טעות סופר (סעיף 16 לחוק החוזים)

סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"16. טעות סופר
נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד-דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה."

סעיף 16 לחוק החוזים מביא להרמוניה בין החוזה שנערך בכתב לבין החוזה האמיתי בין הצדדים, הנערך בעל-פה טרם החוזה בכתב. ייתכנו מקרים בהם קיים בין הצדדים מסמך בכתב, שנערך טרם ההסכם הכתוב המבטא את ההסכם האמיתי אליו התכוונו הצדדים.

סעיף הנ"ל בא לתת מענה למקרים בהם ההסכם הכתוב מקבל ביטוי שונה מן הדברים שסוכמו בעל-פה.

סעיף זה, נותן מענה למצב בו קיים פער, המתבטא בהחסרת מילה, משפט, נספח וכיוצא בזה, בין ההסכם בכתב שנחתם בין הצדדים לבין ההסכם בעל-פה בין הצדדים {ת"א (נצ') 4044/04 עד רם – בניה ופיתוח בע"מ נ' פלד אליגן עבודות בניה בע"מ ואח', תק-של 2007(3), 12320 (2007)}.

הביטוי "טעות סופר או טעות כיוצא בה" כולל סוגים שונים ומגוונים של טעויות כגון: שגיאת כתיב, השמטת מילה, הוספת מילה מיותרת, היפוכם של מספרים, החלפת מסמך במסמך, טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מיקרית, הוספת דבר באקראי, טעות טכנית, שיהוי, שיהוי ניכר, טעות בפרשנות, החסרת נספחים לחוזה, השמטה טכנית ועוד.

ב- ע"א 424/89 {פרקש נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, פ"ד מד(4), 31 (1990)} קבע בית-המשפט כי גם צירוף נספח מוטעה להסכם וחתימה עליו נופלים לגדרו של סעיף 16 לחוק החוזים.

סעיף 16 לחוק החוזים, מאפשר תיקון חוזה בהתאם לאומד-דעתם של הצדדים. מטרתה של הוראה זו היא לתקן אי-התאמה בין ההסכמות כפי שנתגבשו על-ידי הצדדים ובין ביטויין הכתוב של הסכמות אלה, ולהתגבר על שיבושים ושגיאות שנפלו בתהליך העברת הסכמות אלה אל הכתב.

על-מנת לתקן את טעות הסופר על בעל הדין לפעול לתיקונה של הטעות {ת"א (יר') 1021/05 בתיה ל' נ' עורך-דין הדסה בן יעקב ואח', תק-של 2005(4), 2260 (2005)}.

אנו נזקקים לסעיף 16 לחוק החוזים כאשר המסמך הכתוב, בו רואים שני הצדדים את החוזה המחייב אותם, אינו תואם להסכמה האמיתית אליה הם הגיעו {ת"א (ת"א) 33960/96 שרה וינשטיין נ' מיכאל גולדנברג, תק-של 97(4), 1386 (1997)}.

סעיף 16 לחוק החוזים לא יכול להרחיב את תחומי החוזה שנחתם בין הצדדים, אלא, הוא בא לצמצמם את הפער שנוצר בין הסכמות הצדדים לבין החוזה הכתוב כאמור לעיל.

בעל דין הטוען לטעות סופר, עליו הנטל להוכיח את אי-ההתאמה בין החוזה בעל-פה (טרם ניסוחו וחתימתו של ההסכם הכתוב) לבין ההסכם הכתוב שנחתם על-ידי הצדדים.

קיימים שני תנאים שעל בעל דין להוכיח: האחד, כי הצדדים התכוונו למשמעות אחרת ממה שרשום בהסכם הכתוב והנחתם; השני, כי קיים שוני בין ההסכמה כאמור לבין ההסכמה שקיבלה ביטוי בהסכם הכתוב {ת"א (ת"א-יפו) 52996/03 סאנסי אילת מפעלי תיירות בע"מ נ' רד סי הייטס בע"מ, תק-של 2008(1), 2283 (2008)}.

על הטוען כי המסמך שנחתם בין הצדדים איננו משקף את אומד-דעתם, הנטל לשכנע כי עסקינן בטעות סופר בלבד {ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265 (1995)}. את אומד-דעת הצדדים ניתן ללמוד מהתנהגותם לפני כריתת ההסכם, ממסמכי המשא-ומתן, מטיוטת ההסכם, מהתנהגותם לאחר הכריתה ומשאר הנסיבות האופפות את הכריתה.

נפסק לא אחת, כי התנהגותם של הצדדים לאחר כריתת החוזה עשויה ללמד על אומד-דעתם לגבי פרשנותו.

המילים "או טעות כיוצא בה" באות למנוע פירוש מצמצם של הדיבור "טעות סופר". לעניין סעיף 16 לחוק החוזים, יש לראות בכל שגיאות הרישום והכתיבה והמספור, שנעשו ללא כוונת שינוי או הטעיה, משום טעויות סופר או טעויות כיוצא בהן {ע"א 565/79 רובינשטיין נ' לויס, פ"ד לד(4), 591 (1980)}.
מבחנו של סעיף 16 לחוק החוזים, הוא מבחן עקרוני-מהותי ולא מבחן כמותי {ע"א 424/89 דרור פרקש נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, פ"ד מד(4), 31 (1990)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טעות סופר (סעיף 16 לחוק החוזים)