השבה לאחר הביטול (סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"9. השבה לאחר ביטול
(א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על-פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה הייתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על-פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה הייתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך.
(ב) בוטל החוזה בחלקו, יחולו הוראות סעיף-קטן (א) על מה שהצדדים קיבלו על-פי אותו חלק."

בנסיבות בהן בוטל חוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מיידית, את מה שקיבל על-פי החוזה.

חובת ההשבה היא תוצאה מביטול החוזה, ואינה תנאי לזכות הביטול. כלומר, גם אם ברור מראש, שהמפר או הנפגע לא יוכלו להשיב את מה שקיבלו על-פי החוזה, בכל זאת רשאי הנפגע לבטל את החוזה (וההשבה תגולם בשווה כסף). עם-זאת, הצדדים חופשיים להתנות את ביטול החוזה, בהשבה {ע"א 125/73 בג'אלי נ' קסטל, פ"ד כח(1), 315, 320 (1973)}.
ב- ע"א 594/75 {ג'רבי נ' הייבלום, פ"ד ל(2), 673 (1976)} התבררה חוקיותה של הפרת הסכם. כב' השופט מ' שמגר (כתוארו אז) קבע, כי על-פי חוק החוזים (תרופות) כאשר מעשהו או מחדלו של צד לחוזה עולה כדי הפרת ההתחייבויות המנויות בחוזה זכאי הצד הנפגע לבטל את החוזה. קיימת הבחנה בין הפרה יסודית לבין הפרה לא יסודית. בהפרה היסודית זכאי הנפגע לבטל את החוזה מייד ובתנאי שההודעה נמסרה תוך זמן סביר לאחר שנודע לנתבע על ההפרה, ואילו בהפרה לא יסודית צריך הנפגע לתת תחילה אורכה למפר לקיומו של החוזה. אם המפר רוצה להעלות טענה שהביטול איננו צודק הוא צריך לעשות זאת תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.

צד לחוזה יכול לבטלו גם אם טרם הופר על-ידי הצד השני, אם גילה הצד השני את דעתו שלא יקיימו, או שמסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו. גם כאן שרירה וקיימת ההבחנה בדבר דרכי הביטול בין הפרה יסודית לבין הפרה לא יסודית.

בנסיבות המקרה דנן, לא קויים התשלום של 50 אלף לירות שהיה חיוב מקביל לחיוב של העברת הנכס. כאשר יש שני חיובים מקבילים, הם שלובים זה בזה ובאין העברה אין תשלום וכן באין תשלום אין העברה. החיוב המקביל נמשך גם לאחר יום 30.6.72 כאשר המשיבה ויתרה על קיום החיובים של אותו תאריך ולא הייתה צריכה לבצע את ההעברה ללא קיום התנאי של התשלום.

מקום בו על שני הצדדים לקיים חיובים מקבילים האחד יכול לתבוע את רעהו בשל ההפרה אם הוא עצמו קיים, או נכון היה לקיים, את חלקו הוא בחיובים המקבילים. המבחן איננו בביצוע ממש אלא מספיקה הנכונות לביצוע. צריך להיות ברור וגלוי כי הצד המקיים הוא עצמו היה נכון לקיים את חלקו המקביל בעסקה במועד הקבוע.
נקבע כי המשיבה הביעה נכונות לקיים את חלקה בהסכם ואילו הצד השני לא היה מוכן במועד. לאור מהותו של העניין, המדובר בהפרת תנאי יסודי בחוזה וזכאית הייתה המשיבה כבר בשלב הראשון לבטל את החוזה, אך נקטה בדרך מתונה יותר ונתנה אורכות מפעם לפעם. משהושבו פניה שוב ריקם זכאית הייתה לבטל את החוזה.

לעניין שאלת ההשבה, נפסק כי, העובדה שהמשיבה לא החזירה למערער את הסכום של 100,000 ל"י אינה קשורה כלל לשאלת ביטולו של החוזה. אין זיקה בין הזכות לבטל את החוזה לבין עניין השבת הכספים ששולמו כבר על-פי הוראת החוזה.

ב- ע"א 352/80 {צוקרמן נ' צוקרמן, פ"ד לד(4), 689 (1980)} פסקה כב' השופטת בן-עתו, כי חובת ההשבה אינה תלויה בהפרת ההסכם אלא נובעת מעצם ביטולו. משבטל ההסכם חייב כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל על פיו, וזאת בין על-פי הוראות ההשבה שבחוקי החוזים ובין על-פי דיני עשיית עושר שבחוק עשיית עושר ולא במשפט.

עם-זאת, היו מקרים בהם התנה בית-המשפט את ביטול החוזה בהשבה.

לדעת פרופ' מ' דויטש {"נבצרות ההשבה וביטול החוזה" מחקרי משפט ט (תשנ"ב), 257, 268-267}, כאשר נבצר מצד להשיב את אשר קיבל על-פי החוזה, מונע הדבר את ביטול החוזה, אלא-אם-כן ההפרה עצמה היא שגרמה לנבצרות ההשבה. כתימוכין לעמדתו מביא הוא את האמור ב- ע"א 105/83 {מנשה נ' מנשה, פ"ד לח(4), 635 (1985)}, שם נמנע בית-המשפט מלבטל חוזה גירושין, בשל חוסר היכולת להשיב את המצב לקדמותו.

ב- ע"א 80/59 {שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1), 828 (1959)} נשאלה השאלה מה הוא הדין בנסיבות בהן נמנע הנפגע מלבטל את החוזה, חרף ההפרה? בית-המשפט העליון פסק, מנקודת הראות של החובה להשתמש בזכות הנובעת מחוזה בתום-לב, מכוח סעיף 39 לחוק החוזים, בקובעו:

"נראה לי שלביטויים 'חיוב' ו'זכות' יש ליתן פירוש מרחיב... כך, למשל, אם בידי בעל חוזה נתון הכוח להביא את היחס החוזי לידי גמר - כוח, שכנגדו עומדת הכפיפות של הצד שכנגד - מן הדין הוא, כי השימוש בכוח זה ייעשה בדרך מקובלת ובתום-לב...

אך למעלה מזאת, לעיתים מעניק הדין - ולא החוזה - כוח לבעל חוזה לפעול בעניין החוזה, כגון הזכויות הניתנות לצד לחוזה לבטלו בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו. אף זכויות אלה יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום-לב."

בנסיבות בהן, טרם בוטל החוזה, יעמוד בפני המפר קושי לתבוע השבה, שכן הוא זכאי להשבה רק מעת ביטול החוזה. בנוסף, גם לא תועיל לו תרופת האכיפה, שהרי הוא זה שהפר את החוזה. וכן, אין הוא זכאי לבטל את החוזה, שכן אין לו עילה לכך, שכן הצד השני לא הפר את החוזה.

פתרון אפשרי למצב דברים זה, יהא שהמפר יציע לרפא את ההפרה, ובמידה והנפגע יסרב לקבל זאת, יחשב הוא עצמו למפר. והמפר המקורי יוכל לדרוש השבה או אכיפה כרצונו.

נשאלת השאלה האם הצדדים יכולים להתנות על זכות ההשבה מכוח חופש החוזים?

ב- ע"א 842/79 {משה נס ו-3 אח' נ' נחום גולדה ואח', פ"ד לו(1), 204 (1981)} קבע כב' השופט ד' לוין, כי חוק החוזים (תרופות) מעניק לנפגע כתוצאה מהפרת חוזה, את הזכות לבטל את החוזה. במידה וההפרה יסודית, הזכות היא מידית.

לאור הנ"ל, לדעתנו, הצדדים רשאים להסכים מראש האם להתנות על זכות ההשבה אם לאו.

ב- ע"א 156/82 {ליפקין נ' דור הזהב, פ"ד לט(3), 85 (1985)} הובעה גישה מקלה יותר. שם נקבע, כי אין מניעה שצדדים לחוזה יוותרו על ההשבה, כשם שהם יכולים לוותר על תרופה אחרת. ואין צורך שהדברים יאמרו בפירוש בחוזה, אלא אפשר להסיק זאת גם מן הנסיבות, ובלבד שהמשמעות תהיה ברורה וחד-משמעית {ע"א 4606/90 תל מר בע"מ נ' איטה מוברמן ואח', פ"ד מו(5), 353, 369 (1992)}.

נשאלת השאלה מהי מטרת ההשבה?

מטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין. כל עוד עמד החוזה בתוקפו, החזיק כל צד כדין במה שקיבל על-פי החוזה. משבוטל החוזה, שוב אין צידוק לכך, ועל-כן יש להביא להשבה {ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3), 533 (1981) וכן ע"א 33/57 ברעם נ' פרדימן, פ"ד יב 626, 643 (1958).

נשאלת השאלה מה נכלל בגדר חובת ההשבה? האם טובת הנאה או תועלת יש להשיב במסגרת חובה זו?

בית-המשפט העליון ענה על שאלה זו ב- ע"א 260/61 {מייזלס נ' סגל, פ"ד טו 1628 (1961)}. כב' השופט כהן, הסתמך על הדין האנגלי וקבע כי "הלכה פסוקה היא, שאם המוכר מבטל את החוזה לאחר שהקונה כבר קיבל לחזקתו את הנכס הנמכר, אין המוכר זכאי לדמי שימוש או לשכר ראוי".

מטרת ההשבה וטבעה הם למנוע התעשרות שלא כדין. אך מהו שיעורה של ההשבה? כמו בדיני הפיצויים, כן גם בדיני ההשבה, יש להבחין בין העקרונות הקובעים את מסגרת ההשבה, לבין העקרונות, הקובעים את שיעור ההשבה (ראה: ע"א 355/80 ורדי נ' המינהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לה(2), 589 (1981) וכן ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3), 533 (1981)}.

אין להצביע על נוסחה אחת הטובה לכל המקרים, אלא יש מקום לקבוע מבחני עזר שונים, המשתנים על-פי הנסיבות, והנגזרים מהעיקרון היסודי בדבר מניעת התעשרות שלא כדין. יש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי הוצאות שהוצאו, ויש ושיעור ההשבה ייקבע לפי ערך ששונה, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי טובת הנאה שצמחה, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי מבחן סביר אחר.

לסיכום ניתן לומר, כי שיעור ההשבה משתנה על-פי הנסיבות ובהתאם לכך משתנים מבחני העזר, אך עיקרון אחד עומד מאחוריהם, והוא מניעת התעשרות שלא כדין.

מה הדין בנסיבות בהן ההשבה אינה אפשרית או שאינה סבירה בנסיבות העניין?

בנסיבות בהן ההשבה בעין אינה אפשרית, על החייב בהשבה להשיב לזכאי לכך, את שוויו של מה שהוא קיבל על-פי החוזה. לעניין זה אין הבדל בזהות החייב בהשבה, בין אם זה המפר או הנפגע.

השבה שאינה אפשרית תיתכן במקרים בהם הנכס שנמסר על-פי החוזה, אינו קיים עוד, או משום שאבד או משום שהתכלה ואין הוא מצוי עוד ברשותו של החייב בהשבה.

יכולים להיות מקרים בהם, במסגרת החוזה, ניתן נכס שמטבעו לא ניתן להשבה (כגון שירותים שונים). במצב כזה, ברור שאין אפשרות להשבה בעין, וההשבה תבוצע על-פי שווי כספי.

כן נקבע, כי בנסיבות בהן הועבר הנכס לצד שלישי, אין אפשרות לבצע השבה {ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3), 533 (1981)}.

מקום שההשבה בעין בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה, נעשית ההשבה בערכים כספיים, המשקפים את השווי של מה שנתקבל. הערכת השווי היא עניין סבוך, וניתן להיעזר במבחנים, שנקבעו לעניין הערכת השווי בתביעת הפיצויים.

עם-זאת, יש לעמוד על השוני בין תביעת הפיצויים לתביעת ההשבה, שכן מטרת הערכת השווי היא למנוע התעשרות שלא כדין. על-כן, אם ראובן קיבל, במסגרת חוזה, נכס, אשר ערכו הולך ועולה, והחוזה בוטל על-ידי שמעון כדין, אילו נעשתה השבה בעין, היה ראובן מעביר את הנכס בערכו החדש. אם ראובן עשה שימוש בנכס, באופן שהשבתו בעין בלתי-אפשרית, פשיטא, שעליו להשיב את שוויו של הנכס בערכים ריאליים - דהיינו, על-פי ערכו ביום ההשבה בפועל, ולא על-פי ערכו בשעת כריתת החוזה או בשעה שקיבלו. רק השבה "ריאלית" יהא בה כדי למנוע התעשרות שלא כדין {ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3), 533 (1981)}.

לעומת זאת, אם ערכו של הנכס שהתקבל - והשבתו בעין בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה - הולך ויורד, לא יהא זה צודק להשיב את שוויו על-פי ערכו החדש, שכן השימוש בו נעשה על-פי ערכיו הישנים.

אכן, בשני המצבים גם יחד - הן במקום שערכו של הנכס עולה, והן במקום שערכו של הנכס פוחת - ייקבע השווי על-פי עיקרון מניעת ההתעשרות שלא כדין. לעיתים יביא הדבר לאימוץ מועד העברת הנכס על-פי החוזה, ולעיתים יביא הדבר לאימוץ מועד ההשבה בפועל.

ההכרעה בעניין זה לא נעשית על-פי שיקולים ערטילאיים של "ביטול מראש או למפרע", אלא על-פי שיקולים פרגמאטיים בדבר מניעת התעשרות.

נמצא, כי בכל מקרה בו אין השבתו של הנכס בעין אפשרית, יידרש החייב בהשבה ליתן שווי כספי בתמורה לנכס.

סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות) נותן עדיפות ברורה לנפגע, בכך שהוא נותן לו את הזכות לבחור בין השבה בעין לבין השבת השווי.

הווה אומר, הנפגע יכול לבחור בהשבת השווי, גם כאשר השבה בעין אפשרית וסבירה {הוראת סעיף 9 הנ"ל שונה בהקשר זה מהוראת סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) הדנה בחוזה שבוטל עקב פגמים אחרים ולא בשל הפרה. בסעיף 21 הנ"ל מוטלת חובה על שני הצדדים, להשיב את שקיבלו, ורק אם ההשבה בלתי-אפשרית, לשלם את השווי שקיבלו}.

סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות) מבחין בין השבה בעין לבין השבת שווי. בהשבה בעין משיב הצד את הנכס, שקיבל מהצד השני, ואין נפקא מינה, אם הבעלות בנכס עברה אם לאו, ומקבל ההשבה זכאי גם לדמי שימוש. מקום שההשבה בעין בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה, נעשית ההשבה בערכים כספיים ריאליים, המשקפים את השווי של מה שנתקבל. משמעות השבת שוויו של נכס בערכים ריאליים היא, שאם ערכו של הנכס עלה, יחושב שוויו על-פי ערכו ביום ההשבה בפועל, ואם ערכו הולך ויורד יחושב שוויו על-פי מועד העברת הנכס על-פי החוזה.

לעניין השבת כספים שנתקבלו קבע בית-המשפט, כי שיקולים החלים בהשבת כסף דומים לאלה החלים בהשבת נכסים ממש. בתקופת אינפלאציה השבה נכונה נעשית על-פי ערכיו הריאליים של הכסף, ויש להצמיד את כספי ההשבה למדד, השומר על ערכו הריאלי מיום קבלת הכסף ועד ליום התשלום בפועל. לערך הריאלי של הכסף יש לצרף גם ריבית נאותה.

נקבע כי העיקרון הנומינאליסטי אינו עיקרון קוגנטי, ואינו משקף את תקנת הציבור. זהו עיקרון המשקף כוונה אפשרית - את כוונת הצדדים בחוזה ואת כוונת המחוקק בחוק - והוא חל במקום שנוצר חיוב תשלום סכום קצוב, המשתלם בזמנו. לכן מקום שהשווי נקבע שלא לפי כוונת הצדדים אלא לפי עקרונות כלליים אחרים, שוב אין מקום לעיקרון הנומינאליסטי, ושוויו של הכסף נקבע על-פי המדיניות המשפטית של הדינים הספציפיים, שבמסגרתם מתעוררת השאלה.

נקבע, כי במסגרת דיני ההשבה, אין מקום לעיקרון הנומינאליסטי, שכן הוא עשוי להביא להתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

השבה לאחר הביטול (סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות))