botox
הספריה המשפטית
דיני חוזים (דיני הממונות בישראל) - דין, הלכה ופרשנות

הפרקים שבספר:

הזכות לאכיפה (סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"3. הזכות לאכיפה
הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) החוזה אינו בר-ביצוע;
(2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי;
(3) ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי-סבירה של פיקוח מטעם בית-משפט או לשכת הוצאה לפועל;
(4) אכיפת החוזה היא בלתי-צודקת בנסיבות העניין."

סעיף 3 הנ"ל, קובע כי הנפגע זכאי לבקש מבית-המשפט אכיפתו של החוזה. אולם, הסעיף מסייג קביעה זו, ובהתקיים נסיבות מסויימות, לא ניתן יהא לאכוף את החוזה.

המקרים המנויים בסעיף הם: (1) כאשר החוזה אינו בר-ביצוע; (2) כאשר אכיפתו של החוזה תכפה על אדם לעשות או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי; (3) כאשר ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי-סבירה של פיקוח מצד בית-המשפט או לשכת ההוצאה לפועל; (4) כאשר אכיפתו של החוזה תהא בלתי-צודקת. יודגש, כי כל מקרה ידון לגופו.
נשאלת השאלה באילו נסיבות יכיר בית-המשפט בתוקפו של ויתור מראש על תרופת האכיפה? תשובה לכך מצאנו ב- ע"א 2038/03 {ולדימיר שפירו נ' FEIN & CO. LTD, תק-על 2005(3), 206 (2005)}. שם קבעה כב' השופטת עדנה ארבל, כי לא יינתן תוקף לוויתור על סעד האכיפה, מקום בו לא נעשה הוויתור במפורש ובכתב, או למצער - באופן ברור ובלתי-משתמע לשתי פנים מאומד-דעת הצדדים מתוך נוסח החוזה ומכלל הנסיבות באותו עניין.

הלכה היא, כי שלילת זכות אשר נתונה לצד על-פי דין יכולה להיעשות רק בדרך של התנאה מפורשת {ע"א 15/83 יהודית בירס נ' מזל פונס, פ"ד לז(4), 267, 268 (1983)}.

כלומר, מקום בו מבקשים הצדדים לחוזה לשלול איש מרעהו את הכוח לתבוע את אכיפת החוזה בענייננו, עליהם לציין זאת "ברחל ביתך הקטנה" בגוף החוזה, קרי, לציין זאת מפורשות בגוף החוזה {ראו דברי כב' השופט ד' לוין ב- ע"א 842/79 נס נ' גולדה, פ"ד לו(1), 204, 210 (1981) ודברי בית-המשפט ב- ע"א 15/83 בירס נגד' פונס, פ"ד לז(4), 277,267 (1983)}.

רק בדרך זו, הצדדים יוכלו לוותר על תרופת האכיפה ולהסתפק בתרופות אחרות המוקנות להם על-פי דין.

בשים-לב, כי במקרים מסויימים ניתן יהא להסתפק בגישה המקלה עם הצדדים באופן שהוויתור על סעד האכיפה יוסק באופן ברור ובלתי-משתמע לשתי פנים מתוך גוף ונוסח החוזה ביחד עם מכלול הנסיבות הקיימות {ראו גם דברי כב' השופטת ש' נתניהו ב- ע"א 156/82 ליפקין נ' דור זהב, פ"ד לט(3) 85, 93 (1985)}.

הביטוי "חוזה שאינו בר-ביצוע" נוגע במצבים בהם החייב לא יכול לקיים את החיובים שלו על-פי החוזה. יש מקרים בהם המפר עצמו גורם לכך שאינו יכול לקיים את החוזה (העברת מכר לצד ג' וכיוצא בזה) אך ישנן גם נסיבות שאינן תלויות במפר. זהו מצב של סיכול החוזה. נסיבות אלו מוסדרות בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות), העוסק בפטור מחמת אונס או סיכול החוזה, הקובע בהיות האכיפה סעד עיקרי אין להיחפז בקביעתה כבלתי-אפשרית, על המפר לנקוט בכל האמצעים הסבירים על-מנת לאפשרה {ע"א 664/87 שירזי נ' ליבוביץ, פ"ד מה(3), 329, 335 (1990)}.

כאשר מדובר בחוזה שאינו בר-ביצוע, יש לבחון האם המדובר הוא באי-אפשרות עובדתית בלבד או גם באי-אפשרות משפטית. כלומר, שביצוע החוזה נגוע באי-חוקיות.

סעיף 3(2) הנ"ל נחקק בהשפעת תהליך היסטורי-חברתי, שהתפתח בעיקר על רקע יחסי עובד-מעביד.

הסעיף קובע, כי לא תינתן אכיפה לעשיית עבודה או שירות אישי.

יש להבחין, כי הסעיף עוסק ב"עבודה אישית או שירות אישי", ולא כל "עבודה" תיכנס לגדרו של הסעיף. לכן, בנסיבות בהן אין החוזה עוסק בביצוע עבודה אישית, למשל, טיפול ברכב או טיפול בגינה, שהמתחייב יכול לעשותן, בין בעצמו ובין על-ידי אחרים, אין מניעה לתת צו אכיפה.

צו כזה ניתן להוצאה לפועל בהתאם לסעיף 63(א) לחוק ההוצאה לפועל, ואין צורך לכפות את הביצוע על המפר עצמו, באמצעות הכפיה של בזיון בית-המשפט. מכאן, שניתן לאכוף חוזה בניה, או כל חוזה קבלנות אחר, כל עוד אין הוא נושא אופי אישי {ראה: דוד קציר תרופות בשל הפרת חוזה, כרך א' (הוצאת "תמר", 1991), 471-472; גבריאלה שלו "כריתת חוזה" פירוש לחוק החוזים (בעריכת ג' טדסקי), 13, 529; ע"א 108/84 סתם נ' מרקוביץ', פ"ד מב(1), 757, 765 (1988), נפסק שהיחסים בין קבלן למזמין עבודה אינם "שירות אישי"}.

בתי-המשפט קבעו את מבחן המיומנות האישית המיוחדת - האם הוא ולא אחר, יכול לבצע את העבודה, תוך ניצול כישרונו האישי, ואם נמצא, כי העבודה אינה דורשת מיומנות אישית מיוחדת, אזי אפשר יהא לכפות על אדם לבצעה.

מכאן, שיחסי עבודה המצריכים מידה של אמון אישי, לא ניתנים לאכיפה מכוח סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות).

יש להדגיש, כי כשם שלא יכפו על מעביד להעסיק, לא יכפו עובד להיות מועסק. קיימת הדדיות. על-פי נוסח הסעיף אין לתת צו אכיפה, גם על קבלת עבודה אישית, ולא רק על עשייתה. כשם שאין כופין את העובד לעבוד, כך אין כופין את המעביד להעביד {ע"א 135/52, 133/51 רגבי נ' מנהל הרכבת, פ"ד ז 333, 335 (1953). ראה גם: בג"צ 254/73 צרי בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד כח(1), 372 (1974); ע"א 506/81 קוסטה נ' לוי, פ"ד לה(4), 274 (1981); ע"א 108/84 סתם נ' מרקוביץ, פ"ד מב(1), 757, 765 (1988)}.

מסיבה זו גם לא נאכפו חוזי שותפות, וראו בהם חוזי עבודה אישית, בשל הספק שהוטל ביכולתם של השותפים לעבוד יחד {ע"א 381/75 ברקוביץ נ' גבריאלי, פ"ד ל(1), 442 (1975)}.

סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות), אינו פוסל את החוזה במלואו, אלא מסייג את האכיפה, במידה ואכן מדובר בעבודה האישית. מכאן, שהחוזה בכללו תקף (להוציא את הסעיף המדובר), ואפשר לאכוף את קיומו. למשל, עובד יוכל לתבוע קיום חיובים אחרים הנוגעים לתנאי העסקתו.

בתחילה פירשו בתי-המשפט את סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות) בכל הקשור לאכיפת יחסי עובד-מעביד. ברוב המקרים לא ניתן היה לקבל סעד של אכיפה. בשים-לב, כי ב- בג"צ 254/73 {צרי חברה פרמצבטית וכימית נ' בית-הדין הארצי, פ"ד כח(1), 372 (1974) (להלן: "הלכת צרי"} קבע בית-המשפט כי במקרים בהם הפיטורים נעשו בניגוד להסכם הקיבוצי - ייתן בית-המשפט סעד של אכיפה.

במהלך השנים סוייגה הלכת צרי, ובמה דברים אמורים? ב- דב"ע נו/209-3 {מפעלי תחנות בע"מ נ' ישראל יניב ואח', תק-אר 96(3), 9064, 9078 (1996) (להלן: "מפעלי תחנות בע"מ")} קבע בית-הדין הארצי כי בחלוף העיתים ושינוי הנסיבות - יש בהם בכדי להביא לצמצומה של הלכת צרי כאמור. עוד הוסיף בית-הדין הארצי כי במקרים בהם עובד פוטר בניגוד להוראות הדין, ובמקרים בהם עובד פוטר מעבודתו שלא כדין במגזר הציבורי - ייתן בית-הדין סעד של אכיפה. בית-הדין הארצי קבע כי "שירות אישי" לעניין סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות), הינו במקרה ומדובר בתפקיד ניהולי או בתפקיד המצריך אמון אישי.

לאור פסק-הדין בפרשת מפעלי התחנות קבע בית-הדין הארצי ב- ע"ע 1123/00 {בית ספר תיכון עירוני נ' יצחק צויזנר, תק-אר 2001(2), 713, 737 (2001)} שיקולים מנחים בבואו להכריע בין אכיפת החוזה לבין הפיצויים. השיקולים הם: על בית-הדין לבחון את מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים; על בית-הדין לבחון את חומרת הפיטורים; על בית-הדין לבחון את סוג המשרה; על בית-הדין לבחון את השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפתו או פיצוי, על העובד; על בית-הדין לבחון את הקשר התעשייתי והתעסוקתי, וזאת תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין. במקרים מסויימים ומתאימים על בית-הדין לבדוק האם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו.

הסייג הקבוע בסעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות) נקלט בחוק החוזים (תרופות), מן המשפט האנגלי. כיום, הסייג לא מופעל. בתי-המשפט לא צריכים לפקח על עבודות, ולצורך כך מתמנים פקידים הפועלים בשמם.

כאשר פסק האכיפה דורש עשיית פעולות רבות וממושכות של הנתבע, שבמהלכן אפשר שיתעוררו חילוקי-דעות בנוגע לביצוע, עשוי בית-המשפט למצוא עצמו "מפקח" בפועל על ביצוע פסק האכיפה שנתן. ואפשר שבתום ההליכים יתברר שאין ביכולתו של בית-המשפט לכוף את הנתבע לקיים את הפסק.

כאמור, הסעיף נקלט בחוק החוזים (תרופות) מהמשפט האנגלי, שם נקבע כי אין לתת צווי סרק, שאינם ניתנים לביצוע. לאור האמור, נקבע בסעיף 3(3) הנ"ל שיש להימנע ממתן צווים שלא יבוצעו, או שידרשו מידה בלתי-סבירה של פיקוח מצד ערכאות משפטיות.

לכאורה פתרון לסוגיה זו קבוע בסעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל, החל במקרה בו "הטיל פסק-הדין על החייב לעשות מעשה שלא כאמור בסעיפים 61 או 62 והמעשה ניתן להיעשות על-ידי אדם אחר". אולם, האמור בסעיף אינו מתאים לביצוע פעולות מורכבות ומסובכות, ולכן אין לתת צוי אכיפה כאלה שאין דרך יעילה לביצועם {ראה ע"א 71/66, 72 אמלגמייטד נ' וורהפט, פ"ד כ(3), 121 (1966); ע"א 381/75 ברקוביץ נ' גבריאלי, פ"ד לו(1), 442 (1975)}.

עם-זאת, תחולתו של סעיף 3(3) לחוק התרופות צומצמה על-ידי הפסיקה, תוך שימוש במינוי במפקחים מטעם בית-המשפט ובכונסי נכסים {ראה ע"א 846/75 עוניסון נ' דויטש, פ"ד ל(2), 389 (1976), שם מונה כונס נכסים כדי לבצע חוזה לביית דירה}.

ב- ע"א 540/79 {שמואלי נ' לויט, פ"ד לו(2), 45 (1982)} מציין בית-המשפט שהאכיפה היא הסעד הראשוני והעיקרי ואין להירתע מהענקתו עקב קשיים בביצועו.

גם חוזה הלוקה ב"אי-בהירות" בדרגה כזו, שאין אפשרות לראות מה יהיה תכנו של צו הביצוע הנדרש {ע"א 18/57 מרק נ' הסוכנות היהודית, פ"ד יב 337 (1958); ע"א 135/78 אריזדה נ' טננבוים, פ"ד לח(2), 561 (1979); ע"א 611/80 צדקה נ' הכהן, פ"ד לז(4), 313 (1983)}, לא יהיה ניתן לאכיפה, או מפני הקושי שבמתן הצו, או מפני הפיקוח הבלתי-סביר שיידרש {ע"א 285/75 זינגר נ' קימלמן, פ"ד ל(1), 804 (1976). וראה דוד קציר תרופות בשל הפרת חוזה, כרך א' (הוצאת "תמר", 1991), 440-433}.

ב- ע"א 108/84 {סתם נ' מרקוביץ', פ"ד מב(1), 757 (1988)} סוכמו השיקולים המנחים, שבעזרתם ישקול בית-המשפט האם להחיל את הסייג האמור בסעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות): (1) מידת מורכבותו של החוזה; (2) משך הזמן הצפוי של ביצוע החוזה; (3) מידת שיתוף הפעולה הנדרש בין הצדדים.

סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות) משמש סעיף "סל" ומהווה מקור של צדק בפרשנות הניתנת לאופן אכיפת החוזה.

ב- ע"א 359/79 {אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1), 701, 713 (1980)} גילה בית-המשפט הבנה למצבו של מנהל חברה, כאשר החברה הייתה נתונה בקשיים כספיים, וביטלה את החוזה עם קונה דירה, כדי למכור אותה לקונה אחר, אולם בכך היא לא נפטרה מתוצאות ההפרה.

דוגמה אחרת בה נעשה שימוש בסעיף 3(4) לחוק התרופות הייתה, כאשר נכס נמכר כדין על-ידי האפוטרופוס הכללי, אולם בית-המשפט סירב לאכוף את החוזה מטעמים של צדק, מפני שבדיעבד התברר שלא היה מקום למינוי האפוטרופוס, שכן הבעלים לא נעדר מן הארץ {ע"א 100/63 שמרלינג נ' הרשברג, פ"ד יז(4), 2761 (1963)}.

נטל ההוכחה מוטל על המפר, ועליו להוכיח שאכיפת החוזה היא בלתי-צודקת {ע"א 135/75, 91/75 פרץ נ' ביטון, פ"ד ל(1), 367, 371 (1975); ע"א 630/84 בוקובזה נ' רוזוליו, פ"ד לט(2), 584 (1985); 554/84 החברה לשיכון עממי נ' מימון, פ"ד מ(2), 802 (1986)}.

ראוי לציין שהסייג של מבחן הצדק מתייחס רק לתרופת האכיפה, ולא לתרופות האחרות.

אשר למשמעות הביטוי "נסיבות העניין", ברור שבדרך-כלל הכוונה לנסיבות שהיו קיימות בזמן עשיית החוזה. אך קיימים מקרים בהם צריך להתחשב גם עם שינוי נסיבות שהתרחש לאחר כריתת החוזה.

עם זה ראוי להדגיש, ששינוי סבירותם של תנאי חוזה, מבחינה כלכלית, אינם עילה כשלעצמם לשלילת תרופת האכיפה {ע"א 101/74 חירם לנדאו בע"מ נ' פיתוח מקורות מים בע"מ, פ"ד ל(3), 661, 668 (1974)}.

אי-הצדק שבאכיפה נבחן לפי אופיו ולפי פרטיו של כל מקרה ומקרה, ואין אפשרות לתת כללים לדבר. ברור גם, ש"לא רגש הצדק של השופט האינדיבידואלי קובע". וגם לא "צדק פרטיזני של שופט אינדיבידואלי" {ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד, פ"ד לג(2), 281 (1978)}, ואף-על-פי-כן, יש הבדלים בין פסקי-דין הניתנים על-ידי שופטים שונים.

דוגמאות להשקפה השונה המתבטאת במתן פסיקה שונה, ניתן לראות ב- ע"א 545/79 {בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד לח(2), 191 (1984)}, בו בית-המשפט המחוזי קבע, שאין לאכוף חיוב כספי על הנתבע מטעמים של אי-צדק. ואילו בית-המשפט העליון קיבל את הערעור, וחייב בתשלום בלא להתייחס לשאלת אי-הצדק שבאכיפה. דוגמה נוספת ניתן למצוא ב- ע"א 573/82 {ברק נ' ברק, פ"ד לח(4), 626 (1985)}, שם התחייבה אישה בהסכם גירושין לשפות את הבעל אם יחוייב במזונות ילדים מעבר למוסכם. על התחייבות זו הביאה ערבים. בית-המשפט המחוזי פטר את הערבים מהתחייבותם בקבעו, שיש אי-צדק באכיפה, ואילו בית-המשפט העליון ביטל חלק זה של ההחלטה.

ב- ת"א (יר') 2273/05 {יצחק טיטלבוים נ' אברהם שרם ואח', תק-של 2007(3), 11297 (2007)} קבע בית-המשפט כי על-פי הדין זכאי הצד הנפגע לדרוש אכיפה של החוזה לפי סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות). זוהי התרופה הראשונית והעיקרית במקרה של הפרה. כשעומד הנפגע על אכיפת החוזה חובה עליו לקיים את חיוביו. הצד הנפגע אינו רשאי לבחור לקיים חלקית את החוזה כך שיקבל את זכויותיו מבלי למלא אחר חובותיו.