botox
הספריה המשפטית
דיני חוזים (דיני הממונות בישראל) - דין, הלכה ופרשנות

הפרקים שבספר:

דרך הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים)

סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"20. דרך הביטול
ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."

אין ביטול חוזה בהיעדר הודעת ביטול. ההודעה היא מהלך משפטי חד-צדדי וקונסטיטוטיבי, אשר הוא זה המבטל את חיובי הצדדים לו {ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4), 798 (2002)}.

משהוכח "בעליל כי ההסכם לא בוטל מעולם ולמצער לא בוטל תוך זמן סביר ממועד בו נודע לתובעים על עילת הביטול, עומד הוא בתוקפו אף אם היו מוכחות טענות הטעות וההטעיה" {ת"א (ת"א-יפו) 49599/04 אליהו חיים ואח' נ' קפלן שמואל, תק-של 2008(2), 15091 (2008)}.

סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי ביטול חוזה יהיה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול. במקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע על הפסקת הכפיה. לפיכך, לא די בהתנהגות מפרה שממנה נלמדת כוונת הביטול של המתקשר. סבירותו של פרק זמן זה יבחן לפי מכלול נסיבות המקרה הנדון, מהות החוזה וטיבו והתנהגותם של הצדדים {ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1), 119 (1998); ת"א (יר') 5917/04 אמנון אלברטל נ' ירדנה אבירם, תק-של 2008(1), 8904 (2008)}.

כידוע, אין ביטול חוזה, בלא הודעת ביטול. ב- ת"א (ת"א-יפו) 2766/00 {ברודנו חיימה-חיים ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-מח 2006(3), 6450 (2006)} נקבע כי הכפיה לכאורה נוצרה עקב סירוב הנתבעת להתיר לתובעים לבנות על הנכס, והיא פסקה לאחר שניתן להם היתר בניה. לפיכך, לפי סעיף 20 לחוק החוזים, היה על התובעים לבטל את החוזה, זמן סביר לאחר שניתן להם היתר בניה.

אשר לסבירותו של הזמן קבע בית-המשפט כי "'סבירותו' של הזמן לפי סעיף 20 לחוק החוזים היא מן הדברים שאין להם שיעור" {ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1), 119 (1998)}.

בהתאם לפסיקת בתי-המשפט ולפרשנות הניתנת להוראת סעיף 20 לחוק החוזים, סבירות הזמן שלפני הודעת הביטול משתנה מעת לעת, ונבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו. הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן הסביר, תוביל לתוצאה שהחוזה יעמוד בתוקפו, חרף הפגם בכריתתו, הואיל ונוצרת הנחה של השלמה עם הפגם וויתור על זכות הביטול.

הוראת סעיף 20 לחוק החוזים נועדה ליצור איזון בין זכותו של מתקשר לבטל הסכם שנחתם בכפיה לבין זכותו של הצד השני להסתמך על תוקף החתימה וההתחייבות. נוסחת האיזון בין זכויות אלו היא "הזמן הסביר".

ב- ע"ע 292/05 {עלי ח'מיס נ' עיריית ירושלים, תק-אר 2006(3), 323 (2006)} קבע בית-הדין כי "מאז מועד החתימה על הסכם הפרישה (אפריל 2000) ועד למועד בו ביקש ח'מיס לראשונה את ביטולו (אוגוסט 2001) חלפה יותר משנה, וקרוב לשנתיים עד שהוגשה תביעתו לבית-הדין האזורי (פברואר 2002). סבורים אנו, כבית-הדין האזורי, כי בנסיבות העניין, הודעתו של ח'מיס על ביטול ההסכם לאחר יותר משנה מאז חתימתו הינה מעל ומעבר לזמן הסביר".

אין ביטול אוטומטי של חוזה שלידתו בחטא הכפיה, ואין מניעה כי הצד שנפגע מהכפיה, יבחר לקיים את החוזה, ובכך יכשיר אותו חטא.

ב- ה"פ (נצ') 249/06 {מיכאל אוחנה נ' אלירן ואקנין, תק-מח 2008(3), 14852 (2008)} קבע בית-המשפט כי "ואקנין לא הודיע לפני קיום הבוררות כי הוא מבקש לבטל את ההסכם, הוא כאמור, שיתף פעולה במהלך הבוררות, המציא לבורר טענותיו וראיותיו, ואף את הבקשה לביטול פסק הבוררות הגיש רק לאחר שאוחנה הגיש בקשה לאישור הפסק, וזאת למרות שעל-פי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, על המבקש ביטולו של הסכם להודיע לצד שכנגד בהזדמנות הראשונה על הביטול".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 41642/06 {עורך-דין גולדמן יעקב ואח' נ' פור נחום ואח', תק-של 2008(3), 14912 (2008)} קבע בית-המשפט כי גם אם "ההסכם השלישי נכרת בתנאים של עושק (ולא כך הוא הדבר), אין בכך כדי לגרור את בטלותו, שכן מדובר בפגם בכריתת חוזה, המצריך פעולה של ביטול בתוך פרק זמן סביר (ראה סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). במקרה דנן חלף לו זה מכבר פרק הזמן הסביר למתן הודעת הביטול, ועל-כן, החוזה שריר וקיים ולא ניתן עוד לביטול".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1672/04 {קונצמן אילנה נ' היימן יאיר ואח', תק-מח 2008(3), 3038 (2008)} קבע בית-המשפט כי "פנייתה של המבקשת באמצעות מכתב אל המשיבים נעשתה בתאריך 26 לפברואר 2003 (נספח 14 ל-ת/3) כלומר, למעלה מ-4 שנים לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים. המדובר בפרק זמן ארוך ובלתי-מבוטל, אשר אינו עומד בדרישות הסעיף".

ב- ע"א (ב"ש) 1008/08 {דאדון אביעד ואח' נ' בנק מזרחי טפחות, תק-של 2008(2), 24423 (2008)} קבע בית-המשפט "כי אם טענתו של המבקש היא, כי פעולת העברת הכספים בטלה בשל כך, חובה היה על המבקש לציין את טענת הביטול מפורשות (הוראות סעיפים 20, 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). זאת נכון, בפרט, כאשר עסקינן בביטול ההסכם עקב עושק או כפיה".