דיני חוזים (דיני הממונות בישראל) - דין, הלכה ופרשנות
הפרקים שבספר:
- כריתת חוזה - כיצד (סעיף 1 לחוק החוזים)
- הצעה (סעיף 2 לחוק החוזים)
- חזרה מן ההצעה (סעיף 3 לחוק החוזים)
- פקיעת ההצעה (סעיף 4 לחוק החוזים)
- קיבול (סעיף 5 לחוק החוזים)
- קיבול דרך התנהגות (סעיף 6 לחוק החוזים)
- חזקת קיבול (סעיף 7 לחוק החוזים)
- מועד הקיבול (סעיף 8 לחוק החוזים)
- קיבול לאחר פקיעה (סעיף 9 לחוק החוזים)
- חזרה מן הקיבול (סעיף 10 לחוק החוזים)
- קיבול תוך שינוי (סעיף 11 לחוק החוזים)
- תום-לב במשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים)
- חוזה למראית עין (סעיף 13 לחוק החוזים)
- טעות (סעיף 14 לחוק החוזים)
- הטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים)
- טעות סופר (סעיף 16 לחוק החוזים)
- כפיה (סעיף 17 לחוק החוזים)
- עושק (סעיף 18 לחוק החוזים)
- ביטול חלקי (סעיף 19 לחוק החוזים)
- דרך הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים)
- השבה לאחר ביטול (סעיף 21 לחוק החוזים)
- שמירת תרופות (סעיף 22 לחוק החוזים)
- צורת חוזה (סעיף 23 לחוק החוזים)
- תוכנו של חוזה (סעיף 24 לחוק החוזים)
- פירוש של חוזה (סעיף 25 לחוק החוזים)
- השלמת פרטים (סעיף 26 לחוק החוזים)
- חוזה על תנאי (סעיף 27 לחוק החוזים)
- סיכול תנאי (סעיף 28 לחוק החוזים)
- בטלות החוזה או ההתנאה (סעיף 29 לחוק)
- חוזה פסול ותחולת הוראות (סעיפים 30 ו- 31 לחוק החוזים)
- חוזה של משחק, הגרלה או הימור (סעיף 32 לחוק החוזים)
- חוזה למתן ציונים (סעיף 33 לחוק החוזים)
- הקניית הזכות (סעיף 34 לחוק החוזים)
- דחיית הזכות (סעיף 35 לחוק החוזים)
- ביטול הזכות (סעיף 36 לחוק החוזים)
- טענות נגד המוטב (סעיף 37 לחוק החוזים)
- שמירת זכותו של הנושה (סעיף 38 לחוק החוזים)
- קיום בתום-לב (סעיף 39 לחוק החוזים)
- קיום - בידי מי (סעיף 40 לחוק החוזים)
- מועד הקיום (סעיף 41 לחוק החוזים)
- קיום מוקדם (סעיף 42 לחוק החוזים)
- דחיית קיום (סעיף 43 לחוק)
- מקום הקיום (סעיף 44 לחוק החוזים)
- קיום בבינונית (סעיף 45 לחוק החוזים)
- קיום בסכום ראוי (סעיף 46 לחוק החוזים)
- קיום במטבע ישראלי (סעיף 47 לחוק החוזים)
- קיום על תנאי (סעיף 48 לחוק החוזים)
- זקיפת תשלומים בחיוב אחד (סעיף 49 לחוק החוזים)
- זקיפת תשלומים בחיובים אחדים (סעיף 50 לחוק החוזים)
- בחירה בין חיובים חלופים (סעיף 51 לחוק החוזים)
- תחליף קיום (סעיף 52 לחוק החוזים)
- קיזוז (סעיף 53 לחוק החוזים)
- ריבוי חייבים (סעיף 54 לחוק החוזים)
- חיוב יחד ולחוד (סעיף 55 לחוק החוזים)
- נטל החיוב בין החייבים (סעיף 56 לחוק החוזים)
- סייג לזכות החזרה (סעיף 57 לחוק החוזים)
- העברת בטוחות (סעיף 58 לחוק החוזים)
- ריבוי נושים (סעיף 59 לחוק החוזים)
- דרך ומועד למסירת הודעה (סעיף 60 לחוק החוזים)
- תחולה (סעיף 61 לחוק החוזים)
- הגדרות (סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה))
- תרופות הנפגע (סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות))
- הזכות לאכיפה (סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות))
- תנאים לאכיפה (סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות))
- אכיפה בעסקה טעונת רישום (סעיף 5 לחוק החוזים (תרופות))
- הפרה יסודית (סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות))
- תרופות (סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות))
- דרך הביטול (סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות))
- השבה לאחר הביטול (סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות))
- הזכות לפיצויים (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות))
- פיצויים ללא הוכחת נזק (סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות))
- שמירת זכות (סעיף 12 לחוק החוזים (תרופות))
- פיצויים בעד נזק שאינו של ממון (סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות))
- הקטנת הנזק (סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות))
- פיצויים מוסכמים (סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות))
- פיצויים וביטוח (סעיף 16 לחוק החוזים (תרופות))
- הפרה צפויה - מהי? (סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות))
- פטור בשל אונס או סיכול חוזה (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות))
- זכות עיכבון (סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות))
- קיזוז (סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות))
- הוראות בדבר מתן הודעה (סעיף 21 לחוק החוזים (תרופות))
- שמירת דינים (סעיף 22 לחוק החוזים (תרופות))
- ביטול ועצמאות החוק (סעיפים 23 ו- 24 לחוק החוזים (תרופות)
- תחולה והוראות מעבר (סעיף 25 לחוק החוזים (תרופות))
דרך הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים)
סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:"20. דרך הביטול
ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."
אין ביטול חוזה בהיעדר הודעת ביטול. ההודעה היא מהלך משפטי חד-צדדי וקונסטיטוטיבי, אשר הוא זה המבטל את חיובי הצדדים לו {ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4), 798 (2002)}.
משהוכח "בעליל כי ההסכם לא בוטל מעולם ולמצער לא בוטל תוך זמן סביר ממועד בו נודע לתובעים על עילת הביטול, עומד הוא בתוקפו אף אם היו מוכחות טענות הטעות וההטעיה" {ת"א (ת"א-יפו) 49599/04 אליהו חיים ואח' נ' קפלן שמואל, תק-של 2008(2), 15091 (2008)}.
סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי ביטול חוזה יהיה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול. במקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע על הפסקת הכפיה. לפיכך, לא די בהתנהגות מפרה שממנה נלמדת כוונת הביטול של המתקשר. סבירותו של פרק זמן זה יבחן לפי מכלול נסיבות המקרה הנדון, מהות החוזה וטיבו והתנהגותם של הצדדים {ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1), 119 (1998); ת"א (יר') 5917/04 אמנון אלברטל נ' ירדנה אבירם, תק-של 2008(1), 8904 (2008)}.
כידוע, אין ביטול חוזה, בלא הודעת ביטול. ב- ת"א (ת"א-יפו) 2766/00 {ברודנו חיימה-חיים ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-מח 2006(3), 6450 (2006)} נקבע כי הכפיה לכאורה נוצרה עקב סירוב הנתבעת להתיר לתובעים לבנות על הנכס, והיא פסקה לאחר שניתן להם היתר בניה. לפיכך, לפי סעיף 20 לחוק החוזים, היה על התובעים לבטל את החוזה, זמן סביר לאחר שניתן להם היתר בניה.
אשר לסבירותו של הזמן קבע בית-המשפט כי "'סבירותו' של הזמן לפי סעיף 20 לחוק החוזים היא מן הדברים שאין להם שיעור" {ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1), 119 (1998)}.
בהתאם לפסיקת בתי-המשפט ולפרשנות הניתנת להוראת סעיף 20 לחוק החוזים, סבירות הזמן שלפני הודעת הביטול משתנה מעת לעת, ונבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו. הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן הסביר, תוביל לתוצאה שהחוזה יעמוד בתוקפו, חרף הפגם בכריתתו, הואיל ונוצרת הנחה של השלמה עם הפגם וויתור על זכות הביטול.
הוראת סעיף 20 לחוק החוזים נועדה ליצור איזון בין זכותו של מתקשר לבטל הסכם שנחתם בכפיה לבין זכותו של הצד השני להסתמך על תוקף החתימה וההתחייבות. נוסחת האיזון בין זכויות אלו היא "הזמן הסביר".
ב- ע"ע 292/05 {עלי ח'מיס נ' עיריית ירושלים, תק-אר 2006(3), 323 (2006)} קבע בית-הדין כי "מאז מועד החתימה על הסכם הפרישה (אפריל 2000) ועד למועד בו ביקש ח'מיס לראשונה את ביטולו (אוגוסט 2001) חלפה יותר משנה, וקרוב לשנתיים עד שהוגשה תביעתו לבית-הדין האזורי (פברואר 2002). סבורים אנו, כבית-הדין האזורי, כי בנסיבות העניין, הודעתו של ח'מיס על ביטול ההסכם לאחר יותר משנה מאז חתימתו הינה מעל ומעבר לזמן הסביר".
אין ביטול אוטומטי של חוזה שלידתו בחטא הכפיה, ואין מניעה כי הצד שנפגע מהכפיה, יבחר לקיים את החוזה, ובכך יכשיר אותו חטא.
ב- ה"פ (נצ') 249/06 {מיכאל אוחנה נ' אלירן ואקנין, תק-מח 2008(3), 14852 (2008)} קבע בית-המשפט כי "ואקנין לא הודיע לפני קיום הבוררות כי הוא מבקש לבטל את ההסכם, הוא כאמור, שיתף פעולה במהלך הבוררות, המציא לבורר טענותיו וראיותיו, ואף את הבקשה לביטול פסק הבוררות הגיש רק לאחר שאוחנה הגיש בקשה לאישור הפסק, וזאת למרות שעל-פי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, על המבקש ביטולו של הסכם להודיע לצד שכנגד בהזדמנות הראשונה על הביטול".
ב- ת"א (ת"א-יפו) 41642/06 {עורך-דין גולדמן יעקב ואח' נ' פור נחום ואח', תק-של 2008(3), 14912 (2008)} קבע בית-המשפט כי גם אם "ההסכם השלישי נכרת בתנאים של עושק (ולא כך הוא הדבר), אין בכך כדי לגרור את בטלותו, שכן מדובר בפגם בכריתת חוזה, המצריך פעולה של ביטול בתוך פרק זמן סביר (ראה סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). במקרה דנן חלף לו זה מכבר פרק הזמן הסביר למתן הודעת הביטול, ועל-כן, החוזה שריר וקיים ולא ניתן עוד לביטול".
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1672/04 {קונצמן אילנה נ' היימן יאיר ואח', תק-מח 2008(3), 3038 (2008)} קבע בית-המשפט כי "פנייתה של המבקשת באמצעות מכתב אל המשיבים נעשתה בתאריך 26 לפברואר 2003 (נספח 14 ל-ת/3) כלומר, למעלה מ-4 שנים לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים. המדובר בפרק זמן ארוך ובלתי-מבוטל, אשר אינו עומד בדרישות הסעיף".
ב- ע"א (ב"ש) 1008/08 {דאדון אביעד ואח' נ' בנק מזרחי טפחות, תק-של 2008(2), 24423 (2008)} קבע בית-המשפט "כי אם טענתו של המבקש היא, כי פעולת העברת הכספים בטלה בשל כך, חובה היה על המבקש לציין את טענת הביטול מפורשות (הוראות סעיפים 20, 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). זאת נכון, בפרט, כאשר עסקינן בביטול ההסכם עקב עושק או כפיה".

