botox
הספריה המשפטית
דיני חוזים (דיני הממונות בישראל) - דין, הלכה ופרשנות

הפרקים שבספר:

טעות (סעיף 14 לחוק החוזים)

סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"14. טעות
(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על-כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על-כך, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית-המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לעניין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה."

סעיף 14 לחוק החוזים מבחין בין טעות יסודית הידועה לצד השני {סעיף 14(א) לחוק החוזים} לבין טעות יסודית שאיננה ידועה לצד השני {סעיף 14(ב) לחוק החוזים}.
כלומר, במקרה והטעות ידועה לצד השני, יכול ורשאי הצד הטועה לבטל את החוזה כאמור בסעיף 14(א) לחוק החוזים. לעומת זאת, במקרה של טעות שאיננה ידועה לצד השני, נראה כי כוח ביטול החוזה, נתונה בידי בית-המשפט ובתנאי שראה שמן הצדק לעשות זאת.

ההבדל בין סעיף 14(א) ל- 14(ב) לחוק החוזים הוא בכך, שהתובע, המצליח להוכיח את המרכיבים של סעיף 14(א) לחוק החוזים, רשאי, על-פי רצונו, להביא לביטולו של החוזה, בו-בזמן שהתובע, אשר עולה בידו לספק את האלמנטים של סעיף 14(ב) לחוק החוזים בלבד, הרי הצלחת בקשתו לבטל את החוזה תלויה בהפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט, אשר חייב להשתכנע, כי מן הצדק לעשות כן.

הסיבה להבדל זה נעוצה בכך, שבמקרה של החלת סעיף 14(א) לחוק החוזים עולה מהראיות, כי "הצד השני ידע על-כך או היה עליו לדעת על-כך" ואילו סעיף 14(ב) לחוק החוזים חל כאשר "הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על-כך".

על הטוען לביטול החוזה בגין טעות להראות הן כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות הנבחנת על-פי מבחן סובייקטיבי והן כי טעותו היא יסודית בעיני האדם הסביר, על-פי המבחן האובייקטיבי {ע"א 7024/97 נסים עדיקה נ' אהוד תמיר, פ"ד נד(5), 826 (2000)}.

סעיף 14(א) לחוק החוזים קובע כי מקום בו הצד השני לחוזה ידע על הטעות ועל יסודיותה ומדובר בטעות יסודית, מוקנית לצד הטועה הזכות לבטל את החוזה באופן אוטונומי, ללא צורך לפנות לבית-המשפט {ע"א 7168/03 שלמה חבר נ' עורך-דין צוריאל לביא, תק-על 2005(3), 3910 (2005); ת"א (יר') 6162/04 ליובוב קוזוקין ואח' נ' עורך-דין גד ויסקינד ואח', תק-מח 2007(3), 7735 (2007)}.

טעות הנה "מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות" {ג' שלו דיני החוזים (מהדורה שנייה, ירושלים, התשנ"ה), 277}. כמו-כן, ניתן להגדיר טעות גם כ"פער בין דימויה של המציאות לבין המציאות כפי שהיא" {ד' פרידמן, נ' כהן חוזים, כרך ב' (התשנ"ג-1992), 668}.

אשר להוכחת טענת טעות והטעיה על-פי חוק החוזים קבע בית-המשפט כי "מכנה משותף יש לטעות והטעיה בנקודת המוצא: אין מקום לדבר על טעות או הטעיה, אלא אם אדם התקשר בחוזה עקב טעות. משמע חוק החוזים מציב תנאי כפול: ראשית, שהייתה טעות, שנית, שהטעות גרמה להתקשרות החוזה" {ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3), 441 (1995); עב' (ת"א-יפו) 1631/01 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ נ' עראבה מועצה מקומית, תק-עב 2005(3), 7372 (2005)}.

סעיף 14(א) לחוק החוזים קובע 4 תנאים מצטברים על-מנת שצד לחוזה יוכל לבטל חוזה. ואלה הם:

האחד, על צד לחוזה, להוכיח קיומה של טעות;

השני, על צד לחוזה, להוכיח קשר סיבתי בין הטעות ובין ההתקשרות בחוזה;

השלישי, על צד לחוזה, להוכיח יסודיות הטעות. כלומר, שניתן להניח שלולא הטעות הצד המבקש את הביטול לא היה מתקשר בחוזה {ת"א (ת"א-יפו) 28435/04 ארנון גולד הפקות בע"מ ואח' נ' מלקוס לילה, תק-של 2007(2), 10100 (2007)};

הרביעי, על צד לחוזה, להוכיח את ידיעת הצד השני, בפועל או בכוח, על הטעות ועל יסודיותה של הטעות.

{ראה: ת"א (ת"א-יפו) 53641/04 פרץ דבורה נ' בנק אוצר החייל, תק-של 2005(4), 12039 (2005); תמ"ש (ת"א-יפו) 20285/01 א. מ. ואח' נ' א. א., תק-מש 2008(1), 140 (2008); ת"א (חי') 26975/99 עזבון המנוח בוטרוס אליאס שאהין, ז"ל ואח' נ' מיכאל שוכרי תומא, תק-מח 2006(1), 5753 (2006); ת"א (ת"א-יפו) 31651/04 אבי ארליך נ' נכסי גורי ג'ני ועילית אגסי בע"מ ואח', תק-של 2006(3), 26296 (2006)}

סעיף 14(ב) לחוק החוזים קובע כי אם הצד השני לא ידע על הטעות ולא היה עליו לדעת, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן. בית-המשפט רשאי לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני, עקב כריתת החוזה.

סעיף 14(ב) לחוק החוזים איננו קובע משטר אוטומטי של ביטול חוזים, שיסודם בטעות חד-צדדית. למעשה, צד איננו זכאי אף ליתן הודעת ביטול לחברו, מבלי שפנה לבית-המשפט, בעתירה להורות על ביטול החוזה. בית-המשפט לא יבטל חוזה, שנכרת עקב טעות חד-צדדית ללא הפעלת שיקול-דעת, תוך בחינת האינטרסים הנוגדים של הצדדים והפעלת שיקולים של עשיית צדק ביניהם.

סעיף 14(ב) לחוק החוזים מונה 3 תנאים מצטברים שעל התובע להוכיח, ואלה הם: האחד, קיומה של טעות שאלמלא קיומה לא הייתה התקשרות בחוזה; השני, הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות; השלישי, שיקולי-צדק.

על מבקש הביטול לפנות לבית-המשפט תוך זמן סביר מעת שעמד על הטעות היוצרת את עילת ביטול.

שיקול חשוב בביטול חוזה מחמת טעות נעוץ בשאלה של עיתוי הביטול. מקום בו יש למתקשר עילת ביטול, עליו להפעילה בתוך זמן סביר. גם בעניין סעיף 14(ב) לחוק החוזים, על המבקש לפנות לבית-המשפט תוך זמן סביר מאז עמד על הטעות היוצרת עילת ביטול {ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור, פ"ד מא(1), 494 (1987); ת"א (ראשל"צ) 2084/02 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' יצחקי יוסף, תק-של 2004(4), 14474 (2004); ת"א (חי') 6315/01 רבקין מאיר נ' לפידות תמר ומאיר ואח', תק-של 2007(1), 3470 (2007)}.

סעיף 14(ג) לחוק החוזים קובע כי אם ניתן לתקן את הטעות והצד השני הודיע שהוא מוכן לעשות כן, לפני שבוטל החוזה, אזי, טעות איננה עילה לביטול החוזה {ה"פ (ת"א-יפו) 1249/07 שאול מני נ' כרמל שאמה, עורך-דין, תק-מח 2008(2), 13119 (2008)}.

נעיר כי "לא כל טעות יסודית ניתנת לתיקון. נוסף על תנאי היסודיות, מציב סעיף 14(ג) תנאי לאפשרות להביא לידי תיאום את שתי המערכות שיצרה הטעות: המערכת החזויה בטעות והמערכת הריאלית. ייתכנו מקרים שבהם תיאום זה יהיה בלתי-אפשרי, למשל: כאשר טעות הקונה נגעת לנשוא חוזה המכר, ונשוא החוזה אינו ביד המוכר. על מקרים כאלה לא תחול אפשרות התיקון" {ג' שלו דיני החוזים (מהדורה שנייה, ירושלים, התשנ"ה), 206}.

בנוסף, "תנאי נוסף לתיקון הטעות הוא, שהצד השני (שאינו טועה) יודיע בטרם בוטל החוזה, שהוא מוכן לקיים את החוזה בתיקון הטעות. הודעת התיקון פועלה מעת הינתנה. הצד הלא טועה צריך להודיע שהוא מוכן לקיים את החוזה בתיקון הטעות, ולפי סעיף 60(א) לחוק תינתן ההודעה 'בדרך המקובלת בנסיבות העניין'." {ג' שלו, דיני החוזים, שם, 206}.

את הוראת סעיף 14(ג) לחוק החוזים יש להפעיל בכפיפות לעיקרון תום-הלב הן מן הצד הטועה והן מן הצד שלא טעה.

בשאלת פרשנותו של המונח "טעות בכדאיות העסקה" קיימות אסכולות שונות. לדעת ד' פרידמן, טעות בכדאיות העסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי, על-פי הנסיבות, לייחס לאותו צד נטילת סיכון כזו. אם צד נטל על עצמו סיכון מסויים, אזי אין הוא יכול להתנער ממנו אחר-כך {ד' פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד (תשמ"ט), 459}.

הלכה היא, כי כאשר עסקינן בטענה של ביטול חוזה עקב טעות בתי-המשפט נוקטים בגישה של התערבות מצומצמת בחופש החוזים {ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1), 231 (1977)} וכי מקום בו התבדתה אמונתו של צד לעסקה ואפילו המדובר באמונה שהינה ביסוד העסקה, המדובר בטעות בכדאיות העסקה אשר איננה מזכה את הטועה לבטל את החוזה או לבקש מבית-המשפט את ביטולו בטענת טעות.

כאשר הצדדים נוטלים על עצמם סיכון בהערכת גודל הממכר, שטח הממכר או משקל הממכר וכיוצא בזה, אין לדבר על טעות בעובדה, אלא, על טעות בכדאיות כאמור בסעיף 14(ד) לחוק החוזים, וכידוע טעות בכדאיות איננה מהווה טעות. כפי שנראה להלן, פסיקת בתי-המשפט אימצה את מבחן הסיכון שהוצע בשעתו על-ידי ד' פרידמן {ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש, פ"ד נא(1), 577 (1997); בש"א (חי') 18350/07 מטאנס ג'מאל סלים ואח' נ' עזבון המנוח חנא בולוס ז"ל ואח', תק-מח 2008(4), 262 (2008)}.

טעות בכדאיות העסקה היא טעות, המתייחסת לערך העסקה או לשוויה המסחרי או הכלכלי, ויש לשים-לב לכך, שעל-פי נוסחו מוציא החוק מגדר טעות, לא את הטעות בכדאיות העסקה, כי אם את הטעות בכדאיות העסקה גרידא. כלומר, אם הטעות בכדאיות נובעת מטעות בהנחות אחרות הקשורות לעסקה או המצטרפות אליה, ניתן להעלותה כעילה לביטול החוזה {ע"א 488/83 בן ציון צנעני נ' מאיר אגמון, פ"ד לח(4), 141 (1984); ראה גם ג' שלו "פגמים בכריתת חוזה – חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, התשמ"א), 56; פרופ' ג' טדסקי "טעות בכדאיות העסקה" משפטים יב (התשמ"ב-מ"ג), 329}.

ב- ע"א 2444/90 {אברהם ארואסטי נ' שושנה קאשי, פ"ד מח(2), 513 (1994)} אימץ בית-המשפט את פרשנותו של ד' פרידמן, תוך שימת דגש על הסיכון שנטל על עצמו הצד לחוזה.

מן המפורסמות הוא, כי אי-כדאיות של עסקה איננה מהווה עילה לאי-קיומה ולהפרתה, בהתאם לסעיף 14(ד) לחוק החוזים {ת"א (ת"א-יפו) 13744/04 רובין ריד העתקות וצילומי מסמכים בע"מ נ' שמן משה, תק-של 2004(4) 25962 (2004)}.

לדעת פרופ' ג' טדסקי התבדות אמונה או ציפיה שהייתה ביסוד עסקה היא טעות בכדאיות העסקה { "טעות בכדאיות העסקה" משפטים יב (תשמ"ב), 329, 332}. בהקשר לטעות בכדאיות העסקה כותבת ג' שלו בספרה {דיני החוזים (מהדורה שנייה, ירושלים, התשנ"ה), 204} כי "מתקשר שהתאכזב משום שציפייתו מתוצאות העסקה לא התגשמה, לא יכול לבטל את החוזה או לבקש מבית-המשפט את ביטולו בטענת טעות".

ההלכה הנוהגת כאשר מדובר במוצר שנרכש "AS IS" היא כי הרוכש נוטל על עצמו סיכון מסויים וזאת בתמורה לכך שישלם מחיר זול ואטרקטיבי מהרגיל. לפיכך, פסקו בתי-המשפט כי פגמים שמתגלים במוצר שנרכש כפי שהוא "AS IS" ייחשבו בדרך-כלל כטעות בכדאיות העסקה, שאיננה מהווה "טעות" כהגדרתה בחוק החוזים {ת"א (ת"א) 575/95 שטרית שמעון נ' ובר שלמה, תק-מח 2005(2), 4183 (2005)}.

הסכמי פשרה נועדו לשים קץ למחלוקות בין הצדדים. הסכמי פשרה הם תוצר של מפגש רצונות הצדדים לאחר שקילת הסיכונים על-ידי כל אחד מהצדדים. עם-זאת, הסכמי פשרה אינם חסינים בפני ביטולם ודיני הטעות חלים גם עליהם. ב- ע"א 719/89 {מחצבות חיפה בע"מ נ' חנ-רון בע"מ, פ"ד מו(3), 305 (1992)} נקבע כי יהיה מוצדק להפעיל את אחד המכשירים להתערבות בית-המשפט בחלוקת הסיכונים בין הצדדים, רק מקום בו התמוטט המערך החוזי.

ניתן לבטל הסכמי פשרה במקרים בהם התגלו עובדות חריגות כבדות משקל או כאשר צד להסכם לא נטל על עצמו סיכון מסויים. "הלכה היא כי פסק-דין שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי-צדק" {ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס ואח', פ"ד נא(1), 577 (1997); רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה, פ"ד נה(5), 592 (2001)}.