מעשה בית-דין בעניינים פיסקאליים

גדר הספקות בכל הנוגע לתחולת הכלל של מעשה בית-דין בעניינים פיסקאליים הוא, בעיקרו-של-דבר, מחד גיסא, רתיעה מוצדקת מהתדיינות חוזרת באותו עניין, באופן שגורם טרחה לבעלי הדין וצורך משאבי שיפוט.

מאידך גיסא, קביעה כי הכרעה שיפוטית שניתנה בהתדיינות לגבי שנת מס אחת מטילה מגבלות על התדיינות בשנת מס נוספת, עלולה לעורר קשיים לא מבוטלים נוכח מאפייניהם ומטרותיהם של דיני המס.

לעיתים, הכלל של מעשה בית-דין עשוי לעמוד בסתירה לחתירה לגביית מס אמת, וכן להוביל להפליה בין נישומים הנמצאים באותו מצב. הוא אף בלתי-מתיישב לכאורה עם האופן שבו אנו משקיפים על כל שנת מס כיחידה נפרדת בפני עצמה.

מתח זה הוביל שיטות משפט שונות, ובכללן המשפט הישראלי, להימנע מהחלת הכלל של מעשה בית-דין בתחום הפיסקאלי, בין על דרך שלילת תחולתו ובין על דרך החלתו במתכונת מוגבלת או מרוככת.

חשוב להקדים ולהבהיר, בשים-לב להבחנה המקובלת בגדרה של הדוקטרינה של מעשה בית-דין בין "השתק עילה" ל"השתק פלוגתא" כי גדר הספקות בכל הנוגע לשאלה של מעשה בית-דין בענייני מיסים אינו מתעורר בנוגע לכלל שעניינו השתק עילה.

כלל השתק העילה מורה כי צד לפסק-דין אינו יכול לחזור ולהתדיין עם הצד האחר לו באותה עילה.

מאחר שכל שנת מס מעוררת עילה חדשה, היא עילת החיוב במס לאותה שנה, פשיטא שהתדיינות משפטית בנוגע לשנת מס אחת אינה חוסמת מראש התדיינות משפטית בנוגע לשנות מס אחרות.

בהתאם לכך, הכלל של השתק עילה הופעל כפשוטו במצבים שבהם צד ביקש לחזור ולפתוח לדיון שאלה שהוכרעה בנוגע לאותה שנת מס {ע"א 823/08 אריה חזן נ' רשות המיסים - פקיד שומה נתניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.09)}.

לצד זאת, מתעוררת השאלה, האם בגדרו של הכלל בדבר השתק פלוגתא, ממצאים שנקבעו בהכרעה שיפוטית בנוגע לשנת מס אחת יחסמו דיון מחודש בהם במסגרת התדיינות בנוגע לשנת מס אחרת.

הכלל של השתק פלוגתא הוגדר בפסיקת בית-המשפט שאם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני.

אם-כן, גם כאשר אין מחלוקת באשר לעיקרון שכל שנת מס יוצרת עילה בפני עצמה, אין בכך בלבד כדי להשיב מניה וביה על השאלה האם ראוי להכיר בתוקפו המחייב של השתק הפלוגתא בעניינים פיסקאליים.

לפי ההלכה הפסוקה בית-המשפט עמד על אופיו המיוחד של הדיון בהחלת הכלל של השתק פלוגתא בעניינים פיסקאליים כבר לפני שנים רבות, אך לא עסק בסוגיה ביחס למכלול היבטיה.

ב- ע"א 165/64 {עיריית תל-אביב-יפו נ' כהן, ראש העיריה, חברי המועצה ובני העיר תל-אביב-יפו נ' יעקב כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.09.64) (להלן: "פרשת כהן")} בית-המשפט קבע כי סוטים מן העיקרון של מעשה בית-דין בעניינים פיסקאליים, כדי למנוע תוצאות שאינן מניחות את הדעת.

מקרה זה הינו קל במיוחד משום שדובר על סטיה ממעשה בית-דין כאשר חל שינוי ב"אקלים המשפטי".

זהו מצב בעל מאפיינים מיוחדים במקרה שבו התבקש שינוי בקביעה בעלת אופי עובדתי-משפטי מעורב.

יש להתאים את סיווג העסק להלכה החדשה שכן בענייני מיסים עדיף השיקול, שמס צריך להיות מוטל ללא אפליה ושכל שגיאה תבוא על תיקונה.

אכן, האמת ניתנת להיאמר כי פסיקת בית-המשפט המאוחרת חזרה על העיקרון כי אין מחילים את הכלל של מעשה בית-דין בעניינים פיסקאליים לאו-דווקא בהתייחס למקרים שבהם חל שינוי ב"אקלים המשפטי".

עם-זאת, דומה כי במרבית המקרים שבהם נזכרת ב- ע"א 165/64, פרשת כהן הנ"ל כאסמכתה לאי-החלת הכלל של השתק פלוגתא בדיני מיסים הדבר נעשה ללא דיון של ממש במלוא השלכותיה של קביעה זו ובסייגים לה {ע"א 149/68 הולילנד קורפוריישן נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד כב(2), 732, 735 (1968); ע"א 14/73 שדה נחמיה (חוליות), קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד כז(2), 578, 581 (1973)}.

על-מנת להגדיר נכונה את מעמדן של הכרעות שניתנו בהתדיינויות קודמות בתחום הפיסקאלי, יש לבחון שאלה זו בהקשר הרחב של ההתפתחויות שחלו בכלל השתק הפלוגתא גם בענפי משפט אחרים, בשנים שחלפו מאז פרשת כהן.

בחינה זו מלמדת כי הכלל של השתק פלוגתא הוא כלל גמיש שהפעלתו מתחשבת גם בשיקולי צדק ובאינטרס הציבורי.

כך, למשל, נקבע כי בהיותו כלל שימושי, המיועד לעשות צדק בכל עניין ועניין על נסיבותיו השונות והמשתנות, מותר לנהוג על פיו בגמישות {ע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק, פ"ד לא (1), 29, 35 (1976)}.

עקרון מעשה בית-דין אינו עיקרון מוחלט. המדובר הוא בכלל של שכל ישר, אשר נקבע על-ידי פסיקת בתי-המשפט כעניין של מדיניות שיפוטית.

על-כן קיימת נכונות, במקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי {ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.09.07)}. ברוח זו, במהלך השנים הוכרו חריגים להחלתו של כלל השתק הפלוגתא.
כך, החריג שהוכר ב- ע"א 165/64, בפרשת כהן הנ"ל כמיוחד לתחום דיני המיסים, החריג שעניינו שינוי ב"אקלים המשפטי", הוחל בהמשך אף בשדות משפט אחרים, ומבחינה זו הפך להיות חלק מן הדוקטרינה של מעשה בית-דין ככלל {ע"פ 447/88 אלחנן לוונטהל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.01.90); ע"א 1418/90 מרים מאור נ' אריה הרשנהורן, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.05.91)}.

חריגים כלליים נוספים שהוכרו לכלל של השתק פלוגתא נסבים על מצבים שבהם חל שינוי נסיבות בין ההתדיינות הראשונה להתדיינות השניה או שהתגלו עובדות חדשות שלא ניתן היה לגלותן בשקידה סבירה בשל מצג שווא של בעל הדין היריב.

אם-כן, ניתן לומר שהסביבה הנורמטיבית אשר בה ניתן פסק-הדין בעניין כהן, ואשר לאורה נקבע בו כי הכלל של השתק פלוגתא אינו יפה לעניינים פיסקאליים, השתנתה. כלל זה רוכך ונקבעו לו שורה של חריגים.

בנסיבות אלה, שבהן מדובר בכלל גמיש הכפוף ממילא לחריגים, שאלת החלתו בדיני המיסים מתעוררת במלוא עוצמתה. ככלל, דומה שנוכח שינויים אלה מדוייק יותר לומר שהכלל של השתק פלוגתא יחול בעניינים פיסקאליים במתכונת המתאימה לשיקולים המיוחדים להם.

משפט משווה, לא למותר לציין כי הקושי המיוחד שמעוררת השאלה של סופיות הדיון בתחום הפיסקאלי זכה להתייחסות גם בשיטות משפט אחרות.

עיון בסוגיה בשיטות אלה מלמד על ההתלבטות הקיימת בתחום ולדעות הרבות הקיימות ביחס אליו.
באופן מסורתי, המשפט האנגלי והמשפט האמריקאי ביטאו גישות שאיזנו באופן שונה בין השיקולים הנוגעים לסופיות הדיון לבין השיקולים הנוגעים להיבט הציבורי הרחב יותר של דיני המיסים, ואף התמודדו עם המתח שבין שיקולים אלה באמצעות דוקטרינות משפטיות שונות.

המשפט האנגלי, וכך גם שיטות רבות שהושפעו ממנו, אימץ גישה אשר ביסודו של דבר אינה מכירה בהחלת הכלל של מעשה בית-דין ביחס להתדיינות בנוגע לשנות מס מאוחרות יותר, אך נותנת מענה מסויים לבעייתיות של התדיינות חוזרת שלא לצורך ביחס לאותן עובדות באמצעות הדוקטרינה של "שימוש לרעה בהליכים משפטיים" {abuse of process}.

לעומת-זאת, המשפט האמריקאי, וליתר דיוק, דיני המס הפדראליים, מבכר את סופיות ההכרעות שהתקבלו במקרים שבהם בשנות מס קודמות נדונו עובדות זהות או דומות בעיקרן. כפי שנראה, בחינה נוספת של הדברים מלמדת כי ההתלבטות בנושאים אלה היא התלבטות נמשכת.

כאמור, הגישה המסורתית במשפט האנגלי גרסה כי, ככלל, אין להחיל את הכלל של מעשה בית-דין בתחום הפיסקאלי {ע"א 165/64, פרשת כהן}.

לא למותר להעיר כי ההלכה המסורתית בתחום נוסחה במתכונת כללית, ולא נדרשה להבחנה הבסיסית בין "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". במילים אחרות, היא הדגישה את העובדה שכל שנת מס היא "עניין לעצמו", ולכן מאפשרת התדיינות נוספת בין הצדדים.

לעומת-זאת, דיני המס הפדראליים בארצות הברית נוטים לייחס משקל לא מבוטל לקיומן של הכרעות קודמות בין הצדדים, עד כדי קביעה כי במקרה שבו ההתדיינות הקודמת נסבה על עובדות זהות או דומות בעיקרן למקרה הנדון הצדדים יהיו חסומים מלהעלות טענות בנוגע לעובדות שהיתה בהן הכרעה, אלא אם חל שינוי ב"אקלים המשפטי" שביסוד ההחלטות } Commissioner v. Sunnen 333 U.S. 591, 604 (1948) ; Montana v. United States 440 U.S 147 (1979) ; Arkla v. United States, 37 F. 3d 621, 625 (Fed. Cir. 1994); Charles A Heckman, Collateral Estoppel as the Answer to Multiple Litigation Problems in Federal Tax Law: Another View of Sunnen and the Evergreens 19 CASE WESTERN RES. REV. 230 (1968) ; Grover Hart III and Jonathan L. Blacker, Judicial Application of Issue Preclusion in Tax Litigation, 59(1) TAX LAWYER 205 (2007){.

גישתו המסורתית של המשפט האנגלי השפיעה גם על שיטות משפט נוספות הקשורות בוSPENCER BOWER AND HANDLEY, RES JUDICATA (4th ed) } 2009){.

בצד זאת, בפסיקה הקנדית הובעה גם ביקורת על ההלכה האנגלית, אשר לכאורה אינה מייחסת כל משקל לקיומה של התדיינות קודמת בין הצדדים Angle v. M.N.R., (1975) 2 SCR 248 (SCC) ; Leduc v. The Queen 2001) 721} (TCC}.

פרספקטיבה נוספת על הסוגיה היא זו של המשפט האירופי. בית-הדין האירופי לצדק דן בסוגיה של "פתיחת" שאלות שכבר הוכרעו בשנת מס קודמת בהתייחס לחשש שהכרה ב"מעשה בית-דין" עלולה להנציח פסיקות מוטעות מהיבטם של דיני המיסים של האיחוד האירופי, עניין שלו יש השלכות על השוויון בין הנישומים גם מחוץ למדינה הנוגעת בדבר.
על-כן, בעניין {Case C-2/08 Amministrazione dell'economica e delle finanze v. Fallimento Olimpiclub (2009)} נקבע כי יש לתת בכורה לדיני המיסים של האיחוד האירופי על פני העיקרון של מעשה בית-דין שנוהג בשיטת המשפט האיטלקית.

לצורך המשך הדיון, חשוב לציין כי לאמיתו של דבר, כפי שכבר צויין, ההבדלים בין הגישות השונות אינם תהומיים כפי שנראה בתחילה, בשל האפשרות להיזקק לכללים אחרים המגבילים התדיינות חוזרת שלא לצורך.

הן במשפט האנגלי והן במשפט הקנדי התפתח השימוש בדוקטרינה של "שימוש לרעה בהליך משפטי" כחלופה חלקית לחוסר האפשרות להתבסס על דיני השתק הפלוגתא ביחס להכרעות עובדתיות שעניינן שנות מס קודמות.

בהקשרים שונים, נקבע כי אמנם הצדדים להליך יכולים לחזור ולהתדיין בקשר לעובדות שנדונו בשנות מס קודמות אך הם מנועים מלעשות כן שלא לצורך, היינו מבלי שיש בפיהם טענות חדשות או עובדות חדשות }להחלת העיקרון של שימוש לרעה בהליכים משפטיים בהתייחס להתדיינות בשנות מס קודמות, ראהDurwin Banks v. Revenue & Customs (2008) UKVAT V20695 ; Littlewoods Retail Limited v. The Commissioners for her Majesty's Revenue & Customs (2014) EWHC 868 (Ch) (במשפט האנגלי) ; Kruez v. The Queen 2012 TCC 238 (במשפט הקנדי)}.

צומת של שיקולים - על-מנת לקבוע מהי הגישה הראויה לסוגיה זו במשפט הישראלי ראוי להגדיר באופן סדור את השיקולים הנורמטיביים שצריכים להנחות את הדיון בה, ומהם לגזור את המענה לה.
שיקולים נורמטיביים אלה כוללים, למעשה, ארבעה נדבכים:

הראשון, השיקולים הנוגעים להגנה על סופיות הדיון באופן כללי.

השני, השיקולים הנוגעים לשינוי החלטות על-ידי הרשות.

השלישי, השיקולים הנוגעים להתדיינות חוזרת בין הפרט לבין הרשות.

הרביעי, שיקולים נוספים המיוחדים לדיני המיסים.

השיקולים הנוגעים לסופיות הדיון, כפי שכבר צויין, התכלית העומדת ביסוד העיקרון של השתק פלוגתא נובעת משני אינטרסים חשובים - חברתי ופרטי.

מהיבטו של האינטרס החברתי הרחב, חשוב למנוע כפל התדיינויות, על-מנת להקל על העומס המוטל על בתי-המשפט ולהבטיח מערכת משפטית יעילה וחזקה. מהיבטו של כל פרט ופרט, חשוב לעשות צדק עם מי שכבר היה צד להתדיינות, כך שלא יוטרד שוב ושוב באותן מחלוקות שכבר נדונו בפני בית- המשפט.

השיקולים המגבילים שינוי החלטות על-ידי הרשות - כידוע, כאשר הרשות מבקשת לחזור בה מעמדה שנקטה בעבר, הרי שלמרות שמבחינה פורמאלית היא יכולה לעשות כן, חלות על החלטתה זו מגבלות הנוגעות לחובתה לנהוג בהגינות ולהגנה על הסתמכותו של הפרט הנוגע בדבר {דפנה ברק-ארז משפט מינהלי, כרך א' (2010)}.

ניתן להסיק מכאן שכאשר הרשות תהיה מעוניינת "לפתוח" קביעות עובדתיות של בית-המשפט שהתבססו על עובדות שלהן היא עצמה טענה בפני בית- המשפט, עליה יהיה לשאת בנטל של הצדקה ביחס לכך.

השיקולים המגבילים התדיינות חוזרת עם הרשות ביוזמת הפרט, לצד המגבלות החלות על הרשות, גם הפרט המתדיין עימה כפוף למגבלה שלא לחזור ו"להטריד" את הרשות בטענות שיכול היה להעלות בעבר.

שיקול זה בא לידי ביטוי אף באותם מצבים שבהם לא חל הכלל של "השתק פלוגתא" במובנו הפורמאלי. הכוונה היא לאותם מקרים שבהם הפרט מתדיין עם הרשות ביחס להחלטה בנסיבות שבהן העניין כבר נבחן במסגרת ביקורת שיפוטית.

עוד מקדמת דנא לפי פסיקת בית-המשפט עמדו על העיקרון לפיו "בית-המשפט לא ירשה לבעל דין להטרידו שנית בדבר שכבר הובא לפניו קודם לכן והוכרע על ידיו, או יכול היה להיות מובא לפניו" {בג"צ 20/64 ״המסייר״ בע"מ נ' המפקח על התעבורה (מ׳ בר), פ"ד יח(3), 248, 251-250 (1964); בג"צ 578/82 משה נעים נ' בית-הדין הרבני האזורי, ירושלים, פ"ד לז(2), 701, 707-706 (1983); בג"צ 4047/05 פרחי נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.06.05)}.

בהמשך לכך, בית-המשפט נטה להתיר דיון בעניין שכבר הובא בפניו בעבר כאשר נתגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות {בג"צ 310/80 דרור הדרום חברה לפיתוח בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לה(1), 253, 261 (1980); בג"צ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.04.07)}.

שיקולים המיוחדים לדיני המיסים - לצד כל אלה, כפי שציינו לעיל, בבסיס דיני המיסים נמצאים שיקולים מיוחדים המחייבים שלא להחיל את הכלל של השתק פלוגתא במלוא עוזו.

ראשית, לעובדה שכל שנת מס היא יחידה נפרדת יש חשיבות לא רק מבחינת הכלל של השתק עילה - היא משאירה פתח לכך שהצדדים להתדיינות יביאו בפני בית-המשפט התפתחויות עובדתיות ומשפטיות חדשות.

שנית, מערכת המס צריכה לשאוף לפעול בשוויון אופקי, שמשמעו התייחסות שווה לכל הפרטים הזהים בכל מאפייניהם הרלוונטיים וכן לשוויון אנכי, לפיו יש לגבות מס בצורה דיפרנציאלית כך שמי שמסוגל לשלם מיסים גבוהים יותר צריך לעשות כן.

בהקשר זה, החשש מהחלתו של כלל השתק הפלוגתא הוא כי גביית המס תהיה מחוייבת להכרעה קודמת {למרות התפתחויות משפטיות או עובדתיות} באופן שיפגע בעקרון השוויון בגביית המס ובחתירה לגביית מס אמת.

פתרון הראוי חייב להביא בחשבון את כלל השיקולים שהובאו לעיל, ולכן צריך להיות פתרון "אמצע" שאינו מונע כל דיון חדש בפלוגתא שנקבעה בעניין פיסקאלי אך גם לא פותח "לכל רוח" את ההתדיינות בשנות מס עוקבות תוך התעלמות מכל מה שהוכרע בין הצדדים בעבר.

הכלל של השתק הפלוגתא הוא כלל גמיש, מעצם טיבו וטבעו. ההתחשבות בשיקולים המיוחדים לתחום הפיסקאלי מובילה למסקנה כי אין מקום לשלול בהם את תחולתו מכל וכול, אלא רק להכפיף אותה לחריגים משמעותיים, חריגים המבוססים על החריגים הכלליים לדוקטרינה של מעשה בית-דין, אך הולכים כברת דרך נוספת:

האחד, שינוי באקלים המשפטי, במקרה שבו חל שינוי בחוק, בפסיקה או במדיניות הכללית של רשויות המס ביחס לפרשנות החוק, הכרעות שהתבססו על הכלל הקודם לא יחייבו את הצדדים בשנות המס הבאות. זהו החריג הברור שעמד ביסודה של ב- ע"א 165/64, בפרשת כהן כי אין זה רצוי שהפרט יהיה לנצח נצחים פטור מנטל המס, שמן הדין היה שיישא בו ככל האזרחים.

השני, גילויין של עובדות חדשות ושינוי נסיבות, סייג חשוב נוסף מכוון למקרים שבהם התגלו עובדות חדשות הרלוונטיות לפלוגתא שהוכרעה או שהשתנו נסיבות המקרה בין ההתדיינות הראשונה להתדיינות השניה.

לפי פסיקת בית-המשפט הוכר, בסייג להחלתו של השתק פלוגתא במקרים בהם התגלו עובדות חדשות שלא ניתן היה לגלותן בשקידה סבירה בשל מצג שווא של בעל הדין היריב.

בכל הנוגע לעניינים פיסקאליים ראוי להחיל כלל רחב לפיו ניתן יהיה להעלות כל עובדה חדשה שלא ניתן היה לגלותה בשקידה סבירה.

יש שדבר מלאכותיות העסקה נלמד רק ברבות הימים, וסוף מעשה שמעיד על תחילתו ואין עמדתו של המשיב בשנת מס אחת מונעת ממנו לראות נכוחה בעתיד לבוא את שמסתתר מאחורי העסקה.

לסייג זה יש להתוות גבולות במתכונת שתכוון באופן ראוי את התמריצים של הצדדים להצגת מלוא העובדות הרלוונטיות והעלאת מלוא טענותיהם כבר בהתדיינות המתקיימת בראשית הדרך.

לפיכך, כאשר צד טוען כי ישנן עובדות חדשות שמחייבות סטיה מממצא שנקבע בהתדיינות קודמת בין הצדדים בענייני מס, נקודת המוצא תהיה כי הממצא שנקבע עומד על תילו, וכי יש לבחון את השלכתן של העובדות החדשות על ממצא זה.

במילים אחרות, ראשית בית-המשפט לא "יפתח" מחדש את הממצאים שנקבעו בהכרעה הקודמת במתכונת של {de novo} אלא יבחן האם יש בראיות החדשות שהוצגו לו כדי להצדיק סטיה מהכרעה זו. שנית, כאמור, בעל דין המביא עובדה חדשה במסגרת התדיינות חדשה יצטרך להראות שעובדה זו לא היתה בידיעתו במועד ההתדיינות הקודמת ואף לא היתה אמורה להיות בידיעתו לו פעל בשקידה ראויה.

בהקשר זה, ניתן להניח {אם כי חזקה זו ניתנת לסתירה} כי עובדות הנוגעות לבעל הדין עצמו היו בידיעתו.

המתווה המוצע עולה בקנה אחד עם העקרונות החלים על שינוי של החלטה מינהלית. במה דברים אמורים? הלכה למעשה, החלטה של רשות המיסים בעניין חיוב במס היא החלטה מינהלית.

בהתאם, בית-המשפט הקובע ממצאים בנוגע להטלת המס על נישום קובע מהי "ההחלטה המינהלית" שעל רשות המיסים היה לקבל בעניינו של הנישום.

אחת העילות המרכזיות והמוצדקות ביותר לשינויה של החלטה מינהלית הוא שינוי נסיבות מהותי, היינו, שינוי בנסיבות המצויות בבסיס ההחלטה המינהלית או שינוי במדיניות.

לפיכך, רשות המיסים תהיה רשאית לסטות מהחלטה של בית-המשפט הקובעת את האופן בו יש למסות את הנישום אם התרחש שינוי בנסיבות או במדיניות.

בהתאם, לא תהיה גם מניעה מלהעלות טענות הנוגעות לשינוי נסיבות ולמשמעותו בהתדיינות עתידית בבית-המשפט. המתווה המוצע אף עולה בקנה אחד עם השיקולים המגבילים התדיינות חוזרת של הפרט עם הרשות.

המשפט הפיסקאלי אינו תחום המשפט היחיד שבו קיימים שיקולים משפטיים פרטיקולריים להחלה מרוככת של הכלל של מעשה בית-דין.

כידוע, גם פסק-דין בענייני מזונות {אישה וילדים} ומשמורת ילדים אינו יוצר מחסום מוחלט בפני התדיינות חוזרת ובתי-המשפט יידרשו לדיון מחודש בסוגיות אלה במקרים שבהם יוכח שינוי נסיבות מהותי {ע"א 363/81 יואכים (יהויכין) פייגה נ' רועי ברנרד פייגה, פ"ד לו(3), 187, 188 (1982); ע"א 442/83 משה קם נ' דבורה קם, פ"ד לח(1), 767, 770 (1984); בג"צ 4407/12 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.02.13)}.

הלכה זו מהווה איזון בין הדינמיות של חיי המשפחה לבין הצורך שצד לא יהיה מוטרד שוב ושוב בהליכים משפטיים {ע"א 490/13 יצחק פלומין נ' פקיד השומה חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.12.14)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מעשה בית-דין בעניינים פיסקאליים