botox
הספריה המשפטית
דיני חוזים (דיני הממונות בישראל) - דין, הלכה ופרשנות

הפרקים שבספר:

הצעה (סעיף 2 לחוק החוזים)

סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"2. הצעה
פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת-דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור."

סעיף 2 לחוק החוזים, מורה לנו כי שני רכיבים דרושים כדי לכרות חוזה: גמירות-דעת ומסויימות {ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2), 283 (1979); ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, קבלני בניין, פ"ד מב(2), 278 (1988); ע"א 2821/90 שומרוני נ' רוזנבלום, פ"ד מז(1), 201 (1993)}.

יסוד גמירות-הדעת משמעותו רצונם המגובש של הצדדים להתקשר בחוזה וכן, כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב. גמירות-הדעת צריכה להיות מכוונת להתקשרות עם צד מסויים בהסכם מוגדר {ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אורים, פ"ד מה(2), 811, 819 (1991)}, והמבחן להתקיימותה הינו מבחן אובייקטיבי, דהיינו, הביטוי החיצוני אשר נותן בעל דין לרצונו להתקשר בחוזה {רע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5), 820, 831 (1997); ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5), 739, 743 (1996); ע"א 342/89 ג.ז. רכסים בע"מ נ' פרופר, פ"ד מו(2), 724, 736 (1992)}.

עניינו של היסוד השני, המסויימות, הינו קיום הסכמה על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה. ב- ע"א 3380/97 {תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4), 673 (1998)} אף צויין בעניין זה כי הדרישה אינה שהפירוט בחוזה יהיה כליל השלמות, אלא די בכך שיהיה ניתן ללמוד ממנו על מהותה ותחומה של העסקה ושייכלל בו כל פרט אשר בלעדיו לא ניתן לבצע את החוזה, גם אם הצדדים חפצים בכך.

כפי שנראה להלן, פסיקת בתי-המשפט קבעה, כי בין התנאים הנדרשים ליצירת התקשרות מחייבת נכללים שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות מיסים וכיוצא בזה, אם אין הוראה אחרת בחוק {ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2), 291 (1974); ע"א 651/72 פסטרנק נ' חברת יוסי לוי פתח-תקווה בע"מ, פ"ד כח(1), 617, 620 (1974); ע"א 868/75 לנדמן נ' קפלן, פ"ד לב(1), 146 (1977)}.

במהלך השנים רוככה דרישה זו, ופסיקת בתי-המשפט הכירה בהסכמים גם כאשר לא הופיעו בהם כל התנאים החיוניים לעסקה, וזאת נוכח האפשרות להשלים פרטים אלה באמצעות הוראות חוק נורמטיביות, כל עוד אין משתמעת כוונה אחרת של הצדדים באשר לפרטים החסרים {ע"א 251/85 רוטמנש נ' ויניגר, פ"ד מא(3), 827, 831 (1987); ע"א 252/78 ברון נ' מנדיס טורס בע"מ, פ"ד לג(2), 437 (1979)}.

עוד נקבע כי בין יסוד גמירות-הדעת לבין יסוד המסויימות קיימים קשרי גומלין: יסוד המסויימות אינו מנותק מיסוד גמירות-הדעת. קיימים קשרי גומלין בין שני יסודות אלה השלובים זה בזה, ומאפשרים ללמוד על דבר קיומו של האחד, מתוך בחינתו של האחר. כך, קיומה של מסויימות יש בה כדי להעיד, בדרך-כלל, על גמירות-הדעת של הצדדים להתקשר בהסכם ואילו קיומה של גמירות-דעת עשוי לאפשר, במקרים המתאימים, את הפעלתם של מנגנוני ההשלמה ליצירתה של המסויימות {ת"א (חי') 8054-06-09 ג'אנדארק קמפאניה נ' חוא מוחמד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

על-מנת לכרות חוזה בין צדדים, יש צורך במסויימות, קרי בכך שההתקשרות בין הצדדים תכלול די פרטים על-מנת שישתכלל חוזה מחייב. כך למשל, על-מנת שישתכלל חוזה מחייב שעניינו מתן הלוואת משכנתא בין בנק ללקוח, ספק רב אם די במשפטים כלליים ויש צורך בעיקר בקביעת מספר התשלומים שבמסגרתם תושב ההלוואה וכן בשיעור הריבית שתחול על אותה הלוואה ארוכת טווח {ת"א (ת"א) 17910-04-12 נסים דני זילברשלג נ' בנק משכן - בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

סעיף 2 לחוק החוזים קובע כי פניה היא בגדר הצעה אם היא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. לצורך קיום דרישת המסויימות על ההצעה להיות מלאה ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר-ביצוע, ללא צורך במשא ומתן משלים נוסף {ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנצינגר, פ"ד ל(2), 260; ע"א (חי') 29429-10-11 פלפלת שירותי הסעדה בע"מ נ' קבוצת פיוז'ן השקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. תנאי ראשוני ויסודי ליצירת חוזה הינו גמירת-דעת שבמסגרתו באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים ולהסכמתם להתקשר בחוזה. בעוד סעיף 2 לחוק החוזים דורש את גמירת-הדעת של המציע להתקשר, דורש סעיף 5 לחוק החוזים את גמירת-הדעת של הניצע לאותה התקשרות.

ברור גם כי אם צד מעורב איננו מסוגל בכלל ליצור חוזה או אם אין הוא יודע מה הוא עושה, הרי שלא נוצר חוזה וזאת בשל פגם ברצון אשר תוצאתו היא כי לא הייתה גמירת-דעת כנדרש על-פי סעיף 2 ו/או 5 לחוק החוזים {ה"פ (ת"א) 200042/08 עידה סביחה - ב"כ עו"ד י' אגר נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת-דעתו {כלשון החוק} של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת-דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה.

המבחן להוכחת גמירות-הדעת הינו מבחן אובייקטיבי, ויש לבחון את גמירות-הדעת על-פי אמות-המידה של האדם הסביר. המבחן כאמור שם דגש על הגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים וכולל שתי דרישות-משנה: דרישה פנימית פסיכולוגית של יצירת הכוונה ודרישה חיצונית התנהגותית של ביטויה.

משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת-דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על-פי אמות-המידה של האדם הסביר ומתוך בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו. גמירת-דעת שלא באה לידי ביטוי חיצוני אינה יכולה להזין את התנאי הנדון להיווצרות החוזה {ת"א (חי') 19436-07 קדם הדרכות (2002) בע"מ נ' לשכת המסחר והתעשיה צפון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
יושם-אל-לב, כי דרישת המסויימות מתייחסת להצעה בלבד ואיננה חוזרת בסעיף 5 לחוק החוזים הדן בקיבול וזאת משום שאם ההצעה מסויימת דיה, הרי שקבלת ההצעה על-ידי הניצע היא בהכרח מסויימת. כלומר, יש הסכמה לבצע את החוזה על כל הפרטים המצוינים.

מסויימות של חוזה מהווה דרישה בפני עצמה להצעה ואף יכולה לשמש מבחן עזר לגמירת-דעת. כך למשל, מחיר הדירה הוא נתון בעל נפקות ממשית שעל בסיסו תתקבל ההחלטה אם לרכוש את הדירה או לא. משנקבעו המחיר והפרטים הנוספים הנחוצים לצורך השלמת העסקה, הופכת ההצעה להיות מסויימת דיה, והיענות להצעה משמעותה קיבולה {עע"מ 10705/08 שרה בן חמו נ' פרזות חב' ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

על-מנת שתתקיים דרישת המסויימות, שומה על ההצעה להיות מפורטת ומדוייקת במידה מספקת כך שעם קיבולה ניתן יהיה לראות בה חוזה הכולל את המסגרת הכללית והמרכזית של העסקה. כך למשל, הסכם הכולל התייחסות להגדרת המושכר, מטרת השכירות, מסירת החזקה, הכנת המושכר, תקופת השכירות, דמי השכירות, תשלום מיסים, אחזקה וניהול המושכר, פינוי המושכר, פיגור בתשלומים ובטחונות – עונה על דרישת המסויימות {תא"מ (ת"א) 212306-09 ח.צ.ב נדל"ן שות' בלתי-רשומה נ' י.ק. שירותי תחבורה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

כלומר, על ההצעה לכלול לפחות את פרטי המסגרת של העסקה ואת העניינים המהותיים שלה {ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד, פ"ד לג(2), 281 (1979); ת"א (ראשל"צ) 2507-08 יהודית עסיס נ' יצחק אטיאס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"א (ת"א) 7241-06 גלעד אודלר נ' גוקובסקי רחל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

ב- ת"א (ת"א) 47075-08 {אס.אמ.אס. פרוייקטים לבנייה בע"מ נ' בזק-חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט כי מתן ההצעה בצורה מפורטת על גבי מסמך עם לוגו של התובעת, מספיק לצורך חיובה בהסכם הגלום בו גם ללא חתימתה עליו {מה גם שבמסמך לא הושאר מקום לחתימתה, דבר המלמד שהיא ראתה עצמה קשורה בו אם התובעת תחתום עליו}, ומשחתמה התובעת על המסמך, ואין חולק שהיא חתמה עליו, קיבלה את ההצעה, והתגבש בין הצדדים הסכם מחייב לעניין זה.

ב- ע"א 2821/90 {אמיר שומרוני נ' אליעזר רוזנבלום ואח', פ"ד מז(1), 201 (1993)} קבע בית-המשפט כי "תנאי יסודי לכך שזכרון-הדברים יהיה חוזה הוא גמירות-דעת, אולם בכך לא סגי כל עוד לא מתמלאת דרישת מסויימות, שיכולה לבוא על סיפוקה גם כאשר ניתן להשלים את זכרון-הדברים השלמה נורמטיבית חיצונית".

בהסתמך על פסק-הדין בפרשת אמיר שומרוני שלעיל קבע בית-המשפט ב- ת"א (חי') 3247-08 {יצחק יפרח נ' מ.ק.ח.מרכז קניות חיפה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} כי המסמך שעליו מבסס התובע את תביעתו לעניין הארכת הסכם השכירות הוא האישור מיום 11.2.07 כאמור. ואולם, אף אם ניתן לומר כי מסמך זה מעיד על מפגש רצונות לעניין התקופה שבה יוארך הסכם השכירות, אלא שלא די בכך בכדי לראות בו הסכם מחייב, שכן חסרים בו פרטים מהותיים הדרושים לשם השתכללותה של התקשרות מסחרית מחייבת בין הצדדים, כגון קביעת גובה דמי השכירות בתקופת ההארכה, קביעת גובה הבטחונות שעל השוכר להפקיד, חישוב שטחים ציבוריים וכדומה.

ב- ת"א (ת"א) 10013/06 {חיים חזנוב נ' צ'רלטון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} קבע בית-המשפט כי פניית הנתבעת לציבור צופי התוכנית באמצע עונת המשחקים 2004-2003 מהווה, ללא ספק, הצעה לכריתת חוזה וזאת לפי סעיף 2 לחוק החוזים.

היענותם של התובעים ועצם השתתפותם בתחרות מהווה, ללא כל צל של ספק, קיבול על דרך ההתנהגות וזאת לפי סעיף 6 לחוק החוזים, כך שבפועל נכרת הסכם בין התובעים לנתבעת, במסגרתו, התחייבו התובעים לעמוד במשימות לצורך זכיה בתחרות ואילו הנתבעת התחייבה למסור את הפרס היוקרתי אותו הציעה לציבור המשתתפים בתחרות, לזוכה.

מאחר ואין מחלוקת, כי התובעים הם הזוכים בתחרות, כלומר, מלאו את חלקם על-פי ההסכם שנכרת בינם לבין הנתבעת, ומאחר והנתבעת לא מילאה את חלקה בהסכם הנ"ל, שעה שלא מסרה את הפרס שהבטיחה לתובעים, הזוכים, נחשבת הנתבעת למפרה של ההסכם ורק מסיבה זו זכאים התובעים לפיצוי וזאת מכוח סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)").