botox
הספריה המשפטית
דיני הראיות -הלכה למעשה

הפרקים שבספר:

נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא

טענות בדבר "נזק ראייתי" הינן למעשה טענות בדבר מחדלי חקירה, בכסות אחרת {פרשת בורוביץ לעיל}.

דוקטורינת הנזק הראייתי שנגרם לנאשם עקב מחדלי החקירה של התביעה, מקורה במשפט האזרחי, שם משמש כלל זה לשם העברת נטל הראיה, בייחוד במצבים בהם מדובר ב"תיקו ראייתי".

נזק ראייתי אשר נגרם על-ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע, לולא הנזק הראייתי שגרם, תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. קרי, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע {ראה גם: ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק , פ"ד סב(2), 218 (2007)}.

לעומת-זאת, במשפט הפלילי, מוטל נטל ההוכחה על כתפי המשיבה ועל-כן, העניין המשמעותי שעל בית-המשפט לבחון, הוא האם למרות מחדלים חקירתיים כאלו ואחרים, הוכחה אשמתו של המבקש מעל לספק סביר {ראה גם: רע"פ 7359/06 מזרחי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

העדר הצורך לאמץ לתחום הפלילי את הדוקטרינה האזרחית בדבר הנזק הראייתי נובע מכך כי הנטל במשפט הפלילי להוכיח את אשמתו של נאשם מעל לכל ספק סביר, ממילא מוטל על התביעה וככלל איננו מועבר לנאשם, וממילא השאלה היא האם מצבור הראיות, בהינתן מחדל כזה או אחר, מביא להרשעה בלא ספק סביר.

ואולם על התביעה לפרוש בפני בית-המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש חקירה מקיפה ככל שניתן, בין אם זו תומכת בגרסת התביעה ובין אם באליבי של הנאשם. השאלה היא ביסודה שאלה של צדק, האם נעשה לנאשם עוול, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת {פרשת אלחרוטי לעיל}.

קיימים מקרים חריגים בהם תהא נפקות למחדלים כאלה, הן בבחינה מדוקדקת במיוחד של הראיות שהוגשו, והן אף מעבר לכך, בהנחת הנחות לטובת הנאשם, שמא נגרם לו עוול.

משכך, הרי שיש לבחון את הטענה בדבר "נזקים ראייתיים" בשתי אספקלריות, כדלהלן:

הראשונה והעיקרית, היא באמצעות השאלה האם יש במחדלים הנטענים כדי לעורר ספק סביר באשר למידת הוכחתה של האשמה.

השניה היא האם מדובר במחדלים כה חמורים, שיש בהם חשש לקיפוח מהותי של הגנתו של הנאשם. יש להדגיש כי גם בעניין זה אין לבחון את המחדל החקירתי כשלעצמו, אלא מתוך הקשרו ומתוך ראיית מכלול הראיות.
במאמר מאת רון שפירא "מחדלים בחקירת משטרה והשלכותיהם על ההליך הפלילי", חלק א', הסניגור, ירחון מס' 97 (אפריל 05), סוקר הוא את דוקטרינת הנזק הראייתי הקובעת כי במקרה של גרימת נזק על הגורם לנזק ראייתי יוטל הנטל להוכיח כי הראיה שנמנעה או מנע את הבאתה בפני בית-המשפט, אינה פועלת לטובת הצד שכנגד.

כלל זה של הפיכת נטל הראיה, הנכון למשפט אזרחי, חסר משמעות כאמור, כאשר מחילים את הדוקטרינה במשפט הפלילי, שכן במשפט הפלילי הנטל ככלל מוטל על המאשימה.

התוצאה הינה שכאשר לא נחקרה טענה או עובדה, קמה חזקה כי אילו היתה נחקרת, היו תוצאות החקירה פועלות לטובתו של הנאשם ותומכות בגרסתו. כאשר חסרה לתביעה ראיה כאמור, נזקף המחדל החקירתי לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ואילו מקום שהיעדרה של הראיה חסר להגנה, תוכל זו להצביע על המחדל כשיקול בדבר קיומה של האפשרות הנטענת על ידה, הכל בהתאם לנסיבות המיוחדות של העניין הנדון.

מכאן שהשאלה שעל בית-המשפט להציב היא, האם מחדלה של המשטרה, במידה והיה מחדל כזה, הוא כה חמור עד שקיים מקום לחשש כי הגנתו של הנאשם קופחה מכיוון שהתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו. על בית-המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות.

במקרים בהם נשקלת הרשעת נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות, תהיה לדוקטרינת הנזק הראיתי ולהחלתה כתוצאה ממחדלי חקירה השלכה, ובמקרה כזה יחיל בית-המשפט את הכלל האמור, על-פיו יתכן שפעולת החקירה שלא בוצעה היתה מניבה תוצאה שיש בה כדי לתמוך בגרסת הנאשם.

כאשר יבחן בית-המשפט תוצאה זו במסגרת מכלול הראיות, יהא עליו לשקול האם גם עתה המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת היא אשמת הנאשם.

אין בהכרח להוביל אל המסקנה כי יש לזכות את הנאשם כל אימת שהרשות החוקרת נמנעה מביצוע פעולת חקירה.

את החזקה העובדתית הנגזרת ממחדל החקירה יש להביא בחשבון במסגרת מכלול הראיות והנתונים שבפני בית-המשפט. בסופו של ההליך על בית-המשפט לקבוע כמה ראיות חסרות להוכחת הקשר בין העובדות המוכחות לבין העובדה הטעונה הוכחה, ומהו משקלן של הראיות החסרות בהתייחס לראיות הקיימות, ולאור כל הנתונים יכריע את הדין {מתוך ע"פ 1345/08 ארקדי איסטחרוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

יש לאבחן בין שני סוגי מקרים בהם נגרם נזק ראייתי לנאשם:

האחד: מקרה שבו גורמי החקירה נמנעו מפיתוח כיווני חקירה שיכלו, לטענת הנאשם, לסייע בהגנתו. במקרה שכזה, כאמור, אין משמעות להחלתה של דוקטרינת הנזק הראייתי, וכיווני החקירה שלא פותחו יוכלו לשמש כראיות המקימות ספק סביר עבור הנאשם.

השני: סוגי מקרים בהם נגרם נזק ראייתי ביחס לראיה שהוגשה לבית-המשפט. במקרה זה, מחדלי החקירה מגבילים באופן ממשי את יכולתו של הנאשם לערער על מהימנותה של הראיה, ואף על קבילותה.

בסוג זה של מקרים, מן הראוי לאמץ את דוקטרינת הנזק הראייתי באופן המותאם לתכלית ולמבנה הדין הפלילי. כך, יישקל הנזק הראייתי כחלק מבחינת מהימנותה של הראיה המוגשת.

בית-המשפט יבחן את היקף הפגיעה ביכולתו של הנאשם לערער על מהימנות הראיה, ואת הסבירות שאכן נפל פגם מהותי בראיה, שאינו ניתן לגילוי בשל הנזק הראייתי.

על בסיס שני שיקולים מצטברים אלו, יקבע בית-המשפט מה עוצמת הפגיעה שגרם הנזק הראייתי למהימנותה של הראיה. לאור בחינה זו, יקבע בית-המשפט האם הפגיעה במהימנות הראיה היא זניחה ודורשת (בפני עצמה) תוספת ראייתית חלשה (דוגמת תוספת חיצונית המחזקת את הראיה בעוצמה של "דבר מה נוסף") או שהיא מהותית ודורשת תמיכה חיצונית במהימנות הראיה ברמת ראיית חיזוק או אף ראיית סיוע.

במקרים קיצוניים, אם יימצא שיש סבירות ממשית כי מחדלי החקירה מנעו מהנאשם באופן ממשי את האפשרות לקדם את הגנתו, בית-המשפט אף יפסול את הראיה בשל הנזק הראייתי. ברי, כי דרישות ראייתיות אלו נובעות אך מקיומו של הנזק הראייתי, ואינן משפיעות על גורמים נוספים המחייבים את התביעה בחיזוק ראיותיה המרכזיות.

תכליתה של דוקטרינת הנזק הראייתי אינה אך לשמור על זכויות הנאשם. תכליתו של ההליך הפלילי, בראש ובראשונה, היא גילוי האמת, הרשעת אשמים וזיכויים של חפים מפשע.

נזק ראייתי מהסוג האמור, הנגרם בשל פגם בהליכי החקירה שהתקיימו, מונע את יכולתם של הצדדים לקדם את גילוי האמת. יתר-על-כן, קבלתה של דוקטרינת הנזק הראייתי, בהקשר לסוג זה של מחדלי חקירה, אינה מטילה נטל לא סביר על התביעה ואינה דורשת קיומן של פעולות חקירה נוספות עד אין קץ.

אימוצה של דוקטרינת הנזק הראייתי במקרים כגון אלו מייצרת תמריץ ראוי לגורמי התביעה שלא להתרשל בעבודתם, ולפיכך, בטווח הארוך, צפוי אימוציה של דוקטרינה זו להוביל לרמה גבוהה יותר של ודאות בהליך הפלילי {ראה גם: ע"פ 2869/09 ‏חאמד זינאתי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); דורון מנשה ולימור ריזה "יש שהנידון מנדב ראיה: תמריצים ראייתיים לעידוד חשודים ותביעה לשתף פעולה", מחקרי משפט כה 38 (2009)}