ידי המערער, אינם פגעו כשלעצמם בהגנת המערער באופן שיש בו כדי לקפח את זכויותיו ולהטיל פסול בהרשעתו. וכי די היה בראיות שהובאו לפני בית-המשפט המחוזי כדי לבסס את ההרשעה, זאת נוכח עדותה של לוסיה אשר נמצאו לה חיזוקים ראייתיים משמעותיים כפי שפירט בית-המשפט המחוזי בהכרעת דינו.

עוד נקבע, כי גם אם ייזקפו לחובתה של המשיבה המחדלים כאמור, אין בכך די כדי להביא לכרסום בתשתית הראייתית המרשיעה כנגד המערער.

42. אי-תפיסת סרטי הרמזורים - ע"פ 2842/10 נוי קלדרון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 2842/10 {נוי קלדרון נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה אשר באו לידי ביטוי באי תפיסת סרטי הרמזורים הטענה היתה כי, מחדלים אלו הביאו לפגיעה בהגנתו ואף עולה מהם הספק הנדרש לזיכויו.
בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערער בעניין מחדלי חקירה שלטענתם התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע, כי אין בטענות המערער לעניין זה כדי להועיל לו.

בית-המשפט הבהיר, כי אכן לא כל כיוון חקירה או אפשרות היפותטית לפעולת חקירה שלא מוצו עולים כדי מחדל חקירתי. מטבע הדברים, חקירת המשטרה אינה מושלמת ולעולם מוגבלת היא במשאבים.

נכון הוא כי המטרה שצריכה לעמוד לנגד החוקרים היא חקר האמת. על החוקרים להפעיל את מיטב כשרונם ולבדוק בשקידה ובמאמץ כיווני חקירה שונים והשערות שונות באשר לאופן התרחשות העבירה. להם, בניגוד לחשוד, המשאבים והאמצעים לכך. אך גם פעולות חקירה נדרשות אלו מתוחמות בגבולות הסבירות וההיגיון, ואין החוקרים נדרשים להמשיך ולהשקיע משאביהם בכיוון חקירה שנשלל על ידם בראיות מוצקות ומספקות. כן, הם אינם נדרשים-לבצע פעולות שהסיכוי שיניבו תוצאות הוא קלוש.

עם-זאת נקבע, כי החוקרים החמיצו את חלון ההזדמנויות לתפיסת סרטי הרמזורים מאזור התאונה, לא ערכו השוואה בין שרידי החומר שהותירו סימני הדחיפה עם צמיגי רכבו של המערער ולא חקרו במקום התאונה את נוסעי ג'יפ הקדילק שייתכן שהיו עדים לה.

אולם בית-המשפט פסק, כי בנסיבות העניין דנא, אין בכוחם של מחדלי החקירה להביא לזיכויו של המערער הואיל ואין מדובר בפגמים חמורים המביאים לפגיעה בזכותו של המערער להליך הוגן. מקורם של מחדלים אלו, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, בטעות בתום-לב של רשויות החקירה.

מחדלים אלו מנעו אמנם אישוש אפשרי לגרסת המערער (כפי שייתכן שמנעו אישוש אפשרי לגרסת המשיבה). אולם מניעת אישוש זה נזקפת לטובת המערער במסגרת הבחינה הראייתית, ואין לומר כי זכותו להתגונן בפני האישומים ולהציג את גרסתו לאופן התרחשות התאונה נפגמה באופן המצדיק את ביטול הרשעתו משיקולי צדק והוגנות.

שקלול הראיות והמחדלים מביא אף הוא לאותה מסקנה. אמנם באם היו נתפסים סרטי הרמזורים, ואם אכן ניתן היה לראות בהם בבירור את התרחשות התאונה, היה בכך כדי לתמוך באופן מוחלט בגרסת המשיבה או בגרסת המערער. ייתכן שמדובר היה בראיה הטובה ביותר. הואיל ונקבע כי אין לדעת עד כמה ניתן היה להבחין בהתרחשות התאונה בסרטונים אלו.

בעניין דנא, בית-המשפט פסק כי די בראיות שהונחו בפני בית-המשפט, בשקלול מחדלי החקירה לחובת המשיבה, כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר.

התרחישים שהציג מומחה ההגנה נקבעו כלא סבירים. מנגד, ניצבה עדותה האמינה של עדת הראייה לתאונה, ולעדות זו הצטרפו חוות-דעת הבוחנים. התשתית הראייתית שהונחה נגד המערער איתנה ומוצקה ואין במחדלי החקירה כדי לעורר ספק סביר באשר לאופן התרחשותה של התאונה.

43. אי-המצאת סרטונים נוספים - ע"פ 3947/12 שאדי סאלח נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)
ב- ע"פ 3947/12 {שאדי סאלח נ' מדינת ישראל},הועלתה הטענה, למחדלי חקירה אשר קיפחו הגנת המערער שמתבטאים באי-המצאת סרטונים נוספים שהיה בהם כדי להוכיח שהמצית לבש מכנסיים שונות באי-בדיקת בגדיו.

בית-המשפט המחוזי, דחה טענות אלה כאמור, בדבר מחדלי חקירה ובשל כך הוגש, בין השאר הערעור דנא.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע כי בנסיבות העניין צודק המערער בטענתו כי נפלו מחדלי חקירה בעבודת המשטרה.

בית-המשפט קבע, כי היות ומדובר בדיני נפשות, על-אף העומס המוטל על המשטרה עליה למצות את מירב אפיקי החקירה ולתפוס ראיות רבות ככל הניתן כדי שלפני בית-המשפט תונח תשתית ראייתית רחבה ככל האפשר.

גם בהתחשב בהלכה לפיה אין המאשימה מחויבת להציג לבית-המשפט את "הראיה המקסימלית" כל עוד הניחה תשתית ראייתית מספקת להרשעה, נקבע כי על המשטרה לתפוס ראיות רבות ואיכותיות ככל שניתן על-מנת שתונח לפני בית-המשפט תשתית ראייתית מקיפה.

בנסיבות העניין מדובר בבדיקה פשוטה שניתן היה לערוך לאור הנתון כי באתר מצויות ארבע מצלמות אבטחה. היה על המשטרה לוודא מבעוד מועד אם ישנם סרטונים נוספים ואם היה מתברר שאכן ישנם סרטונים נוספים, היה מקום לבדוק אותם כדי לברר אם אכן נמצא ביניהם סרטון בו צולם המצית מזווית קרובה יותר.

זאת ועוד, ככלל, על בית-המשפט להעדיף הרשעה על יסוד תשתית ראייתית רחבה על פני מינימום ראייתי נדרש, אשר על-אף שהוא מאפשר הרשעה בפלילים הוא מותיר חללים ראיתיים בלתי-רצויים ותחושת אי-נוחות. לכן, על המשטרה מוטלת החובה לפעול לאיתורן של כל הראיות שעשויות להיות רלבנטיות הן למלאכת החקירה והן למלאכת הכרעת הדין.

אולם, על-אף שנפלו בנסיבות העניין דנן מחדלי חקירה קבע בית-המשפט כי לא מצא בהם כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער, וזאת בשל מארג הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפני בית-המשפט המצביעות מעבר לכל ספק על אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש כנגדו.

44. אי-אזהרת הנאשם - ע"פ 10357/06 טאהר אבו דיב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)
ב- ע"פ 10357/06 {טאהר אבו דיב נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה בין השאר, כי בחקירה המשטרתית נפלו מחדלים אשר הקשו עליהם להוכיח את גרסתם, אשר באו לידי ביטוי באי-עריכתה של השוואה בין הכוויות שהתנוססו על גופו של המתלונן למלקחיים, באי-בדיקת השאלה כיצד נשברה דלת הבית, באי-ביצועו של שחזור שיוכיח כי חסן וממדוח היו יכולים לראות את אירוע התקיפה מבעד לחלון, ולכך שלא נערך בביתם חיפוש אשר יוכיח קיומו של נשק קר ששימש לתקיפת המתלונן.

עוד נטען, כי בחקירתם במשטרה לא יודעו המערערים כי הם נאשמים בעבירה של שימוש בנשק קר, ובכך הופרו זכויות יסוד שלהם כנחקרים.

בית-המשפט המחוזי דחה טענות אלה, ועל-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור, קבע כי טענת המערערים בדבר מחדלים אשר נפלו בחקירת המשטרה וסיכלו את יכולתם להוכיח את גרסתם, אינה יכולה לשנות את התמונה.

בית-המשפט קבע כי מרבית הפעולות שעל אי-ביצוען קובלים המערערים בעניין דנא אינן מהוות, מחדלי חקירה. אולם, אף אם התגלו מחדלים כנטען, לא היה בכך כדי לסייע להם, משום שאף אם זוקפים את קיומם של מחדלי החקירה לחובתה של המשיבה, עדיין נותר על כנו מארג של ראיות העומד לחובתם של המערערים ואינו מותיר ספק בדבר אחריותם לתקיפתו של המתלונן.

עוד קבע בית-המשפט, כי אין ממש בטענת המערערים לפיה הם לא הוזהרו כראוי בחקירתם המשטרתית. עיון בהודעות המשטרתיות מעלה, כי בפני המערערים כולם צויין מפורשות כי הם חשודים בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות ודי היה בכך כדי לעמוד בחובת האזהרה.

אף אם היתה מתקבלת טענת המערערים בעניין זה, הסעד המקסימאלי לו היו זכאים בגין הפרת זכויותיהם כנחקרים היה הסעד של פסילת הודעותיהם. מכיוון שהרשעתם התבססה על דחיית הגרסה המובאת באותן הודעות, ממילא לפסילתן לא היתה יכולה להיות השפעה על הרשעתם של המערערים בדין.

45. אי-בדיקת טענה לגבי התחממות רכב - ע"פ 4380/08 מאהר סעסע נ' מדינת ישראל,פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)
ב- ע"פ 4380/08 {מאהר סעסע נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה בין השאר, כי קיימים מחדלי חקירה אשר באו לידי ביטוי בכך שלא נבדקה טענתו כי הרכב התחמם, מה שיכול להצביע על-כך שלא עצר את הרכב מתוך כוונה שהנאשם הנוסף בפרשה יירה במנוח.

בית-משפט המחוזי סבר כי אכן מדובר במחדל חקירה, אך נוכח מכלול הראיות במקרה דנן, קבע כי אין בכך כדי לשנות את התוצאה הכללית. על-כך הוגש ערעור.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הערעור קבע כי אין ממש במחדלי החקירה, אם בכלל, להם טען המערער. מכל מקום, המערער לא הצביע על מחדל חקירתי בגינו יש חשש שמא קופחה הגנתו באופן המקשה עליו להתמודד עם הראיות המפלילות או להוכיח את גרסתו.

46. אי-איתורו של ג'יפ - ע"פ 2842/10 נוי קלדרון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"פ 2842/10 {נוי קלדרון נ' מדינת ישראל} הועלתה הטענה לקיומם של מחדלי חקירה אשר באו לידי ביטוי באי-תפיסת סרטי הרמזורים ובאי-איתורו של ג'יפ הקדילק ששהה במקום התאונה, וייתכן כי נוסעיו היו עדים לה. טענת המערער היתה כי, מחדלים אלו הביאו לפגיעה בהגנתו ואף עולה מהם הספק הנדרש לזיכויו.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערער בעניין מחדלי חקירה שלטענתם התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע, כי אין בטענות המערער לעניין זה כדי להועיל לו.

בית-המשפט הבהיר, כי אכן לא כל כיוון חקירה או אפשרות היפותטית לפעולת חקירה שלא מוצו עולים כדי מחדל חקירתי. מטבע הדברים, חקירת המשטרה אינה מושלמת ולעולם מוגבלת היא במשאבים.

נכון הוא כי המטרה שצריכה לעמוד לנגד החוקרים היא חקר האמת. על החוקרים להפעיל את מיטב כשרונם ולבדוק בשקידה ובמאמץ כיווני חקירה שונים והשערות שונות באשר לאופן התרחשות העבירה. להם, בניגוד לחשוד, המשאבים והאמצעים לכך. אך גם פעולות חקירה אלו מתוחמות בגבולות הסבירות וההיגיון, ואין החוקרים נדרשים להמשיך ולהשקיע משאביהם בכיוון חקירה שנשלל על ידם בראיות מוצקות ומספקות. כן, הם אינם נדרשים-לבצע פעולות שהסיכוי שיניבו תוצאות הוא קלוש.

באשר לאי-מציאת הג'יפ, מפנה בית-המשפט לפסק-דינו של המחוזי, שם נמצא כי המערער עצמו היסס בהודעותיו בכל הקשור לסוג הרכב המעורב, ואף בנוגע לשאלה האמנם היה רכב נוסף מעורב בתאונה. בידי החוקרים לא היה די מידע על-מנת לנסות ולאתר רכב זה, וככל שהתקדמה החקירה נצטברו ראיות מוצקות השוללות כיוון חקירה זה.

בערעורו מציע המערער כי רשויות החקירה יכלו לפנות לכלי התקשורת בנושא. אולם בית-המשפט קבע, כי לא די בכך שנאשם יעלה אפשרויות חקירה היפותטיות על-מנת שתבוסס טענה למחדל חקירתי. כיוון חקירה כזה המוצע תלוי בתוצאות אותן סבורה הרשות שיניב ובשאלה האם הוא נדרש בשלב בו נמצאת החקירה.

בית-המשפט שלערעור, מאמץ את פסק-דינו של המחוזי בקובעו כי אין מדובר במחדל חקירה בתיק דנא. באופן דומה, גם יתר טענות המערער לאי-ביצוען של פעולות חקירה אינן עולות כדי מחדל חקירה של ממש.

אי-נקיטת הרשות החוקרת בהצעות אותן מעלה המערער היום לאיתור הג'יפ אינה עולה עד כדי מחדל חקירתי ומן הנימוקים שפורטו לעיל. בנוסף, ובניגוד לטענת המערער, העידו הבוחנים כי אכן חיפשו שברי זכוכית בנתיב נסיעתו של המערער אך אלו לא נמצאו. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, ממצאים אלו נתמכים בתמונות.

עוד קבע בית-המשפט, כי גם אי-ביצוע השוואה בין הצבע הכסוף שנמצא על רכבו של המערער לבין הרמזור אינו עולה כדי מחדל חקירה. הצורה הקעורה הברורה שהותיר עמוד הרמזור במקום בו נמצא הצבע, העדויות על-כך שהרכב התנגש בעמוד הרמזור והעובדה שגרסת המערער בפני החוקרים לא העלתה אפשרות שלפיה רכבו נפגע מרכב אחר באותו האזור (המערער מסר כי רכבו נפגע בצידו הימני-הקדמי, בעוד הצבע וסימן הפגיעה הקעור מצויים בצידו הימני-אחורי של הרכב) הצטברו כולם והיטו את הכף לעבר ייתור כיוון חקירה זה.

כמו-כן, נקבע כי יש להניח לטובת המערער כי אי-בדיקת ההתאמה בין חזיתו הימנית של רכבו, המקום בו טען כי נפגע לבין רכב היונדאי גץ, במסגרת התאמת הנזקים, מהווה מחדל חקירתי.
בית-המשפט פסק, כי בנסיבות העניין דנא, אין בכוחם של מחדלי החקירה להביא לזיכויו של המערער הואיל ואין מדובר בפגמים חמורים המביאים לפגיעה בזכותו של המערער להליך הוגן. מקורם של מחדלים אלו, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, בטעות בתום-לב של רשויות החקירה.

מחדלים אלו מנעו אמנם אישוש אפשרי לגרסת המערער (כפי שייתכן שמנעו אישוש אפשרי לגרסת המשיבה). אולם מניעת אישוש זה נזקפת לטובת המערער במסגרת הבחינה הראייתית, ואין לומר כי זכותו להתגונן בפני האישומים ולהציג את גרסתו לאופן התרחשות התאונה נפגמה באופן המצדיק את ביטול הרשעתו משיקולי צדק והוגנות.

השאלה אינה האם מוצו כלל כיווני החקירה האפשריים או האם הונחו בפני בית-המשפט הראיות הטובות ביותר. בעניין דנא, בית-המשפט פסק כי די בראיות שהונחו בפני בית-המשפט, בשקלול מחדלי החקירה לחובת המשיבה, כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר.

התרחישים שהציג מומחה ההגנה נקבעו כלא סבירים. מנגד, ניצבה עדותה האמינה של עדת הראיה לתאונה, ולעדות זו הצטרפו חוות-דעת הבוחנים. התשתית הראייתית שהונחה נגד המערער איתנה ומוצקה ואין במחדלי החקירה כדי לעורר ספק סביר באשר לאופן התרחשותה של התאונה.

47. בדיקת מצב תאורה - ע"פ 3573/08 עודה עוואדרה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)
ב- ע"פ 3573/08 {עודה עוואדרה נ' מדינת ישראל},הועלתה הטענה לקיומו של מחדל חקירתי שהתבטא בכך שהמשטרה לא בחנה את טיב ואיכות התאורה בזירת האירוע סמוך למועד האירוע.

עוד לטענתם, כי המשטרה לא גבתה עדות מאנשים נוספים פרט למתלונן ולקרוב משפחה של המתלונן שהיה עד לאירוע (אחמד), למרות שבמקום היו עשרות אנשים שיצאו מהמסגד לכיוון ביתם, אדם כלשהו התקשר למסור פרטים על הקטטה אך המשטרה לא ניסתה לאתרו.

מחדלי חקירה נוספים, לטנת המערערים באו לידי ביטוי בכך שלאחד העדים (אלריאטי) לא נערך מסדר זיהוי, למתלונן ולאחמד הוצגו תמונות בודדות של המערערים ולא נערך להם מסדר תמונות שלם ותקין, המשטרה לא ביצעה שחזור של האירוע עם המתלונן או עם אחמד, שם אביו של המערער 2 הינו מסעד, אך המתלונן מסר במשטרה כי שם אביו של המערער 2 הוא "מחמוד".

חרף השוני המהותי בשם האב הוצגה למתלונן תמונתו הבודדת של המערער 2 והמתלונן לא עומת עם טעותו, לאחמד, שטען כי לא זיהה את התוקף השלישי, לא נעשה מסדר זיהוי חי, המשטרה לא בדקה את התאורה בזירת האירוע חרף הודעתו של אחד העדים במסגרתה מסר כי התאורה במקום לא היתה טובה, גם כאשר המשטרה בדקה את התאורה כשמונה חודשים לאחר האירוע, היא לא פנתה למועצה המקומית על-מנת לקבל מידע על מצב התאורה במועד הרלבנטי.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערער בעניין מחדלי חקירה שלטענתם התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע, כי אין נפקות לטענותיהם בעניין מחדלי החקירה האחרים וכי אין ממש בטענתם של המערערים בדבר מחדל חקירתי שהתבטא בכך שהמשטרה לא בדקה את מצב התאורה בזירת האירוע.

בית-המשפט מבהיר, כי אי-בדיקת התאורה במקרה דנן אינה עולה, בנסיבות העניין, כדי מחדל חקירתי, היות שנקבע כממצא עובדתי על-ידי בית-המשפט המחוזי כי המערערים לא העלו במהלך החקירה המשטרתית את טענת חוסר היכולת לבצע זיהוי בתנאי התאורה ששררו בזירת האירוע, ומשכך לא עלה הצורך בזמן אמת בבדיקת התאורה.

עוד נקבע, כי על-פי ממצאיו של בית-המשפט המחוזי עד ההגנה לא ידע לומר בוודאות גמורה מה היה מצב התאורה במועד הרלבנטי, והרי אין די בכך שאנשים מתל-שבע אמרו לו כי מצב זה נמשך זמן רב. משכך, לא ניתן היה להסתמך על ממצאי בדיקה שנערכה על ידו כשמונה חודשים לאחר האירוע שבנדון ורשאי היה בית-המשפט המחוזי להעדיף בסוגיה זו את העדויות האחרות ובמיוחד נוכח עדותו של אלריאטי, לפיה בעלי היכרות מוקדמת עם התוקפים יכלו לזהות אותם גם בתנאי התאורה שהיו בזירת האירוע.
בהתאם לאמור, ומשהוברר כי על רקע התשתית הראייתית הקיימת, פסק בית-המשפט שלערעור כי רשאי היה בית-המשפט המחוזי לקבוע כי המערערים הם שתקפו את המתלונן, הרי שאין נפקות ליתר טענותיהם של המערערים ובכלל זה גם לטענותיהם בעניין מחדלי חקירה אחרים.

48. איתור זירת העבירה, איסוף ממצאים, כגון קליעים ותרמילים, והתחקות אחר כתמי דם וסימני מאבק - ע"פ 875/12 ראיש אבו טהה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)
ב- ע"פ 875/12 {ראיש אבו טהה נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה לקיומו של מחדל חקירתי הבא לידי ביטוי בשל אי-הגעת אנשי מז"פ לזירת האירוע, חוסר המאמץ לאתר את הזירה ולאסוף במקום קליעים או תרמילים.

עוד נטען למחדל, הנוגע לעובדה כי העימותים בין המתלונן למשיבים לא הוקלטו, באופן המונע כל אפשרות לבחון את הדברים שנאמרו, באופן ישיר.

טענת המערערים היתה כי קיומם של מחדלי החקירה האמורים, פגע ביכולתם להתגונן, והתוצאה המחייבת היא זיכויים מכל אשמה.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים בעניין מחדלי חקירה שלטענתם התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע, כי בחינת טענת המשיבים בדבר קיומם של מחדלי חקירה, על רקע ההלכה הנוהגת בעניין זה, מובילה למסקנה כי גם אם היו מחדלי חקירה, אין מדובר במחדלים היורדים לשורשו של עניין, ולא היה בהם כדי לפגוע, מהותית, בהגנתם של המשיבים.

בית-המשפט הבהיר כי אמנם ניתן היה לבצע את החקירה במקרה זה באופן יסודי וממצה יותר, ובעיקר אמורים הדברים לגבי איתור זירת העבירה, איסוף ממצאים, כגון קליעים ותרמילים, והתחקות אחר כתמי דם וסימני מאבק. אולם העדרם של אלה אינה פוגעת משמעותית, אם בכלל, בהגנתם של המשיבים, כאשר אין מחלוקת כי המתלונן נורה ונפגע, כתוצאה מירי זה, כעולה מהחומר הרפואי.

בית-המשפט קבע, כי אין במציאת תרמילים וקליעים וכן באיתור כתמי דמו של המתלונן, לתמוך בגרסתם של המערערים, שעה שהאקדח, באמצעותו בוצע הירי, לא נתפס והמשיבים עצמם טוענים כי כלל לא היו במקום.

לגבי הטענה כי העימותים בין המתלונן לבין המשיבים לא הוקלטו, בית-המשפט קבע, כי גם אם יש בכך פגם כלשהו, אין מחלוקת כי המשיבים הכחישו, באופן גורף, את גרסתו של המתלונן, וטענו כי לא היו במקום, כך שהקלטת הדברים לא היתה מעלה או מורידה, מבחינתם.

לאור האמור, בית-המשפט פסק כי גם אם היה ראוי לחקור את האירוע ביסודיות רבה יותר, ולגבות עדות מכל מי שנכח בזירת האירוע או בסמיכות מקום, אין לומר כי קופחה הגנתם של המשיבים, ובוודאי שאין במחדלים אלה, ככל שהיו, כדי להקים ספק סביר בדבר אשמתם.

49. אמצעי חקירה - ע"פ 5152/04 שוריק אגרונוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)
ב- ע"פ 5152/04 {שוריק אגרונוב נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה לקיומו של מחדל חקירתי המתבטא בכך, כי במהלך החקירה, הציגה המשטרה למערער מצג לפיו אם ברצונו לראות את בנו, עליו להודות במעשה הרצח. לטענתו זוהי הסיבה היחידה אשר בגללה הודה המערער. לפיכך, הודאתו איננה הודאת אמת, שכן המערער בעצם הודה במעשה שלא ביצע.

בית-המשפט המחוזי התעלם מטענת המערער לעניין מחדלי חקירה שלטענתו התקיימו במקרה דנן ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע, כי על-פי מכלול הראיות אשר הוצגו בפני בית-המשפט המחוזי, לא נראה כי אכן היו מחדלי חקירה מטעם המשטרה בעניין דנא.

אולם, גם אם היו, מדובר במחדלי חקירה שאין בהם כדי לאיין את מסכת הראיות הקיימת, אשר נפרסה באופן מפורט ומבוסס בהכרעת הדין בכלל, ובקלטת הווידיאו אשר הוצגה מטעם המשיבה, בפרט. שכן, הם אינם מעלים או מורידים מחומר הראיות שהוצג כנגד המערער ואין כל חשש, כי קופחה הגנתו או כי נגרם לו עיוות דין.

בית-המשפט מפנה לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שם נקבע במפורש, כי עדותו של המערער בבית-המשפט, בה הכחיש את מעורבותו במעשה הרצח, לא היתה מהימנה בעיניו, וכי אין לתת אמון בגרסתו. כמו-כן, נקבע כי הודאתו של המערער לגבי המתתו את המנוחה היתה כנה ואמיתית, ניתנה מרצונו החופשי, והמערער אף לא טען, כי נעשתה עקב כל לחץ או איומים.

בית-המשפט פסק, לאור האמור ולאור מארג הראיות והנסיבות בתיק, כי המערער ביצע את העבירה שיוחסה לו.

50. אי-זיהוי רכב - ע"פ 6973/06 אסעד הייב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)
ב- ע"פ 6973/06 {אסעד הייב נ' מדינת ישראל}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה אשר מתבטא באי-זיהוי הרכב עליו הושלכו האבנים.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערער בעניין המחדל החקירתי ועל-כך, בין היתר, הוגש הערעור דנא.

בית-משפט שלערעור בדחותו את הערעור קבע, כי במקרה דנן, אין במחדל, כנטען על-ידי המערער בכדי לקפח את הגנו.

בית-המשפט פסק, כי מחדלי החקירה, אם היו כאלה, נוגעים בעיקרם לשאלת זיהויו של הרכב עליו הושלכו האבנים. בנסיבות התיק דנא, נתון זה אינו נדרש לצורך הקביעה כי המערער ביצע את העבירה אשר יוחסה לו, ולפיכך אין לפנינו מחדל חקירתי שקיפח את הגנתו של המערער.

51. תרגיל חקירתי, אי-בדיקת יומן, אי-בדיקת פלט שיחות - ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ע"א 4584/10 {מדינת יראל נ' רגב שובר} אוחדו שני ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בגדרו נתקבלה תביעה נגד המדינה בגין התרשלותה בחקירת פרשיית תקיפה מינית של קטינה ונפסק לתובע פיצוי בסכום של כ- 1.8 מליון ₪.

המערערת ב- ע"א 4584/10 היא מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), אשר מערערת על עצם חיובה בנזיקין ולחלופין על גובה הנזק שנפסק לזכות התובע-המשיב והמערער ב- ע"א 4699/10, הוא התובע (להלן: "המשיב"), המלין מצידו על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותו.

בית-משפט המחוזי בתל אביב, ייחס בפסק-דינו חשיבות לשני מחדלי חקירה עיקריים בתיק דנא:

האחד - הימנעותה של המשטרה מלבדוק את יומנו של המשיב.

השני - בדיקת פלטי שיחות טלפון בזק בדירתו של המשיב והטלפון הסלולארי שטען שהיה ברשותו.

בית-המשפט של הערעור, קיבל חלקית את ערעורה של המדינה וקבע כי מחדלי החקירה הנטענים אינם עולים כדי התרשלות ומכל מקום ספק אם ניתן לייחס לכך קשר סיבתי למעצרו של המשיב.

שני "מחדלי חקירה" אלה אינם מנותקים זה מזה, והם נסבים על טענת האליבי של המשיב וטרונייתו כי החוקרים לקו בקיבעון מחשבתי והתרשלו בכך שנמנעו מלבדוק את טענת האליבי כיאות.

בית-המשפט התייחס למחדלי החקירה העיקריים, כדלהלן:

היומן
בבית-המשפט המחוזי, בא-כוח התובע הלין קשות על התעלמותה של המשטרה מאיזכור קיום יומנו של המשיב. בית-המשפט המחוזי פסק, כי עיון כזה היה מלמד, שהתובע נוהג לרשום ביומן מטלות שעליו לבצע. קרוב לוודאי שאילו היה נתפס היומן והיה מוצג בפני התובע, כי אז היה נזכר שביום 13.4.99 רשם לעצמו תזכורת לטפל בחוב פלאפון ושכ"ד של אביו, וכי חוב שכה"ד הוסדר ביום האונס, ממש בשעת ביצוע האונס, דבר שהיה מקצר את מעצרו של התובע באופן משמעותי, והיה מביא לביטול החשדות נגדו עוד טרם הגשת כתב האישום.

בית-המשפט שלערעור קבע, כי ספק אם קרוב לוודאי שהצגת היומן למשיב על-ידי החוקרים היתה מביאה לביטול החשדות נגדו.

בית-המשפט הבהיר, כי ביום מעצרו של המשיב, אינו מסר כלל טענת אליבי. אין לזקוף זאת לחובתו, שהרי אין לצפות מאדם כי יזכור היכן בדיוק היה ומה בדיוק עשה ביום מסויים בשעה מסויימת כשלושה חודשים קודם לכן.

בית-המשפט הדגיש, כי המשיב נחקר פעמים רבות לאחר מכן, ולא העלה את נושא היומן. ותמיהה היא, אם היומן היה כל כך חשוב למשיב ולאמו, מדוע לא העלה המשיב את נושא היומן שוב ושוב בפני חוקריו? מדוע הסניגור לא ביקש להציג את היומן בכל הליכי המעצר, אף לא לאחר הגשת כתב האישום שעה שהועלה כבר נושא פלט השיחות, ואף לא בערר לבית-המשפט העליון, שם הוא מאזכר כי המשיב הזכיר את יומנו במהלך החקירה, אך איננו מלין על-כך שהיומן לא הוצג בפני המשיב או לא נתפס? מדוע לא הביאה אמו את היומן או את צילום היומן לסניגור או למשיב? ומדוע אמו של המשיב, בחקירתה מיום 20.7.99, לא העלתה את נושא היומן?

על רקע האמור, בית-המשפט קבע, כי מרחיק לכת עד מאוד לייחס רשלנות לחוקרים, בשל אזכור אגבי של היומן על-ידי המשיב פעם אחת בתוך משפט אחד במהלך אין ספור חקירות.

בית-המשפט קבע, כי בית-המשפט המחוזי, התעלם ממספר קשיים בגרסת האם, כדלהלן:

1. תפוס, וקשה להלום כי היו מוותרים על תפיסת יומנו של המשיב אילו זה היה מונח על שולחנו. אף ראש צוות החקירה, יצחק שטרן, הודה כי ברמת העיקרון היה מקום לתפוס את היומן באופן מיידי.

2. לגרסת האם, היומן נלקח בסופו-של-דבר, אך הדבר לא נרשם במסגרת המוצגים שנתפסו. מעבר לכך שהאם עצמה חתומה על דו"ח החיפוש, קשה להלום כי השוטרים שערכו חיפוש ידעו מראש כי עליהם "להעלים" את דבר קיומו של היומן ולא להזכירו בדו"ח החיפוש. היומן אף לא נכלל בין חומרי החקירה שהועברו לסניגור, ולטענת המדינה, נחשף לראשונה רק במסגרת התביעה דכאן.

3. מה היה לאם להתחנן לשוטרים לקחת את היומן ולהציגו בפני בנה, הרי המשיב היה מיוצג לכל אורך הדרך. היומן היה בשליטת המשיב, וגם לגרסת האם, היא סברה שביומן עשויה להיות טמונה חשיבות רבה ואף טרחה לצלמו מיד לאחר מעצרו של המשיב. על רקע החשיבות הרבה שאמו של המשיב ייחסה ליומן כדי כך שצילמה העתקו מיד בסמוך למעצר בנה, ניתן היה לצפות שעורך-דינו של המשיב יציג בפניו את היומן או את צילום היומן כדי לרענן את זכרונו על קורות אותו יום. וכפי שנזכר לעיל, ניתן היה לצפות כי הסניגור - אשר לאחר החלטת המעצר ניסה ללקט כל בדל ראיה לתמיכה בטענת אליבי - יסתמך על היומן.

לפיכך בית-המשפט קבע, כי אי-הצגת היומן בפני המשיב על-ידי המשטרה בתחילת הדרך, אינו הדבר שהיה מביא לאי-הגשת כתב האישום.

על-פי פסק-דינו של בית-משפט המחוזי נקבע כי אילו היה המשיב מעיין ביומנו ורואה שביום בו הותקפה הקטינה היה לו "מפגש ארוך", והיה מסתכל בימים שקדמו ליום ביצוע העבירה ומגלה שחמישה ימים קודם לכן הוא צריך היה לטפל בחוב הפלאפון ושכר הדירה, או-אז קרוב לוודאי שהיה נזכר שמדובר בשכר הדירה של אביו וכי הטיפול נעשה בדיוק בשעה שבה הותקפה הקטינה - מה שהיה מוביל לביטול החשדות נגדו.
בהקשר זה, בית-המשפט שלערעור קבע, כי גם בהנחה שהיומן לא הוצג בפני המשיב כל תקופת מעצרו, לא שוכנע כי קרוב לוודאי שהצגתו בפניו היתה מרעננת את זכרונו באופן שבו היה נזכר לפתע כי שהה בבית החניך עד השעה 21:30.

ניכר, איפוא, כי יומנו של המשיב, לרבות בימים הסמוכים ליום בו הותקפה הקטינה, מלאים רישומים מרישומים שונים. על רקע זה, הטענה כי דווקא הרישום המופיע חמישה ימים לפני יום האירוע, הוא שהיה מרענן את זכרונו של המשיב כי בדיוק ביום האונס ובשעת האונס הוא היה במקום מסויים, אינה משכנעת.

גם אם גרסת האליבי החדשה של המשיב היתה מועלית בתחילת הדרך, ספק אם היתה מביאה לשחרורו המיידי.

בית-המשפט פסק, כי הניסיון להביט כיום אחורנית בזמן, ולקבוע ברמה הסתברותית של קרוב לוודאי שאי הצגת היומן בפני המשיב בתחילת מעצרו הוא הוא שמנע בעדו להיזכר בקורותיו של אותו ערב גורלי ביום 18.4.99, לוקה בחכמה שבדיעבד, ואין כך הם אכן פני הדברים.

פלטי שיחות הטלפון
"מחדל חקירה" נוסף שעניינו בפלטי טלפון הבזק בדירת המשיב והטלפון הסלולארי אשר טען כי היה ברשותו. כאמור, בית-משפט המחוזי ראה בהימנעותה של המשטרה מלבקש את פלטי הטלפון הנייד של המשיב ואת איכונו, וב"התעלמותה" מפלטי שיחות ממכשיר הבזק שבדירת המשיב, משום "מחדל חקירתי בלתי נתפס".

פלט שיחות הבזק מדירת המשיב הופק שלושה ימים לאחר מעצרו של המשיב. בית-משפט המחוזי הסיק שהפלט הגיע לידי המשטרה בסמוך לכך, אך לא ברור אם בעקבות בקשת המשטרה (שכן בתיק החקירה אין בקשה שכזו) או לאחר שמשפחת המשיב הגישה אותו למשטרה ביוזמתה. מפלט השיחות עולה כי ביום ביצוע העבירה יצאה שיחה מבית המשיב לבית חניך הפר"ח בשעה 17:23, ושיחה נוספת מיד לאחריה למכללה בה למד המשיב.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות התיק דנא, הקביעה כי היה על החוקרים להוציא פלט שיחות, ושגו בכך שמשעה שהיה בידיהם "התעלמו ממנו", לוקה בחכמה שבדיעבד.

לא רק שלא היה בפלט השיחות כדי "לנקות" את המשיב, נהפוך הוא. הפלט עמד בסתירה לטענת האליבי של המשיב.

בית-המשפט קבע, כי השיחה שהתקיימה מביתו של המשיב 44 דקות לאחר האירוע, אכן אינה רלוונטית מבחינה זו שלא ניתן לזקוף אותה כלל לזכותו של המשיב, שהתגורר בבניין בו בוצעה התקיפה המינית כנגד הקטינה.

באשר לפלט שיחות הטלפון הסלולארי, קבע בית במשפט שלערעור כי מדובר בטלפון סלולארי הרשום על שם אמו של המשיב, וכי לא הועלתה טענה על-ידי המשיב בהקשר זה עד לשלב מאוחר. לכן, גם השיחה מהטלפון הסלולארי בשעה 20:21 אינה בבחינת ממצא חותך שהיה בו כדי לטהר את שמו של המשיב בזמן אמת, מאחר שלא ניתן היה לדעת מי ביצע את השיחה.

החקירה המדוברת התנהלה בשנת 1999. לדברי ראש צוות החקירה בתיק, באותה תקופה פלטי שיחות טלפון נתבקשו רק בנסיבות של אירועי טרור או רצח, וזאת משיקולי תקציב, ולפיכך לא נתבקש פלט כאמור.

בית-המשפט שלערעור קבע, כי אין להשוות את מה שהיה נהוג בשנת 1999 לתקופה של שנת 2010, עת נשמעו הראיות בבית-המשפט. היו ימים בהם המשטרה הגבילה עצמה, מטעמי חיסכון, מלהוציא פלטי ואיכוני טלפון מאחר שחוייבה בסכומי כסף נכבדים על-ידי חברות הסלולר, ו"בבחינת סבירות פעולתן של רשויות אכיפת החוק יש להתבסס על אמצעי החקירה הזמינים שהיו נתונים בידיהן בעת הרלוונטית" {ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011) (להלן: "עניין חגי יוסף")}.

כיום, הדברים נעשים כעניין שבשגרה, אם כי השאלה על מי תוטל העלות שנויה עדיין במחלוקת בין המדינה לבין חברות הסלולר.

בראיה לאחור, ניתן לומר שהיה על המשטרה לערוך בדיקות נוספות בסוגיית פלטי הטלפונים, אך יש בכך משום חכמה שבדיעבד, אשר אינה מביאה בחשבון את מצב החקירה כפי שהלך ונבנה בזמן אמת, ומכל מקום, ספק אם ניתן לייחס לכך קשר סיבתי למעצרו של המשיב.

בית-המשפט מפנה לעניין חגי יוסף ומבהיר, כי בפני בתי-המשפט שדנו במעצרו של המשיב (מעצר ימים ומעצר עד תום ההליכים) עמד קורפוס שלם של ראיות-לכאורה, וכי למרות התנהלות לקויה של המשטרה ופגמים שנפלו בה, לא אלו הביאו למעצרו של המשיב. הוא הדין לגבי מחדלי החקירה הנטענים, אשר אינם עולים כדי התרשלות והם בבחינת חכמה שבדיעבד, ואף לגביהם לא ניתן לקבוע שבגינם התארך מעצרו של המשיב שלא כדין.

52. אי-איסוף ראיות - ע"פ 5633/12 ‏און ניימן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)
ב- ע"פ 5633/12 {און ניימן נ' מדינת ישאל}, הועלתה הטענה בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה, אשר פגעו בהגנתו של המערער והמתבטאים בכך, בין השאר, באי-תפיסתן של ראיות חפציות, שהיה בכוחן, לפי הטענה, לסייע למערער בהגנתו.

טענת בא-כוח המערער היתה כי מחדלי חקירה כאמור, לבדם, מחייבים את זיכויו של הנאשם.

בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות כאמור בדבר מחדלי חקירה ועל-כך הוגש הערעור דנא.

בית-המשפט שלערעור, דחה את טענות המערער בדבר אי-תפיסתן של ראיות חפציות כמחדל חקירתי.

כמו-כן, דחה בית-המשפט את טענת המערער באשר לאי-בדיקת בגדיה של המתלוננת וקבע כי לאור עדותו של המערער בבית-המשפט, כמו מדבריו בעימות ובהודעותיו במשטרה, עולה כי במהלך העיסוי נעשה שימוש בכמויות רבות של שמן, אשר כיסה חלקים ניכרים מגופה של המטופלת. משכך סביר, כי תחתוני המתלוננת הוכתמו בשמן במהלך העיסוי, ומכאן שלא ניתן היה להפריך או לאשש באמצעות בדיקתם את טענת המתלוננת בנקודה זו.
לפיכך, גם לוּנפל פגם באי-תפיסת התחתונים, ברי שלא מתעורר החשש, כי הגנתו של המערער נפגעה בשל מחדל חקירה זה. דברים אלה יפים גם בהתייחס לטענה בדבר אי-תפיסת חולצתה של המתלוננת.

אשר לתפיסת מיטת הטיפולים, בית-המשפט קבע כי על פניו, יש ממש בטענת המערער בנקודה זו, ולוּ מן הטעם, כי תפיסתה יכולה היתה לספק ראיה אובייקטיבית לחיזוק פרטים וטענות מתוך גרסת המתלוננת.

המערער יכול היה להביא נתונים טכניים ביחס לגובהה של מיטת העיסוי, שכן המיטה מצויה ברשותו. משהדבר לא בוצע, אין לו להלין אלא על עצמו. לפיכך, גם בהנחה שמדובר במחדל חקירה, הרי שלא נפגעה הגנתו של המערער.

לאור נסיבות התיק הנדון, ולאחר בחינה כוללת של הראיות, קבע בית-המשפט, כי אין במחדלי החקירה הנטענים, ככל שהיו כאלה, כדי לרדת לשורשו של עניין או לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער בביצוע המעשים שבהם הורשע בבית-משפט קמא, ולפיכך נדחו טיעוניו של המערער בדבר מחדלי חקירה.

53. אי-הזמנת עד, אי-חקירת עד - ת"פ (עכו) 3333/06 מדינת ישראל נ' אברג'יל אריק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)
ב- ת"פ (עכו) 3333/06 {מדינת ישראל נ' אברג'יל אריק}, הוגש כתב אישום נגד הנאשם בו מיוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, זאת לאחר שלפי הנטען בכתב האישום, בעת שהתכנסו יו"ר הוועדה לתכנון ובניה מעלה יוסף (להלן: "הוועדה"), מזכיר הוועדה, מהנדס הוועדה ועורכי-הדין פאוזי והאני חזאן, במשרדי הוועדה שבמעלות, התפרץ הנאשם לחדר בו הם היו ואיים על חברי הוועדה שאם הוועדה תתבע אותו על בניה בלתי-חוקית ואם משהו יבוא לפגוע במבנה, שלו, הוא יפוצץ אותו ויתפוצץ יחד עמו.

בעניין האמור הועלתה הטענה, על-ידי הנאשם, בין השאר, בדבר מחדל חקירתי המתבטא בכך כי יו"ר הוועדה כלל לא נחקר במשטרה וגם לא זומן לעדות כעד תביעה. בסיכומיו טען הסניגור שמדובר במחדל חקירתי שפגע קשות ביכולתו של הנאשם להוכיח את הגנתו. אם כל הכבוד, אין לקבל טענה זו .

בית-משפט השלום, בדחותו טענה זו כאמור, קבע, כי ככלל, אין כמעט תיק בו לא ניתן להצביע על מחדל חקירתי זה או אחר. אולם המחדלים אינם עניין בפני עצמו ולא כל מחדל חקירתי משמעותו זיכויו של הנאשם. השאלה שעל בית-המשפט להציב לעצמו היא, האם מחדלה של הרשות החוקרת הוא כה חמור עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם. על-פי אמת-מידה זו על בית-המשפט להכריע מה משקל לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו אלא גם בראיית מכלול הראיות.

במקרה דנא, בית-המשפט קבע כי אמנם לא ברור מדוע מר בוחבוט כלל לא נחקר, בעוד שחברי הוועדה האחרים שנכחו באירוע זומנו לחקירה, אולם אין בכך כדי לגרום לנאשם עוול או כי הגנתו קופחה.

כמו-כן, בית-המשפט הבהיר כי גם הוא היה יכול לזמן את מר בוחבוט להעיד, אם סבר שעדותו יכולה לסייע להגנתו, אך הוא לא עשה זאת. לפיכך, אין מדובר במחדל חקירה שיש בו כדי לאיין את מסכת הראיות הקיימת, שהוצגה באופן מפורט, ואין כל חשש כי קופחה הגנתו של הנאשם.

54. הימנעות מהבאת עד - ת"פ (עכו) 3060/06 מדינת ישראל נ' וינשנסו בן פייטרו כמפאניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)
ב- ת"פ (עכו) 3060/06 {מדינת ישראל נ' וינשנסו בן פייטרו כמפאניה},הוראת החיקוק אשר יוחסה לנאשם על-פי כתב האישום, הינה בגין עבירה של סחר בסם מסוכן.

בעניין דנא, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה המתבטאים בהימנעות המאשימה מהבאת נהג המונית למתן עדות בבית-המשפט.

בית-משפט השלום דחה טענה זו לפיה ניתן לראות בהימנעות המאשימה מהבאת נהג המונית למתן עדות בבית-המשפט משום מחדל חקירתי בתיק זה.

בית-המשפט מבהיר כי מדובר בנהג מונית, אשר זהותו אינה ידועה לשוטר ולמוביל הסמים המשטרתי הסמוי (להלן: "המוביל") וכל תפקידו היה להסיע את השוטר והמוביל הלוך וחזור, ומעדויות השניים ניתן ללמוד כי לא נוהלה שיחה עם נהג המונית, מעבר להדרכתו את הדרך.

בית-המשפט התרשם ממהימנות עדותו של המוביל, באשר לאופן תיאור התרחשות הדברים, בקובעו כי המוביל תיאר באופן דומה לתיאורו של השוטר את מהלך ביצוע העיסקה ואת לבושו של הנאשם ביום ביצוע העסקה.

העד כאמור, סיפר באופן גלוי במסגרת עדותו כי עברו הפלילי אינו נקי וכי בתקופה בה בוצעה עסקת הסמים, נהג להשתמש בסמים, דבר המלמד כי מדובר בעד, אשר אינו מסתיר פרטים באופן מגמתי מבית-המשפט, כי אם מציג את התמונה האמיתית אף אם מדובר בהצגת דברים, אשר אין בהם על-מנת לפעול לטובתו.

עוד נקבע כי המוביל ידע לציין את כינויו של הנאשם בפני מכריו, דבר נוסף המלמד בדבר אמינות גרסתו של המוביל באשר לביצוע עסקת הסמים עם הנאשם.

כמו-כן, בית-המשפט קבע, כי תיאורו של טכנאי הזיהוי, באשר לאופן עריכת מסדר זיהוי התמונות, מלמד כי מסדר הזיהוי בוצע כנדרש על-פי דין. טכנאי הזיהוי, ציין בעדותו כי, עובר לעריכת מסדר הזיהוי, ידע מיהו החשוד וכי בחר מתוך מאגר התמונות במחשב תמונות הדומות לתמונתו של החשוד, זאת על-פי נתוני גיל, צבע ושיער, בהם הזין את המחשב.

הטכנאי הסביר, לדבריו, עובר להצגת התמונות, לשוטר שייתכן שבין התמונות נמצאת תמונתו של החשוד עמו ביצע עסקה, ויתכן שלא, וביקש מהשוטר לומר לו מה עשה עם החשוד, במידה שיזהה את תמונתו בין תמונות המסדר.

הטכנאי ציין בעדותו, כי רשם את דברי המזהה לפיהם זיהה בתמונה את הנאשם, ממנו קנה שתי מנות הירואין בעכו העתיקה ועל-כך מסר עדות במשטרה. בית-משפט נתן אמון בעדותו של הטכנאי, כי מסדר זיהוי התמונות בוצע כהלכה וכי הנאשם זוהה באופן ודאי על-ידי השוטר כמי שביצע את עסקת הסמים עם השוטר.

עדותו שלמפעיל הסוכנים ביחידת ימ"ר גליל, חיזקה את אמינות גרסתם של השוטר ושל המוביל באשר לאירוע נשוא כתב האישום.מעדותו של הלה, עלה כי השוטר והמוביל נשלחו ליעד אחר, לביצוע עסקת סמים, אולם בדרך נתקלו בנאשם, שהציע להם סמים לרכישה.

בית-המשפט קבע כי מעדותו של מפעיל הסוכנים, שוכנע כי לא בוצעה בדיקת טביעות אצבע לשקית הסמים, שנתפסה על-ידיו מאת השוטר, מאחר שמדובר בכמות קטנה מאוד של סם ונוכח העובדה שנאמר לו על-ידי המעבדה לזיהוי פלילי במשטרה כי לא ניתן לבצע בדיקת טביעת אצבע כשהשקית קטנה.

לפיכך, ובניגוד לנטען בסיכומי ההגנה, אין בית-המשפט סבור כי ניתן לראות באי-ביצוע בדיקת טביעת אצבע על גבי שקית הסם, משום מחדל חקירתי.

55. אי-העדת עד - ת"פ (חי') 3502/05 מדינת ישראל נ' אבריק מוסא, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)
ב- ת"פ (חי') 3502/05 {מדינת ישראל נ' אבריק מוסא} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות איומים ותקיפת עובד ציבור (בניגוד לסעיפים 192 ו- 381(ב) לחוק העונשין.

בתיק הנדון, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי באי-העדתו של עו"ד של הנאשם אשר היה נוכח באותו אירוע אלים בו מואשם הנאשם בתיק דנא.

בית-המשפט קבע כי אכן במחדל חקירתי מסויים מדובר, אך לא כל מחדל חקירתי מוביל בהכרח לזיכוי נאשם, אם די במכלול הראיות שהובאו בפני בית-המשפט, בכדי לאפשר לבית-המשפט להגיע לחקר האמת, תוך מניעת עיוות דין.

אמנם, לא ניתן הסבר משכנע לשאלה מדוע נמנע החוקר מחקירתו של ואקים למרות בקשתו של האחרון. בהקשר לכך טען בא-כוח הנאשם כי נטל ההוכחה רובץ בענין זה על התביעה. בית-המשפט מבהיר כי נכונים הם דברי בא-כוח הנאשם מן ההיבט העקרוני. אולם, משמבקש צד להליך משפטי, להיתמך בדברי עד, חזקה עליו כי יזמנו לעדות, באשר הנטיה היא לומר כי הימנעות הצד מלהביאו לעדות נותנת יסוד לסברה כי עדותו לא תוכל להועיל לו ואולי אף תפעל לחובתו.

במקרה הנוכחי, קבע בית-המשפט, כי הימנעותו של הנאשם מזימונו של ואקים לעדות מטעמו, פועלת לחובתו ויוצקת משנה-תוקף לחוסר המהימנות שבדבריו.

הדברים בהקשר למחדלי החקירה, נכונים גם ביחס להיעדרו של איש משמר בתי-המשפט מההליך הנדון. עד התביעה מסר כי לא אותר דו"ח פעולה בין תיקי המשמר אך המתלונן העיד כי איש המשמר סיפר לו בדיעבד, שרשם דו"ח אודות האירוע.

בית-המשפט קבע, כי על-פי העדויות, אכן היה איש משמר מעורב באירוע ומשזומן איש המשמר למקום כדברי המתלונן, אין אלא להסיק כי באם היה מדובר באירוע דל של חילופי מילים ספורות בלבד, כטענת הנאשם, לא היה בכך כל צורך.

אולם לעניין העובדה הנטענת בין אם רשם איש המשמר דו"ח ובין אם לאו, הדברים שנמסרו על ידו או על-ידי אחרת אינם קבילים להוכחת תוכנם ועל-כן אין אלא להתעלם מהם ככל שמדובר בקיומו של דו"ח.

ביחס לניתוח המעשים ככל שנעשו, לא חלקו הנאשם ובא-כוחו, כי הינם מהווים את העבירות המיוחסות לנאשם מן הבחינה המשפטית.

בהתאם לכל האמור, הרשיע בית-המשפט את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

56. אי-זימון עד - ת"פ (יר') 4898/04 מדינת ישראל נ' סיבוני גלעד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)
ב- ת"פ 4898/04 (יר') {מדינת ישראל נ' סיבוני גלעד} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית בלבד, עבירה {לפי סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973) (להלן: "פקודת הסמים המסוכנים")}.
בתיק דנא, הועלתה הטענה, בין השאר, על-ידי בא-כוח הנאשם לקיומו של למחדל חקירתי בשל אי זימון עד.

בית-משפט השלום, דחה את טענות הנאשם בדבר מחדלי חקירה.

בית-המשפט התרשם מעדותו של הנאשם כלא מהימנה בקובעו שהנאשם הצטייד עם תשובה מזדמנת לכל שאלה שהוא נשאל עליה וגרסתו השתנתה לפי הנסיבות ובהתאם להתנהלות חקירתו הנגדית.

לפיכך קבע, כי ברור שהימצאות הסמים בכיס דלת הנהג מוכיחה שידו של הנאשם בעסקי הסמים ודי ברור שייחוס סמים אלו לאדם שנסע עימו ברכב בלבד הינו סיפור בדים שנרקם אך לצורך המשפט.

חומר הראיות ודברי הנאשם בעצמו מצביעים על קיום שורה של נסיבות שלאורן ניתן לומר לכל הפחות, שחשדו של הנאשם אמור היה להתעורר כי לא מדובר כלל בנסיעה תמימה, אם לא כי הנאשם ידע ידיעה ממש במה דברים אמורים.

לראיות המאשימה מצטרפת גם הקלטת בה תועד העימות שנערך בין הנאשם לבין אותו אדם אשר נסע עימו ברכב, ואשר לדבריו הוא שסיפק לו את הסם, למערער לא היה כל מושג בדבר כך. בתחילת הקלטת התקיים עימות גלוי בין השניים בנוכחות אחד השוטרים. אז, הטיח הנאשם טענות קשות כנגד חברו לנסיעה ובא אליו בטרוניה קשה מדוע אינו מוסר אמת ומנקה את הנאשם מכל עוון.

ברם, בשלב מסויים השוטר עזב את חדר החקירות והותיר את השניים לבדם. באותו שלב חל שינוי ברור וחד-משמעי בהתנהגותם ונעלמו כל סימני היריבות שבלטו במהלך העימות "הגלוי".

על כל אלו מתווספת העובדה הבולטת שחברו לנסיעה לא הוזמן כלל לתת עדות. בא-כוח הנאשם טען כי היה זה מחובתה של המאשימה לזמן אותו לעדות, אך היא לא עשתה כן מחשש שמא יטיב את מצבו של הנאשם. מנגד טען בא-כוח המאשימה כי לתביעה לא היה כל טעם בעדותו של זה מאחר ומוסכם עליה שהוא לא הפליל את הנאשם כשותף בחקירתו במשטרה והיא רשאית באופן סביר לצפות שיחזור על גרסתו במשטרה. יתר-על-כן, סביר גם להניח כי הסניגור היה מתנגד לכל ניסיון לדלות מיקיר בעדותו דברים שלא מסר קודם לכן.

בית-המשפט קבע, שאכן היה מקום לזמן את חברו לנסיעה של המערער כעד הגנה מטעמו של הנאשם. עד זה יכול היה לאשר כי אכן שכר את שירותיו של הנאשם כדי שיסיע אותו לבאר שבע להביא משם בגדים אותם תכנן למכור בירושלים.

כמו-כן, לו נשמעה עדות זו היתה היא בעלת משקל, היות וחברו הודה בחלקו במעשה מבלי שהפליל את הנאשם.

אולם בית-המשפט קבע כי הנאשם נמצא בלתי-אמין בעיניו וראיות התביעה היו בעלות משקל משכנע מספיק כדי להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר. לאור כך, הורשע הנאשם.

57. אי-חקירת לקוחות, אי-הפקת תדפיסי בנק - ת"פ 7179-07 המחלקה לתיקים מיוחדים נ' סקאיליפט בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)
ב- ת"פ 7179-07 {המחלקה לתיקים מיוחדים נ' סקאיליפט בע"מ ואח'},כתב האישום מייחס לשלושת הנאשמים, בארבעה אישומים שונים, עבירות של מסירת דו"ח כוזב במטרה להתחמק ממס (לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק מס ערך מוסף"), ובאישום השני גם עבירה לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף - שימוש במרמה או תחבולה במטרה להתחמק ממס.

בתיק דנא, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה המתבטאים באי-חקירת לקוחות החברות וכי לא הוצא תדפיסי חשבונות מהבנק.

בית-משפט השלום, דחה טענות אלה כאמור, וקבע כי באשר לאי-חקירת לקוחות החברה ולחשבונות הבנק, כי די בקלסר המנות, ובחשבוניות הפיזיות שנמצאו, ובהשוואתם לדיווחים למע"מ, כדי להקים ראיה לכאורה לחובת הנאשם כי התקיימו עיסקאות שלא דווחו. כמו-כן נקבע, כי על הנאשם הנטל לסתור חזקה זו. במקרה דנן, הוא לא עמד בכך.
בית-המשפט הבהיר, כי אין להעלות טענות בדבר מחדלי חקירה, כשלנאשם האפשרות להגיע לראיות הנדרשות בעצמו. מחדל חקירתי ישמש לחובת התביעה רק באם המחדל מונע כיום מההגנה להוכיח את טענותיה. חשבונות הבנק ולקוחות החברה קיימים ונמצאים גם כיום.

58. אי-לקיחת טביעת אצבעות - ת"פ (עכו) 3923-06 מדינת ישראל לשכת תביעות גליל - משטרת ישראל נ' יגאל גבלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ת"פ 3923-06 {מדינת ישראל לשכת תביעות גליל - משטרת ישראל נ' יגאל גבלי},הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדל חקירתי בשל אי-לקיחת טביעת אצבע משקית הסם.

בית-משפט השלום דחה את טענות הנאשם בדבר מחדלי חקירה וקבע, כי אומנם, מחדלי חקירה יש בהם, בנסיבות מסויימות, כדי לפגום בראיות התביעה עד לקיומו של ספק סביר לזכות את הנאשם, אם כי לא כל מחדל חקירתי מביא לתוצאה זו.

יש לבחון את מידת המחדל לעומת כלל ראיות התביעה וההגנה, והאם חרף אותו המחדל הוכיחה התביעה את האשמה למעלה מכל ספק סביר, והאם אותו מחדל חקירתי פגע ממשית בזכותו של הנאשם להליך הוגן, איסוף מלוא חומר החקירה, וניהול חקירה הוגנת וממצה, כך שאם אותה ראיה שלא נאספה עקב אותו מחדל היה בה לסייע להגנת הנאשם.

באשר לאי-נטילת טביעות אצבע, קבע בית-המשפט כי הדבר מהווה מחדל חקירתי, אולם גם מחדל זה אינו גורע ממשקל ראיות התביעה, וגם בלעדי ראיה זו הוכיחה המאשימה, כי הנאשם החזיק בסם המסוכן בחדרו, כפי שמיוחס באישום. מכלול ראיות התביעה, והתהיות והסתירות שבראיות ההגנה שוללות כל ספק סביר, חרף אותו מחדל חקירתי, ואין למחדל זה כדי לערער ראיות אלו, כלל וכלל.

בית-המשפט קבע, כי המאשימה הוכיחה, למעלה מכל ספק סביר, כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

59. אי-נטילת טביעות אצבע - ת"פ (צפת) 4368-07-08 מדינת ישראל נ' שאול אלמדוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ת"פ 4368-07-08 {מדינת ישראל נ' שאול אלמדוי},הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה המתבטאים בכך שלא נטלו טביעות אצבע מהשק אשר הכיל את הסמים, עד כי יש בהם כדי להביא לזיכוי הנאשם.

בית-משפט השלום, בדחותו טענות אלה, קבע, כי אמנם יתכן ונטילת טביעות אצבע משקית הסמים {בהנחה כי ניתן היה לעשות כן} היה מביא בפני בית-המשפט ראיה אובייקטיבית, אשר היה בה כדי להוסיף ולשפוך אור על התשתית הראיתית.
אולם אין מדובר במחדל חקירתי-מהותי אשר יש בו כדי לערער את התשתית הראייתית הקיימת. בידי המאשימה ראיות טובות אשר יש בהן כדי לבסס את הרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו.

ממצא חיובי של טביעת אצבע הוא בעל משקל מכריע בעוד שממצא שלילי המתקבל בבדיקה, או הימנעות מעריכת הבדיקה, אין בהן כדי לאשש את גרסת הנאשם או כדי לאיין את ראיות התביעה. אף אם ניתן היה לערוך בדיקה כזו ואף לו ראוי היה לעשות בדיקה שכזו, לא היה במחדל שכזה כדי לפגום במארג ראיות התביעה.

בעניין דנא, הובאה עדותו הישירה של השוטר אשר פעל לתפיסת החומר. השוטר הוא זה אשר ארב לנאשם, רץ לעברו ושמר על קשר עין רציף בין החומר אשר נזרק מידיו של הנאשם עד למקום בו נפל והוא זה אשר ניגש לאותו מקום ונטל את החומר. העד העיד בפני בית-המשפט באופן רציף ועקבי ועל-כן נקבע כי יש לתת אימון בעדותו.

בית-המשפט פסק הבהיר, כי לעומת גרסת השוטר, עדות הנאשם הותירה רושם שלילי. הנאשם מסר גרסה מפוקפקת ומפותלת.

לאור האמור לעיל, נקבע כי התביעה עמדה בנטל המוטל על שכמה והוכיחה מעל לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם כאשר, לצד זאת, הנאשם לא ידע לספק הסברים המניחים את הדעת לראיות המפלילות אשר נמצאו בזירת האירוע.

עוד קבע בית-המשפט, כי גם היתה מתקבלת טענת הנאשם בדבר מחדלי חקירה כאמור, לא היה בהם כדי להועיל לו. המחדלים החקירתיים הנטענים במקרה דנא לא קיפחו את הגנתו של הנאשם, ולא מנעו ממנו להתמודד עם חומר הראיות נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו. ממילא, הם אינם מצדיקים את זיכויו.

אף אם ראוי היה כי צוות החקירה יפעל - בנקודות מסויימות - אחרת משפעל, הרי שבסופו-של-דבר, נדרש הנאשם להתמודד עם האשמה ברורה בדבר החזקת הסמים שלא לצריכה עצמית, והוא עשה כן באמצעות ניהול פרשת הגנתו במלואה.

60. העדר טביעות אצבע - ת"פ (אשד') 698/07 מדינת ישראל נ' פנחס חיון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)
ב- ת"פ (אשד') 698/07 {מדינת ישראל נ' פנחס חיון}, האשמה המיוחסת לנאשם הינה, כי ביום 16.05.07, בשעה 21:00 לערך, ברחוב בורוכוב באשדוד, ליד בית מס' 4, החזיק סם מסוכן מסוג חשיש, במשקל 46.63 גרם שלא לצריכתו העצמית - עבירה בניגוד לסעיף 7(א)(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים.

בעניין דנא הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי בהעדרן של טביעות אצבע של הנאשם. טענת הנאשם היתה, כי מחדלים אלו מקימים ספק סביר.

בית-משפט השלום, בדחות טענות אלה כאמור, קבע, כי במקרים בהם נשקלת הרשעת נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות, תהיה לדוקטרינת הנזק הראיתי ולהחלתה כתוצאה ממחדלי חקירה השלכה, ובמקרה כזה יחיל בית-המשפט את הכלל האמור, על-פיו יתכן שפעולת החקירה שלא בוצעה היתה מניבה תוצאה שיש בה כדי לתמוך בגרסת הנאשם. כאשר יבחן בית-המשפט תוצאה זו במסגרת מכלול הראיות, יהא עליו לשקול האם גם עתה המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת היא אשמת הנאשם.

אולם אין בהכרח להוביל אל המסקנה כי יש לזכות את הנאשם כל אימת שהרשות החוקרת נמנעה מביצוע פעולת חקירה.

את החזקה העובדתית הנגזרת ממחדל החקירה יש להביא בחשבון במסגרת מכלול הראיות והנתונים שבפני בית-המשפט. בסופו של ההליך על בית-המשפט לקבוע כמה ראיות חסרות להוכחת הקשר בין העובדות המוכחות לבין העובדה הטעונה הוכחה, ומהו משקלן של הראיות החסרות בהתייחס לראיות הקיימות, ולאור כל הנתונים יכריע את הדין.

בית-המשפט הציג את הראיות והעדויות בעניין דנא, וקבע כי עדויות השוטרים עוררו אמון רב בפני בית-המשפט. כל שוטר נזהר להעיד על שידוע לו בלבד, תוך הקפדה לציין מה נמסר לו כעדות שמיעה.

הם אישרו טענת הנאשם והוריו שהושכב על הארץ, ולא שללו האפשרות שלחצו על גבו עם ברכם, וכי ניקו לאחר מכן את פניו שהתלכלכו עקב כך. הם אישרו כי המקום היה חשוך אך הסבירו כי היתה תאורת רחוב, עליה גם העידו הנאשם והוריו.

בית-המשפט, נתן משקל לעדותו של עד התביעה ששימש כתצפיתן בחלק האחורי של הבית, וקבע כי עצם העובדה שהנאשם הגיע למקום בשעת חשיכה, ובביטחון רב התכופף דווקא בשני מקומות, שבהם בדיעבד נמצא סם, מעידה על-כך שהוא ידע בבירור היכן הסם מוסתר.

עוד נקבע, כי גרסתו של הנאשם והוריו אינה אמינה, וזאת בלשון המעטה, אף שבלטה לעין התלבטותו של האב, שנטה לגונן פחות על בנו, ועומד על-כך שאילו היה יודע ששב לסחור בסמים, היה מסלקו מהבית. מאידך, האמון של האם בבן, ובכך שנותר נקי מסמים, הוא בלתי-מסוייג, כפי הנראה משום שקיוותה כל-כך כי הפעם אכן מגלה נכונות להשתלב בטיפול גמילה ולפתוח בדף חדש.

בנסיבות האמורות לעיל, קבע בית-המשפט כי למחדל החקירתי הנטען של אי-בדיקת טביעות אצבע על השקית, אין לייחס משקל רב.

לאור כל האמור, ולאחר שבית-המשפט נתן אמון מלא בעדויות השוטרים, ונמצא חיזוק לעדויות בראשית ההודיה של הנאשם, ומשדחה בית-המשפט את גרסת ההגנה, נפסק, מעבר לכל ספק סביר כי דבר מה שהושלך על-ידי הנאשם הינו החשיש שנתפס, והואיל ומדובר בכמות מסחרית, על-פי החזקה שבחוק, בית-המשפט הרשיעו בעבירה המיוחסת לו.

61. אי-לקיחת טביעת אצבעות - ת"פ 2869-09 מדינת ישראל - מדור תביעות פלילי ת"א נ' נאוי, פורסם באתר האינטרנט נבו 2010
ב- ת"פ 2869-09 {מדינת ישראל - מדור תביעות פלילי ת"א נ' נאוי}, יוחסה לנאשם בכתב האישום עבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה, על-פי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

בעניין דנא, הועלתה הטענה, בין השאר, על-ידי בא-כוח הנאשם, בדבר מחדל חקירתי, המתבטא בכך שלא נלקחו טביעות אצבעות מהסכין כדשאז יכול היה הנאשם להראות כי לא התשמש בה מעולם.
בית-משפט השלום, דחה טענה זו כאמור וקבע כי לא שוכנע כלל ועיקר שמדובר במחדל חקירתי.

בית-המשפט מבהיר, כי לאור קו ההגנה של הנאשם ותשובותיו בחקירה, לא היתה לכאורה כל סיבה או הצדקה ראייתית לבחון אם ומתי נגע הנאשם בסכין לפני אותו אירוע.

עוד נקבע, כי גם אם הבדיקה היתה שוללת הימצאות טביעות אצבע של הנאשם על גבי הסכין, לא היה בכך כדי להוות ראיה לכך שהנאשם לא נגע בסכין. בעוד שטביעות אצבע יכולות לספק ראיה פוזיטיבית כנגד הנאשם, אין לומר כי בהעדרן של טביעות אצבעות נשמטת התשתית הראייתית עליה נשען כתב האישום, שהרי גם בלעדי ראיה זו יש בראיות התביעה כדי להוכיח כי הנאשם החזיק ברכבו בסכין.

62. אי-נטילת טביעות אצבע - ת"פ (אשד') 164/06 תביעות לכיש שלוחת אשדוד נ' קרופיאש רפאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)
ב- ת"פ (אשד') 164/06 {תביעות לכיש שלוחת אשדוד נ' קרופיאש רפאל} נקבע כי האשמה המיוחסת לנאשמים הינה כי ביום 10.11.05, בסמוך לשעה 21:10, בפרדסי אלתא, מזרחית לאשדוד, החזיקו בצוותא חדא בסם מסוכן מסוג קנבוס, במשקל כולל של 111.9 גרם נטו שלא לצריכתם העצמית - עבירות בניגוד לסעיפים 7(א) ו- (ג) לפקודת הסמים המסוכניםיחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין.

טענת בא-כוח הנאשם, היתה כי מתקימים מחדלי החקירה אשר צריכים להביא לזיכוי הנאשמים, וכי אילו היו נוטלים טביעות אצבע משקיות הסם ועורכים בדיקת טבילת ידיים לא היו מוצאים טביעות אצבע של הנאשמים או שרידי סם, לטענת הסניגורים, מחדלים אלה, בין היתר, מקימים ספק סביר.

בית-משפט השלום, בדחותו טענות אלה בדבר מחדלי חקירה, קבע כי את החזקה העובדתית הנגזרת ממחדל החקירה יש להביא בחשבון במסגרת מכלול הראיות והנתונים שבפני בית-המשפט. בסופו של ההליך על בית-המשפט לקבוע כמה ראיות חסרות להוכחת הקשר בין העובדות המוכחות לבין העובדה הטעונה הוכחה, ומהו משקלן של הראיות החסרות בהתייחס לראיות הקיימות, ולאור כל הנתונים יכריע את הדין.

בית-המשפט קבע, באשר לעדויות הנאשמים בענין דנא, כי אינן אמינות. הסברם חסר הגיון פנימי, רצוף סתירות, ואינו תואם עדויותיהם האמינות והאובייקטיביות של עדי התביעה. למול גרסתם העקבית האובייקטיבית והאמינה של עדי התביעה, הנאשמים מסרו כאמור גרסאות סותרות במספר נקודות מהותיות.

שתי השקיות שנמצאו, הזהות לחלוטין, הכילו סם זהה, בכמות, שעל-פי ההגדרה בפקודת הסמים המסוכנים מהווה כולה סם מסוכן, ובמשקל המקים החזקה שלא נועד לצריכה עצמית. החזקה לא נסתרה שכן מכחישים עצם ההחזקה בסם.

בית-המשפט הבהיר, כי אפילו היה מוכח כנטען שאין טביעות אצבע שלהם על השקיות אין בכך, או בהעדר ממצאים של טבילת ידיים, להעיד דבר.

בנסיבות כמתואר, השקרים, והסתירות בגרסאות הנאשמים, מחזקים מסכת הראיות הנסיבתית, ואינם עולים בקנה אחד עם עדויות התביעה ועם ההגיון הצרוף.

בהתאם לעדויותיהם האמינות של עדי התביעה, הראיות הנסיבתיות להן הסבר הגיוני אחד בלבד, ולאחר שנדחתה גרסת ההגנה ואף נמצא חיזוק לראיות התביעה, קבע בית-המשפט כי שוכנע מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים הגיעו בלילה לפינה נידחת זו כדי לחלק ביניהם הסם.

63. אי-נטילת טביעת אצבעות - ת"פ (ב"ש) 1368/08 מדינת ישראל נ' אבו ואדי עטייה,פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)
ב- ת"פ 1368/08 {מדינת ישראל נ' אבו ואדי עטייה} מיוחס לנאשם כי פצע שלא כדין את המתלונן, בכך שבעת שהמתלונן ישב ולגם קפה, ניגש אליו הנאשם מאחור, תקף אותו באמצעות סכין חיתוך טפטים (סכין יפנית) וחתך אותו בצד פניו הימני וכן דקר אותו בידו.

טענת בא-כוח הנאשם, היתה כי מתקיימים מחדלי החקירה המתבטאים בכך כי המשטרה, מחד, לא ביצעה כל פעולת חקירה שיש בה כדי לתמוך במהימנות גרסת המתלונן (בדיקת המניע, עימות עם הנאשם, בדיקת קיומו של סכסוך בין המתלונן לנאשם) ומנגד לא בוצעו פעולות חקירה שיש בהם לאשש או לסתור את גרסת הנאשם (איתור עדים לא משוחדים, בדיקת זירת העבירה, איתור הסכין, טביעות אצבע, D.N.A.),

בית-משפט השלום, בדחותו את הטענות כאמור, קבע כי על רקע המבחנים בנוגע למחדלי החקירה, אין במחדלי החקירה שפורטו על-ידי בא-כוח הנאשם כדי להקים ספק סביר באשר להוכחת אשמתו של הנאשם וזאת לאור הבסיס הראייתי המוצק הקיים באשר לאירוע נשוא כתב האישום.

באשר לטענה לאי-ביצוע חיפוש הסכין בזירת האירוע וטביעות אצבע, בית-המשפט מפנה להסברו של הפקד שציין כי הדיווח על האירוע התקבל תחילה בתחנת ערד, זמן רב לאחר האירוע. הסברו של העד כאמור, התקבל על-ידי בית-המשפט אשר הבהיר, כי גם אם החוקרים היו מגיעים לזירה מיד לאחר קבלת הדיווח, לא בהכרח היתה נמצאת הסכין.

כמו גם הסברו של החוקר בנוגע לאי-בדיקת המניע, נקבע כי הינו הסבר המתקבל על הדעת - כי לא מצא לנכון לבדוק אירוע מלפני 15 שנה.

באשר לעדותו של הנאשם, קבע בית-המשפט כי התרשם מאדם בוטה, חסר שקט וקצר רוח, המתקשה לשלוט בדבריו, ניתן לכך ביטוי בהתנהגותו במהלך הדיונים כשלא השכיל לרסן את עצמו והתפרץ לא פעם בקולניות ובצעקות לעבר העדים, בעמדם על דוכן העדים, כל אימת שעדותם לא נראית לו.

בית-המשפט העדיף את גרסת המתלונן על גרסתו של הנאשם שהינה גרסה שאינה מתקבלת על הדעת ואינה נכונה ועל-כן קבע שעדות הנאשם איננה אמינה, וכל מטרתה להתחמק מהתנהגותו האלימה וחסרת הרסן.

בית-המשפט קבע, כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

64. אי-לקיחת טביעות אצבע - ת"פ (אש') 849/06 מדינת ישראל נ' ביטון דוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)
ב- ת"פ (אש') 849/06 {מדינת ישראל נ' ביטון דוד}, הוגש כתב אישום בו מיוחסות לשני הנאשמים עבירות של פריצה וגניבה בצוותא לבית, ממנו נגנבו תיק מסמכים וכספת שהכילה אקדח, טבעות נישואין, טבעות יהלומים, צמיד של גבר, טבעת עם אבן שחורה וצמידים.

בתיק דנא, הועלתה הטענה, בין השאר, למחדל חקירתי המתבטא באי-לקיחת טביעות אצבע מהתיק שנגנב, ולפיכך עוד נטען על-ידי בא-כוח הנאשמים להגנה מן הצדק ולזיכוי הנאשמים.

בית-משפט השלום, בדחותו טענה זו כאמור של הנאשמים, קבע כי הכלל הוא שכוחן הראייתי של טביעות האצבע נעוץ בהימצאן ולא בהיעדרן.

בית-המשפט מבהיר, כי אין להתעלם ממחדלי החקירה שלכאורה שנעשו, לעניין אי-לקיחת טביעות האצבע מהתיק שנגנב עובר לפריצה לדירה אשר הוחזר על תכולתו למתלוננת. אולם נקבע כי הדברים נעשו בתום-לב, ייתכן בחוסר הבנה בין העדים ובכל מקרה, מחדלים אלו לא פגעו בהגנת הנאשמים כלל ועיקר לאור גדר המחלוקת בתיק הנדון.

מדובר בתיק שנזרק מרכב בו נמצאו שני הנאשמים ואדם שלישי במושב האחורי.

על-פי הראיות בתיק, התיק נזרק מהדלת שמאלית אחורית במהלך המרדף ויש להניח שעל התיק לא נמצאו טביעות אצבע של הנאשמים או מי מהם, אולם הדבר לא גורע מהראיות הנסיבתיות כנגד הנאשמים. לעניין זה מדגיש בית-המשפט, כי הנאשמים ידעו מי היה איתם ברכב שהוא אותו אדם שלישי, ולא טרחו לזמנו לעדות מטעמם ובנסיבות אלו הדבר יזקף לחובתם.

בנסיבות העניין, ומחדלי החקירה האמורים, אין בהם כדי לגרוע מהראיות המצויות בתיק כנגד שני הנאשמים.

גם לעניין התיק הגנוב, הרי תיק זה למעשה לאחר שהוחזר למתלוננת, שב והובא כראיה בבית-המשפט לבקשת הסניגורים, לראות התיק, למשש אותו, להציגו לעדי התביעה ולחקור אותם עליו. בנסיבות אלו תוקן המחדל ולא נגרם נזק כלשהו להגנת הנאשמים.

בית-המשפט חזר והבהיר, כי לא כל מחדל חקירתי צריך להביא לזיכויו של נאשם. השאלה כאמור איננה אם ניתן היה לחקור טוב יותר, אלא תמיד האם הראיות המצויות בתיק, די בהן כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמת הנאשמים, בזה המבחן.

בית-המשפט קבע, כי מדובר בתיק בעל ראיות נסיבתיות חד-משמעיות, שלובות ואוחזות זו בזו באופן שהן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה שהנאשמים ביצעו את מעשי העבירות של ההתפרצות וגניבה.

לעניין זה, מבהיר בית-המשפט, כי המרדף שנעשה על-ידי השוטרים, על כל שלביו מתחילתו ועד סופו, מלמד כי שני הנאשמים יחדיו לא היו ברכב ללא סיבה או ללא כוונה ברורה, ולא לחינם נמלטו מן השוטרים בכל מחיר, שכן ידוע ידעו שאותו תיק מצוי ברכבם והוא יקשור אותם כפי שבסופו-של-דבר נעשה במקרה דנן.

כמו-כן, על-אף שלא נתגלו סימני פריצה וכי קרוב לוודאי ההתפרצות נעשתה באמצעות מפתח המתאים לדלת ואולם אין צורך בראיות נוספות ישירות לגבי הפריצה ומי בידו פרץ, כל זאת כאשר ישנן כאן ראיות נסיבתיות מוצקות עם חזקה תכופה, כה נסיבתית וישירה.

בית-המשפט נתן אמון בעדויות התביעה והעדיף את גרסתה של זו מאשר גרסת הנאשמים אשר קבע באמור לזו כי מדובר בגרסה מגוכחת ושיקרית, חסרת יסוד ושחר ולפיכך הרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם.

65. אי-לקיחת טביעות אצבע משקית חשיש, אי-זימון עד - ת"פ (יר') 4898/04 מדינת ישראל נ' סיבוני גלעד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)
ב- ת"פ (יר') 4898/04 {מדינת ישראל נ' סיבוני גלעד} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המיחס לו עבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית בלבד, עבירה (לפי סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים.

בתיק דנא, הועלתה הטענה, בין השאר, על-ידי בא-כוח הנאשם לקיומו של למחדל חקירתי בשל כך שלא נערכה בדיקת טביעות אצבע לשקית החשיש.

במהלך ההוכחות, העיד השוטר אשר תפס את החשיש בדלת הנהג וכתב את דו"ח הפעולה אודות התפיסה, שהחיפוש ותפיסת השקית נעשו ללא כפפות, דבר שפגע באפשרות לערוך בדיקת טביעות אצבע בשקית.
בית-משפט השלום, דחה את טענות הנאשם בדבר מחדלי חקירה, וקבע כי התנהלות זו של המשטרה היתה אכן רשלנית ומרושלת, ברם, במקרה זה, העובדה שהנאשם לא מסר הסבר המניח את הדעת להימצאות שקית החשיש ברכבו מצטרפת ליתר הנסיבות המצביעות על אשמו של הנאשם.

בית-המשפט התרשם מעדותו של הנאשם כלא מהימנה בקובעו שהנאשם הצטייד עם תשובה מזדמנת לכל שאלה שהוא נשאל עליה וגרסתו השתנתה לפי הנסיבות ובהתאם להתנהלות חקירתו הנגדית.

לפיכך קבע, כי ברור שהימצאות הסמים בכיס דלת הנהג מוכיחה שידו של הנאשם בעסקי הסמים ודי ברור שיחוס סמים אלו לאדם שנסע עימו ברכב בלבד הינו סיפור בדים שנרקם אך לצורך המשפט.

חומר הראיות ודברי הנאשם בעצמו מצביעים על קיום שורה של נסיבות שלאורן ניתן לומר לכל הפחות, שחשדו של הנאשם אמור היה להתעורר כי לא מדובר כלל בנסיעה תמימה, ולכל הפחות כי הנאשם ידע ידיעה של ממש במה דברים אמורים.

באשר לטענה שלא נבדקו טביעות אצבע של הנאשם על השקים, קבע בית-המשפט, כי הוא מחדל חקירתי שיש לזקוף אותו לחובת התביעה. המאשימה הראתה כי בדיקת טביעות אצבע לשקים אכן התבקשה אך לא בוצעה מסיבה כלשהי.

אולם נקבע, כי גם לו בוצעה בדיקת טביעות האצבע ומתוכן היה עולה שטביעת האצבע של הנאשם לא היתה על השקים, לא היה לזה משקל גדול מאחר והנאשם סיפר שחברו אשר נסע עימו, הוא זה שקיבל את השקים והניח אותם בחלק האחורי של הרכב וזה אך הגיוני לאור העובדה שהנאשם הוא נכה הנמצא בכיסא גלגלים.

בית-המשפט מבהיר, כי אין בהעדרן של טביעות אצבע, גם בנסיבות שבהן היה סביר שתמצאנה, כדי להוכיח שהנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. לפיכך, לא היתה לאי-מצאת טביעות אצבע על השקים שום משמעות עבור הנאשם.

בהתאם לאמור לעיל, בית-המשפט קבע כי הנאשם נמצא בלתי-אמין בעיניו וראיות התביעה היו בעלות משקל משכנע מספיק כדי להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר.

66. אי-זיהוי בעליו של מכשיר סלולרי, אי-לקיחת מעתקי טביעות אצבע, אי-חקירה של עד - ת"פ 3843/99 מדינת ישראל נ' שושן ירון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)
ב- ת"פ 3843/99 {מדינת ישראל נ' שושן ירון}, הוגש כתב אישום המחזיק ארבעה אישומים שעיקרם עבירות בקשר לרכב בניגוד לסימן ה'1 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, נגד שני הנאשמים, האחים שושן ירון ושושן אייל.

לעניין האישום השני, הועלתה הטענה לקיומו של מחדל חקירתי הבא לידי ביטוי בשל העובדה שהמשטרה הסתפקה בניסיון לא רציני להתקשר למספר הפלאפון שמסר הנאשם כשייך למוכר הרכב לטענתו ותו לא, ללא ניסיון לקבל אפילו את שיכלה, כך למשל, זהות בעליו באמצעות החברה הסוללרית.

עוד נטען כי באחד המוצגים ציין איש הזיהוי מספר שילדה, אותו העתיק לכאורה מהרכב 0137872YD, ואילו הרכב שלגביו התלוננה החברה שנגנב מסתיים בסימון 0137872y.

בא-כוח הנאשם ציין בהקשר זה, כי עדי התביעה נציגי החברה אמרו שכל שינוי בספרה או אות במספר השילדה מצביע על שינוי בזהותו של הרכב.

לעניין האישום השלישי, נטען כי אי-לקיחת מעתקי טביעות אצבע מרכב הטיוטה לפחות באזור מספר הרישוי הווה פגם חקירתי.

בית-משפט השלום, קיבל חלקית את טענות הנאשם בדבר מחדלי החקירה וזיכה אותו מעבירה בגין האישום השלישי והראשון.

באשר למחדל החקירה הנטען באישום השני, קבע בית-המשפט, כי עסקינן בפגם אשר יכול היה להיות מהותי בשל החשש שעלול היה להיווצר שמא הרכב שנתפס ברשותו של הנאשם איננו זה אשר נגנב מהחברה.

אולם פגם זה נרפא בעדותו של אחד מהמתלוננים ונציג החברה, אשר העיד כי ירד עם קצין משטרה, בהיות הרכב בקריית גת ובדק את מספר השילדה של הרכב התפוס, השווה אותו עם זה של אחד מרכבי הטיוטה שנגנבו מהחברה ומצאם זהים.

בית-המשפט קבע, כי התביעה הוכיחה במידה הדרושה שרכב הטיוטה שנמצא ברשות הנאשם הוא הרכב שנגנב כנטען בכתב האישום. כמו-כן שהתביעה לאישום זה הביאה די ראיות לאשמתו של הנאשם ומאידך הנאשם לא יכול היה ליתן הסבר שיעורר אפילו ספק סביר באשמתו.

גם לגרסתו של הנאשם באשר למספרי הזיהוי הלא נכונים שהיו על הרכב בעת שנתפס מוסיפים נדבך ראייתי לאשמתו ובית-המשפט קבע כי הינה שקרית.

עוד נקבע, כי המדינה לא הוכיחה באופן פוזיטיבי כי אמנם הנאשם הוא אשר קבע את מספרי הזיהוי הלא נכונים על רכב הטיוטה, אך כאן אכן באה לעזרת המדינה "החזקה התכופה" לפיה החזקת רכב שנעשה בו שינוי ואשר נגנב כשבועיים קודם לכן יוצרת חזקה עובדתית שמחזיק הרכב גנבו או נטלו, ביודעו שהוא גנוב וזייפו כאמור.

חזקה עובדתית ניתנת לסתירה, אך הנאשם בגרסתו הלא מהימנה ולא סבירה לא סתר החזקה אפילו לא ברמה מספקת של הקמת ספק סביר.

באשר למחדלי החקירה שעלו באישום השלישי, נקבע, כי בנוסף לספק הברור באשר לזיהוי הנאשם הרי שמחדלי חקירה משמעותיים בעניינים שהיה בהם להוסיף ראיות אובייקטיביות מוסיפים ספק נוסף ובין היתר אי-מציאת טביעות אצבע של הנאשם ברכב, אי-חיפוש ואיתור טביעות אצבע על פלאפונים שנמצאו בו, אי-זיהוי ואיתור בעלות באותם פלאפונים ודי בכך.

בית-המשפט מדגיש כי אף אם גרסתו של הנאשם תהיה שקרית אין בכך כדי לרפא את הפגמים המונעים הרשעתו של הנאשם בדין בגין האישום השלישי בו נפלו פגמים ולפיכך ממנו יזוכה.

חשד סביר כנגדו כמובן שקיים, המקריות שבהמצאות הנאשם, שני חבריו, הרכב הגנוב כולם בכפיפה אחת מעוררים חשד אך בכך לא די.
לאור הדברים המפורטים לעיל נקבע כי עלה בידי המדינה להוכיח את העובדות והעבירות המיוחסות לנאשם 1 באישום השני שבכתב האישום שעניינו קבלת רכב גנוב מסוג טיוטה ושינוי זהותו בניגוד לסעיפים 413 (ט) ו- (י) לחוק העונשין ובאותן עבירות שבאישום הרביעי לרכב היונדאי, אך מזוכה מהעבירות המיוחסות לו באישומים הראשון והשלישי.

67. אי-עריכת מסדר זיהוי - ת"פ (אשד') 1250/06 מדינת ישראל נ' לוי מוטי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)
ב- ת"פ (אשד') 1250/06 {מדינת ישראל נ' לוי מוטי},האשמה אשר יוחסה לנאשם הנה, סחר בסם מסוכן ליד קיוסק, בכך שמכר לרוכש סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 0.4798 גר' נטו תמורת 50 ₪ (עבירה בניגוד לסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים.

בתיק דנא, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה המתבטאים באי-עריכת מסדר זהוי לרוכש ולכן, לטענת בא-כוח הנאשם, יש לקבוע כי התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה.

בית-משפט השלום, בדחותו טענה זו כאמור בדבר מחדל חקירתי, קבע כי אילו היה הרוכש חוזר גם בבית-המשפט על עדותו במשטרה ועדותו היתה מעוררת אמון, אין כל ספק כי למרות מחדלי חקירה די בראיות להביא להרשעה.

אולם הואיל והרוכש חזר בו מהודעתו במשטרה, יש לבחון אם יש מקום לסמוך על הודעותיו המפלילות במשטרה ואם כן, האם יש חיזוק מספיק ביתר הראיות לאותה הודעה כדי להביא להרשעה.

בית-המשפט מבהיר, כי אין לקבל את טענת החוקרת כי לא היה מקום לבצע מסדר זהוי בטענה שידעו במי מדובר. הידיעה התבססה על מידע מודיעיני והואיל ולא טרחו לציין אם תמונת הנאשם נמצאה בין התמונות בהם דיפדף, לא היה מקום להציג תמונה בודדת של הנאשם בפני הרוכש.

אמנם הרוכש מסר פרטים מזהים רבים של המוכר, אולם לכשמצוי בידי המשטרה שם של חשוד, שהמזהה לא יכול לזהותו באופן מלא, דהיינו להוסיף גם שם המשפחה, או להוסיף ראיה החלטית להוכחת היכרות קודמת ביניהם - מן הראוי שלא להציג תמונתו הבודדת אלא לערוך מסדר זהוי על-פי דרישת הפסיקה ואשר יש בו להבטיח שלא מדובר בטעות בזיהוי.

יש לכן מקום לבחון לעומק כל ראיה מפלילה שבידי המשטרה כדי לבחון מבעד למסננת ההגיון והשכל הישר אם ההודעות במשטרה אמת הן, ואם קיימת תשתית ראייתית-חיצונית על-פיה הנאשם הוא מי שעבר המיוחס לו.

בית-המשפט קבע, כי בהצטבר כל פיסות המידע בנסיבות התיק דנא, העדויות והאמרות במהלך ההוכחות, מצביעות על תמונה אחת על-פיה הרוכש בהחלט כיוון לנאשם, וזאת מבלי להתייחס ל"זהוי" בתמונה הבודדת, שמטרתה אך ורק להעיד כי אכן לנאשם כיוון ולא לאחר.

בנוסף לאמור, הרוכש לא טען בבית-המשפט כאילו אין לו הכרות עם הנאשם, אלא הוא פנה אליו ביוזמתו בשמו ומתוך פמיליריות רבה. גם הנאשם לא טוען כי אין היכרות ביניהם ומאשר כי הם שכנים. מכאן כי בעת שהצביע על תמונת הנאשם, ידע כי הוא מפלילו במכירת הסם.

שקרי הנאשם בנסיבות האמורות מחזקות אף הן את ראיות התביעה.

לאור כל האמור בית-המשפט קבע בית-המשפט כי שוכנע מעבר לכל ספק סביר בטענות התביעה.

68. אי-הפקת תדפיסי בנק - ת"פ 7179-07 המחלקה לתיקים מיוחדים נ' סקאיליפט בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)
ב- ת"פ 7179-07 {המחלקה לתיקים מיוחדים נ' סקאיליפט בע"מ ואח'}, כתב האישום מייחס לשלושת הנאשמים, בארבעה אישומים שונים, עבירות של מסירת דו"ח כוזב במטרה להתחמק ממס (לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, ובאישום השני גם עבירה לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק - שימוש במרמה או תחבולה במטרה להתחמק ממס.

בתיק דנא, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדל חקירתי המתבטא באי הוצאת תדפיסי חשבונות מהבנק.

עוד נטען, כי רישום קלסרי המנות שנתפסו נערך ברשלנות וכי חומר שנתפס לא בוקר כדרוש.

בית-משפט השלום, דחה טענות אלה כאמור, וקבע כי די בקלסר המנות, ובחשבוניות הפיזיות שנמצאו, ובהשוואתם לדיווחים למע"מ, כדי להקים ראיה לכאורה לחובת הנאשם כי התקיימו עיסקאות שלא דווחו. כמו-כן נקבע, כי על הנאשם הנטל לסתור חזקה זו. במקרה דנן, הוא לא עמד בכך.

בית-המשפט הבהיר, כי אין להעלות טענות בדבר מחדלי חקירה, כשלנאשם האפשרות להגיע לראיות הנדרשות בעצמו. מחדל חקירתי ישמש לחובת התביעה רק באם המחדל מונע כיום מההגנה להוכיח את טענותיה. חשבונות הבנק ולקוחות החברה קיימים ונמצאים גם כיום.

בית-המשפט אף דחה את הטענה בדבר רישום רשלני של קלסרי המנות, וקבע כי הינה חסרת בסיס. החוקר והמבקרת, זומנו להעיד בשנית, במסגרת בקשת בא-כוח המאשימה לסימון קלסר המנות כמוצג והשלמת חקירתו הנגדית של הנאשם. הוגשו טפסי האב"ת בהם פורטו כמות ותכני חומר הנה"ח שנתפס, בין בקלסרים ובין בתפזורת, והנאשם לא השכיל להראות כי נמסר חומר שלא עובד על-ידי המבקרות. לפיכך קבע בית-המשפט, כי אין לנאשם אלא להלין על עצמו במחדליו מלמסור את מלוא חומר הנה"ח המגובה על דיסקט, בצורה מסודרת, כמקובל בכל עסק סביר.

69. אבדן פיזי של ראיות - ת"פ (יר') 2142-07 מדינת ישראל פרקליטות מחוז ירושלים נ' אלדד גבריאלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)
ב- ת"פ (יר') 2142-07 {מדינת ישראל פרקליטות מחוז ירושלים נ' אלדד גבריאלי}, הועלתה הטענה בדבר נזק שנגרם להגנת הנאשמים כתוצאה מאובדן פיזי של ראיות, ובעיקר כתוצאה מהנזק שנגרם לכונן המחשב של העמותה.

בית-משפט השלום, בדחותו טענה זו כאמור, קבע כי הטענה אינה נתמכת בראיות, וכל שנאמר לעניין זה הוא כי כונן המחשב כולל "חומר חיוני ורב ערך" להגנת הנאשמים, אך הנאשמים לא פירטו איזה חומר הם מצפים להעלות מהכונן וכיצד יוכל לסייע ביד הנאשמים בהגנתם.

כמו-כן הבהיר בית-משפט, כי עצם העובדה שהנאשם לא ביקש להסתייע בחומר השמור בכונן במסגרת ההליכים האזרחיים שהתנהלו נגדו, אשר לטענתו, התבססו על מסכת עובדתית זהה לזו שבכתב האישום, וכי רק בשנת 2009 נזכר בקיומו של הכונן, מעלה תמיהות באשר לטענה זו.
בנסיבות האמורות פסק בית-המשפט, כי כל הטענות בעניין זה, נותרו בגדר השערות תיאורטיות בלבד, אשר אין די בהן כדי להרים את נטל ההוכחה להפעלת הגנה מן הצדק.

70. אי-הוצאת פלט שיחות, עיכוב ביצוע עימות בין הנאשם למתלוננת - ת"פ 25817-04-11 משטרת ישראל תביעות - שלוחת רחובות נ' עמר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ת"פ 25817-04-11 {משטרת ישראל תביעות - שלוחת רחובות נ' עמר},הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי באי-הוצאת פלט שיחות. כמו-כן העובדה שהעימות בין הנאשם למתלוננת שנעשה על-ידי החוקרת בתיק דנא, נערך כחצי שנה לאחר האירוע נשוא כתב האישום, וכשאין הסבר בתיק מדוע התעכב ביצוע העימות.

עוד נטען, כי על החוקרת היה לוודא האם הנאשם דובר עברית ומבין את משמעות הליכי החקירה, מאחר שהוא יליד מרוקו.

בית-משפט השלום קבע, כי יש לדחות את טענת ההגנה לפיה העובדה שהחוקרת הסתפקה בכך שציינה במהלך חקירת המתלוננת כי המתלוננת הציגה בפניה את השיחות הנכנסות בצג הטלפון, ולא הוצא פלט השיחות, מהווה מחדל חקירתי, מאחר שלא נפגעה בשל כך הגנת הנאשם.

עוד נקבע, כי יש לדחות את טענת ההגנה, לפיה היה על החוקרת לוודא האם הנאשם דובר עברית ומבין את משמעות הליכי החקירה, הואיל והחוקרת שחקרה את הנאשם, יכולה היתה להתרשם כי הוא דובר השפה העברית, גם אם נולד במרוקו, הוא ותיק בארץ ומבין את השפה וכך היא העידה. כמו-כן, ניתן היה להתרשם גם מחקירתו בבית-המשפט כי הנאשם מבין היטב עברית.

באשר לטענות ההגנה לגבי העימות שנערך בין הנאשם למתלוננת, בית-המשפט קבע כי אף אותן יש לדחות.

לאור העבירה המיוחסת לנאשם, אין חובה לתעד את החקירה בתיעוד חזותי {סעיף 7(1) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב 2002}.

עוד בעניין זה מבהיר בית-המשפט, כי חובת המשטרה לנהל חקירה מאוזנת כדי להגיע לחקר האמת. אין פירוש הדבר כי החקירה צריכה להיות מושלמת ואידיאלית, וכי כל מחדל חקירתי מביא לזיכוי הנאשם. למחדל חקירתי יש משקל רק כאשר הוא קיפח את הנאשם בהגנתו, והיקשה עליו להתמודד עם הראיות המפלילות שהוצגו על-ידי התביעה.

מקריאת העימות לא עולה שהנאשם לא זכר את האירוע או כי התקשה להשיב לשאלות, והוא עצמו לא טען זאת בעת העימות או בחקירתו בבית-המשפט, ולא הובאה בעניין חוות-דעת.
בית-המשפט פסק, כי ספק אם קיום העימות חצי שנה לאחר האירוע מהווה מחדל חקירתי, וגם אם כן, הדבר לא פגע במשקל ראיות התביעה ולא קיפח את הגנת הנאשם או גרם לעיוות דין.

71. אי-איתור רכב, אי-בדיקה מקיפה של תנאי הכביש - ת"פ 1614-07 מדינת ישראל פרקליטות מחוז חיפה - פלילי נ' שמחון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ת"פ 1614-07 {מדינת ישראל פרקליטות מחוז חיפה - פלילי נ' שמחון}, הוגש כתב אישום המיחס לנאשמת עבירות של גרימת מוות ברשלנות, מעשה פזיזות ורשלנות, סטייה מנתיב נסיעה ונהיגה ברשלנות.

בעניין האמור הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלים חקירתיים כדלהלן:

1. בכך שהמשטרה לא עשתה מאמצים לאתר את נהג הרכב האחר, שנסע, לפי עד התביעה, לפני רכב הנאשמת, עובר לקרות התאונה.

2. כי לא נבדקו כל צמיגיו של רכב הנאשמת ולא בוצעה בדיקה ממצה, מקצועית ומקיפה של מצב ותנאי הכביש, לרבות האפשרות כי קטע הכביש הרלבנטי היה חלק מאוד, עקב חום גבוה או הימצאות גרגירי תירס על פניו או כתוצאה מהימצאות כתם שמן על הכביש.

3. אי-בדיקת הכביש על-ידי מהנדס ואי-הגשת חוות-דעת של מומחה לעניין תנאי הדרך ומצב הכביש, הינה מחדל חקירתי, שפגע בסיכויי הנאשמת להתגונן, ומשכך, יש לקבוע כי החזקה שבעובדה נסתרה, וכי מתקיים, נוכח המחדל הנ"ל, ספק סביר, שמא מצב הכביש גרם לסטיית רכבה של הנאשמת לנתיב הנגדי.

בית-משפט השלום, דחה את כל טענות הנאשמת באשר למחדלי החקירה מהסיבות שיפורטו להלן.

הטענה באשר לאיתור רכב נוסף, דינה להידחות, שכן, לא נטען, על-ידי העד כאמור, על-ידי הנאשמת או על-ידי עד אחר מטעם מי מהצדדים, כי הרכב האחר נעצר במקום התאונה, לאחר התרחשותה של זו, וכי פרטיו של רכב זה או של נהגו נודעו למשטרה, במהלך חקירת נסיבות התאונה, וכי חרף זאת, היא נמנעה מגביית עדות מהנהג הנ"ל, ומקבלת גרסתו לנסיבות קרות התאונה.

לפיכך, ומשהעיד העד כאמור כי הוא אינו זוכר את פרטי הרכב האחר, ומשלא עלה בידי הנאשמת להצביע על פרטים מזהים של הרכב הנ"ל או של נהגו, או על אפשרות סבירה כי המשטרה יכלה לאתר את נהג הרכב הנ"ל, לגביית עדותו, בית-המשפט קבע כי אין לומר כי המשטרה כשלה בעניין זה.

עוד מבהיר בית-המשפט, באשר לעניין הטענה למחדל, העיד עד התביעה, בוחן התנועה, כי אילו היה בפניו בעת חקירת התאונה, ממצא, לפיו רכב נוסף נסע לפני רכב הנאשמת, עובר לקרות התאונה, הוא היה בודק עניין זה ואת אופן התנהגות הרכב הנוסף, ואת האפשרות כי התנהגותו של הרכב הנוסף היא שגרמה לסטיית רכב הנאשמת מנתיב נסיעתו, אם כי לא היה כל ממצא שהעיד כי רכב אחר נסע לפני רכב הנאשמת, עובר לקרות.

באשר לטענה לאי-בדיקה של הימצאות כתם שמן על הכביש, קבע בית-המשפט כי אף היא דינה להידחות, שכן הבוחן, בבדיקתו את הזירה ואת כלי הרכב, שלל הימצאותו של כתם שמן, כולל בקטע הכביש שלפני מקום סטיית רכב הנאשמת.

הסניגור לא הניח בפני בית-המשפט, ולו ראשית ראיה, המקימה אפשרות סבירה כי בקטע הכביש הרלבנטי, לפני מקום סטיית רכב הנאשמת, במקום סטיית רכב זה או במקום קרות ההתנגשות והתאונה, היה כתם שמן, שייתכן שגרם להחלקת רכב הנאשמת ולסטייתו לנתיב הנגדי.

טענה זו של הסניגור נותרה בגדר השערה, ובבחינת אפשרות תיאורטית וכללית, הנעדרת אחיזה במציאות, ולכן, אין בה כדי לסתור את החזקה שבעובדה, לפיה, סטיית רכב הנאשמת לנתיב הנגדי היתה תוצאה של רשלנות של הנאשמת.

לאחר בחינת מכלול הממצאים שמצא בזירה, קבע הבוחן, בדו"ח כי התאונה אירעה עקב התנגשות בין שני כלי הרכב, הג'יפ והפיג'ו, כאשר התנגשות זו אירעה כתוצאה מסטיית רכב הנאשמת מנתיב נסיעתו לנתיב הנגדי, בו נסע הפיג'ו, בעוד שהכביש ותנאי הדרך והראות לא היו גורם לתאונה.

באשר לגרגירי התירס שנמצאו על הכביש, בית-המשפט מבהיר כי בדו"ח הבוחן וכן בתרשים תאונת דרכים, שנערכו על-ידי בוחן התנועה, ולפיו, נמצאו גרגירי תירס על הכביש, אולם גרגירים אלה התפזרו מתוך שקית שנמצאה ברכב המנוח.

לאור האמור, נשללה האפשרות כי גרגירי התירס היו על הכביש, לפני התנגשות כלי הרכב, אלא שאלה התפזרו לאחר ההתנגשות של כלי הרכב, מתוך שקית שהיתה ברכב המנוח, כאמור, כך, שפיזור התירס במקום התאונה לא היה גורם לסטיית רכב הנאשמת לנתיב הנגדי, אלא שנגרם לאחר מכן, בנסיבות הנ"ל.

בית-המשפט מדגיש, כי ההגנה לא הגישה כל ראיה לסתור את הממצא הנ"ל של בוחן התנועה, ואף לא נטען כנגד ממצא זה דבר, ומשכך, קבע בית-המשפט כי יש לאמצו, כמוכח.

כמו-כן, דחה בית-המשפט את טענת הנאשמת לעניין חום הכביש ביום התאונה כגורם לתאונה, על-אף שבוחן התנועה לא מדד את מעלות החום ששררו ביום התאונה, הואיל והנטל לסתור את החזקה בעובדה, לפיה, סטיית רכב הנאשמת לנתיב הנגדי נגרם עקב רשלנותה של זו, מוטל על הנאשמת עצמה.

אין די בהעלאת טענה תיאורטית וכללית, כדי לסתור חזקה זו, אלא שעליה להניח בפני בית-המשפט אפשרות סבירה, כזו המעוררת ספק סביר, שמא גורם אחר, ולא מעשה רשלנות שלה, גרם לסטיית רכבה.

טענתה של הנאשמת הינה טענה כללית, שאינה מגיעה לכדי אפשרות סבירה ואינה מעוררת ספק סביר כלל.

עוד ציין בוחן התנועה, כי התאונה אירעה בחודש דצמבר, בתנאים של חורף, כך, שהטענה בדבר אפשרות לחום גבוה שגרם להתכת השכבה העליונה של האספלט הינה בבחינת אפשרות מופרכת ובלתי-סבירה בעליל. מה גם, והיתה לרשות ההגנה האפשרות להציג ראיה, מאת גורם מקצועי, שתלמד על מזג האוויר ששרר במועד הרלבנטי, וזאת לא עשתה.

בית-המשפט אף דחה את הטענה לעניין תקינות קטע הכביש הרלבנטי, וקבע כי הנאשמת לא הגישה חוות-דעת מומחה או ראיה אחרת המצביעה על אפשרות כי הכביש, בקטע הרלבנטי, היה לקוי, וכי רכבה של הנאשמת סטה לנתיב הנגדי עקב החלקה ומסיבה שאינה עקב רשלנותה היא.

חוות-הדעת של המומחה מטעם ההגנה, שתיבחן בהמשך, לא מתבססת על ממצאים שהמומחה מטעם ההגנה מצא בתנאי הדרך, לפי בדיקה מעשית שביצע, אלא שאף היא, כמו טענות ההגנה כיום, מציינת טענות כלליות, ואפשרות שבתיאוריה, מבלי שאלה תתבססנה ולו על ראשית ראיה.

אין בטענות אלה של ההגנה ושל המומחה מטעמה, כדי לסתור את הממצאים הפוזיטיביים שקבע בוחן התנועה. החזקה שבעובדה, הנגזרת מכלל הדרך, מביאה לחילופי נטלים, ומשמעות הדבר, החובה של הנאשם, שהוכח כי רכבו סטה לנתיב הנגדי, להניח תשתית ראיה המקימה ספק סביר, היינו, אפשרות סבירה, כי רכבו סטה לנתיב הנגדי עקב סיבה שאינה כרוכה ברשלנות מצידו.

כדי להרים נטל זה, וכדי להקים אפשרות, כאמור, יש להציג הסבר סביר ומניח את הדעת, הנתמך ולו בראשית ראיה, בעוד שהעלאת טענה כללית ותיאורטית אין בה די. הסניגור לא הצביע על ראשית ראיה להימצאותו של ליקוי כלשהוא בכביש, ועל קשר סיבתי, ולו קלוש, בין ליקוי זה לבין סטיית רכב הנאשמת.

באשר לחוות-דעת מהנדס מקצועי, קבע בית-המשפט, כי עדותו של בוחן התנועה לא נסתרה בראיה אחרת, של מומחה מטעם ההגנה, ולכן, העדרה של חוות-דעת מהנדס לא נוטלת ממשקל חוות-דעתו של בוחן התנועה אף שאינו מהנדס במקצועו ובהכשרתו, ולפיכך אימץ בית-המשפט את ממצאיו מזירת התאונה, ולפיהם, לא נמצאו ליקויים בכביש, ותנאי הדרך לא היו גורם לתאונה.

באשר לצמיגי הרכב, אימץ בית-המשפט את מסקנתו של המומחה, לפיה, הנזקים שנמצאו בגלגל הקדמי שמאלי של רכב הנאשמת נגרמו במהלך התאונה וכתוצאה ממנה, בעוד שצמיג זה ויתר הצמיגים ברכב הנאשמת היו, עובר לתאונה, תקינים, ולא היוו סיבה לסטיית הרכב לנתיב הנגדי ולקרות התאונה.

בית-המשפט קבע, כי עדותו של המומחה היתה עקבית, אחידה, נתמכת בממצאים, ולא נסתרה בראיה אחרת, וכי אין היא גילתה סתירות יסודיות, תמיהות או מסקנות בלתי מבוססות.

באשר לאי-העדתו של מר ולדימיר לוקשביץ, אשר נסע יחד עם המנוח ברכב הפיג'ו, טענה המאשימה שהוא הוכרז כפסול דין, עקב הפגיעה שנגרמה לו בתאונה, וכי מצבו הרפואי אינו מאפשר התייצבותו למתן עדות בבית-המשפט (ניתן צו למינוי אפוטרופוס, לפיו, מונתה אשתו של מר לוקשביץ לאפוטרופוס שלו, לדאוג לענייניו ולטפל בהם). לאור כך קבע בית-המשפט כי יש בכך כדי להוות הסבר סביר ומשכנע לאי העדתו של מר לוקשביץ מטעם המאשימה.

לאור ראיות בתיק דנא, ולאור הממצאים שנקבעו כאמור לעיל, פסק בית-המשפט כי המאשימה הוכיחה, למעלה מכל ספק סביר, כי התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותה של הנאשמת, וכי כתוצאה מכך נגרם מותו של המנוח.

72. ראיה שלא הוצגה, אי-מיצוי חקירה - ת"פ (עכו) 3923-06 מדינת ישראל לשכת תביעות גליל - משטרת ישראל נ' יגאל גבלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ת"פ 3923-06 {מדינת ישראל לשכת תביעות גליל - משטרת ישראל נ' יגאל גבלי},הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה המתבטאים על-ידי אי-מיצוי החקירה, עוד כי הסם שנתפס לא הוצג לנאשם במהלך חקירתו.

בית-משפט השלום דחה את טענות הנאשם בדבר מחדלי חקירה וקבע, כי אומנם, מחדלי חקירה יש בהם, בנסיבות מסויימות, כדי לפגום בראיות התביעה עד לקיומו של ספק סביר לזכות את הנאשם, אם כי לא כל מחדל חקירתי מביא לתוצאה זו.

יש לבחון את מידת המחדל לעומת כלל ראיות התביעה וההגנה, והאם חרף אותו המחדל הוכיחה התביעה את האשמה למעלה מכל ספק סביר, והאם אותו מחדל חקירתי פגע ממשית בזכותו של הנאשם להליך הוגן, איסוף מלוא חומר החקירה, וניהול חקירה הוגנת וממצה, כך שאם אותה ראיה שלא נאספה עקב אותו מחדל היה בה לסייע להגנת הנאשם.

בנסיבות העניין דנא, הנאשם הכחיש כי הוא החזיק בסם מסוכן במגירה בחדרו, אלא שהחזיק כדור קלוניקס. משכך, ואף שהיה ראוי כי המשטרה תציג בפניו את הסם שנתפס, משלא נכח במעמד החיפוש, אולם בית-המשפט קבע כי עדיין אין במחדל זה לפגוע בזכות הנאשם להליך הוגן, ואין בפעולה זו שלא בוצעה כדי לפגוע בהגנת הנאשם, שהרי הנאשם טען כי לא החזיק כל סם בחדרו, ולכן, הצגת החומר שנתפס לא היה בו כדי להועיל לחקירה או לנאשם, לאור גרסתו כאמור.

בית-המשפט קבע, כי המאשימה הוכיחה, למעלה מכל ספק סביר, כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

73. אי-רישום מזכר משטרה - ת"פ (צפת) 4368-07-08 מדינת ישראל נ' שאול אלמדוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)
ב- ת"פ 4368-07-08 {מדינת ישראל נ' שאול אלמדוי}, הועלתה הטענה, בין השאר, לקיומם של מחדלי חקירה המתבטאים באי רישומו של מזכר נוסף על-ידי מי מהשוטרים אשר נכחו במקום והשתתפו במארב.

בית-משפט השלום, בדחותו טענות אלה, קבע, באשר לאי רישומו של המזכר נוסף, בית-המשפט הדגיש כי המאשימה הביאה את הראיה הטובה היותר הנמצאת באמתחתה. לא הוכח בפני בית-המשפט שהיו עוד שוטרים אשר ראו את הנאשם ועקבו אחר החפצים אשר נזרקו מידיו. אמנם היו עוד שוטרים אשר השתתפו ונטלו חלק במארב, אולם, לא נטען כי אלה היו עדים או שהיו בקשר עין רציף עם החפצים אשר זרק הנאשם מידיו. אם כן, מה לבית-המשפט ולעוד עדויות שאין בהן כדי להעיד על ההתרחשות הספציפית.

בית-המשפט הבהיר, כי לעומת גרסת השוטר, עדות הנאשם הותירה רושם שלילי. הנאשם מסר גרסה מפוקפקת ומפותלת.

לאור האמור לעיל, נקבע כי התביעה עמדה בנטל המוטל על שכמה והוכיחה מעל לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם כאשר, לצד זאת, הנאשם לא ידע לספק הסברים המניחים את הדעת לראיות המפלילות אשר נמצאו בזירת האירוע.

עוד קבע בית-המשפט, כי גם היתה מתבלת טענת הנאשם בדבר מחדלי חקירה כאמור, לא היה בהם כדי להועיל לו. המחדלים החקירתיים הנטענים במקרה דנא לא קיפחו את הגנתו של הנאשם, ולא מנעו ממנו להתמודד עם חומר הראיות נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו. ממילא, הם אינם מצדיקים את זיכויו.

אף אם ראוי היה כי צוות החקירה יפעל - בנקודות מסויימות - אחרת משפעל, הרי שבסופו-של-דבר, נדרש הנאשם להתמודד עם האשמה ברורה בדבר החזקת הסמים שלא לצריכה עצמית, והוא עשה כן באמצעות ניהול פרשת הגנתו במלואה.

74. איתור עדים לא משוחדים, בדיקת זירת העבירה, איתור הסכין, DNA - ת"פ (ב"ש) 1368/08 מדינת ישראל נ' אבו ואדי עטייה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)
ב- ת"פ 1368/08 {מדינת ישראל נ' אבו ואדי עטייה} מיוחס לנאשם כי, פצע שלא כדין את המתלונן, בכך שבעת שהמתלונן ישב ולגם קפה, ניגש אליו הנאשם מאחור, תקף אותו באמצעות סכין חיתוך טפטים (סכין יפנית) וחתך אותו בצד פניו הימני וכן דקר אותו בידו.

טענת בא-כוח הנאשם, היתה כי מתקימים מחדלי החקירה המתבטאים בכך כי המשטרה, מחד, לא ביצעה כל פעולת חקירה שיש בה כדי לתמוך במהימנות גרסת המתלונן (בדיקת המניע, עימות עם הנאשם, בדיקת קיומו של סכסוך בין המתלונן לנאשם) ומנגד לא בוצעו פעולות חקירה שיש בהם לאשש או לסתור את גירסת הנאשם (איתור עדים לא משוחדים, בדיקת זירת העבירה, איתור הסכין, טביעות אצבע, D.N.A.),
בית-משפט השלום, בדחותו את הטענות כאמור, קבע כי על רקע המבחנים בנוגע למחדלי החקירה, אין במחדלי החקירה שפורטו על-ידי בא-כוח הנאשם כדי להקים ספק סביר באשר להוכחת אשמתו של הנאשם וזאת לאור הבסיס הראייתי המוצק הקיים באשר לאירוע נשוא כתב האישום.

באשר לטענה לאי ביצוע חיפוש הסכין בזירת האירוע וטביעות אצבע, בית-המשפט מפנה להסברו של הפקד שציין כי הדיווח על האירוע התקבל תחילה בתחנת ערד, זמן רב לאחר האירוע. הסברו של העד כאמור, התקבל על-ידי בית-המשפט אשר הבהיר, כי גם אם החוקרים היו מגיעים לזירה מיד לאחר קבלת הדיווח, לא בהכרח היתה נמצאת הסכין.

כמו גם הסברו של החוקר בנוגע לאי-בדיקת המניע, נקבע כי הינו הסבר המתקבל על הדעת - כי לא מצא לנכון לבדוק אירוע מלפני 15 שנה.

באשר לטענה לאי-איתורם של "עדים בלתי-משוחדים", בית-המשפט קבע כי נתן אמון במסירת עדותם של המתלונן עצמו ועד התביעה מס' 5, על-פיה רבים נכחו בשוק וראו את המעשה והעושה. כמו-כן, מטבע הדברים הוא שאנשים לא ששים למסור עדות במשטרה, במיוחד כאשר מדובר באירוע עברייני אלים.

באשר לעדותו של הנאשם, קבע בית-המשפט כי התרשם מאדם בוטה, חסר שקט וקצר רוח, המתקשה לשלוט בדבריו, ניתן לכך ביטוי בהתנהגותו במהלך הדיונים כשלא השכיל לרסן את עצמו והתפרץ לא פעם בקולניות ובצעקות לעבר העדים, בעמדם על דוכן העדים, כל אימת שעדותם לא נראית לו.

בית-המשפט העדיף את גרסת המתלונן על גרסתו של הנאשם שהינה גרסה שאינה מתקבלת על הדעת ואינה נכונה ועל-כן קבע שעדות הנאשם איננה אמינה, וכל מטרתה להתחמק מהתנהגותו האלימה וחסרת הרסן.

בית-המשפט קבע, כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

75. אי-גביית עדויות בזירת האירוע - ז"י (דרום) 110/12 התובע הצבאי נ' רב"ט ח.א, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)
ב- ז"י (דרום)110/12 {התובע הצבאי נ' רב"ט ח.א} הועלתה הטענה לקיומם של מחדלי חקירה הבאים לידי ביטוי כדלהלן:

1. הימנעותם של השוטרים (או חוקרי מצ"ח אחריהם) מלגבות עדויות בזירת האירוע;

2. לא נעשו ניסיונות במועד מאוחר יותר לתאם עדות מסודרת של שוכני בית מס' 33, שבקרבתו בוצע הירי אף אם הנוכחים במקום לא שיתפו פעולה בסמוך לאירוע;

3. חיפוש חשוד בבית אחר על-ידי דיירים שגרו באזור;

4. גביית האימרות בשפה העברית, אף שהנאשם והחוקר דוברים שניהם את השפה הערבית ובין בשל הבחירה, המודעת, שלא לגבות עדויות מעדי אליבי אפשריים;

5. בחיפוש לא מעמיק - ואף לא הוחרם המכשיר הסלולארי אשר צלצל בתוככי הבית כאשר הרפ"ק חייג את מספרו של הנאשם. כך, לא ניתן היה, בזמן אמת, לבדוק האם על הצג מופיע מספרו של הרפ"ק, באופן הקושר בין המכשיר לבין הנאשם.

בית-הדין, בשוקלו את העדויות ובניתוח המארג הראייתי בתיק, פסק כי לא ניתן לקבוע כי נפגעה הגנתו של הנאשם.

בעניין דנא, נקבע, כי רופאו המחדלים, בין אם במתן משקל ראייתי אפסי ובין אם בהבאת העדים על-ידי ההגנה.

בית-הדין הצבאי קבע כי, נוכח המחדלים, כפי שתוארו, אין לייחס משקל ראייתי לחובת הנאשם מקום בו נתגלו סתירות פנימיות באמרותיו במצ"ח. כן כי אין לייחס משקל נסיבתי כלשהו לעובדה כי נשמע צלצול סלולארי בביתו של הנאשם, בעת שהרפ"ק חייג את מספרו.

באשר לעדי האליבי, בית-המשפט הדגיש כי הרי לפחות אחיו של הנאשם הובא על ידו לעדות, כעד הגנה (תוך שכמובא לעיל, נזקפה לחובתו אי-הבאתו של עד הגנה נוסף בעניין זה). כך גם הובא על-ידי ההגנה לעדות אחד מדייריו של בית בסביבת האירוע. בכך, רופא במידת מה המחדל.

גם באי-חקירתם של תושבים אחרים בסביבת הירי וכי היתכנותו של אפיק חקירה זה איננה ברורה, כלל ועיקר - אין כדי להביא בהכרח לזיכוי הנאשם. נדרשת בדיקה פרטנית האם בהתחשב בתשתית הראייתית הקיימת בתיק מגיע משקלו של המחדל לכדי יצירת ספק סביר.

נוכח כל המפורט ביחס לתשתית הראייתית הקיימת, ובראשה חוות-הדעת המעבדתית, נקבע כי אי-מיצוי החקירה, בהיבטים הנ"ל, אינו פגם בתשתית הראייתית כנגד הנאשם באופן המעורר ספק באשמתו.

76. העדר תיעוד זירת התאונה, היעדר תיעוד צילומי של הניסויים והמדידות שנעשו - ע 62/12 ‏סמל רועי שגב נ' התובע הצבאי הראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)
ב- ע 62/12 {‏‏סמל רועי שגב נ' התובע הצבאי הראשי}, הועלתה הטענה, בין השאר לקיומם של שורת מחדלים בעבודת הבוחן, הבאים לידי ביטוי כדלהלן:

1. בהעדר תיעוד של זירת התאונה בוידיאו סמוך למועד התרחשותה, בניגוד לנוהלי משטרת ישראל;

2. העדר תיעוד צילומי של הניסויים והמדידות שנעשו בזירת התאונה, במסגרת השלמת חקירה, שנערכה לאור דרישת הפרקליטות הצבאית, בחלוף שלושה חודשים ממועד התרחשות התאונה;

3. פגמים בדרך קביעת מקום ההתנגשות;

4. היעדר התייחסות מדוייקת ורצינית בנוגע לסימני הבלימה שנמצאו על הכביש שבו התרחשה התאונה;

5. אי-חקירתם של עדים נוספים בפרשה (מתוך 45 נוסעי האוטובוס);

6. כשלים באופן מדידת שדה הראיה; כשלים בדרך פיענוח דיסקת הטכוגרף (שלא באמצעות מכשיר הפיענוח המצוי ברשות המשטרה);

7. אי-עריכת "התאמת נזקים" בין אופן התרחשות הפגיעה לנזקים שנגרמו למעורבים בתאונה ולכלי הרכב;

8. הימנעות הבוחן מבדיקת הצמיגים וההגה במקום התאונה: העובדה, שהבוחן לא ביצע שחזור של התאונה עם המעורבים או בלעדיהם, בניגוד לנוהלי המשטרה, ועוד.

טענת בא-כוח המערער היתה כי ראוי היה כי בית-הדין קמא יראה במחדלים האמורים כעולים כדי נזק ראייתי להגנת המערער, אשר מחייבים את זיכויו.

עוד נטען כי לא הוכחה כדבעי בפני בית-הדין קמא עובדת תקינות כלי הרכב הצבאי טרם יציאתו למשימה.

בית-הדין הצבאי המחוזי-מרכז, דחה טענות אלה כאמור, ועל-כך, בין השאר הוגש הערעור.

בית-הדין הצבאי לערעורים, בדחותו את הערעור, קבע כי אמנם, ראוי היה לתעד את הסימנים באופן שיאפשר בחינתם בהמשך על-ידי מומחה ההגנה, אך משמעות המחדל "מוגבלת", לאור הממצאים הנלמדים מדיסקת הטכוגרף, המעידים כי בוצעה בלימה, ולאור עדות נהג האוטובוס שנמצאה אמינה.

אף הטענה כי נוסעי אוטובוס נוספים לא נחקרו הועלתה בפני בית-הדין קמא נדחתה. במישור המשפטי, בדין ציינה הערכאה קמא כי מקום שהציגה התביעה תמונה ראייתית מבוססת, המלמדת על אשמת המערער מעל לכל ספק סביר, אין היא מחויבת בהבאת הראיה המקסימלית.

עוד קבע בית-הדין לערעורים, כי לו סבורה היתה ההגנה כי יש בידיהם של עדים מעורבים נוספים כדי להוסיף מידע משמעותי לפשר התרחשות האירועים או להגנת המערער, כי אז הנטל היה עליה להביאם על-מנת לעורר ספק סביר.

לעניין מדידת שדה הראיה נדרש הבוחן במהלך חקירתו הנגדית בבית-הדין. מן העדות עולה, כי בביקור הראשון בזירת התאונה הבוחן כלל לא מצא לנכון למדוד את שדה הראיה, לאור התרשמותו כי הצומת גדול. כמו גם לדעת המומחה מטעם ההגנה. לנוכח עמדה זו של מומחה ההגנה ומשבית-הדין קמא נתן אמונו בעדויות המומחים מטעם התביעה, בדין נדחתה טענה זו.

כמו-כן, באשר לפיענוח דיסקת טכוגרף באמצעות מכשיר stemy, בית-הדין הבהיר כי אין חלה חובה שכזו על-פי דין.

באשר לטענה בדבר נזק ראייתי, בית-הדין קמא ציין כי אף שלהגנה ניתנה ההזדמנות לבדוק את הדיסקה באמצעות מכשיר ה - stemy בשלב המאוחר של ניהול ההליך, או לפנות לתביעה ולבקש כי תבצע את הבדיקה, נמנעה ההגנה מלפעול כך ולהימנעות זו נפקות בבחינת הטענה בדבר נזק ראיתי, שנותרת בנסיבות אלה כטענה תיאורטית.

בית-הדין הצבאי לערעורים, קבע כי אמנם נקודת המוצא היא החובה המוטלת על הרשות החוקרת לפעול לחקר האמת ולהביא לדין את האשם האמיתי בביצוע העבירה.
אך השלכות המחדל החקירתי תלויות בנסיבותיו הקונקרטיות של העניין, והן תיבחנה בראי התשתית הראייתית הכוללת, שהניחה התביעה ובספקות שאותם מעורר הנאשם.

בתיק דנא, פסק בית-הדין לערעורים, כי אין המחדלים החקירתיים שעליהם הצביעה ההגנה ממשיים או משמעותיים. יתרה-מכך, לאור התשתית הראייתית שהציגה התביעה, דומה כי אין המחדלים האמורים עולים כדי נזק ראייתי להגנת המערער.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דוגמאות ותקדימים