פיצויים מוסכמים (סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"15. פיצויים מוסכמים
(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן: פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית-המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.
(ב) הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה.
(ג) לעניין סימן זה, סכומים שהמפר שילם לנפגע לפני הפרת החוזה והצדדים הסכימו מראש על חילוטם לטובת הנפגע, דינם כדין פיצויים מוסכמים."

פיצויים קבועים מראש הנתבעים לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות), גם הם פיצויים בשל נזקים שנגרמו לתובע. זאת אנו למדים מסעיף 10 לחוק הקובע כי "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
ומסעיף 15(א) המשלים את סעיף 10 והקובע כי "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק...".

ובסעיף 15(ב) הקובע כי "הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14...".

ללמדך: הזכות היא בידי הצד הנפגע - להוכיח את שיעור הפיצויים או לתבוע את המוסכם. גם אלו וגם אלו הם פיצויים בעד נזק שנגרם לנפגע, אלא שבמקרה הראשון - עליו להוכיח את שיעור הנזק. ואילו במקרה השני - הצדדים סיכמו מראש מה יהיה שיעור הנזק, שיראו אותו כאילו הוכיח אותו הנפגע {ע"א 795/86 לודאית חברה לבניין בע"מ נ' השקעות שירליב, פ"ד מא(3), 645 (1987)}.

סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות) מאפשר לצדדים לחוזה לקבוע, כי תנאי שיקויים יטיל חיוב של פיצויים המוסכמים על הצדדים, ללא הוכחת נזק.

אולם החוק מגביל את הסכמת הצדדים לגבי הפיצוי המוסכם בהסמיכו את בית-המשפט להפחית את שיעור הפיצוי אם הגיעו למסקנה שגובה הפיצוי נקבע ללא יחס סביר לגובה הנזק האפשרי שנצפה בעת חתימה החוזה.

בדרך-כלל לשון סעיף הפיצויים המוסכמים קובעת כי במקרה של איחור בתשלום החוב יהא על המפר לשלם סכום פלוני עבור כל יחידת זמן שבה נמשך האיחור, אולם כאשר בחוזה סעיף על פיו איחור בתשלום החוב יגרור חובת תשלום גדולה יותר, או שאיחור במסירת התשלום יגרור החזרת הנכס, אזי עולה השאלה האם בפיצויים מוסכמים עסקינן, כאשר המשמעות היא הצורך בהוכחת הנזק.

במקרים גבוליים אלו יבחן בית-המשפט את כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מניסוח כלל החוזה.

הסכמה על שיעור הפיצויים צריכה להיות בטרם אירעה ההפרה, אם כי אינה חייבת להיות חלק מההסכם המקורי, ובלבד שבעת ההסכמה יהיה יחס סביר בין הנזק הצפוי מההפרה לפיצוי המוסכם.

השאלה האם הייתה הסכמה בין הצדדים או לא, תיבחן על-פי כללי פרשנות החוזה הרגילים וכוונת הצדדים תיבדק לאור השאלה האם ההפרה שארעה בפועל היא כזו המחייבת פסיקת פיצויים מוסכמים.

כך לדוגמה יבחן בית-המשפט האם לפסוק את הפיצויים המוסכמים על הפרה כוללת בלבד או גם הפרה חלקית של התנאי המוסכם {ב- ע"א 170/60 קופלזון נ' ארגון העצמאיים, פ"ד יד 2241 (1960) קבע בית-המשפט כי העברת חלק מסחורה אינה מזכה בפיצויים המוסכמים כיוון שהתנאי חל רק אם הייתה הפרה כוללת של התנאי ולא הועברה כל הסחורה כולה}, לעומת זאת נקבע כי אי-תשלום במועד אחד מתוך מספר מועדי תשלום, אכן מהווה הפרה יסודית ומזכים את הצד לחוזה בפיצוי המוסכם.

בדיקת כוונת הצדדים תיבחן גם ביחס לשאלה, האם הצדדים התכוונו שתשלום הפיצוי יהיה נומינאלי או לאחר שיערוך {ראה ב- ע"א 532/83 סיני השקעות נ' פישל, פ"ד מ(4), 329 (1986). שיערוך יקבע על-ידי בית-המשפט אם עולה מנוסח החוזה כי הצדדים התכוונו לשערך את סכום הפיצוי המוסכם. בהיעדר כוונת שיערוך העולה מן החוזה נקבע כי הפיצויים יקבעו בערכם הנומינאלי ויוצמדו מן היום שבו שומה היה על המפר לשלמם לנפגע - כלומר מיום ההפרה}.

פיצוי מוסכם הינו סכום שהוסכם עליו בהתקיים תנאים מסויימים, יתרונה של הסכמה זו הוא שאין צורך להוכיח נזק, הוכחה מעין זו מלווה בהבאת ראיות שלעיתים קשה להביאן, ויש אי-בהירות לגבי קבלתן בבית-המשפט, בעיקר לגבי חובת הקטנת הנזק, ועלותה, המחושבת אף היא על-ידי בית-המשפט.

ב- ב- ע"א 4481/90 {אהרון ישראל נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה, פ"ד מז(3), 427
(1993)} קבע כב' השופט מ' חשין כי כאשר הצדדים קבעו בחוזה ביניהם הוראה לפיצויים מוסכמים, הם זכאים לאותו שיעור פיצויים "ללא הוכחת נזק".

מעבר להסכמה על סכום הפיצוי מסכימים הצדדים מהו הנזק שיזכה את הצד שנפגע בסכום המוסכם.

מבחינה זו הסכמה על סוג פיצויים זה, מונעת מהמפר לטעון לטובתו כי כלל לא נגרם נזק { ע"א 795/86 לודאית חברה לבניין בע"מ נ' השקעות שירליב, פ"ד מא(3), 645 (1987)}:

מבחינה זו לא חלה על הנפגע החובה להקטנת הנזק, ולשיעור הנזק, לחומרתו או לאי-התקיימותו, אין נפקות כאשר קובע בית-המשפט האם מגיעים הפיצויים המוסכמים הנדרשים.

הפיצויים המוסכמים יכולים להיות קטנים או גדולים במידה ניכרת מהנזק הממשי שנגרם לנפגע.

גם כאשר נעשה ניסיון להוכחת הנזק שנכשל אינו עילה להפסד הפיצויים המוסכמים {סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות) על פיו "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו- 13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". אינו מונה בין הסעיפים המנויים בסעיף את סעיף 15}:

העובדה שאין צורך להוכיח נזק על-מנת לקבל את תשלומי הפיצויים המוסכמים, הביאה את בית-המשפט לקבוע כי אף אם לא התרחש כל נזק כתוצאה מהתקיימות התנאי עליו הוסכם, עדיין יחוייב המפר בתשלום הפיצויים המוסכמים בין אם המדובר בחיוב כספי ובין אם המדובר בנכס.

השאלה הנשאלת היא האם הפיצוי המוסכם נקבע תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו שארעה בפועל, אף אם בפועל לא נגרם כלל נזק.

הפחתת פיצויים מוסכמים על-ידי בית-המשפט תחול מתוך בחינה בדיעבד של כוונת הצדדים לחוזה, תוך בחינת סבירותו של הפיצוי שנקבע ללא קשר לנזק שקרה בפועל. סמכות בית-המשפט מעניקה לחוזה תוקף אף אם סכום הפיצוי לא היה סביר וסכום פיצוי שאינו ראלי משום כך אינו עילה לביטולו של החוזה {ב- ע"א 717/78 שרף את אבנרי נ' פיבוביץ, פ"ד לד(1), 410 (1979), קבע בית-המשפט כי טענת המפר כי לא נגרם כל נזק לצד השני הינה "טענת סרק"}.

בית-המשפט מוסמך לפסוק פיצוי ללא כל הוכחת נזק, כאשר ניתן היה לדעתו, לצפות את הנזק כנובע מההפרה בעת כריתת החוזה. קרי, המדובר בנזק משוער על-פי כוונת הצדדים בעת חתימת החוזה.

הטעם לסמכות בית-המשפט להפחתת הפיצוי המוסכם הינו כפול, מחד, דאג המחוקק לצדדים ומניעת כפיית חיובים שונים על הצדדים רק על-מנת שהצד המפר לא יצטרך לשלם את הפיצוי המוסכם, אף אם קיום החוזה אינו כדאי או משתלם.

מאידך, ניתן לומר שסמכות הפחתת הפיצוי נועדה למנוע חיוב צד לחוזה שחתם על החוזה מתוך אי-אכפתיות או מקח טעות.

בכל מקרה סמכותו של בית-המשפט נוגעת אך להפחתת הפיצוי המוסכם ולא לביטולו כליל, ומבחינה זו מהווה בית-המשפט כמפקח על הצדדים לחוזה בדיעבד שלא יקבעו בחוזה תנאים קשים מדי שחופש הרצון שלהם נתון בספק.

כאשר הנזק שהוכח היה נמוך מגובה הפיצויים שנפסקו, נכון יהיה שבית-המשפט יפסוק את הסכום הגבוה יותר המוסכם בחוזה, זאת משום שלקבלת הפיצוי המוסכם אין מלכתחילה צורך בהוכחת הנזק.

חובת הטענה שאין יחס סביר בין הפיצויים שנקבעו לנזק, על-מנת שיופחתו הפיצויים חלה על הנתבע, ואין זו טענה שיכול בית-המשפט להעלות מיוזמתו, ואין די בטענה סתמית אלא יש צורך להעלותה באופן מפורש ואף להוכיחה.

באופן דומה, כאשר יטען הטוען לחוסר סבירות גובה הפיצוי, אין הוא יכול לטעון כי על-פי תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי {ע"א 169/75 דוידסקו נ' שפר, פ"ד ל(1), 507 (1975)} על פיה:

"אין צורך בהכחשה לעניין שיעור דמי הנזק, ולעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת זולת אם הודו בו במפורש, בין אם הוגש כתב הגנה או כתב תשובה שכנגד ובין אם לאו."

הגדרת סעיף 15(א) "היעדר כל יחס סביר" מעידה על-כך כי כל עוד היחס הוא סביר אפילו באופן דחוק, הסכמת הצדדים תגבר.

בית-המשפט יתערב רק כאשר היחס בין הנזק הצפוי לגובה הפיצוי המוסכם אינו סביר כלל {ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבניין ופיתוח בע"מ, פ"ד לב(3), 682, 686 (1978)}:

מה יהיה גובה הפחתת הפיצויים, נראה כי על-פי שיקולי הצדק על בית-המשפט לפסוק את גובה הפיצויים המופחתים כגובה הנזק שנגרם בפועל, במקרים בהם הוכח הנזק, ובמקרים בהם לא הוכח כלל הנזק, בגובה נזק סביר, כמובן שלאחר עריכת שומה שתעריך את גובה הנזק הסביר, ולא באופן שרירותי.

בשלב הראשון יש לקבוע אם בפועל התכוונו הצדדים לחוזה שהסכום שנקבע כפיצויים ישולם עקב ההפרה הקונקרטית, ובשלב שני יש לבדוק באמת-מידה אובייקטיבית האם הסכום שנקבע הינו "ללא כל יחס סביר" לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מן ההפרה.

הצפיות הסבירה מיוחסת לשני הצדדים לחוזה, כך שאם שני הצדדים התעלמו מסיכונים סבירים יתערב בית-המשפט בקביעת גובה הפיצויים שנקבעו.

כך גם כאשר רק צד אחד יכול להיות המפר יעלה חשד באשר לסבירות גובה הפיצוי המוסכם וכנותו.

המועד לבחינת הסבירות הוא מועד כריתת החוזה, ועל-כן לכאורה בחינת הסבירות אינה תלויה בנזק שהתהווה בפועל עקב ההפרה.

פרופ' שלו מונה בספרה (עמ' 594-597) שיקולים אחדים שיש להביאם בחשבון בבחינת השאלה היש מקום להפחתת הפיצויים:

א. הפחתה ולא ביטול - הסמכות אינה לבטל את תניית הפיצויים המוסכמים, אלא רק להפחית את הסכום הקבוע בה;
ב. גבול ההפחתה - ההפחתה תיעשה תוך שמירה על יחס סביר בין הפיצוי לבין הנזק שהיה ניתן לצפות כתוצאה מהפרת החוזה בשעת כריתתו;
ג. חומרת ההפרה - שיעור הנזק הצפוי, ושיעור הפיצוי המוסכם, בגין הפרה יסודית, גדול מאשר בגין הפרה קלה;
ד. התמורה החוזית - היחס הרלבנטי הנבחן על-ידי בית-המשפט הוא בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי;
ה. שיעור ההפחתה - בין היתר, יש לבחון את סוג העסקה הנדונה, את תנאי החוזה המבטא אותה, ואת ההפרה;
ו. תניה גורפת הקובעת פיצוי אחיד ושווה בגין כל הפרה של החוזה או בגין כל הפרה של אחת מן ההתחייבויות הכלולות בה, היא לכאורה בלתי-סבירה;
ז. טיעון והוכחה - על המבקש להסתמך על תניית פיצויים מוסכמים, לטעון את שיעור דמי הנזק המוסכמים ולהסתמך על ההסכמה החוזית;
ח. יש מקום לשיערוך.

סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות) מטיל הגבלה על חופש החוזים בנוסף לסמכותו של בית-המשפט להפחית את גובה הפיצויים.

על-פי הוראת הסעיף, גם צד לחוזה בעצמו אינו כפוף לתקרת הפיצויים המוסכמים ובאפשרותו לתבוע מהמפר פיצויים נוספים על הנזק שנגרם לו בפועל ובנוסף לפיצוי המוסכם מבחינה זו הוראת סעיף 15(ב) מערערת את יציבות החוזה ופוגעת בוודאותו.

על-פי הסעיף, פיצויים מוסכמים אינם יכולים להיפסק בנוסף לפיצויים על-פי סעיף 10, 11 ו- 13 לחוק החוזים (תרופות) אלא במקומם.

כך גם ייתכן כי יפסקו פיצויים מוסכמים במקום סעד האכיפה (בשעה שסעד האכיפה אינו אפשרי) או סעד הביטול.

ניתן לומר כי חוק החוזים (תרופות) מאפשר לתובע לתבוע את הפיצוי המוסכם ולחילופין את הפיצוי הממשי שאותו הוא מבקש להוכיח, כך שאם קרה נזק שניתן להוכיחו יקבל התובע פיצויים על-פי שיעור הנזק, אולם אם לא הוכח הנזק, עדיין באפשרותו לתבוע את הפיצויים המוסכמים.

לעיתים הפיצוי המוסכם נפסק כסעד יחידי ולא כנלווה לסעד אחר, מקרים אלו הם בעיקר המקרים של איחור בתשלומים.

כאשר הצדדים מסכימים שתשלומים שאחד מהצדדים שילם לשני, יחולטו לטובת המקבל במקרה של הפרת חוזה על-ידי המשלם, הרי שלפי הוראת סעיף 15(ג) לחוק החוזים (תרופות) ניתן לראות בסכומים אלו פיצוי מוסכם.

הוראת החילוט היא אחת החריגים לזכות ההשבה שעומדת לצדדים במקרה של ביטול החוזה.

חילוט הסכום בהסכמת הצדדים מונעת מהצד המפר להעלות את הטענה לחוסר יחס בין הנזק לבין גובה הפיצוי וכתוצאה לבקש מבית-המשפט להפחית את גובה תשלום הפיצויים המוסכמים.

המחלט את סכומי הכסף ששולמו לו, ייראה כמי שבחר בפיצויים מוסכמים ואזי לא יהיה זכאי לפיצויים אחרים במקומם, אך אין הוא חייב להסתפק בחילוט וזכאי הוא לתבוע פיצוי עבור נזקיו הממשיים.

כך גם המפר רשאי שלא להסכים לחילוט במלואו ולבקש מבית-המשפט הפחתת הסכום בשל היעדר יחס סביר כאמור.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פיצויים מוסכמים (סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות))