הקטנת הנזק (סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"14. הקטנת הנזק
(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין.
(ב) הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי-סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות העניין."

עיקרון הקטנת הנזק מהווה עיקרון כללי בכל דיני החיובים, וקיבל צביון חוקי בחוק החוזים (תרופות). משמעותו היא, כי על הניזוק להקטין את נזקו.

בפקודת הנזיקין לא קיימת הוראה הדנה בחובת הנפגע להקטנת נזקו. הלכה זו היא פרי הפסיקה בלבד. הלכה פסוקה היא, כי על הניזוק מוטל הנטל נטל ולא חובה להפחית את הנזק שעוולת המזיק גרמה לו.

ב- ע"א 6581/98 זאב זאבי ואח' נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט(6), 1 (2005). נקבע כי:

"חרף היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הלכה פסוקה היא כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין (ראו ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4), 45, 51 (1991)). השיקולים העומדים ביסוד העיקרון של הקטנת הנזק הם אותם השיקולים בדיני החוזים ובדיני הנזיקין."

יפים לעניין זה דברי הנשיא מ' שמגר במאמרו, בעמ' 19:

"ההצדקה לעיקרון של הקטנת הנזק - זו הכלכלית וזו המוסרית - יפה לכל דיני החיובים. לכן, ההלכות בתחום מסויים מדיני החיובים יכולות לשמש לנו מקור השראה לגבי תחומים אחרים מתוך דיני החיובים. משנגרם הנזק, הדין מטיל את הנטל של הקטנת הנזק על הניזוק. מה לי אם הנזק נגרם עקב פגיעה חוזית או עקב פגיעה נזיקית."

באשר לחוק החוזים (תרופות), עיקרון הקטנת הנזק קובע, כי על הנפגע, כתוצאה מההפרה, לנקוט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותו, כדי להפחית את הנזק שנגרם לו כתוצאה ממעשהו של המפר, אשר פגע בזכויותיו.

ככלל, המפר לא יהא חייב בפיצויים עבור נזק שהיה הנפגע יכול להקטין או למנוע באמצעים סבירים.

בעת פסיקת פיצויים, בוחן בית-המשפט את היקף הנזק, ובודק האם נקט הנפגע בכל הצעדים הסבירים לשם הקטנתו. האחריות בגין הנזק ה"בלתי-נמנע" תוטל על המפר, ובנזק הנוסף, במידה וימצא, ישא הנפגע. למעשה, הנפגע מאבד את זכותו לפיצויים לגבי נזק מסויים ומוגדר, שהיה ביכולתו למנוע.

פסיקה המבהירה עיקרון זה ניתנה ב- ע"א 491/71 {שלמה רוזנר נ' פנינה שטרן, פ"ד כז(1), 78 (1972)}. שם התבררה תביעת פיצויים עקב הפרת הסכם, וכן נדונה חובת הניזוק להקטין את נזקו.

באותו מקרה נחתם בין הצדדים הסכם שותפות, לפיו התחייבה המשיבה להעסיק את המערער תקופה קצובה. המשיבה הפרה את ההסכם וכאחד מפרטי הנזק תבע המערער כ- 14,000 ל"י בעד אובדן רווחים "בתקופה העודפת" היינו מיום ההפרה, ועד יום תום תוקפו של ההסכם.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי אכן הצליח התובע לשכנעו שהנתבעת הפרה את ההסכם אך מכיוון שלא הוכיח מה הרוויח "בתקופה העודפת" בעסקים אחרים הרי שלא הוכיח את גובה נזקו.

בית-המשפט העלון, מפי כב' השופט י' זוסמן פסק, כי שלילת המשכורת של המערער וחלקו ברווחים "בתקופה העודפת" הינה צד אחד של הוכחת הנזק והצד האחר הוא הכנסה שהייתה למערער, אם הייתה לו ממקור אחר בתקופה העודפת, שכן אותו סכום הכנסה יש לנכות מסכום הנזק הנתבע.

אף אם לא הייתה לתובע הכנסה ממקור אחר, בית-המשפט לא יפסוק את מלוא הרווח שאבד לו, וזאת כאשר התובע לא עשה את הדרוש לשם הקטנת הנזק וקבלת הכנסה ממקור אחר. במקרה כזה אין פוסקים לתובע אלא אותו שיעור נזק שלא היה בידו למנעו אילו עשה את כל הדרוש, וכלשונו:

"צד לחוזה אשר ניזק אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים, כי אם מוטלת עליו "החובה" להפחית את הנזק אשר הצד שכנגד גרם לו. לא עשה כן, אין פוסקים לו את מלוא הנזק שנגרם, אלא רק אותו שיעור שלא היה בידו למנעו, אילו עשה את כל הדרוש כדי להקטין את הנזק."

בנסיבות דנן, נקבע כי התובע הוכיח את שהפסיד כתוצאה מהפרת ההסכם והוכחה זו מהווה ראיה לכאורה על נזקו ומשהוכח הדבר, מוטל על הנתבע להראות שעל-אף ראיה לכאורה זו הייתה לתובע הכנסה אחרת המפחיתה את נזקו.

באשר לנטל ההוכחה, נקבע כי על התובע החפץ להיפרע את נזקו מוטל נטל השכנוע. אם בתום הדיון מקונן בלב השופט הספק מהו שיעור הנזק נהנה הנתבע מן הספק. אך אין בכך משום היתר לנתבע לשבת באפס מעשה. אם אינו מביא ראיה לסתור ראיה לכאורה שהובאה על-ידי התובע וגם אינו מעורר על-ידי חקירת עדי התביעה ספק בגרסת התובע יסתפק השופט בראיה לכאורה של התובע וייתן לו פסק-דין.

בנסיבות המקרה דנן הוכיח המערער מה היה משתכר אילו נמשך החוזה עד לסופו המוסכם והרי זו ראיה לכאורה להוכחת נזקו. המשיבה לא הביאה כל ראיה נגדית והיא ביקשה רק להראות שלא הפרה את החוזה ובכך לא הצליחה.

בדונו בעיקרון הקטנת הנזק, מתבקשת השאלה עד כמה רחוק צריך הנפגע לפעול על-מנת להקטין את נזקו?
המגמה בפסיקה מתבטאת היטב בדברי כב' השופט מ' עציוני ב- ע"א 531/71 {נתן לכוביצר נ' גדעון רודה, פ"ד כו(2), 113 (1972)}, בפוסקו שהניזק לא חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו, ומכאן התפיסה, כי סבירות האמצעים, שעל הנפגע לנקוט, להקטנת הנזק, נבחנת באמות-מידה ליברליות, משום היות המזיק האחראי לסיטואציה שאליה נקלע הנפגע בעטיה של עוולתו. עם-זאת, מטען נורמטיבי זה של הנטל להקטנת הנזק צריך לשקף את השיקולים המתחרים וצריך לתת ביטוי לצורך של הניזוק להתחשב באינטרסים של המזיק.

כב' השופט צ' ברנזון ב- ע"א 592/66 {"הקודחים" נתניה בע"מ נ' נסים ביטון, ו-2 אח', פ"ד כא(1), 281 (1967)}, ציין בהקשר זה, כי הניזוק חייב לפעול לפי מיטב יכולתו לא רק לטובת האינטרס שלו, כי אם גם לטובת האינטרס של הנתבע. הנה-כי-כן, על הניזוק לנקוט אותם אמצעים, אשר על-פי השקפתו של הציבור הנאור בישראל אדם צריך לנקוט אותם כדי למנוע ממזיק את החובה לשאת בפיצויים על נזק שניתן למונעו. בקביעתם של אמצעים אלה אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק, אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק. אין לדרוש מהניזוק כי יתייחס אל המזיק כאל עצמו. זו מידת "חסידות" שאין זה ראוי להעמיד בה את הניזוק. לעומת זאת, אין לאפשר לניזוק להתעלם מהאינטרסים של המזיק. זו מידת רשעות שאינה ראויה. יש לדרוש מהניזוק כי יתחשב הן באינטרס של עצמו והן באינטרס של המזיק, תוך איזון ראוי ביניהם, שישקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל.

עניין בלתי-נפרד בסוגיית הקטנת הנזק, הינו חובתו של הנפגע שלא להגדיל את הנזק. חובה זו נקבעה ב- ע"א 3375/99 {אקסלרוד נ' צור-שמיר, פ"ד נד(3), 450 (2000)}, שם התבררה תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים.

כב' השופט ת' אור קבע כי במסגרת קביעת הפיצוי, יש להכיר בהוצאות סבירות צפויות של התובע, ואין התובע זכאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. כלומר, יש לפסוק פיצוי רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

השאלה אילו הוצאות נחשבות להוצאות סבירות, תלויה בנסיבות המקרה, והיא בעיקרה שאלה של עובדה, שחובת הוכחתה מוטלת על הנתבע.

אחד המבחנים להתנהגות סבירה היא אם אדם זהיר היה פועל באותו אופן אילו העוול שנעשה לו היה נעשה על-ידיו לעצמו.

לעניין סוגיית האמצעים סבירים, בהם על הנפגע לנקוט להקטנת נזקו, אין על הנפגע לצאת מגדרו במאמציו להקטין את הנזק, אלא אך לנקוט צעדים סבירים לשם כך.

חובת הקטנת הנזק אינה דורשת מהנפגע להיכנס להוצאות רבות מדי, או לסיכונים גדולים מדי, בנסותו להקטין את הנזק. כך אין לדרוש מקונה, אשר שילם את מחיר הממכר, ליטול הלוואה כדי לבצע רכישה חליפית, ובהיעדר משאבים, יהא קונה כזה זכאי להשהות את ביצוע הרכישה עד אשר יוחזר לו כספו.

כמו-כן, אין לדרוש מהנפגע, במסגרת מילוי החובה האמורה, ליטול על עצמו התחייבויות שהן מעבר ליכולתו, הכספית או הנפשית. עובד שפוטר בניגוד לחוזה, אינו חייב, למשל, לקבל על עצמו עבוד שאינה לפי יכולתו, או לפי כבודו, לשם קיום הנטל המוטל עליו להקטין את הנזק, כשם שאין לדרוש מקונה של דירה, שלא נמסרה לו עקב הפרת חוזה, ליטול הלוואה בתנאים מכבידים, כדי לרכוש לעצמו דירה חילופית לזו אשר נשללה ממנו בעקבות ההפרה.

ובעניין זה מביעה דעתה כב' השופטת ש' נתניהו, ב- ע"א 176/82 {הררי נ' ורטהיימר, פ"ד לט(3), 660 (1985)}:

"יש לשקול גם את אופן ההשקעה שקונה, הנקי מהפרה בחר בה: אין להטיל עליו כתנאי לאכיפה תשלום, שיביא עליו הפסד וחסרון כיס. גם אין לצפות ממנו שיהיה אשף פיננסי ושיידע לכלכל את השקעתו ולעמוד על משמרה יומם ולילה ושישנה אותה מידי פעם, ובמועד האופטימאלי, כדי להשיג את התוצאות אשר בדיעבד - בתום תקופת ההשקעה - יתברר שהיו הטובות ביותר..."

ב- ע"א 195/85 {בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ז'אק סוראקי ואח', פ"ד מב(4), 811 (1989)} ציין כב' הנשיא מ' שמגר, כי:

"אין לגשת לבחינת התנהגותו של הנפגע, כאשר מצוידים רק בחוכמה שלאחר מעשה. את הערכת פועלו או אי-פועלו של הנפגע, במסגרת מילוי חובתו האמורה, יש לעשות על-פי אמות-מידה של מה שסביר היה לעשות בשעת מעשה."

הנטל להוכיח את חובתו להלכה, ויכולתו למעשה, של הנפגע להקטין את נזקו, הוטל על המפר ועליו להעלות טענה זו בכתב טענותיו.

ב- ע"א 462/81 {שמחון נ' בכר, פ"ד לט(1), 701 (1982)} התווה כב' השופט ג' בך את הכללים על דבר חובת ההוכחה, בקובעו:

"א. אם טוען הנפגע, כי בשל נסיבות שאירעו לאחר הפרת החוזה גדל נזקו מעבר לנזק שהתגבש בעת ההפרה, הרי עליו הנטל להראות ולהוכיח נזק מוגדל זה. ב. מאידך גיסא, כאשר מתעוררת השאלה, אם הקטין הנפגע את נזקו או שמא יכול היה להקטינו ונמנע מלעשות כן, הרי נטל ההוכחה בעניין זה מונח על צווארו של המפר."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הקטנת הנזק (סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות))