דיני הראיות -הלכה למעשה
הפרקים שבספר:
- פתח דבר
- הקדמה
- סמכות להזמין עדים [סעיף 1 לפקודה]
- הכל כשרים להעיד [סעיף 2 לפקודה]
- סייג לעדותם של בני זוג - הורה וילד [סעיפים 3 ו-4 לפקודה]
- עדות מותרת [סעיף 5 לפקודה]
- עדות לזכות בן משפחה-ראיה לחובתו [סעיף 6 לפקודה]
- עדות לעצמו או ליריב [סעיף 7 לפקודה]
- הגדרות [סעיף 8 לפקודה]
- אימרת עד בעת ביצוע עבירה - רם גסטה [סעיף 9 לפקודה]
- אימרה של קורבן אלימות [סעיף 10 לפקודה]
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט [סעיף 10א לפקודה]
- קבלת אימרה בהסכמה [סעיף 10ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 10ג לפקודה]
- הוכחת אימרה של נאשם [סעיף 11 לפקודה]
- הודיה [סעיף 12 לפקודה]
- גביית עדות ע"י שלוח במשפט אזרחי [סעיף 13 לפקודה]
- עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי [סעיף 14 לפקודה]
- תצהירים כללי
- ההבדל בין מצהיר בהליך עיקרי לבין מצהיר בהליך ביניים
- מהו הדין באשר למותו של המצהיר
- חשיבות אימות התצהיר - ומתן האזהרה ע"י עורך הדין
- מהו דין תצהיר שנחתם על החלק
- מהם "הפרטים" שעל המצהיר לכלול בתצהירו
- תחולת הדין הפלילי
- חקירה בעל-פה
- שבועות [סעיפים 18-19 לפקודה]
- ראיה לפעולת הממשלה [סעיף 19א לפקודה]
- חוות דעת מומחה ודעת רופא [סעיף 20 לפקודה]
- חזקת חתימה [סעיף 21 לפקודה]
- חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל [סעיף 22 לפקודה]
- תעודת עובד הציבור [סעיף 23 לפקודה]
- צורת חוות הדעת והגשתה [סעיפים 24-25 לפקודה]
- חקירה בעל-פה [סעיף 26 לפקודה]
- שמירת זכויות וסמכויות והגדרה [סעיפים 27-28 לפקודה]
- תעודות ציבוריות ונכריות -הגדרה
- הוכחת תעודת חוץ - אין צורך להוכיח מעמדו של המקיים [סעיפים 30-31 לפקודה]
- הוכחת תעודות ציבוריות [ סעיף 32 לפקודה]
- תעודת אישור של נציג ישראלי [סעיף 33 לפקודה]
- חזקות על תעודות ישראליות[סעיף 34 לפקודה]
- רשומות - ראיה [סעיף 34א לפקודה]
- תאריך הפרסום של "רשומות [סעיף 34ב לפקודה]
- רשומה מוסדית-הגדרות [סעיף 35 לפקודה]
- קבילות רשומה מוסדית [סעיף 36 לפקודה]
- אי כפיית הגשה של רשומה מוסדית של תאגיד בנקאי [סעיף 38 לפקודה]
- רשות עיון ברשומה מוסדית בתאגיד בנקאי [סעיף 39 לפקודה]
- חוות דעת של מומחה [סעיף 39א לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 39ב לפקודה]
- העתקי צילומים -הגדרות [סעיף 40 לפקודה]
- העתק צילומי כראיה [סעיף 41 לפקודה]
- העתק של רשומה מוסדית [סעיף 41א לפקודה]
- מעמדו של פלט [סעיף 41ב לפקודה]
- שמירת דינים [סעיף 42 לפקודה]
- קבילות פסק דין [סעיף 42א לפקודה]
- עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [סעיף 42ב לפקודה]
- ראיות לסתירת פסק דין [סעיף 42ג לפקודה]
- ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [סעיף 42ד לפקודה]
- שמירת דינים בפסק דין מרשיע - פלילי [סעיף 42ה לפקודה]
- תעודה נושנה [סעיף 43 לפקודה]
- ראיות חסויות - מבוא
- חסיון לטובת המדינה [סעיף 44 לפקודה]
- חסיון לטובת הציבור [סעיף 45 לפקודה]
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה [סעיף 46 לפקודה]
- ראיות מפלילות [סעיף 47 לפקודה]
- עדות עורך דין [סעיף 48 לפקודה]
- עדות רופא [סעיף 49 לפקודה]
- עדות פסיכולוג [סעיף 50 לפקודה]
- עדות עובד סוציאלי [סעיף 50א לפקודה]
- עדות כהן דת [סעיף 51 לפקודה]
- תחולה [סעיף 52 לפקודה]
- חסיון עיתונאי
- החסיון בהליך גישור
- משקלה של עדות [סעיף 53 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט אזרחי [סעיף 54 לפקודה]
- הכרעה ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי [סעיף 54א לפקודה]
- עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית [סעיף 55 לפקודה]
- ראיה שנתקבלה שלא כדין [סעיף 56 לפקודה]
- ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
- חזקת יצרן [סעיף 57א לפקודה]
- חזקת זמן ייצור [סעיף 57א1 לפקודה]
- הדין הוא כמפורסמות [סעיף 57ב לפקודה]
- המצאה ע"י הדואר [סעיף 57ג לפקודה]
- חקירה ראשית נגדית וחוזרת - מבוא
- חקירה ראשית
- חקירה נגדית
- חקירה חוזרת
- מחדלים ומעשים בניהול ההליך המשפטי
- הימנעות נאשם מלהעיד
- בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק
- עתירה מנהלית-ראיות [תקנה 15 סדרי דין לבתי משפט לעניינים מינהליים]
- מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות [סעיף 75 לחוק המקרקעין]
- נזק ראייתי במשפט האזרחי - מבוא
- דוקטרינת הנזק הראייתי
- הפן הדיוני-ראייתי
- הפן הנזיקי-מהותי
- דיני נזיקין
- קיומו של נזק ראייתי שנגרם ברשלנות
- גרם נזק ראייתי בגין נזקי גוף במסגרת יחסי עובד מעביד
- מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה
- שיהוי,התיישנות ונזק ראייתי
- רשלנות עורכי דין
- נזק ראייתי במשפט הפלילי - מבוא
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדלי חקירה לאי מיצוי כיווני חקירה
- רשויות החקירה והחובות המוטלין עליהן
- דוגמאות ותקדימים
ראיות סותרות [סעיף 57 לפקודה]
1. כלליסעיף 57 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:
"57. ראיות סותרות
סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית-המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות."
הלכה היא כי פרכות וסתירות בעדות אינן מחייבות, בהכרח, את המסקנה, כי עיקרה או גרעינה של העדות איננו אמין {ע"פ 5762/13 פאעור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.10.14); ע"פ 9536/11 סרור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.09.14); ע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו(14.03.12); ע"פ 2478/12 סאטי אגבריה ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 6461 (2015)}.
2. יישום ההלכה - עדים שהם שותפים
ב- ע"פ 5825/97 {שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 933, 950 (2001)}:
"ניסיון החיים והניסיון המשפטי מלמדים, כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת. גם דובר אמת באמירות מסוימות יכול להימצא דובר שקר באחרות. הדברים - ובמיוחד אלה היוצאים מפיו של נאשם בעבירה חמורה כרצח - נאמרים לעתים מתוך אינטרס ברור של הנאשם לדחות מעליו את האשמה ולהרחיק עצמו ממנה ככל האפשר. עם-זאת, עדים אנו לא אחת לכך שנאשם היודע כי האשמה רובצת לפתחו וידועות לו כל העובדות לאשורן מוסר בערבוביה עובדות אמיתיות ועובדות שקריות שתכליתן להרחיק אותו מן המעשים נשוא העבירה המיוחסת לו. כך נוצרת תערובת של מידע שחלקו אמיתי וחלקו שקרי. שומה על בית-המשפט לבחון בזהירות מירבית אמירות כאלה כדי לבור את המוץ מן התבן. לשם כך רשאי בית-המשפט לפלג את אמירות הנאשם. כך עשה בית-המשפט המחוזי שאימץ חלקים מן ההודיות, בכל מה שקשור לנוכחותו של המערער בזירת הרצח ולמעורבותו בו, אך דחה את חלקי ההודיות בדבר קיומו של שותף. פיצול כזה מוכר בשיטתנו המשפטית."
{ע"פ 2478/12 סאטי אגבריה ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 6461 (2015)}.
3. קביעת מהימנות של נפגעי עבירות מין
ככלל, על-מנת שסתירות יכתיבו מסקנה כי עד פלוני אינו ראוי לאמון באופן גורף, יש להצביע על-כך שהסתירות הן מוכוונות מטרה או משרתות אינטרס מסויים.
כלל זה חל ביתר שאת כאשר מדובר בקביעת מהימנות של נפגעי עבירות מין. כבר נקבע לא אחת, כי במקרים של עבירות מין אין לבחון את גרסת המתלוננת בפריזמה שבה נבחנות עדויותיהם של מתלוננים בעבירות אחרות, כך שאין לצפות מנפגעי עבירות מין להיות "מכשיר לדיוק אוטומטי" {ראו, למשל: ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.07); ע"פ 2847/11 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.07.13)}.
יפים לעניין זה דברים שנאמרו ב- ע"פ 993/00 {נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 205, 233 (2002)}:
"אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק."
{ראה גם ע"פ 3636/15 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 12191 (2016)}
ב- ע"פ 7247/13 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(4), 10625 (2015)} קבע בית-המשפט:
"כלל זה חל במשנה תוקף שעה שמדובר במהימנותם של נפגעי תקיפות מיניות. לעתים רבות דברי קורבן תקיפה מינית מאופיינים באלמנטים של בלבול, חוסר בהירות או חוסר אחידות. במקרה שכזה, אין בסתירות לבדן כדי לפגוע בהכרח במהימנות העדות או כדי להטיל ספק בגרסה (ראו: ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 14 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל והאסמכתאות שם (03.07.07)). ציינתי בעבר כי "מעטים המקרים בהם עדות נפגע תהא חפה לחלוטין מפגמים, במיוחד כאשר אמור הדבר בעדות העוסקת בשחזור עבירה טראומטית כעבירת מין" (ראו: ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל, פסקה 96 (06.09.10)). בעניין אחר חידדתי כי עמדה זו מתחזקת עשרות מונים שעה שמדובר בקורבנות שהיו קטינים בעת ביצוע העבירות, וכאשר חלף זמן רב מעת ביצוען (ראו: ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 96 (22.10.12)). יפים לעניין זה דבריו של השופט י' עמית, בשינויים המחויבים לענייננו:
'כאשר בגילוי עריות עסקינן, קורבן העבירה נאלץ לעיתים לשחזר בדיעבד, על פני תקופה ארוכה ובחלוף זמן, חוויה טראומתית קשה שארעה בהיותו קטין על הקשיים הכרוכים בכך. לכן, אין לצפות כי מי שהיה רך בשנים במועד האירועים הטראומטיים יוכל ליתן תמונה בהירה ומדוייקת של האירועים.'
(ראו: ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 84 (20.10.10) (להלן: "ע"פ 5582/09"))."
4. יישום ההלכה - בפסיקת בתי-המשפט ופרשנות
לא בכדי נקבע בסעיף 57 לפקודת הראיות, כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע... קביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות".
סתירות או אי-דיוקים כאלה ואחרים, הם חלק מהטבע האנושי, בדינמיקה של חזרה על סיפור או גירסה בהזדמנויות ובהקשרים שונים. אין בהם, כשלעצמם, להצביע על שקרים.
פסיקת בתי-המשפט הבחינה, על-כן, בין סתירות לכאורה ובין סתירות אמיתיות, המעלות חשש כי מדובר בשקר. גם קביעה כי קיים חשש שכזה, עדיין אינה מאיינת בהכרח, את משקל הדברים.
כך, למשל, הסבר לסתירות יפחית ממשמעותן וחשיבותן וכיוצא בזה.
שוני לא משמעותי בין גירסאות לא בהכרח יוביל למסקנה כי העדות אינה ראוייה לאמון, במיוחד כך, כאשר תהא הגירסה שתתקבל אשר תהא, הרכיבים הרלבנטיים שעליהם מושתת הממצא המפליל מצויים בכל אחת מהן.
לחילופין, סתירות יכולות להביא לחוסר אמון כאשר מדובר בסתירות כה רבות שאין למעשה בפני בית-המשפט גירסה.
לעולם כל תיק ונסיבותיו והבחינה היא לעולם פרטנית ומשקללת את המכלול שהיה בפני בית-המשפט. משום שבסופו-של-יום חשוב המכלול, כאשר סתירות הן רק חלק ממנו, התקבלה ההלכה שאף היא בבחינת מושכלות ראשונים, דהיינו, כי ערכאת הערעור תנהג איפוק מירבי בהתערבות בממצאי-מהימנות, ורק במקרים חריגים ונדירים, למשל, כאשר בית-משפט קמא מתעלם מראיות, תהפוך ערכאת הערעור את ממצאיו {ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632, 640 (2000); עפ"ג (ת"א) 2699-07-12 מדינת ישראל נ' פאר ויסנר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
מהימנותו של עד תיפגע רק מקום בו נפלו בעדותו סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת.
הטעם לכלל זה נעוץ ב"טיבו של המין האנושי שאין בן תמותה מכשיר דיוק אוטומטי", על-כן, "לא יפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים... כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחד או הצד האחד משתדלים לשים בפיו" {ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1218 (1955); ראה גם ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004); ע"פ 5853/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
תפקידו וחובתו של בית-המשפט לקבוע ממצאים על-אף קיומן של סתירות, והוא נעזר למעשה בקיומן על-מנת למלא חובתו זו. קיומן של סתירות הינו אחד המרכיבים או השיקולים המכוונים את בית-המשפט בבואו להכריע בשאלת מהימנותה של עדות או של עד או של נאשם.
רק סתירות היורדות לשורשו של עניין, כוחן לפגום במהימנותו של עד, ובלבד שאין בנמצא הסבר מתקבל על הדעת לקיומן.
כלומר, כאשר המדובר הוא בסתירות שוליות, בטעויות אנוש ובהשמטות שאין מנוס מהן בנסיבות העניין, והעדות בכללותה נראית מהימנה, הרי אין בפרטים כאלה ואחרים, שאינם תואמים את התמונה הכוללת שציירה העדות, כדי להעיב על הרושם הכללי של האמינות שלה {תפ"ח (ת"א-יפו) 1244/02 מדינת ישראל נ' מאיר בן אלברט אזולאי, תק-מח 2004(3), 4461, 4491 (2004)}.
עדות שיש בה סתירות, רשאי בית-המשפט לנסות ולבור בה את התבן מן הבר, כלומר, לחלק את העדות באופן שבית-המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם {ע"פ 71/76 מרילי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ה(1), 813, 819 (1976); תפ"ח (ת"א-יפו) 1003/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2003(2), 3487, 3519 (2003)}.
סתירה כשלעצמה אינה חייבת להביא לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה. אך מובן הוא, שבחירה זו בין קטעי דברים איננה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר להבחנה בה מאבחן בית-המשפט בין חלקי העדות.
יש להבחין בין "סתירות לכאורה", הנעוצות בטבע האנושי, לבין "סתירות אמיתיות", המעלות חשש של אמירת שקר. רק האחרונות מכרסמות ומעמידות בספק את מהימנות העדות שבקשר אליה מתגלות הסתירות {תפ"ח (ת"א-יפו) 1003/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2003(2), 3487, 3519 (2003); ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט(2), 1218, 1224}.
ככלל, ישנם שני מבחנים שעל בית-המשפט לבחון בבואו לבחון עדות:
הראשון, מידת המהימנות של נותנה, כלומר, באיזו מידה מטה העד במכוון את העדות כדי להציג את התמונה שהוא מעוניין בהצגתה בפני בית-המשפט, אף שהוא יודע שהיא אינה נכונה או אינה מדוייקת.
השני, מידת היכולת של אדם לזכור ולדייק בתיאור. למבחן זה ניתן לקרוא, בהשאלה, "מבחן הפוליגרף", כלומר, עד מעיד על עובדות שהוא מאמין שהן מדוייקות, אולם הוא טועה בתום-לב, מחמת כשל בכושר ההבחנה או פגם בזיכרון. עד כזה יעבור את מבחן הפוליגרף, אף שהדברים שהוא אומר אינם תואמים את ההתרחשויות במציאות, מחמת אמונתו באמיתות דבריו.
ראה גם: ע"פ 2064/14 בלאל קואסמי נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(1), 8909 (2015); ע"פ 481/12 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2014(4), 13370 (2014); ע"פ (ב"ש) 58339-07-15 בנימין אלזרה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2015(4), 42407 (2015).