סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• כריתת חוזה - כיצד (סעיף 1 לחוק החוזים)
• הצעה (סעיף 2 לחוק החוזים)
• חזרה מן ההצעה (סעיף 3 לחוק החוזים)
• פקיעת ההצעה (סעיף 4 לחוק החוזים)
• קיבול (סעיף 5 לחוק החוזים)
• קיבול דרך התנהגות (סעיף 6 לחוק החוזים)
• חזקת קיבול (סעיף 7 לחוק החוזים)
• מועד הקיבול (סעיף 8 לחוק החוזים)
• קיבול לאחר פקיעה (סעיף 9 לחוק החוזים)
• חזרה מן הקיבול (סעיף 10 לחוק החוזים)
• קיבול תוך שינוי (סעיף 11 לחוק החוזים)
• תום-לב במשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים)
• חוזה למראית עין (סעיף 13 לחוק החוזים)
• טעות (סעיף 14 לחוק החוזים)
• הטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים)
• טעות סופר (סעיף 16 לחוק החוזים)
• כפיה (סעיף 17 לחוק החוזים)
• עושק (סעיף 18 לחוק החוזים)
• ביטול חלקי (סעיף 19 לחוק החוזים)
• דרך הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים)
• השבה לאחר ביטול (סעיף 21 לחוק החוזים)
• שמירת תרופות (סעיף 22 לחוק החוזים)
• צורת חוזה (סעיף 23 לחוק החוזים)
• תוכנו של חוזה (סעיף 24 לחוק החוזים)
• פירוש של חוזה (סעיף 25 לחוק החוזים)
• השלמת פרטים (סעיף 26 לחוק החוזים)
• חוזה על תנאי (סעיף 27 לחוק החוזים)
• סיכול תנאי (סעיף 28 לחוק החוזים)
• בטלות החוזה או ההתנאה (סעיף 29 לחוק)
• חוזה פסול ותחולת הוראות (סעיפים 30 ו- 31 לחוק החוזים)
• חוזה של משחק, הגרלה או הימור (סעיף 32 לחוק החוזים)
• חוזה למתן ציונים (סעיף 33 לחוק החוזים)
• הקניית הזכות (סעיף 34 לחוק החוזים)
• דחיית הזכות (סעיף 35 לחוק החוזים)
• ביטול הזכות (סעיף 36 לחוק החוזים)
• טענות נגד המוטב (סעיף 37 לחוק החוזים)
• שמירת זכותו של הנושה (סעיף 38 לחוק החוזים)
• קיום בתום-לב (סעיף 39 לחוק החוזים)
• קיום - בידי מי (סעיף 40 לחוק החוזים)
• מועד הקיום (סעיף 41 לחוק החוזים)
• קיום מוקדם (סעיף 42 לחוק החוזים)
• דחיית קיום (סעיף 43 לחוק)
• מקום הקיום (סעיף 44 לחוק החוזים)
• קיום בבינונית (סעיף 45 לחוק החוזים)
• קיום בסכום ראוי (סעיף 46 לחוק החוזים)
• קיום במטבע ישראלי (סעיף 47 לחוק החוזים)
• קיום על תנאי (סעיף 48 לחוק החוזים)
• זקיפת תשלומים בחיוב אחד (סעיף 49 לחוק החוזים)
• זקיפת תשלומים בחיובים אחדים (סעיף 50 לחוק החוזים)
• בחירה בין חיובים חלופים (סעיף 51 לחוק החוזים)
• תחליף קיום (סעיף 52 לחוק החוזים)
• קיזוז (סעיף 53 לחוק החוזים)
• ריבוי חייבים (סעיף 54 לחוק החוזים)
• חיוב יחד ולחוד (סעיף 55 לחוק החוזים)
• נטל החיוב בין החייבים (סעיף 56 לחוק החוזים)
• סייג לזכות החזרה (סעיף 57 לחוק החוזים)
• העברת בטוחות (סעיף 58 לחוק החוזים)
• ריבוי נושים (סעיף 59 לחוק החוזים)
• דרך ומועד למסירת הודעה (סעיף 60 לחוק החוזים)
• תחולה (סעיף 61 לחוק החוזים)
• הגדרות (סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה))
• תרופות הנפגע (סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות))
• הזכות לאכיפה (סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות))
• תנאים לאכיפה (סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות))
• אכיפה בעסקה טעונת רישום (סעיף 5 לחוק החוזים (תרופות))
• הפרה יסודית (סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות))
• תרופות (סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות))
• דרך הביטול (סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות))
• השבה לאחר הביטול (סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות))
• הזכות לפיצויים (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות))
• פיצויים ללא הוכחת נזק (סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות))
• שמירת זכות (סעיף 12 לחוק החוזים (תרופות))
• פיצויים בעד נזק שאינו של ממון (סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות))
• הקטנת הנזק (סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות))
• פיצויים מוסכמים (סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות))
• פיצויים וביטוח (סעיף 16 לחוק החוזים (תרופות))
• הפרה צפויה - מהי? (סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות))
• פטור בשל אונס או סיכול חוזה (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות))
• זכות עיכבון (סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות))
• קיזוז (סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות))
• הוראות בדבר מתן הודעה (סעיף 21 לחוק החוזים (תרופות))
• שמירת דינים (סעיף 22 לחוק החוזים (תרופות))
• ביטול ועצמאות החוק (סעיפים 23 ו- 24 לחוק החוזים (תרופות)
• תחולה והוראות מעבר (סעיף 25 לחוק החוזים (תרופות))

צורת חוזה (סעיף 23 לחוק החוזים)

סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"23. צורת חוזה
חוזה יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על-פי חוק או הסכם בין הצדדים."

אין כל מניעה כי חוזה ייעשה בעל-פה, אלא אם דין ספציפי דורש כתב, וגם חוזה בעל-פה הוא תוצאה של הצעה וקיבול, אלא שאלה נעשו בדיבור. אין הדבר פוטר את בית-המשפט מלבחון את הנסיבות האופפות את ההתקשרות בין הצדדים, לרבות הקושי הראייתי הנובע מהיעדר מסמך בכתב, המשקף את התנאים המוסכמים, ולנסות לאתר את אשר הוסכם בין בעלי הדין.

בהיעדרו של מסמך בכתב עשויה הוכחתו של חוזה בעל-פה לעורר קשיים {ת"א (פ"ת) 2740-08 טשומה ביילין נ' אקווה אדיסו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}. לעניין זה, נעיר גם כי הנטל להוכחת קיומו של חוזה ותנאיו, רובץ לפתחו של הטוען להם {ראה למשל ת"א (ת"א) 1941-04 אילן טריגר נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); תמ"ש (ראשל"צ) 42290/09 ד.י. נ' ו.נ., פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

כלומר, על-מנת לגבש את עילת הפרת חוזה, על התובע להרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו ולהניח יסודות לתימוכין בטענתו ביחס לתוכנו של הסכם כזה. הסכמה בעל-פה חייבת להיות מוכחת בראיות מספיקות {ת"א (יר') 4206/02 אי. איי. אם טכנולוגיות מחשוב בע"מ נ' עו"ד דורון לנגה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}. אם היא מוכחת כך, אין כל חשש לאי-וודאות {ע"א 815/81 כליפא נ' שאול, פ"ד לו(3), 78 (1982); ת"א (קריות) 289-06 אפעל תיקונים בע"מ נ' קווליטופ בע"מ, פורסםבאתר האינטרנט נבו (2011)}.

ניתן לכרות הסכם בעל-פה בהקשר לשיתוף פעולה עתידי. סעיף 23 לחוק החוזים קובע שחוזה יכול שיהיה בעל-פה, בכתב או בכל צורה אחרת. יחד-עם-זאת, כאשר מדובר בחוזה בעל-פה עשויים להתעורר, מטבע הדברים, קשיים ראייתיים להוכחת קיומו של ההסכם {ת"א (חי') 18898-09-09 קבוצת פיוז'ן השקעות בע"מ נ' פלפלת שירותי הסעדה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

כל שהצדדים יכולים להסכים עליו במפורש הם יכולים להסכים עליו במשתמע. אין דרישה כי ההסכם יהא בכתב או בצורה אחרת. כל שנדרש הוא הסכמה בין הצדדים. ברם, הנטל להוכחת קיומה של התקשרות, שנעשתה בעל-פה, אינו קל, וזאת לנוכח היעדר אסמכתא בכתב לקיומה של אותה הסכמה נטענת {דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3), 573 (1996); ת"א (פ"ת) 2547-08 אוהל אירועים בע"מ נ' צחי שאקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

גבריאלה שלו (שם), בספרה, סבורה כי חוזה "בצורה אחרת" אינו דווקא חוזה שלא נעשה בעל-פה ואף לא בכתב. ייתכן שילוב של דרכי עשייה אלו. למשל, הצעה כתובה שנתקבלה בדיבור פה או הצעה בעל-פה ומכתב תגובה הכולל הודעת קיבול. "צורת אחרת" לעשיית חוזה יכולה להיות התנהגות {ראה גם תא"מ (חי') 17778-11-09 מארון פרחאת נ' יוסף סלאח, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

אין מניעה שהצדדים להסכם יגבשו הסכמה בעל-פה, ובהיעדר מסמך בכתב, תהווה הסכמה זו את החוזה שנכרת, "ודי בראיות חיצוניות שיתמכו בגרסתו של מי שטוען לקיומו של הסכם, לשם הוכחת קיומו, ובלאו הכי תוקפו המחייב" {ראה למשל ת"א (ת"א) 14827/04 רוזנצוויג נ' אבו, פורסם באתר האינטרנט נבו; ת"א (חי') 17916-06 זאהר כמאל נ' נדים כמאל ובניו בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

ביחס להסכם שכר-טרחת עורך-דין, אין כל חוק ספציפי המעלה דרישת כתב. משכך, המשמעות של היעדר כתב לעניין החיוב החוזי לשכר-הטרחה הינה בפן הראייתי ולא המהותי. בפן הראייתי היעדר הכתב לכשעצמו אינו שולל את טענת עורך-הדין בדבר הסכמה בעל-פה על שכר-הטרחה.

לתשומת-ליבנו, כי במקרה והיחסים בין הצדדים היו יחסי ידידות ואמון, כאשר בעבר כבר ייצג עורך-הדין את הנתבע-הלקוח ואת בני משפחתו, אפשרית טענת עורך-הדין כי הייתה הסכמה בעל-פה לשכר-הטרחה. באותה מידה, אפשרית גם טענת הנתבע-הלקוח כי ההסכמה, לא התייחסה לסכום שכר-טרחה כולל למשל {ת"ק (כ"ס) 30838-10-11 הרצל חלו נ' עמירם גולדברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

לנוכח ריבוי תביעות בעניין שכר-טרחה של עורכי-דין נגד לקוחותיהם הביעו בתי-המשפט דעתם כי ראוי ונחוץ שהסכם שכר-טרחת עורך-דין ייערך תמיד בכתב כדי, למנוע ויכוחים על תקפותו, תכנו והיקפו.

לא הרי ייעוץ כהרי כתיבת מכתב התראה, ניהול משא ומתן, ניהול תביעות בבתי-המשפט וכדומה. הגישה המקובלת היא כי ראוי להסכם בעניין טיפול בתיקים בבתי-משפט שיהיה בכתב, שיהיה מפורט ויכלול את היקף הטיפול, עלות ותנאים נוספים דוגמת האם הטיפול מוגבל לאותה ערכאה או שמא הוא כולל אף ערעור, גובה שכר-הטרחה, האם ישולם מראש או בתשלומים, האם יש סכום נוסף התלוי בתוצאה, מה הדין במקרה של מיעוט ישיבות או ריבוי ישיבות בבית-המשפט, מה הדין במקרה של פשרה או הפסקת הטיפול לבקשת הלקוח וכיוצא בזה.

הסכם שכר-טרחת עורך-דין, ככל חוזה אחר, יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת, כאמור בסעיף 23 לחוק החוזים, שכן פורמאלית אין חובה שבדין לערוך הסכם שכר-טרחה בכתב או בצורה מוגדרת אחרת {ת"א 6985/06 (שלום הרצ') עו"ד צחי נשר נ' ג'ואל אטלן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

יחד-עם-זאת, בתי-המשפט הכירו בכך שהסכם שכר-טרחת עורך-דין הינו חוזה מסוג מיוחד, ולא אחת העירו כי ראוי שהסכם כזה ייערך בכתב {ראה למשל ע"א (ת"א) 3379/01 בן בכור נ' עו"ד רון אורי, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

מן הראוי שעורכי-דין יקפידו על עריכת הסכמי שכר-טרחה מפורטים בכתב, גם כאשר מדובר בלקוח טוב, כדי למנוע התדיינויות ממושכות ומיותרות סביב נושא זה בבית-המשפט במקרה של מחלוקת {רע"א 4723/05 עו"ד שלמה לוי נ' יהונתן ברוש, פורסם באתר האינטרנט נבו; ת"ק (יר') 12655-07 עו"ד מורגנשטרן נ' ד"ר עודד מירז, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

בתי-המשפט גם מרבים להפנות להצעתו של פרופ' ד' פרידמן בעניין, שעיקריה הם כדלקמן:

"בעיניי ראוי לקבוע בחקיקה כלל המחייב עורך-דין לערוך הסכם בכתב עם לקוחו בדבר שכר-טרחתו. בהיעדר הוראה כזו מן הראוי להחיל את הכללים הבאים: א) אם עורך-הדין לא דאג לעריכת הסכם בעניין שכרו, ואם מדובר בנושא שקיים לגביו טווח מחירים, יש להניח לזכות הלקוח כי ציפה לכך שיחויב בשכר הנמוך ביותר האפשרי... ג) בכל מקרה יש לחייב את עורך-הדין, שלא דאג לעריכת הסכם בעניין גובה שכרו, בתשלום הוצאות המשפט בדבר שכר-הטרחה, אפילו זכה במשפט. הטעם לכך הוא ששורש ההתדיינות נעוץ בהיעדרו של הסכם בדבר שכר-הטרחה, והאחריות להיווצרותו של מצב זה רובצת על עורך-הדין שנמנע מעריכת הסכם בעניין זה" {ד' פרידמן, "שכר-טרחה ראוי לעורך-דין", המשפט ב', תשנ"ה, 105, 113-112}.

אכן, רבים ומגוונים הם הטעמים, המצדיקים עריכת הסכם שכר-טרחת עורך-דין בכתב דווקא. ראשית, הסכם שכר-טרחה מטבעו מורכב הוא, וצריך להתייחס לא רק לשאלת שיעור שכר-הטרחה ואופן תשלומו אלא גם לעניינים נוספים, לרבות שיעור שכר-הטרחה בהפסקת הייצוג ועוד. פשיטא, שעניינים כאלה קשה, אם לא בלתי-אפשרי, לסכם בבהירות ובאופן שיובן כראוי על-ידי שני הצדדים בשיחה בעל-פה;

שנית, חובותיו המקצועיות והאתיות של עורך-דין מחייבות אותו להקפיד הקפדת-יתר על שקיפות ביחסיו הכספיים עם לקוחו, ושקיפות כזו אינה מתקיימת מקום שהסכם שכר-הטרחה נעשה בעל-פה ומטבע הדברים הוא חסר ועמום;

שלישית, בכל הקשור לניסוח ועריכת הסכם שכר-הטרחה יש לעורך-הדין יתרון מובנה על פני לקוחו, בהיותו בעל המקצוע הרלוואנטי {היינו המשפטן} שבין השניים, ולפיכך מכוח חובת תום-הלב החוזית עליו לדאוג לביטוי ברור ומלא ככל האפשר של תנאי ההסכם, ביטוי שככלל יכול להיעשות רק בכתב.

העולה מן המקובץ הוא, אם-כן, כי אף שאפשר שהסכם שכר-טרחת עורך-דין ייכרת בעל-פה, אפשרות כזו אינה רצויה. לפיכך, משנמנע עורך-הדין מעריכת הסכם שכר-טרחה בכתב יש לזקוף כל עמימות או אי-בהירות בעניין הסכם שכר-הטרחה – הן באשר לעצם כריתתו והן באשר לתנאיו השונים – לחובתו של עורך-הדין, ולקבוע כי במצב של ספק ידו תהא על התחתונה {ראה גם ת"א (חי') 13125-07 עו"ד מאזן באבא נ' טלאל ארמלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

על הסכם ערבות חל חוק החוזים ובכללו סעיף 23 לחוק החוזים ובצירוף הוראת סעיף 61(א) לחוק החוזים הקובעת כי "הוראת חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון". יחד-עם-זאת, פסיקת בתי-המשפט איבחנה את הסכם הערבות מחוזה רגיל ונקבע, כי יש לנהוג בכובד ראש בעת בחינת התנאים להתקיימותו של הסכם ערבות משום מהותו כמטיל חבות על מי שלא נטלה על שכמו מלכתחילה. בית-המשפט בעמדו על מהותו של הסכם הערבות קבע כי "יחסי ערבות אינם נוצרים מהרהורי הלב של הנושה, אלא יש צורך בראיות משכנעות יותר" {ע"א 714/87 שר נ' כהן, פ"ד מג(3), 159 (1989); ת"א (ב"ש) 4347-08 אלי גזית נ' ויאלה ישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

למן חקיקתו של חוק המתווכים צריך חוזה תיווך להיעשות על פיו, ורק על פיו. כאמור, הזמנה בכתב הינה תנאי לתוקפו. משבאה לעולם הוראת סעיף 9 לחוק המתווכים, שוב לא יוכל מתווך לזכות בדמי תיווך מכוחו של חוק המתווכים במקרקעין, או מכוחו של הדין הכללי. אם לא נאמר כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? נמצאנו מסכלים את תכליתו של חוק המתווכים במקרקעין ומאפשרים למעשה מצב בו מה שהיה הוא שיהיה {ת"א (פ"ת) 2825-08 נחום נפשי נ' מאיר אזרוואל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

ב- ת"א (חי') 9329-03-09 {אבישי כהן נ' נתקה נתן אירועים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי הצדדים הסכימו, על מרבית פרטי ההתקשרות בעל-פה {מועד עריכת האירוע, מקום האירוע, עלות מנת אוכל}, בצירוף תפריט האוכל בכתב והסכמתם זו מחייבת אותם. לאור האמור, נקבע כי בין התובעים לנתבעת נכרת הסכם מחייב.