סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• פתח דבר
• הקדמה
• סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
• הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
• סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
• עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
• עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
• עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
• הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
• אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
• אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
• אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
• קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
• שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
• הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
• הודיה [סעיף 12 לפקודה]
• גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
• עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
• תצהירים כללי
• ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
• מהו הדין באשר למותו של המצהיר
• חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
• מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
• מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
• תחולת הדין הפלילי
• חקירה בעל-פה
• שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
• ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
• חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
• חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
• חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
• תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
• צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
• חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
• שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
• תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
• הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
• הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
• תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
• חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
• רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
• תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
• רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
• קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
• אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
• רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
• חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
• שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
• העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
• העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
• העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
• מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
• שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
• קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
• עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
• ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
• ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
• שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
• תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
• ראיות חסויות - מבוא
• חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
• חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
• הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
• ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
• עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
• עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
• עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
• עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
• עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
• תחולה [סעיף 52 לפקודה]
• חסיון עיתונאי
• החסיון בהליך גישור
• משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
• הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
• הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
• עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
• ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
• ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
• חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
• חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
• הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
• המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
• חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
• חקירה ראשית
• חקירה נגדית
• חקירה חוזרת
• מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
• הימנעות נאשם מלהעיד
• בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
• עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
• מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
• נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
• דוקטרינת הנזק הראייתי
• הפן הדיוני-ראייתי
• הפן הנזיקי-מהותי
• דיני נזיקין
• קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
• גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
• מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
• שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
• רשלנות עורכי דין
• נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
• אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
• אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
• רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
• דוגמאות ותקדימים

חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]

סעיף 20 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"20. חוות-דעת מומחה ותעודת רופא
בית-המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות-דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות-דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן: "חוות-דעת"), ותעודה של רופא על מצב בריאותו של אדם (להלן: "תעודת רופא")."

סעיף 20 לפקודת הראיות מתווה את הדרך הראויה להגשת חוות-דעת מומחה בשאלה שבידיעה מקצועית.

ב- ע"פ 8277/14 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(1), 9073 (2016)} בואר הסעיף כלהלן:

"כידוע, הבסיס לקבלתן של עדויות מומחה נמצא בסעיף 20 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), המורה כי... לכך מצטרף סעיף 26(א) לפקודת הראיות המאפשר להעיד את המומחה או את הרופא הרלוונטי בכל הנוגע לעמדה שהביע בחוות-דעתו.

26. על-מנת לקבוע את משקלה של עדות המומחה ולהכריע בין עדויות מומחים מנוגדות, נדרש בית-המשפט לבחינתן של העדויות משתי זוויות משלימות: מהימנותם האישית של המומחים ואמינותם המקצועית. בעוד בחינת מהימנותו של עד מומחה אינה שונה מבחינת מהימנותו של כל עד אחר, בחינתה של אמינות מקצועית היא ייחודית לעדים מסוג זה. כפי שצוין בעבר, שאלת אמינותו המקצועית של העד נסובה על "רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ומכוחם הגיע למסקנותיו" (ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (04.09.94) (להלן: "עניין אשקר")).

27. בבוא בית-המשפט לפסוק בין שני מומחים הוא נדרש להפעיל שיקול-דעת שיפוטי, וזאת על בסיס הידע השיפוטי, ניסיון החיים והשכל הישר...

28. ההשוואה בין עדויות מומחים סותרות מהיבט אמינותן המקצועית אינה פשוטה ותלויה כמובן במכלול הנסיבות. עם-זאת, ומבלי שהרשימה תהיה ממצה, ניתן להתייחס לשיקולים הבאים: הכשרתו המקצועית של העד המומחה; ניסיונו המעשי; מידת הרלוונטיות של תחום התמחותו לעניין הנדון; טיב היכרותו עם הממצאים הקונקרטיים; מידת ההתאמה של מסקנותיו למכלול הממצאים; מידת היכרותו עם הספרות הרלוונטית בתחום; מידת ההתאמה של מסקנותיו לספרות זו; אמינותה של הספרות המקצועית שעליה נשענה חוות-דעתו; מעורבותו של העד המומחה במחקר בתחום; התמודדותו עם גישות מקצועיות מתחרות ועם תרחישים חריגים, וכן הלאה... יתר-על-כן, וזה המובן מאליו, אף שמחלוקת בין מומחים אינה בהכרח מותירה ספק, ככל שלא ניתן להכריע בבירור בין חוות-דעת רפואיות נוגדות, הספק יפעל תמיד לטובת הנאשם...

29. בכל הנוגע להעדפתה של עדות מומחה אחת על פני רעותה, הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בקביעתה של הערכאה הדיונית... עם-זאת, כפי שצויין בעניין זדורוב, הוכרו בפסיקה שלושה חריגים מרכזיים לכלל זה: "מצבים שבהם ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על התרשמות בלתי אמצעית מהעדים; מצבים שבהם ממצאיה של הערכאה הדיונית נסמכים על שיקולים שבהיגיון; ומצבים שבהם נפלה טעות מהותית בהערכת המהימנות על-ידי הערכאה הדיונית"... אכן, יש הסוברים כי גם בגדרם של חריגים אלה עשוי להיות יתרון מסוים לערכאה הדיונית (ראו: עניין זדורוב, בפסקה 33 לפסק-דינו של השופט י' עמית). אולם, לכל הפחות ביחס לשני החריגים הראשונים דומה כי קשה לחלוק על כך שאין מדובר באותו יתרון שנכון וראוי לייחס לערכאה הדיונית בעניינים "רגילים" של הערכת מהימנות המבוססת, בראש ובראשונה, על התרשמות ישירה ובלתי-אמצעית מן העדים (ראו והשוו: ע"א 325/87 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מב(1), 848, 855 (1988)).

30. סוגיה נוספת שעליה יש לתת את הדעת נוגעת לטיב העניין שעליו נסובה עדותו של המומחה. בהקשר זה חשובה ההבחנה בין עדות שעניינה שאלה "שבמדע" לבין עדות שעניינה נושא הנמצא בגדר "ידיעה מקצועית". על ההבחנה האמורה עמד בית-משפט זה אך לאחרונה וציין כדלקמן:

"לעיתים אין קו ברור המפריד בן עדות מדעית לעדות מומחה מסוג אחר, ויש מקרים בהם קשה להבחין בין עניין שבמדע לבין עניין שבמומחיות. יכול וחוות-דעת המומחה תכלול הן עניינים שבמדע והן עניינים שבמומחיות, הקשורים לפענוח ולהסקת המסקנות הנובעות מהממצאים המדעיים, ועל השופט היושב על מדין, להיות ער להבחנה זו" (עניין זדורוב, בפסקה 45 לפסק-דינו של השופט עמית).

31. דומה כי אף במקרה שבפנינו קו הגבול בין עניינים של "מדע" לבין עניינים של "ידיעה מקצועית" הוא דק. כך למשל, המחלוקת בדבר כוחו האבחנתי של המשולש כסממן מובהק לטלטול עברה כחוט השני בעדויותיהם של המומחים. כפי שנראה להלן, חלק ממומחי התביעה התייחסו לקשר בין המשולש לטלטול כאל קביעה מדעית חלוטה. מנגד, מומחיות ההגנה סברו כי תסמונת התינוק המטולטל איננה בעלת "תימוכין מדעיים". ניתן להתרשם כי הבדלים אלה בתיאור הדברים נבעו במידה רבה מכך שמדובר באסכולות רפואיות שיש ביניהן תחרות של ממש. דומה כי הכללים המשפטיים החלים ביחס להכרעה במחלוקת מדעית מעין זו אינם זהים לאלה שחלים על בחירה בין עדות מומחה אחת לבין רעותה, במצב שבו בבסיס שתי העמדות יסודות מדעיים מוסכמים (לאמות-המידה החלות במקרה של מחלוקת בדבר משקלה של "ראיה מדעית" ראו: ע"פ 1620/10 מצגורה נ' מדינת ישראל (03.12.13); כן ראו: עניין זדורוב, בפסקאות 45-37 לפסק-דינו של השופט עמית).

32. למעשה, ניתן לומר כי הפרקטיקה הרפואית, להבדיל מן המחקר הבסיסי בתחום הרפואה, אינה "מדעית" במובן הצר, אלא מגלמת שילוב בין ידע מדעי וניסיון מקצועי. כפי שצוין בעבר בהקשר זה: "על בית-המשפט להיות ער לכך שאיננו מצויים בתחום מדעי, שבו ניתן לקבוע לעולם מסקנה חד-משמעית ולזנוח הערכות והשערות. דיאגנוזה בתחום הרפואה היא הערכת מצב לפי מיטב הכשירות המקצועית, ויכולות להיות לגביה השקפות שונות" (עניין איזראלוב, בעמ' 671). ברי כי הכלים העומדים לרשותו של בית-המשפט על-מנת לקבוע מהי הגישה המדעית המקובלת יותר הם פשוטים יותר להפעלה מאלו שמסייעים לו להכריע בשאלה מהי הגישה המדעית הנכונה יותר, או ליתר דיוק, הגישה המדעית שניתן לאמץ לחיקו של המשפט. יותר מכך, כאשר מדובר בתחום המשפט הפלילי, לא די בכך שבית-המשפט יקבע מהי הגישה העדיפה, אלא יש לקבוע האם קיומה של דעה אחרת בספרות הרפואית, בשים לב לראיות ה"מדעיות" שתומכות בה, יוצרת כשלעצמה "ספק סביר" ביחס לגישה המקובלת."

מומחה מחווה-דעתו אך ורק בשאלות שבתחום המומחיות כאמור בסעיף 20 לפקודת הראיות, ואין נדרשים לחוות-דעת שכל כולה סקירה של המצב המשפטי הנוהג בישראל, למשל ולהבדיל מהדין הזר שיש להוכיחו כפי שמוכיחים עובדה.

על חוות-דעת כזו לציין פרטי השכלתו ופרטי נסיונו של המומחה ובהתאם לתקנות על חוות-דעת כזו להיות מוגשת מבעוד מועד לפני הדיון על-מנת שהצדדים יהיו ערוכים להתמודד משפטית עם אותה חוות-דעת {ת"א (שלום ת"א) 156802-09 שלמה מונסטרסקי נ' מפעלי תיירות עין גב, תק-של 2010(4), 118098, 118102 (2010)}.

טעות נפוצה לחשוב כי הכלל הוא שעדות מומחה ניתנת בעל-פה ורק במקרים של חשש לעיוות-דין רשאי בית-המשפט לקבל עדות מומחה גם בכתב. מכאן, שהדין לא מחייב הגשת חוות-דעת מומחה ודי בחקירת המומחה בחקירה נגדית על מסקנותיו כדי לראות בעדותו כעדות מומחה לכל דבר ועניין. ובמה דברים אמורים.

מנוסח סעיף 20 לפקודת הראיות לא ניתן להסיק כי הכלל הוא שעדות מומחה ניתנת בעל-פה והחריג הוא שעדות מומחה ניתנת בכתב. נהפוך הוא. סעיף 20 לפקודת הראיות בא להחריג את הכלל לפיו עדויות רגילות נשמעות בעל-פה בפני בית-המשפט.

סעיף 20 לפקודת הראיות נועד לאפשר הגשת חוות-דעת מומחה בכתב אף מבלי לחקרו על חוות-הדעת, וסעיף 26(א) לפקודת הראיות משלים הוראה זו בקובעו כי "הוראות סימן זה אינן גורעות מכוחו של בית-המשפט לצוות כי מומחה או רופא או עובד הציבור ייחקרו בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על-כך".

נדגיש כי תקנות סדר הדין האזרחי מחייבות הגשת חוות-דעת מומחה בכתב עוד לפני שמיעת הראיות במועדים הקבועים בתקנה 129 לתקסד"א {ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(4), 743, 819 (2010)}.

ב- ת"פ (ת"א) 40162/05 {מדינת ישראל נ' אלגור, תק-מח 2008(1) 9339, 9342 (2008)} קבע בית-המשפט כי "הדין המקומי ופרשנותו הינם בגדר תחום סמכותו הבלעדי של בית-המשפט באופן שהוא אינו מתיר הגשת חוות-דעת של מומחה, שבאה לסייע לכאורה בפני בית-המשפט, לצורך פרשנות הוראת החוק, ובית-המשפט לא יתיר לצד לעשות כן גם כאשר מדובר בסוגיה משפטית סבוכה ומורכבת שהרי זו לעולם נותרת בתחום סמכותו השיפוטית של בית-המשפט".

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 17419/08 {פרובוק בע"מ נ' חברת כ.א.ל - כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, תק-מח 2009(3), 13775, 13777 (2009)} קבעה כב' השופטת ענת ברון כי למקרא חוות-הדעת, נמצא שאינה אלא הרצאת הדין ופירושו ונושאת אופי של סיכומים, ואינה עוסקת באף אחד מאותם עניינים שביחס אליהם יתיר בית-המשפט הגשת חוות-דעת מומחה.

זאת ועוד. מדובר בעניין משפטי מובהק, כאשר קביעת המצב המשפטי ומלאכת הפרשנות הכרוכה בו מסורה מטבע הדברים לבית-המשפט, שזה תפקידו. במידה שיבקשו התובעות לאמץ איזה מהפרשנויות שבחוות-הדעת יוכלו לעשות זאת "בשם עצמן" במסגרת סיכומים שיוגשו בסופו של דיון, ככל שיש לאלה עיגון בדין ובפסיקה ואף בהגיונם של דברים; והכל על בסיס התשתית העובדתית שתתברר. לנוכח כל האמור, בית-המשפט לא התיר את הגשת חוות-הדעת וזו תוצא מתיק בית-המשפט.

ב- ת"א (שלום ר"ל) 3683/07 {יעקובוב אוראל אורה בתיה (קטינה) נ' היינץ רמדיה בע"מ, תק-של 2008(1), 26084 (2008)} נדונה השאלה האם במקרה דנן קיים חשש לעיוות-דין, אם בית-המשפט יקבל את חוות-דעתו של המומחה.

כב' השופט יחזקאל קינר קבע כי משפונה פלוני למומחה על-מנת לקבל ממנו חוות-דעת לצורך הליכים משפטיים בהם מבקש הוא לנקוט, רשאי הוא להניח כי גם אם יסרב המומחה ליתן את חוות-הדעת, לא יאות הוא ליתן חוות-דעת עבור אותו יריב כנגד פלוני. הכוונה היא למקרה בו המומחה לא דחה את פניית פלוני אליו על-אתר, אלא קיבל ממנו חומר רפואי, ראיין אותו ואף בדק את פלוני.

הפונה אל מומחה בסיטואציה כזו, רשאי להניח כי יכול הוא לשטוח בפני המומחה את דבריו בלא שיעשו הם דרכם אל אחרים, וודאי שלא אל הצד שכנגד.

דברים אלה אינם נובעים רק מהחסיון הרפואי, אלא גם מהעובדה כי הפניה נעשית לצורך נקיטת הליכים משפטיים, כשידוע כי מסמכים שנעשו לקראת הליכים משפטיים, חסויים בפני הצד שכנגד.

גם כללי יסוד של יושר והגינות מחייבים שמירה בסוד של המידע שהוחלף בין הפונה לבין המומחה.

לפיכך, אין לקבל את הטענה כי כתב הויתור על סודיות רפואית, משחרר את המומחה מכל חובותיו אלה.

בהתחשב בכך כי מדובר בהתייעצות לקראת הליכים משפטיים כאמור ולשם הכנת חוות-דעת רפואית, אין המומחה רשאי להעביר את המידע שנתקבל מהפונה וגם לא את תוצאות בדיקתו, שכן ויתור על סודיות רפואית איננו כולל היתר להעברת מידע לגבי פעולות שנעשו על-ידי הפונה או המומחה לשם קבלת חוות-דעת רפואית בקשר לתביעה העומדת להיות מוגשת.

שונה המצב באשר למסמכים רפואיים שנמסרו למומחה, כיוון שמדובר במסמכים קיימים, והויתור על סודיות רפואית מאפשר לצד שכנגד לקבל כל מסמך רפואי כזה בכל מקום בו הוא נמצא.

העברת המסמכים למומחה אינה מקנה להם חסיון עודף על זה הקיים באופן רגיל לגבי מסמכים רפואיים. ויתור התובעים על החסיון, מאפשר העברת המסמכים על-ידי המומחה למי שמחזיק בוויתור על סודיות רפואית, לפי פנייתו.

מובן כי כל מקרה צריך להיבדק לגופו. בדיקה חד-פעמית שנבדק תובע אצל רופא, שלא לצורך הגשת תביעה, לא תביא לפסילת חוות-הדעת של אותו רופא שניתנה כנגד התובע. מנגד, נפסלה חוות-דעת שהוגשה נגד תובע, על-ידי רופא שהיה הרופא המטפל בתובע, אף שגם שם נמסר כתב ויתור על סודיות רפואית.

במקרה דנן, המומחה אינו יכול להיות מוגדר כמומחה המטפל בתובעת, והביקור אצלו היה חד-פעמי. דא עקא, הדגש כאן הוא על-כך שהתובעים הגיעו אל המומחה להתייעצות בקשר להכנת חוות-דעת רפואית לצורך הליך משפטי, ומסרו למומחה את המידע שברשותם.

דומה הדבר לעורך-דין אליו מתבצעת פניה לצורך קבלת ייצוג ונמסר לו מידע, ולאחר מכן מייצג עורך-הדין את הצד שכנגד. כללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין אוסרים ייצוג במקרה זה "בעניין אליו יש זיקה של ממש למידע שקיבל עורך-הדין מאותו לקוח או מטעמו".

ככל הנראה אין כללי אתיקה המחייבים מכוח חוק את הרופאים, אך דומה כי מטרת הכלל האתי שצוטט לעיל היא ברורה: למנוע הפרת האמון ועשיית שימוש במידע שנמסר, לטובת הצד שכנגד. גם בלא שיהיו כללי אתיקה המחייבים את הרופאים, יפה כוחו של כלל זה גם לגביהם.

עיון בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מלמד שניתן להוכיח בהתאם להוראותיה עניין שברפואה באחת משתיים: באמצעות "תעודת רופא" או באמצעות "חוות-דעת של מומחה" - שניהם מונחים שמקורם בסעיף 20 לפקודת הראיות {תא"ח (יר') 41996-07-10 עבד אלרחמן סלימאן זידאן נ' ד"ר גמאל ג'ושה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

נעיר כי אין המומחה שממנה בית-המשפט מחליף את השופט בשיקוליו.

בית-המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית-המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה, אם כי למעשה יתן, כמובן, לחוות-דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי-המקצועי, הנהיר לרופא ולא לשופט {ע"א 16/68 רמת-סיב בע"מ נ' דרזי עקרם, פ"ד כב(2), 164 (1968)}.

אין על בית-המשפט חובה להישען על עדות מומחה דווקא, שהרי כל עניין ונסיבותיו ונתוניו. בית-המשפט הוא המכריע בשאלה, אם ואמיתי תישמע עדות מומחה ואימתי היא חיונית, והוא גם המכריע במחלוקת בין המומחים {ד"נ 20/85 אברהם בחרי נ' משה פדלון, פ"ד לט(4), 463 (1985); ת"א (ת"א) 12580-09-09 עדיאל רז נ' איי.איי.גי. ביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.