השבה לאחר ביטול (סעיף 21 לחוק החוזים)

סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"21. השבה לאחר ביטול
משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה, ואם ההשבה הייתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל."

ההשבה כתוצאה מביטול חוזה מוסדרת בסעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות). סעיף זה קובע כי "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על-פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה הייתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על-פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה הייתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך".

למרות ההבדלים במטריה של סעיף 21 לחוק החוזים לעומת סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות) ולאור הדימיון הרב בין הסעיפים הנ"ל, ניתן לומר כי העקרונות אשר פורטו בפסיקה ובספרות לפרשנות סעיף 21 לחוק החוזים יפים הם וטובים גם לפרשנות סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות) ולהיפך והכל, תוך שימת-לב להבדלים אשר קיימים בין הסעיפים.

לכאורה, נראית ההוראה של סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות) וכן סעיף 21 לחוק החוזים, פשוטה וברורה אולם בפועל היא איננה כזו כלל ועיקר. בבואנו ליישם את האמור בסעיפי ההשבה מתעוררות שאלות רבות אשר מחייבות ליבון והבהרה, כגון: כיצד תתבצע ההשבה אם היו שינויים בערך הנכסים? האם יש לשערך את ההשבה ובאיזו דרך? כיצד תתבצע ההשבה מקום שהיה בלאי או פחת או שחיקת ערך של הנכס? ומה במקרה של השבחה ועליית ערך הנכס? מה דינם של פירות הנכסים, האם אלה נכללים בהשבה וכיצד יש לחשבם? ומה דינם של הוצאות שהוצאו על הנכס?

מטרת ההשבה איננה באה לפצות את הנפגע מהפרת החוזה או להעניש את המפר, אלא להעמיד את שני הצדדים במצב שבו היו אילולא עשו אותה עסקה מלכתחילה.

כמו-כן, מטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין. כל עוד עמד החוזה בתוקפו, החזיק כל צד כדין במה שקיבל על-פי החוזה. משבוטל החוזה, שוב אין צידוק לכך, ועל-כן יש להביא להשבה.

אם-כן, נשאלת השאלה מהו הדין בנסיבות בהן ההשבה אינה אפשרית או שאינה סבירה בנסיבות העניין? תשובה לכך ניתן למצוא בסעיף 21 לחוק החוזים לפיו בנסיבות בהן ההשבה בעין אינה אפשרית, על החייב בהשבה להשיב לזכאי לכך, את שוויו של מה שהוא קיבל על-פי החוזה. לעניין זה אין הבדל בזהות החייב בהשבה, בין אם זה המפר או הנפגע.

נדגיש כי הוראה דומה מצויה בסעיף 61 לחוק ההוצאה לפועל, החל על מקרה שבו "הטיל פסק-הדין על החייב למסור נכס", ומשלא ניתן לתפוס את הנכס "רשאי הזוכה לפנות לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין ולבקש שישום את הנכס", ובשעה שבית-המשפט קבע שומה לנכס, כאילו נקבעו בו סכום השומה מלכתחילה.

השבה שאינה אפשרית תיתכן במקרים בהם הנכס שנמסר על-פי החוזה, אינו קיים עוד, או משום שאבד או משום שהתכלה ואין הוא מצוי עוד ברשותו של החייב בהשבה.

יכולים להיות מקרים בהם, במסגרת החוזה, ניתן נכס שמטבעו לא ניתן להשבה (כגון שירותים שונים ובנסיבות שהנכס הועבר לידי צד ג'). במצב כזה, ברור שאין אפשרות להשבה בעין, וההשבה תבוצע על-פי שווי כספי.

סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות), נותן עדיפות ברורה לנפגע, בכך שהוא נותן לו את הזכות לבחור בין השבה בעין לבין השבת השווי. הווה אומר, הנפגע יכול לבחור בהשבת השווי, גם כאשר השבה בעין אפשרית וסבירה {הוראת סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות) שונה בהקשר זה מהוראת סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) הדנה בחוזה שבוטל עקב פגמים אחרים ולא בשל הפרה. בסעיף 21 לחוק החוזים מוטלת חובה על שני הצדדים, להשיב את שקיבלו, ורק אם ההשבה בלתי-אפשרית, לשלם את השווי שקיבלו}.

בהתאם להוראות סעיף 21(א) בחוק החוזים, הודעת ביטול הסכם צריכה להינתן בדרך שקבעו הצדדים, ובאין קביעה כזו, בדואר רשום או בדרך אחרת המקובלת בנסיבות העניין. במקרים רבים תהא איפוא הדרך המקובלת בנסיבות העניין למתן הודעת ביטול, משלוח ההודעה בדואר רשום או רגיל.

הלכה פסוקה היא, כי על הודעת ביטול להיות ברורה וחד-משמעית, ואין די באזהרה או בהתראה גרידא, אלא נדרשת הודעה שממנה עולה בבירור כוונת הביטול.

הוראת סעיף 21 לחוק החוזים קובעת את חובת ההשבה ברובד הבסיסי. מאפייניה הם הדדיות ונייטרליות. היא מטילה על שני הצדדים חובת השבה הדדית, והיא איננה מתחשבת במעמדם של הצדדים זה כלפי זה על-פי נסיבות התקשרותם.

זאת ועוד. הוראת סעיף 21 לחוק החוזים איננה מתייחסת, בלשונה, למידת אשמם או חפותם בתהליך יצירת הקשר החוזי, או באחריות מי מהם לנזק שנגרם לנכס שהועבר במסגרת הקשר החוזי, או לירידת ערכו מסיבות אחרות.

נקודת המוצא הראשונית הטמונה בסעיף 21 לחוק החוזים היא כי אם נתקבלה טובת הנאה על יסוד חוזה שבוטל מחמת פגם בכריתתו, נשמט הבסיס מכוחו נתקבלה טובת ההנאה ולפיכך יש להחזירה. מי שאיננו עושה כן, מתעשר על חשבון הזולת. הזכות היסודית להשבה, כשלעצמה, איננה תלויה בשאלת האשם, שכן היא מוקנית לשני הצדדים, הן לצד הנפגע והן לצד האשם שכן גם "הרמאי זכאי, לפחות לכאורה, לכך שלא יגזלוהו" {ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (מהדורת התשנ"א), 1155}.

ב- ת"א (יר') 2623/03 {אוולין גורן ואח' נ' אהרון חסין ואח', תק-של 2007(4), 31377 (2007)} קבע בית-המשפט כי "מחומר הראיות ברור שהתובעים לא טרחו לשלוח לנתבעים הודעת ביטול ואף ההודעה שהם טוענים, כי מסרו לנתבעים בעל-פה, בוודאי לא הייתה ברורה וחד-משמעית, כפי שאף עולה מעדות התובעת. לדבריה, בעלה אמר לנתבעים שהוא יחשוב על-כך".
ב- ת"ק (יר') 1817/08 {ישראל שירן נ' משה נתיב ואח', תק-של 2008(3), 17390 (2008)} קבע בית-המשפט כי "גם אילו הייתי מקבלת את טענת התובע בדבר עצם חובת ההשבה מכוח סעיף 21 לחוק החוזים, עקב ביטולו של ההסכם, הרי שחובת ההשבה הייתה חלה כלפי החברה ולא כלפי שירן, אשר טרח להדגיש בתביעה דנן, כפי שגם נקבע בפסק-הדין, כי העסקה בוצעה באופן ישיר בין נתיב לבין החברה, ואין לשירן כל קשר לכך למעט המצגת שהציג בפני כל הנוכחים שביניהם היו גם נתיב. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית".

ב- ת"א (חי') 1149/01 {לומיר חברה לבניין בע"מ נ' עיריית חדרה, תק-מח 2008(2), 4109 (2008)} קבע בית-המשפט כי "אין חולק בין הצדדים, שהחוזים בין הצדדים בטלים. התובעת טוענת שהחוזים בטלים עקב הפרתם על-ידי הנתבעת, לרבות באי-השגת אישור שר הפנים לחוזים. הנתבעת טוענת שהחוזים כלל לא נכנסו לתוקף, מכיוון שלא התקיים התנאי המתלה, שהוא אישור שר הפנים. נפקא מינה בין שתי העמדות היא, האם זכאית התובעת להשבה בלבד, או שהיא זכאית גם לפיצויים על הפרה. אין ספק, שמאחר שהחוזים בין הצדדים בטלים, זכאית התובעת להשבה, כמצוות סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973".

ב- בש"א (יר') 6849/05 {רפאל ישראל ואח' נ' יניב נוי ואח', תק-של 2006(1), 14037 (2006)} קבע בית-המשפט כי "לאור העובדה כי המשיבים ביטלו את הסכם המכר הרי שהם זכאים להשבת הכספים ששילמו למשיבים כתנאי לפינוי הנכס. על-פי גרסתם לאור הוראות סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 וסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הרי משבוטל ההסכם על כל אחד מהצדדים להשיב אחד למשנהו את מה שקיבל על-פי ההסכם".

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

השבה לאחר ביטול (סעיף 21 לחוק החוזים)