קיזוז (סעיף 53 לחוק החוזים)

סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"53. קיזוז
(א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים.
(ב) אין לקזז חיוב שהזכות לקיומו אינה ניתנת לעיקול.
(ג) הוראות סעיפים 49 ו-50 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על סילוק דרך קיזוז."

הקיזוז הינו סעד מסוג של "עזרה עצמית" (SELF HELP), המהווה, למעשה, דרך לפירעון חוב כספי ולפקיעת החיוב {ראה ע"א 664/76 רמט בע"מ נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ, פ"ד לב(1), 188, 193 (1977)}. וכן בהיותו פעולה משפטית חד-צדדית המשתכללת מחוץ לכתלי בית-המשפט, פעולה המושתתת על אדני צדק והגינות, באשר אין לדרוש מצד לקיים חיובו הכספי כלפי פלוני, בעוד אותו פלוני הפר חיוב כספי כלפיו. כמו-כן יש במוסד הקיזוז כדי למנוע תביעות הדדיות מיותרות, שכן בעריכת חשבון של חובה וזכות קיים פוטנציאל לתשלום היתרה וסילוק המחלוקות. היינו, הדין מעניק לפרט כוח להפעיל סעד עצמי.
שלוש התכליות שנועדה הוראת הקיזוז להגשים הם: מניעת העוול הנובע מאכיפת התחייבויותיו של צד לחוזה בשעה שהתחייבות כלפיו הופרה; הצגה מהימנה של מכלול היחסים שבין הצדדים; חיסכון בהליכים משפטיים מיותרים - מצויות במישור היחסים שבין הצדדים הישירים לחוזה {ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה ואח', פ"ד מט(1), 177, 204-203 (1995)}.

הזכות המהותית לקיזוז מעוגנת בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) ובסעיף 20 לחוק החוזים (תרופות). הדרך הדיונית למימושה של זכות זו היא העלאת הטענה בכתב ההגנה או במסגרת תביעה שכנגד, על-פי תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), הקובעת כי:

"52. רשות הנתבע לקיזוז ולתביעה שכנגד
נתבע רשאי לקזז כל זכות ותביעה שלו כנגד תביעתו של התובע, או להגיש אותן בתביעה שכנגד, בין שהן על נזק ממון ובין אם לאו; כוחם של הקיזוז או התביעה שכנגד ככוח תובענה שכנגד, ובית-המשפט יכול ליתן בהם פסק-דין סופי הן על התביעה המקורית והן על התביעה שכנגד."

טענת קיזוז הינה טענת הגנה ונתבע המצליח להוכיח את טענת הקיזוז כולה או מקצתה מסלק בדרך זו את החוב המגיע ממנו, כאילו פרע אותו.

טענת קיזוז לסילוק חוב כטענת הגנה, כמוה כהגשת תביעה. על-כן, על הטוען לשכנע את בית-המשפט בקיומה של זכות בת-קיזוז {ע"א (יר') 2053/01 מינבר נ' נגה חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2001(3), 46178 (2001)}.
הקיזוז חל גם בעקיפין על חיובים שמקורם אינו בחוזה על-פי סעיף 61(ב) לחוק החוזים. הקובע כי:

"61. תחולה
...
(ב) הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה."

לדוגמה, אם מקור החיוב של שני הצדדים איננו חוזה או עסקה אלא פסק-דין של בית-המשפט, הוראות סעיף 53 לחוק החוזים ישימות על המקרה, זאת לאור הקבוע בסעיף 61(ב) לחוק החוזים, המחיל את הוראות חוק החוזים "ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה".

מצירופן של שתי ההוראות הנ"ל עולה כי, כעיקרון, אפשר לקזז חיובים שנקבעו בפסק-דין אם מתקיימים התנאים שבסעיף 53(א) לחוק החוזים.

המחוקק הכיר בזכות הקיזוז והסדירה נורמטיבית בסעיף 53 לחוק החוזים. מדובר בקיזוז מהותי, דהיינו - קיזוז המופעל על-ידי החייב, כדרך לתשלום חובו הכספי לנושה, וזאת להבדיל מקיזוז דיוני, המופעל על-ידי בית-המשפט, לצורך קביעת החובות והזכויות בין המתדיינים.

במישור הדיוני, קיזוז נעשה על-פי תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי "נתבע רשאי לקזז כל זכות ותביעה שלו כנגד תביעתו של התובע, או להגיש אותן בתביעה שכנגד בין שהן על נזק ממון ובין אם לאו".
משמע, הדרך הדיונית למימושה של זכות הקיזוז היא העלאת הטענה בכתב ההגנה או במסגרת תביעה שכנגד וזאת על-פי תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי.

כמובן שזכות הקיזוז מוגבלת לסכום הנתבע בכתב התביעה וככל שהנתבע טוען לזכויות כספיות מעבר למסגרת זו, עליו לא להסתפק בהעלאת טענת קיזוז אלא להגיש תביעה שכנגד או תובענה עצמאית משל עצמו.

בכל מקרה טענת קיזוז במישור הדיוני אינה טענת הגנה בלבד והיא דורשת הוכחה.

ואולם, טענת הקיזוז מותנית בדין המהותי בקיום הוראות סעיף 53(א) לחוק החוזים, הוא סעיף הקיזוז.

הזכות הדיונית לקיזוז נשענת על הדין המהותי. הקיזוז אינו אלא הגנה, ונתבע המצליח בטענת קיזוז, בשלמותה או בחלקה מסיר בדרך זו את החוב המגיע ממנו, כאילו פרע אותו. מבחינת סדרי הדין קיימת אפשרות לנתבע להעלות טענת קיזוז כנגד התביעה. כאשר הנתבע לא זכאי על-פי הדין המהותי, לא יועילו לו סדרי הדין. קיימות גם הוראות קיזוז שונות בדברי חקיקה מיוחדים, וקיימים גם אותם עניינים בהם הסכימו הצדדים בחוזה, אם בפירוש ואם מכללא, שהנתבע יהא רשאי לקזז.

אם-כן, הזכות הדיונית להעלאת טענת קיזוז איננה מוקנית לנתבע באופן אוטומטי, אלא בתנאים ובהגבלות מסויימים, כאשר הזכות המהותית והזכות הדיונית חייבים, איפוא, להתקיים במצטבר כדי להבשיל לכדי טענת הגנה.

תחילה, יש לבחון, האם קיימת הזכות לקזז. זכות זו מאפשרת לקזז חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה. הזכות לקזז מאפשרת לקזז גם חיובים שלא מאותה "משפחה", כמו קיזוז זכות נזיקית מול זכות חוזית.

תנאי מוקדם להפעלתה של זכות הקיזוז הוא שהצד שנגדו מופעלת זכות הקיזוז, חב חיוב כספי כלפי הצד המקזז.

כלומר, הדין קובע דרישת הדדיות לצורך קיום זכות הקיזוז. היינו, טענת קיזוז עומדת בין יריבים, רק כאשר הינם צדדים זהים לאותה העסקה או לעסקאות. טענת הקיזוז אינה יכולה לעמוד כלפי צד ג'.

לעניין זה ראה דעתו של מ' מאוטנר {קיזוז דיני חיובים - חלק כללי, 537}, שם נאמר כי "כלל ההדדיות מציב תנאי כפול לקיזוז: ראשית, כל צד צריך להיות חייבו ונושהו של הצד האחר. לפיכך, חברת אם לא תוכל לקזז חוב שלה לנושה כנגד חוב המגיע מהנושה לחברת בת; שלוח לא יוכל לקזז חוב שלו לצד שלישי כנגד חוב המגיע מאותו צד שלישי לשולח; צד שלישי לא יוכל לקזז חוב שלו לשולח כנגד חוב המגיע לשולח מהשלוח; בעל לא יוכל לקזז חוב שלו לנושה כנגד חוב המגיע מהנושה לאשתו. שנית, על כל צד להיות חייבו ונושהו של הצד האחר באותה כשירות משפטית, היינו לצורך דרישת ההדדיות אין חשיבות לכך שהחייב הוא הבעלים הנומינלי של זכות כלפי נושה, אלא נדרש שהחייב יהיה הבעלים האמיתי של הזכות".

לעניין זה נקבע ב- בש"א (שלום ת"א) 166052/06 {חברת אגרואל בע"מ נ' קובי מוריס, תק-של 2007(1), 24294, 24295 (2007)} כי לא מתקיים כאמור כלל ההדדיות הנ"ל, שכן המבקשת לא הייתה צד לעסקה, בין במישרין ובין בעקיפין כערבה, ועל-כן לא עומדת לה טענת קיזוז מול המשיב המקנה רשות להתגונן נגד השיקים.

סעיף 53 לחוק החוזים קובע אימתי ניתן להפעיל את זכות הקיזוז: חלופה א', החיובים הם מתוך עסקה אחת; חלופה ב', אם החיובים אינם מעסקה אחת, עליהם להיות חיובים קצובים.

יש לבחון כל מקרה ומקרה באם החוב צמח מאותה עסקה. אם התשובה שלילית, יש לבדוק את חלופה ב', במידה והחיובים אינם מעסקה אחת, האם הם חיובים קצובים? - חיובים קצובים הינם כאלה שנקבעו בפירוש בחוזה או בהסכם או כאלו שאינם מצריכים הערכה או שומה, ודי בחישוב אריתמטי פשוט.

ככל שכוונת צד היא להעלאת טענת קיזוז, הרי שזו צריכה להיטען במפורש. טענת קיזוז יש לפרט כדבעי. הכלל לעניין זה הוא כי "טענת קיזוז... חייבת לפרט את הסכום הנתבע לפי טענת הקיזוז ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. יש להעלות אותה בצורה מפורשת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה" {ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי, פ"ד מ(2), 765, 767 (1986); רע"א 10485/07 עיריית צפת נ' פיתוח הארץ, תק-על 2007(4), 4648 (2007)}.

ועוד נאמר כי במסגרת טענת קיזוז אין להסתפק בנקיבת נתון מספרי גרידא, אלא יש להמציא חישוב מפורט תוך הסתמכות על נתונים בדוקים:

"קיזוז נסמך, בראש ובראשונה, על חוב המגיע לנתבע מן התובע. בענייננו, פירוט החוב נעשה במונחים כלליים, ללא חישוב מפורט, ומבלי שתהיה בו הסתמכות על נתונים בדוקים. הנתונים המספריים המופיעים בתצהירים אינם תוצאה של חישוב הנזקים, אלא הם מבטאים הערכות כלליות, ללא תשתית עובדתית, כשמטרתם אינה אלא לצאת ידי חובת הפירוט. תצהיריהם של המערערים אינם עונים, איפוא, על מידת הפירוט הנדרשת" {ע"א 779/87 נח בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3), 304 (1990)}.

הצד המממש את זכות הקיזוז, עליו להפעילה בעיקרון, בתום-לב ובדרך מקובלת, והכל כמצוות הסעיפים 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים {ע"א 4548/91 משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית שיתופית בע"מ נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(4), 8, 27 (1999)}.

טענת קיזוז היא טענת הגנה בעוד שתביעה שכנגד היא תביעה עצמאית. מהאמור נגזר הבדל משמעותי עת עסקינן בתביעה שכנגד אשר סכומה עולה על התביעה המקורית.

כל עוד עסקינן בטענת קיזוז, שהינה טענת הגנה בלבד, אין להבדל משמעותי זה, בין סכום התביעה לסכום הקיזוז, נפקות רבה. שהרי טענת הגנה תלויה באופן מלא בתביעה ונגזרת ממנה. ועל-כן היה והתביעה תימחק או תידחה, תימחק או תתייתר גם טענת הקיזוז ולנתבעת לא תהיה כל טענה נוספת לגבי הסכום לקיזוז כנגד התובעת. על אותו משקל, היה והתביעה תתקבל וגם טענת הקיזוז תתקבל, יקוזז אך ורק סכום התביעה, וכל יתר הסכום כלל לא יהא רלוונטי לעניין.

לעומת זאת בתביעה שכנגד עומד כל סכום החוב לתביעה עצמאית, והוא איננו תלוי בתביעה העיקרית - לא בהמשך התנהלותה ואף לא בסכום שננקב בה. ד"ר יואל זוסמן בספרו {סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 285-284} גורס כי:

"הקיזוז הוא בבחינת הגנה מפני תביעת התובע, אך נתבע המקזז אינו תובע... אם עלה הסכום שקוזז על סכום התביעה, נחשף לפנינו ברורות ההבדל בין השניים: התביעה תידחה, אך הנתבע לא יקבל פסק-דין על היתרה בה עלה החוב המגיע לו מאת התובע, על החוב המגיע לתובע ממנו, וכן אם חזר בו התובע מתביעתו והפסיק את הדיון בה, או שנמחקה בלא הכרעה לגופו של עניין, יורד הקיזוז מעל הפרק, משום שהנתבע אינו זקוק להגנה עוד. ואילו הדיון בתביעה שכנגד, אם הוגשה כזו, ימשך. גם הקיזוז מבוסס, כמו התביעה שכנגד, על חוב המגיע לנתבע מהתובע; ההבדל בין השניים אינו הבדל בזכויות הנתבע, שכן מבחינה זו שוות הן, אלא בשימוש שהנתבע עושה בזכותו, אם כהגנה בלבד מפני התביעה השתמש בה, או כתביעה העומדת בפני עצמה, שתתברר רק בעת ובעונה אחת עם תביעת התובע."

ראה גם ב- רע"א 8059/03 {שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ, תק-על 2005(3), 2759, 2764 (2005)} שם נקבע כי "הקיזוז הריהו טענת הגנה בפני תביעה - להבדיל מתביעה שכנגד, שהיא תביעה בפני עצמה - המותרת על-פי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973".

בהקשר זה נאמר בספרו של פרופ' מנחם מאוטנר {דיני חיובים - חלק כללי (בעריכת פרופ' דניאל פרידמן), בפרק העוסק בקיזוז, בעמ' 467} כי:

"הקיזוז הדיוני צריך להיות מובחן מתביעה שכנגד. קיזוז הוא טענת הגנה. תביעה שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע, המוגשת כחלק מכתב ההגנה של הנתבע ומתבררת יחד עם תביעת התובע. מכיוון שקיזוז הוא טענת הגנה, נתבע המעלה טענת קיזוז בשיעור העולה על שיעור התביעה לא יזכה לפסק-דין על היתרה, שבה עולה, לטענתו, חוב התובע כלפיו על חובו לתובע. בדומה לכך, ביטול התביעה על-ידי התובע או מחיקת התביעה על-ידי בית-המשפט יביאו לסיום הדיון בטענת הקיזוז בלא הכרעה. לעומת זאת, תביעה שכנגד עשויה להביא לפסק-דין לטובת הנתבע, בשיעור היתרה האמורה והדיון בה אמור להימשך גם אם נפסק הדיון בתביעת התובע."

לצורך קיומו של הקיזוז על-פי סעיף 53(א), תנאי הוא שתינתן הודעה על הקיזוז על-ידי הצד לחוזה הטוען לקיזוז למשנהו.

סעיף 53 לחוק החוזים, אינו קובע דרך מסויימת או אופן ברור למסירת הודעת קיזוז. ברירת המחדל, אם-כן, הינה הוראת סעיף 60 לחוק החוזים שעניינו דרך ומועד למסירת הודעה:

"(א) הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות העניין.
(ב) מקום שמדובר בחוק זה על מסירת הודעה, רואים את ההודעה כנמסרה במועד שבו הגיעה לנמען או אל מענו."

הלכה פסוקה היא, שאין לנקוט גישה מחמירה בנוגע לדרך מתן הודעת קיזוז. "אין הכרח שהודעת הקיזוז תהיה בצורה פורמאלית מסויימת, אם לא הותנה במפורש בחוזה בין הצדדים שההודעה תלבש צורה כזו. ההודעה יכולה להיות על-ידי הבעת רצון לקיזוז המופנית כלפי הצד האחר, ובלבד שההודעה תגיע לידי הצד האחר, והכוונה לקזז תעלה ממנה. בנסיבות מתאימות אפילו התנהגות יכולה להוות הודעה מספקת. כך נקבע לגבי הודעה על ביטול חוזה... ואין סיבה מדוע לא יחול דין דומה לגבי הודעת קיזוז".

{ראו: ע"א 636/89 ד"ר כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ ואח', פ"ד מה(3), 265, 281 (1991). וראו גם: ע"א 5795/90 ד"ר אנדור סקלי נ' דורען בע"מ ו-2 אח', פ"ד מו(5), 811 (1992); מנחם מאונטנר דיני חיובים - חלק כללי (דניאל פרידמן – עורך, פרק 6, קיזוז, 522-521)}

בפרשת כחולי {ע"א 636/89 ד"ר כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ ואח', פ"ד מה(3), 265 (1991)} קבע כב' השופט ת' אור כי הודעת הקיזוז יכול שתעלה גם מתוך כתבי טענות הצדדים ואין הכרח כי תישלח בטרם ההליך המשפטי. לדבריו, "דין דומה חל בהודעת קיזוז, שעה שמעצם הגשת כתב טענות נלמדת הכוונה להודיע על מימוש זכות הקיזוז. המקרה הרגיל, שבו ניתן ללמוד מהליך שנוקט צד לחוזה על כוונת קיזוז ומתן הודעה על-כך, הוא המקרה של הגשת בקשת רשות להתגונן, כשאחת מטענות ההגנה היא טענת קיזוז. כבר נפסק, שכשבקשה כזו כוללת טענת קיזוז, יש לראות בכך הודעה מספקת על מימוש זכות קיזוז" {ראה גם דעת המיעוט בעניין סקלי, ע"א 5795/90 ד"ר אנדור סקלי נ' דורען בע"מ ו-2 אח', פ"ד מו(5), 811, 826 (1992)}, מפי כב' השופט מ' חשין, כי במקרה שאין הודעת קיזוז מפורשת, אך ניתן להבינה מכללא, הרי שהודעת הקיזוז עומדת בגדרי סעיף 53 לחוק החוזים.

בנוסף, אחת השאלות שמציג בפנינו סעיף 53 לחוק החוזים היא השאלה מהי "עסקה אחת"?

בעבר הובעה הדעה כי התשובה לשאלה מהי "עסקה אחת" לצורך קיזוז חיובים כספיים איננה חד-משמעית, והיא נגזרת, פעמים רבות, מנסיבות המקרה {ע"א 5460/94 הדס מפעלי מזון בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פדאור 97(1), 388 (1997)}.

עוד נקבע כי "לא מספר ההסכמים הוא הקובע, אם המדובר בעסקה אחת או בעסקאות שונות. גם הסכמים אחדים יכולים להוות עסקה אחת. הכל תלוי בתוכן ההסכמים" {ע"א 377/82 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ, פ"ד מב(2), 725 (1988)}.

ב- ע"א 725/87 {חברת ביר-טל סחר ומזון בע"מ נ' חברת אוליווקס בע"מ, פ"ד מד(1), 177 (1989)} הגדיר בית-המשפט מהי "עסקה אחת" וקבע כי המושג "עסקה אחת" בדיני הקיזוז הוא מושג מסחרי ובא לבטא מציאות מסחרית-משפטית של עסקה מסחרית העומדת בפני עצמה הניתנת לניתוק מסחרי מעסקה אחרת שבין אותם צדדים, גם אם קיימת מסגרת עסקית רחבה יותר בין הצדדים.

בפסק-הדין הנ"ל סיפקה המשיבה למערערת מתוצרתה ובית-המשפט בעניין זה קבע כי כל משלוח סחורה הינו עסקת מכר עצמאית בין הצדדים הניתנת לניתוק מן הבחינה העסקית, ומהסכם הסוכנות ואין מדובר בעסקה שפוצלה למשלוחי סחורה שונים.

גם בעניין נורדלנד {רע"א 6250/98 NORDLAND PPAIER AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל. בע"מ, פ"ד נג(2), 274, 281 (1999), וראה גם ע"א 2390/92 גרינשפון נ' שכטר, פ"ד מט(1), 843 (1995)} נדרש בית-המשפט לפרשנות המונח "עסקה אחת" כדלהלן:

"הדיבור "עסקה אחת" בסעיף 53(א) לחוק החוזים בא לתאר 'מצב עובדתי-מסחרי היכול לשמש יסוד לצמיחת עילות וטענות משפטיות'... המושג "עסקה אחת" בדיני הקיזוז הוא מושג מסחרי. הוא בא לבטא מציאות מסחרית-משפטית של עסקה מסחרית העומדת בפני עצמה, הניתנת לניתוק מסחרי מעסקה אחרת שבין אותם צדדים גם אם קיימת מסגרת עסקית רחבה יותר ביניהם..."

עומד על-כך מ' מאוטנר בספרו {קיזוז דיני חיובים - חלק כללי (בעריכת ד' פרידמן, 1994), 515} בציינו:

"...חיוביהם של חייב ונושה ייחשבו כנובעים מתוך "עסקה אחת", בגדר סעיף 53, אם קיים קשר עובדתי הדוק יחסית בין חיובו של החייב כלפי הנושה ובין חיובו של הנושה כלפי החייב..."

ב- ע"א ע"א 1776/97 {אאורליה ליבוביץ - בית-מלאכה לתפירה נ' גדעון אוברזון - תעשיות אופנה (1976) בע"מ, פ"ד נד(3), 49, 61-60 (2000)} ניתח בית-המשפט מפיו של כב' השופט י' טירקל בהרחבה את המונח עסקה אחת:

"המונח "עסקה" פורש בספרו של ז' צלטנר דיני חוזים של מדינת ישראל כרך א' (אבוקה, תשל"ד), 169 כ-'מצב עובדתי-מסחרי היכול לשמש יסוד לצמיחת עילות וטענות משפטיות'. השופט ג' בך אימץ הגדרה זאת והוסיף כי 'לא מספר ההסכמים הוא הקובע, אם המדובר בעסקה אחת או בעסקאות שונות. גם הסכמים אחדים יכולים להוות עסקה אחת. הכול תלוי בתוכן ההסכמים' (ראו ע"א 377/82 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מב(2), 725, 732 (1988) (להלן: "עניין צור גת")). במקרה אחר הגדיר השופט א' גולדברג את המושג "עסקה אחת" כ- 'עסקה מסחרית העומדת בפני עצמה, הניתנת לניתוק מסחרי מעסקה אחרת שבין אותם צדדים, גם אם קיימת מסגרת עסקית רחבה יותר ביניהם' (ראו ע"א 725/87 חברת ביר-טל סחר מזון בע"מ נ' חברת אוליבקס בע"מ, פ"ד מד(1), 177, 180 (1989) (להלן: "עניין ביר-טל")). יצויין, כי פסקי-הדין שהוזכרו דנו בשאלה של קיזוז חיובים, אך הגדרת המונח "עסקה אחת" ישימה גם בענייננו.

בעניין זה הגיעו בתי-המשפט במקרים שונים למסקנות שונות בדבר הגדרתה של "עסקה אחת" להבדיל ממספר עסקות. כך, למשל, סבר בית-המשפט בעניין ביר-טל כי כל משלוח של סחורה במסגרת "הסכם מסגרת" בין יצרן וסוכן מהווה עסקה נפרדת. כפי שאמר:

'כל משלוח סחורה אשר כזה הינו עסקת מכר עצמאית בין הצדדים, הניתנת לניתוק, מן הבחינה העסקית, מהסכם הסוכנות.'

לעומת זאת נקבע במקרה אחר כי משלוחי הסחורה הנפרדים על-פי "הסכם מסגרת" אחד נכללים בעסקה אחת; למרות שדובר 'בעסקה, שפוצלה למשלוחי סחורה שונים ולתשלומים במועדים רבים תוך תקופה ניכרת' (ראו דברי השופט ג' בך ב-ע"א 82/81 דו-עץ נ' וייסנברג, פ"ד לז(2), 355, 358 (1983); לעניין זה ראו את דברי הביקורת של א' זמיר בספרו חוזה קבלנות (תשנ"ה), 577, ה"ש 99, המציין כי בהבחנה בין עסקה אחת לעסקות אחדות קיימת "עמימות ומניפולטיביות"; וראו גם עניין צור גת, בעמ' 732 שבו נקבע כי כאשר בוצע חוזה הקבלנות, ואחר-כך נערך בין הצדדים חוזה נוסף לצורך ביצוע מלאכה נלווית שביצעו קבלנים אחרים, לא מדובר בעסקה אחת). על ההבחנה בין עסקה אחת לבין עסקות נפרדות כותבת נ' זלצמן {עיכבון (תשנ"ט), 176-175} את הדברים הבאים:

'הביטוי "עקב העסקה" משמיענו שבעסקה אחת מדובר, והקשר שבין החיוב הנערב לבין הנכס המעוכב הוא קשר שיצרה אותה עסקה, להבדיל מחיוב שנולד עקב עסקה אחרת שבין הנושה והחייב.
ההבחנה בין עסקה אחת לבין עסקאות נפרדות היא הבחנה עובדתית, שלא ניתן לקבוע לה הגדרה ברורה מראש. היא תיעשה לאור תוכנו של ההסכם שבין הצדדים, הנותן לעסקה את צביונה המסויים כעסקת מכר, עסקת קבלנות, שליחות וכדומה; לאור הנסיבות המהוות רקע כללי להתקשרות הקונקרטית; תוך השוואה לעסקות דומות שקשרו הצדדים בעבר; ובהתייחס לנהגים מסחריים קיימים בסוג זה של התקשרויות חוזיות. יתר-על-כן, נראה שמבחן העסקה יהיה מושפע גם מקווי המדיניות הכלליים שיתוו בתי-המשפט בקשר לפרשנותה של הוראת חוק יוצרת זכות עיכבון. גישה פרשנית הנוטה להצר את היקף פרישתה של הזכות הסטטוטורית תבכר את האפשרות לחלק את המסגרת העסקית הכוללת לכמה עסקות נפרדות, ככל שהנסיבות הקונקרטיות אכן מאפשרות זאת, וכך גם להגביל את היקף החיוב הנערב מכוחה של הזכות.'

(עיינו גם עמדתו של זמיר בספרו, בעמ' 577-576, הסבור כי 'עסקה אחת יכולה להיות מורכבת מחוזים אחדים' וכן עמדתו של מ' דויטש קניין כרך ב' (תשנ"ט), 243 (להלן: "דויטש"), הסבור אף הוא כי הביטוי "אותה עסקה" רחב יותר מהביטוי "אותו חוזה").

סיכומם-של-דברים, עסקת קבלנות אחת היא עסקה מסחרית העומדת בפני עצמה והניתנת לניתוק מסחרי מעסקות אחרות בין אותם צדדים, אפילו נעשית העסקה במסגרת עסקית מקיפה יותר שבתוכה פועלים הצדדים. ההבחנה היא הבחנה שבעובדה והיא נקבעת לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה לגופו.

לעניין זה נשקל תוכנו של ההסכם שבין הצדדים ומובאים בחשבון הסדרים בדבר אופן התשלום, אופי המלאכה או השירות, פרק הזמן שבמהלכו נעשות הפעולות ושיקולים נוספים. כמו-כן מושפע "מבחן העסקה" (זלצמן, שם) גם משיקולי מדיניות בדבר פרשנותה של הוראת החוק היוצרת את זכות העיכבון, שעליהם נעמוד להלן" {ראה גם ע"א (יר') 2053/01 מינבר הנדסה אזרחית נ' נגה חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2001(3), 46178 (2001); ע"א 2390/92 גרינשפון נ' שכטר, דינים עליון מ 409}.

ב- בש"א (חי') 13299/03 {פוד קלאב בע"מ (בכינוס נכסים) נ' יוזמה גליל בע"מ חברה להובלה (1993), תק-מח 2004(2), 7196, 7200 (2004)} נפסק מפי כב' סגן הנשיא גדעון גינת:

"ההבחנה בין עסקה אחת לבין עסקאות נפרדות היא הבחנה עובדתית, שלא ניתן לקבוע לה הגדרה ברורה מראש. היא תיעשה לאור תוכנו של ההסכם שבין הצדדים, הנותן לעסקה את צביונה המסויים כעסקת מכר, עסקת קבלנות, שליחות וכדומה; לאור הנסיבות המהוות רקע כללי להתקשרות הקונקרטית; תוך השוואה לעסקות דומות שקשרו הצדדים בעבר; ובהתייחס לנהגים מסחריים קיימים בסוג זה של התקשרויות חוזיות. יתר-על-כן, נראה שמבחן העסקה יהיה מושפע גם מקווי המדיניות הכלליים שיתוו בתי-המשפט בקשר לפרשנותה של הוראת חוק יוצרת זכות עיכבון. גישה פרשנית הנוטה להצר את היקף פרישתה של הזכות הסטטוטורית תבכר את האפשרות לחלק את המסגרת העסקית הכוללת לכמה עסקות נפרדות, ככל שהנסיבות הקונקרטיות אכן מאפשרות זאת, וכך גם להגביל את היקף החיוב הנערב מכוחה של הזכות."

ב- בש"א (שלום אש') 1309/07 {ד.ש. מאיר יבוא ושיווק 1999 בע"מ נ' טלרן הנדסת רקמה בע"מ, תק-של 2008(1), 9621, 94622 (2008)} קבע בית-המשפט כי אין מדובר בעסקה אחת.

ב- ת"א (שלום ת"א) 191865/02 {Swiftnet Limited (חברה זרה) נ' אם.ג'י. טלקום בע"מ, תק-של 2007(2), 16450, 16451 (2007)} נדונה טענת קיזוז של הנתבעת לפני בית-המשפט.

בית-המשפט בחן האם לפניו מקרה בו מדובר בעסקה אחת, וקבע כי לעניין זכות הקיזוז יש לקחת בחשבון כי המדובר בענייננו בעסקה אחת - שכן מערכת ההסכמים בין בעלי הדין הייתה בין צדדים זהים והתייחסה למסכת עובדתית זהה בדבר "אספקת שירותי פיזור שיחות מלונדון לכל רחבי העולם", והציוד הנלווה לאספקה, כלשון התובעת בסיכומיה. אין בפנינו עסקות אחרות או מערכת עובדתית שונה - וכל שהוסכם נעשה לצורך "עסקת יסוד" מסחרית זו ועבור מימושה. על-כן, יכולה הייתה הנתבעת, קבע בית-המשפט, לקזז חובה הנטען מסכום הציוד שנלקח על-ידי התובעת ואשר לא שולמה תמורתו בשלמות.

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 1337/04 {ווליד תופיק דניאל נ' עזבון המנוח יעקב בירג ז"ל על-ידי יורשיו, תק-מח 2007(2), 3890, 3893 (2007)} דחה בית-המשפט את טענת הקיזוז מאחר ובמקרה דנן מדובר בשתי עסקאות נפרדות ולא מדובר חוב קצוב, וזאת על-סמך סעיף 53(א) לחוק החוזים. בית-המשפט קבע כי העולה מסעיף זה הוא שחיובים שאינם קצובים ואינם נובעים מעסקה אחת - אינם ניתנים לקיזוז. כך במקרה דנן. לית מאן דפליג שעסקינן בשתי עסקאות נפרדות - האחת בין המנוח לאביו של המערער והשנייה בין המנוח למערער. כמו-כן, המערער מסתמך כאמור על חוות-דעת שמאי ומכאן שאין מדובר בחוב קצוב.

המושג "סכום קצוב" הוגדר כדלקמן: "כידוע חוב הוא "קצוב" אם ניתן לקבוע את שיעורו בפעולה חשבונאית פשוטה" {י' זוסמן סדר דין אזרחי, 657; מ' מאוטנר קיזוז דיני חיובים - חלק כללי (ד' פרידמן עורך, תשנ"ד), 462, 506}.

סכום קצוב הוגדר ב- ע"א 366/89 {פיין אלומיניום בע"מ נ' די מטל א.ג., פ"ד מה(5), 850, 855-854 (1991)} באופן הבא: "השימוש במונח "סכום קצוב" מתאים למקרים בהם חישוב הסכום הנוגע בדבר יהא עניין אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה או בהערכה. כך למשל, תביעת דמי פיצוי שאינם קבועים מראש בחוזה, אלא שהשופט חייב לאמוד ולקבוע את הסכום בהתאם לנזק שנגרם לנפגע, אינה תביעה של סכום כסף קצוב".

ב- בש"א (שלום אש') 1309/07 {ד.ש. מאיר יבוא ושיווק 1999 בע"מ נ' טלרן הנדסת רקמה בע"מ, תק-של 2008(1), 9621, 9623 (2008)} קבע בית-המשפט כי המבקשת לא הצליחה להעמיד העובדות הנדרשות להגדרת המונח "סכום קצוב":

"המבקש לא הוכיח את נזקיו, כל שצרף לתיק היה קבלות משנת 2005 וחלקיות משנת 2006 ומשנת 2007 לא הוצג דבר. בנסיבות אלו ולנוכח העובדה שבשלב זה לא הוצגו חשבוניות עדכניות לשנת 2007, ולא הוכחו הפסדים ונזקים של המבקש, לא צורף תצהיר רואה-חשבון או מסמכים חשבונאים אחרים שיש בהם בכדי להעיד על אובדן הכנסות לתקופה זו ולא ניתן לאומדם בהסתמך על מכירות שהיו למבקשים בשנים עבר, הרי שאין לקבוע, כי המדובר בסכום קצוב. נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי המבקשת לא הצליחה להעמיד העובדות הנדרשות להגדרת המונח "סכום קצוב" ולכן, אין מקום לקבל את טענת הקיזוז והטענה לעניין זה נידחית."

ב- בש"א (שלום רח') 2900/06 {שיווק מוצרי מזון גוש דן בע"מ נ' מעדני מניה תעשיות בשר ונקניק בע"מ, תק-של 2007(3), 24162, 24173 (2007)} דנה כב' הרשמת י' גרינוולד בסוגיה, האם החוב הכספי לו טוענת המבקשת הוא "סכום קצוב":

"34. לטענתו של בא-כוח המבקשת, כפי שהובעה בסיכומיו, ניתן לחשב את הסכומים הנקובים בחוות-הדעת, בצורה פשוטה, שכן לטענתו:

'החיוב אותו ברצון המתנגדת לקזז, מורכב מ-3 רכיבים עיקריים, שניים מהם פיצויים בגין הפרות ההסכם מצד המשיבה המחושבים על-ידי המומחה, ואלו החיוב השלישי הינו מעין דמי הודעה מוקדמת, עקב העובדה, כי המשיבה לא הודיעה למתנגדת, זמן מספיק מראש, על הפסקת ההתקשרות. רכיב זה הינו רכיב הניתן לחישוב אריתמטי כמפורט בחוות-הדעת (עמ' 13 לחוות-הדעת), כאשר החישוב מבוסס על-כך כי פרק הזמן המקובל במיזמים מסוג המיזם שבין המתנגדת למשיבה, הינו פרק זמן של שנה אחת, והחישוב הוא, פונקציה פשוטה, של חישוב רווחי המתנגדת, בתקופה שקדמה להפסקת ההתקשרות. משכך, ומאחר ומדובר בחיובים קצובים, ניתן לקזז את החיוב של המתנגדת כנגד חיוב המשיבה כלפיה, כאשר כזכור, בשלב זה, אין למתנגדת צורך להביא ראית לביסוס טענותיה. הן לעניין תקופת ההודעה המוקדמת והן לעניין רווחיה בתקופה שקדמה להפסקת ההתקשרות, ואפילו אילו היה מדובר בטענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, הרי שמן הראוי היה לקבלן בשלב מקדמי זה, ולהעניק למתנגדת רשות להתגונן.' (סעיף 13.1 לסיכומי המבקשת)

35. אני דוחה טענה זו מכל וכל, מהנימוקים כדלקמן:

א. עיון בחוות-הדעת שהוגשה, מעלה כי זו מבוססת על מסמכים שהוצגו למומחה, אך לא צורפו לבקשה.

ב. חוות-הדעת נערכה על-סמך כללים שאינם כללים אריתמטיים הניתנים לחישוב כהגדרתם, אלא זוהי חוות-דעת המתבססת על כללים מדעיים ומקצועיים ספציפיים אשר אינם מונחים בידיעתו של האדם הסביר הקורא חוות-דעת זו. יש צורך, בידע מקצועי בתחום בו נעשתה חוות-הדעת. על-מנת להבין את תוכנה, הראיה לכך הינה, כי גם המצהיר, מר גרינשטיין, לא הצליח בעדותו, להסביר את טענת הקיזוז ולהבהיר לבית-המשפט את הסכומים הנקובים בה; ואם אין בידי המבקש לעשות חישוב הנחזה להיות חישוב אריתמטי פשוט, כיצד יוכל לעשות זאת בית-המשפט?

בעניין זה, הנני מפנה לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.07 כדלקמן:

'ש. אתה יכול להראות לי בתצהירך איפה אתה מפרט את הסיבות שבגינן אתה טוען טענת קיזוז?

ת. (שותק).

ש. אני אראה לך - סעיף 46 לתצהירך זה המקום היחיד שבו אתה מדבר על טענת קיזוז. מפנה אותך לסעיף 46 לתצהירך.
ת. לאחר שאני מעיין בסעיף 46 לתצהיר, אני אומר שאני צריך תרגום.

ש. אבל בתצהיר לא כתוב שזה תורגם לך?

ת. אני לא זוכר כבר, כשהקריאו לי את זה אני ידעתי על מה מדובר.'

ג. הסכומים הנקובים בחוות-הדעת, שנויים במחלוקת, כפי שעולה מעמדת בא-כוח המשיבה, ולפיכך, הם אינם ניתנים לחישוב.

ד. חוות-הדעת, מבוססת, על הנחות בדבר עובדות, אשר טרם הוכחו בפניי. כך למשל, קיומו של הסכם מסגרת, הפרתו של הסכם המסגרת, תוקפו של הסכם המסגרת, קביעה עובדתית כי בין הצדדים היה מיזם משותף, עובדה שטרם הוכחה, קביעות בדבר מחזור חיי מוצר, וחישובו, אף הם לא הוכחו בפניי. סעיף בדבר הערכת הערך הנכסי של מותג, בעניין מותגים, והערכת העסק כמוניטין אשר נפגע, גם סעיף זה לא הוכח.

ה. חוות-הדעת מתייחסת למחזור הרווחי של כלל החברות אשר בבעלות מר גרינשטיין, אשר היו מעורבות ביחסים המסחריים שבין הצדדים, ללא אבחנה ביניהם (גם מר גרינשטיין לא עשה אבחנה זו, אלא הודה בפעילות המשותפת של הגופים שבבעלותו מול המשיבה). עובדה זו, בהתייחס לטענה די כי, בין הצדדים נערך הסכם, מעלה תהייה לעניין זהותו של הגוף מטעם המבקשת עימו נערך ההסכם, וכיצד אם-כן, לשיטת בא-כוח המבקשת, ניתן לקזז נזקים של חברות או גופים אשר ייתכן ולא היו צד להסכם.'

יצויין, כי חרף העובדה, כי טענה זו הועלתה בסיכומי המשיבה, לא טרח בא-כוח המבקשת להשיב לה.

36. בעניין זה, אני מפנה להחלטת כב' השופטת שטמר (ס"נ), מיום 21.12.06 שניתנה ב- בש"א 2906/06, כדלקמן:

'בתמיכה לכתב ההגנה ולתגובת המשיבות לבקשה לכינוס נכסים צורפה חוות-דעת של פרופ' מיכאל פרי, מומחה לשיווק ואסטרטגיה עסקית. כאמור בה, ניתנה חוות-הדעת לאחר עיון בנתוני הנהלת החשבונות של השותפות שיווק מזון, שיווק מזון בע"מ וויקטור ויעקב בע"מ (עמ' 4 לחות-הדעת). עוד נאמר, כי כל הגופים בבעלות יעקב גרינשטיין, וכי כולם עסקו בקניה ובמכירה של מוצרי מניה במהלך ההתקשרות עמה, בשנים 2006-1997. במילים אחרות, בעצמן העמידו המשיבות בסיס כולל ומשותף לפעילותן אל מול התובעת. אם כך, מה להן כי ילינו על נסיונות התובעת להבטיח גביית חובן מאחת מהן?

חוות-הדעת נעשתה כך שהיא מנתחת את עסקיו של מר יעקב גרינשטיין. לצורך המסקנה המובעת בה הרים המומחה את המסך מעל כל החברות, והכל ביחסיהן עם המבקשות. הדבר מגלה דעתן האמיתית על היחסים ביניהן, ועל יחסיהן עם המבקשות.

במידה מסויימת של הגזמה ניתן לומר כי המדובר ב-"הודאת בעל דין", שהוא החברות המשיבות.

סיכום העדויות שהובאו להוכחת טענת ערוב הנכסים בין שתי המשיבות מביא לכך שכולן נדחות, למעט העולה מחוות-הדעת של פרופ' פרי. לאמיתו של דבר, חוות-דעת זו עולה בקנה אחד עם עדותו של מנהל המשיבות, מר גרינשטיין, שרואה מהותית את כל החברות כאחת, ללא אבחנה משפטית ביניהן.'

37. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת, כי המבקשת, לא הצליחה להעמיד בפני בית-המשפט את העובדות הנדרשות להגדרת המונח "סכום קצוב", המהווה תנאי לקבלת טענת הקיזוז כפי שהועלתה על ידה. לפיכך, איני רואה מקום להתיר לה לבצע הקיזוז המבוקש. עד כאן הדיון בסוגית יישום הלכת פסק-דין נורדלנד לענייננו."

ב- ת"א (שלום ת"א) 51191/06 {נפקון טכנולוגיות ייצור בע"מ נ' דנגוט מחשבים בע"מ, תק-של 2007(1), 29334, 29335 (2007)} נבחנה שאלת הקיזוז, ונקבע מפי כב' השופטת עידית ברקוביץ' כי:

"על פני הדברים, בענייננו מדובר בשתי עסקאות שונות ולא בעסקה אחת. המבקשת, אף לא טענה כי מדובר בעסקה אחת. על-כן, מתמקד הדיון בשאלה, האם הסכום אותו מבקשת המבקשת לקזז הוא "סכום קצוב". "סכום קצוב" הוא:

'סכום הניתן לחישוב אריתמטי פשוט ללא צורך בשומה או בהערכה.'
(דוד בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שישית, 2000), 79)

על-מנת לבחון האם סכום הקיזוז הינו סכום קצוב אם לאו, יש לפנות לגרסת המבקשת, אשר לא נסתרה: לטענת המבקשת, ביום 2.8.05 שלחה המשיבה למבקשת הזמנת עבודה לפיתוח, תכנון וייצור של 20 יחידות ממוצר מסויים. המבקשת נענתה להזמנה והשלימה את החלק הארי והמורכב של ההזמנה, תוך מעורבות וקשר ישיר עם המשיבה. המבקשת עמדה בפני השלב האחרון של ייצור 20 היחידות ואז, על רקע שינויים שהמשיבה הכניסה להזמנה ושבעטיים לא הוציאה תיקון להזמנה, ביטלה המשיבה ביום 25.9.05 באופן חד-צדדי ושלא כדין את ההזמנה בלא לשלם תמורתה.

המבקשת טוענת, כי הפרת ההסכם על-ידי המשיבה מזכה אותה במלוא הסכום הנקוב בהזמנה, דהיינו: 12,000 דולר.

מנגד טוענת המשיבה, כי אין מדובר בסכום קצוב, באשר דרישות המבקשת אינן מתייחסות לתמורה המגיעה עבור המוצר, אשר לא סופק, אלא לתמורה עבור "שעות התכנון" והשרטוטים שהכינה המבקשת. לטענת המשיבה, "שעות התכנון" אינן בגדר "סכום קצוב" ואינן יכולות להוות כאלה על-פי מהות העסקה.

אכן, מר שרביט הודה בחקירתו, כי אי-אפשר להפריד בין התכנון לבין הייצור (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 28.11.06) ואולם, אינני מוצאת, כי הודאה זו שומטת את הקרקע מתחת לטענת המבקשת, שכן המבקשת טוענת לזכותה למלוא התמורה הנקובה בהזמנה, בלא לערוך הבחנה בין שעות התכנון לבין הייצור.

החיוב לשלם מחיר שננקב בהסכם, הינו בגדר "חיוב קצוב" ומכאן, שהחיוב לשלם על-פי הזמנת העבודה, נכנס בגדר "סכום קצוב".

העובדה, כי לצרכי פשרה נאותה המבקשת להפחית מסכום ההזמנה ולהסתפק בתמורה מופחתת, המחושבת על-פי שעות תכנון, אינה עומדת לה לרועץ ולו מהטעם שמדובר בהצעת פשרה.
טענת המבקשת, כי המשיבה הפרה את ההסכם עימה וכי בגין אותה הפרה, זכאית המבקשת למלוא התמורה הנקובה בהזמנה, לא נסתרה. בשלב זה של ההליך, די בכך על-מנת לאפשר למבקשת להתגונן בטענת הקיזוז."

ב- ת"א (שלום ת"א) 12438/05 {ב.מ. בס"ד מסחרי כללי בע"מ נ' סקוריטס סוכנות לביטוח בע"מ, תק-של 2005(4), 11970, 11975 (2005)} נפסק מפי כב' השופטת אושרי פרוסט- פרנקל כי סכום קצוב הינו סכום אשר אינו זקוק לשומה או להערכה, אלא ניתן לחישוב אריתמטי פשוט. בתביעה על-פי פוליסת ביטוח נקבע, כי כאשר ניתן לקבוע את סכום החיוב על-פי הפוליסה בדרך אובייקטיבית, שאינה מצריכה הערכת שמאי, אזי מדובר בסכום קצוב. במקרה דנן, מדובר בסכום קצוב אשר אינו זקוק לשומה או להערכה. מדובר בסכום דמי הביטוח על-פי הפוליסה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

קיזוז (סעיף 53 לחוק החוזים)