botox
הספריה המשפטית
דיני חוזים (דיני הממונות בישראל) - דין, הלכה ופרשנות

הפרקים שבספר:

דרך הביטול (סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"8. דרך הביטול
ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה אורכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה האורכה."

תרופת הביטול היא סעד עצמי, אוטונומי, וביתרונה זה נעוץ גם חסרונה, כי בעצם הביטול, הנפגע הוא המחליט והמוציא לפועל של הסעד. הנפגע הוא גם זה שרואה הפרה ודורש ביטול וגם זה שהלכה למעשה שולח את הודעת הביטול.

אולם, החסרון הוא שניתן לטעות בקריאת המפה ולחשוב שהנפגע הוא המפר, כשלמעשה הדברים פורשו הפוך, והמפר הוא הנפגע.

באילו נסיבות יוכל צד לחוזה להביא לביטולו?

הוראות סעיפים 6 עד 8 חוק החוזים (תרופות) מסדירות סוגיה זו. חוק זה מבחין בין הפרה יסודית להפרה לא יסודית. בהפרה יסודית הנפגע יכול לבטל את החוזה מייד. בהפרה לא יסודית הנפגע צריך לתת אורכה לביטול החוזה. שוני נוסף, שכאשר עסקינן בהפרה לא יסודית, כפוף ביטול החוזה לשיקולי-צדק.

באילו דרכים ניתן להביא לביטול החוזה?

הוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) דנה בדרך בה ניתן להביא לביטול החוזה וקובעת, כי די בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה אורכה לקיום החוזה תוך זמן סביר, לאחר שחלפה האורכה.

סעיף 8 הנ"ל דורש מהנפגע לתת למפר זמן סביר ולהודיע לו האם ניתנת לו הוראת ביטול או שנדרשת אכיפת החוזה. הסעיף אינו דורש הודעה פורמאלית בכתב, ודי בהודעה בעל-פה.

בנוסף, בתי-המשפט הכירו בעצם הגשת תביעה לביטול הסכם, כגילוי דעת לנקוט בתרופת הביטול.

כך נפסק ב- ע"א 306/85 Datalab Management} נ' פולק אינטרנשיונל ואח', פ"ד מג(2), 309 (1989)}. שם קבע כב' השופט י' מלץ, כי מטרתה של הודעת ביטול החוזה היא ללמד את הצד השני, אשר הפר את החוזה, כי המודיע החליט להסתלק מן החוזה וכי הוא רואה אותו כמבוטל:

"כאשר מצליח צד לחוזה... למסור לצד השני על רצונו לסיים את החוזה ולבטלו, מבלי למסור הודעת ביטול מפורשת, די בכך כדי לקיים את דרישת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות). במקרה דנן, קבע כב' השופט, ניתן לראות הן בכישלון המשא-ומתן לפשרה והן בהגשת כתב התביעה משום גילוי הרצון לבטל את החוזה מצידה של המערערת."

מה צריכה הודעת הביטול לכלול? האם הודעת הביטול צריכה לכלול נימוקים המבהירים את פישרה?

בפסק-דין רוט נ' דיק {ע"א 262/86 רוט נ' דיק, פ"ד מה(2), 353 (1991)} התעוררה סיטואציה בה נדרש ביטול חוזה מהסיבות הלא נכונות, אך באותו מקרה ,במידה והיו מצויינות הסיבות הנכונות, הביטול היה כדין. לדוגמה: פלוני השכיר דירה. לבעל הבית היה נדמה שהדייר לא שילם את שכר הדירה במועד, ולכן דרש את ביטול החוזה. למעשה חלה טעות, שכן הדייר אכן שילם את שכר הדירה במועד, אך בד-בבד הספיק להרוס במזיד את הבית.

בדוגמה הזו ניתן לראות שבעל הבית נימק את הסיבה לרצונו להביא לביטול החוזה, אולם בחר בסיבה הלא נכונה.

מפסק-הדין עולה, כי כאשר עושים שימוש בנימוקים שגויים, נמצאים במצב בעייתי ולא ניתן יהא להביא לביטול החוזה. לכן המסקנה המתבקשת מפסק-הדין, שכאשר יודעים את הסיבות בבירור, יש לציינם, אך ליתר ביטחון יש להוסיף "בין היתר".
בנסיבות בהן אין יודעים את הסיבה לביטול, עדיף להימנע מלכתוב את הנימוק כדי שלא ייווצר מצב בו צויין הנימוק השגוי, ואזי הדרך הראויה היא להודיע על ביטול על-סמך הפרת החוזה, ללא נימוקים.


אם-כן, זמן סביר מהו?

כאמור, סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) מחייב את הנפגע לתת למפר זמן סביר, בטרם ביטול החוזה.

נשאלת השאלה מדוע מגיעה למפר פריבילגיה זו? ישנן לכך שתי סיבות. הראשונה כדי להעביר מסר חד-משמעי. אם רוצים להעביר למפר מסר ביטול או אכיפה צריך זמן סביר, אחרת זהו אינו מסר חד-משמעי; שנייה, למנוע מצב בו הנפגע ינצל את תנודות השוק; שהתנהלות הנפגע לא תהיה אופורטוניסטית; למנוע מתן כוח בלתי-סביר, בידי הנפגע, ולצורך כך נקבע מונח אובייקטיבי, זמן סביר מרגע הפרה, שבסיומו יכול הנפגע להודיע על ביטול החוזה.

ב- ע"א 42/86 {אבידוב נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מג(2), 513 (1989)} הגדיר כב' השופט ת' אור את המונח "זמן סביר" כמשמעותו בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות), בקובעו:

"זמן סביר לעניין הודעת ביטול שונה הוא ממקרה למקרה, ויש לפרשו בהתחשב במהותו ובטיבו של החוזה ובהתנהגותם ובנסיבותיהם של הצדדים. רק על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ניתן 'למדוד' ולקבוע, אם הודעת הביטול ניתנה תוך זמן סביר."

באותו מקרה, פסק כב' השופט ת' אור, כי ביטול חוזה, שנחתם שנתיים לאחר ההפרה, הינו ביטול הנכנס לגדרו של "זמן סביר". אולם, קביעתו זו מסוייגת לנסיבות אותו מקרה, ובפרט, כשבמהלך שנתיים אלו, לא ישבו המערערים (אשר ביקשו לבטל את החוזה) באפס מעשה, אלא אפשרו למשיבה לתקן ההפרה.

במקרה אחר, שנדון ב- ע"א 573/84 {שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק ואח', פ"ד מא(2), 365 (1987)} נקבע, כי ביטול חוזה לאחר שבע שנים ממועד ההפרה, עשוי להיחשב כביטול תוך זמן סביר, וזאת, כאשר המשיבים - אשר היו הצד המבטל באותו מקרה - סמכו על הבטחות המערערת וציפו כי תיתקן ההפרה.

ואילו בנסיבות שנתבררו ב- ה"פ 1200/04 {ראובן יומטוביאן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-מח 2007(1), 10468 (2007)}, חלפו כארבע וחצי שנים ממועד ההפרה היסודית ועד לביטול הסכם הפשרה, שנים שבמהלכן לא היה כל מגע בין הצדדים (למעט משלוח מכתב או שניים), ולא הובאה כל ראיה לכך שמי מהצדדים פעל בצורה כלשהי לקידום קיומו של הסכם הפשרה או לתיקון ההפרה. לפיכך, קבע כב' השופט יוסף שפירא, כי בנסיבות המקרה, ניתנה הודעת הביטול שלא במסגרת הזמן הסביר.

ב- רע"א 7956/99 {שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5), 779 (2002)} התבררה השאלה מהו זמן סביר, לצורך הודעת ביטול. כן נשאלה השאלה האם אי-משלוח הודעת ביטול תוך זמן סביר מלמד על ויתור על זכות הביטול.

באותו מקרה דובר על הסכם שהצדדים לו הם המבקשת (להלן: המערערת) והמשיבה, שלפיו רכשה המשיבה מהמערערת זכויות שימוש והחזקה במשרדים המצויים במרכז מסחרי שהקימה המערערת במעלה אדומים. מחצית התמורה שולמה למערערת, אולם המחצית השנייה, שהיה על המשיבה לשלם תוך כמה חודשים, לא שולמה, לפיכך שלחה המערערת, בשנת 1994, מכתב המודיע למשיבה כי אם היתרה לא תשולם, ההסכם יבוטל. המשיבה לא נענתה והמערערת הגישה תביעה לבית-המשפט. הלה דחה את התביעה מן הטעם שהודעת הביטול נשלחה כחמש שנים לאחר ההפרה, ומכאן שחלף הזמן הסביר למתן ההודעה.

בית-המשפט העליון, מפי כב' הנשיא א' ברק פסק, כי על-פי האמור בסעיפים 7 ו-8 לחוק החוזים (תרופות), כאשר הפרת החוזה היא יסודית, רשאי הצד הנפגע לבטל את החוזה. משבחר באפשרות זו עליו להודיע לצד המפר על ביטול החוזה. הטעם לכך הוא כי הצד המפר זכאי לדעת אם החוזה בטל לאור הפרתו ולהסתמך על-כך.

כן קבע בית-המשפט, שהודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. לעניין המונח "זמן סביר", קבע בית-המשפט, שונה הוא ממקרה למקרה, ויש לפרשו בהתחשב במהותו ובטיבו של החוזה ובהתנהגותם ובנסיבותיהם של הצדדים.

בנסיבות בהן חלף הזמן הסביר להודעת ביטול, אין לבטל החוזה אם ניתן לפרש את חלוף הזמן כוויתור הנפגע על זכות הביטול. לעומת זאת אם חרף חלוף הזמן הסביר אין הנפגע מוותר על זכות הביטול, כי אז לא רוכש לעצמו המפר חסינות מלאה מפני ביטול. ההלכה הינה כי אם ההפרה בעינה עומדת בזמן שבו הנפגע מבקש לבטל את החוזה, אין כל צידוק להעשיר את המפר על חשבון הנפגע. בכוחו של הנפגע לבטל את החוזה, ובלבד שהוא מעניק למפר אורכה סבירה לקיימו ומבטל החוזה בתוך זמן סביר לאחר מתן האורכה.

במקרה דנן, קבע בית-המשפט, מהמועד שבו הייתה המחצית השנייה צריכה להשתלם ועד למשלוח הודעת הביטול חלפו למעלה מחמש שנים, אולם אלה לא ביססו ויתור של המערערת על החוב שחבה לה המשיבה, שכן המערערת לא שקטה על שמריה. נעשו מצידה מאמצים לקיים את ההסכם ולהשיג מימון עבור המשיבה על-מנת שתוכל לשלם חובותיה למערערת. משכך, אף שחלף המועד הסביר למתן הודעת ביטול היה בכוחה של המערערת לבטל את ההסכם לאחר מתן אורכה סבירה לקיומו תוך זמן סביר לאחר מתן האורכה. כך עשתה המערערת.