הבחנה בין פרסום בכלי התקשורת לבין פרסום במאגרי מידע

ב- עמ"שמ (יר') 29553-12-12 {פלונית נ' משרד ראש הממשלה/נציבות שירות המדינה, תק-מח 2014(1), 28620 (31.01.2014)} נדונה עתירה של עובדת נגד פרסום פסק-דין ושמה באינטרנט, בקבלו את הבקשה קובע בית-המשפט כי:

"פומביות הדיון: חוק יסוד: השפיטה וחוק בתי-המשפט
158. סעיף 3 לחוק היסוד: השפיטה, קובע את עקרון פומביות הדיון, באומרו: "בית-משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית-המשפט הורה אחרת לפי חוק".
159. ברמה החקיקתית, מוסדרת סוגיית פומביות הדיון בסעיף 68 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, שזה לשונו:
"(א) בית-משפט ידון בפומבי.
(ב) בית-משפט רשאי לדון בעניין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה:
(1) לשם שמירה על בטחון המדינה;
(2) לשם מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה;
(3) לשם הגנה על המוסר;
(4) לשם הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע כהגדרתו בסעיף 368א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (בחוק זה: "חוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות");
(5) לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על-פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח- 1998;
(6) (נמחקה);
(7) הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חפשית או מלהעיד בכלל;
(8) לשם הגנה על סוד מסחרי;
(9) לשם הגנה על ענינו של מתלונן או ניזוק בעבירה לפי סעיף 377א לחוק העונשין, התשל"ז-1977;
(10) לשם הגנה על עד מוגן או על מידע חסוי בעניין עד מוגן, תכנית הגנה, הרשות להגנה על עדים, או עד מאוים, כמשמעותם בחוק להגנה על עדים, התשס"ט-2008;
(11) לשם הגנה על עניינו של נפגע עבירה או של עבריין מין, בהליך לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006;
(12) לשם הגנה על עניינו של חשוד בדיון בבקשה לאסור את פרסום שמו לפי סעיף 70(ה1);
(13) לשם הגנה על עניינו של מתלונן או נאשם בעבירת אלימות כלפי בן משפחה כהגדרתו בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991.
(ג) בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, רשאי בית-משפט לדון בדלתיים סגורות.
(ד) החליט בית-משפט על עריכת דיון בדלתיים סגורות, רשאי הוא להרשות לאדם או לסוגי בני-אדם להיות נוכחים בעת הדיון כולו או מקצתו.
(ה) על-אף הוראות סעיף 68(א):
(1) ענייני משפחה, כמשמעותם בחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, למעט תובענות לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965, שעילתן אינה סכסון בתוך המשפחה ותובענות לפי חוק השמות, התשט"ו-1956, ולפי חוק קביעת גיל, התשכ"ד-1963 - יידונו בדלתיים סגורות, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט לדון בעניין, כולו או מקצתו, בפומבי;
(2) בית-המשפט העליון הדן בערעור על החלטה או פסק-דין של בית-משפט לנוער כהגדרתו בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, וכן בית-משפט הדן במעצרו של קטין, ידונו בדלתיים סגורות; ואולם רשאים בתי-המשפט כאמור להרשות לאדם או לסוגי בני-אדם, לרבות לנפגע העבירה הנדונה, להיות נוכחים בשעת הדיון, כולו או מקצתו; לעניין זה, "נפגע עבירה" - כהגדרתו בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001".
160. סעיף 68 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, קובע בס"ק (א) שבו את הכלל: "בית-משפט ידון בפומבי". בס"ק (ב) נקבעו החריגים, ובמסגרת פיסקאות משנה רשאי בית-משפט להורות כי בעניין מסויים, כולו או מקצתו, ידון בדלתיים סגורות (אין כאן המקום להאריך בניתוח פיסקאות אלה).
161. בפסיקה נקבע כי סעיף 68 לחוק בתי-המשפט, קובע כללים להפעלתו של עקרון פומביות הדיון והחריגים לו (ראה, במיוחד, ע"א 3007/02, פ"ד נו(6), 592 (2002), מפי השופטת דליה דורנר - שלדבריה הסכים השופט יצחק אנגלרד והשופט (כתוארו אז) ד"ר אשר גרוניס - הדן בסעיף 68(ה), בדבר היעדר פומביות של דיוני בית-המשפט לענייני משפחה):
162. בפרשה הנ"ל מתייחס בית-המשפט העליון למתח שבין פומביות הדיון ופרטיות. ביחסים ביניהם, מכריעה השופטת דורנר, כדלקמן (שם, בפסקה 8, בעמי 598 בין האותיות ג-ה):
"אמנם, פומביות הדיון פוגעת במהותה בפרטיות המתדיינים ולעיתים קרובות בפרטיות העדים, אן ככלל, הזכות לפרטיות - הגם שהיא זכות יסוד - נסוגה מפני עקרון הפומביות. אכן, כמו עקרון הפומביות קבועה גם הזכות לפרטיות בחוק יסוד. סעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מורה כי ׳כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו׳. אלא שסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה הוא הוראה מיוחדת הגוברת על סעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד: השפיטה וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הנם שניהם חוקי יסוד, ומעמדם הנורמטיבי שווה, אן בעוד שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, דן בזכות לפרטיות במלוא היקפה, מסדיר חוק יסוד: השפיטה את הסוגיה המיוחדת של פומביות הדיון. בהוראות הכלליות הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בדבר הזכות לפרטיות, אין כדי לשנות את ההסדר החוקתי המיוחד שנקבע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, כפי שפורט בפסיקה."
163. מעבר לסעיף 68 לחוק בתיק המשפט, יש להתייחס לסעיף 70, שכותרתו "איסור פרסומים", ואשר רלוונטי לגבי איסור פרסום של דיון שהתנהל בדלתיים סגורות על-פי החריגים לכלל הקובע פומביות, ואשר מנויים בסעיף 68(ב) וכן סעיף 68(ה), שצוטטו לעיל בפסקה 159. לא ראיתי כאן מקום לפרט את הדינים המיוחדים בסעיף 70 הנ"ל, כולל התייחסות מיוחדת לאיסור פרסום שמותיהם של בעלי דין או עדים, שיש להגן על ביטחונם, וכן כל הדיון בעניין פרסום חשודים, נושא המחייב דיון בפני עצמו, והחורג ממסגרת פסק-דין זה.
164. בית-המשפט העליון מסביר את הזיקה שבין קיום דיון בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום, בפרשה הנ"ל (שם, בפסקה 10, עמ׳ 600, בין האותיות א-ג):
"הכלל הבסיסי הוא איפוא שאין פוגעים בעקרון הפומביות, לרבות בדרך של איסור פרסום, אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק או החלטת בית-המשפט על-פי עילות מפורשות שנקבעו בחוק. גם אין זהות בין קיום ההליך בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום. איסור הפרסום עומד כשלעצמו, ואין הוא פועל יוצא של סגירת הדלתיים. דרושה הוראה מיוחדת כדי לאסור פרסום. ראו השופט אור ב- בג"ץ 6005/93, פ"ד מט(1), 159, 168. ואכן, לבית-המשפט ניתן שיקול- דעת בסעיף 70(א) לחוק בתי-המשפט להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות. הוראה זו, המאפשרת להביא לידיעת הציבור את אשר נסתר ממנו בשל סגירת דלתיים, משקפת את האינטרס הציבורי כבד המשקל בפומביות המשפט. על בית-משפט המתבקש להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות: ראשית, לבחון אם המטרה שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה, ושנית, להפעיל את שיקול-דעתו כך שעקרון פומביות הדיון ייפגע במידה המזערית האפשרית להשגת מטרה זו."
יא. תחולתם של עקרונות פומביות הדיון על הדין המשמעתי של עובדי מדינה
165. על-פי הניסוח המילולי של חוק היסוד: השפיטה, לכאורה, הוא אינו חל במקרה שבפניי, שכן בחוק היסוד האמור עיגן המחוקק את עקרון פומביות הדיון וקבע לעקרון זה מעמד מיוחד ועליונות, רק על בתי-משפט המוזכרים בסעיף 1 לחוק היסוד הנ"ל: בית-המשפט העליון; בית-המשפט המחוזי; בית-משפט השלום; וכן בית-משפט אחר שנקבע בחוק (למשל, בית-המשפט לענייני משפחה).
166. במקרה שבפניי, מדובר בהליך משמעתי שאינו עונה להגדרות הנ"ל, ועל-כן, קשה לקבל את גישת בית-הדין המשמעתי המנסה ליישם את סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, על ההליכים בבית-הדין המשמעתי של עובדי המדינה.
167. ברם, ברמה החקיקתית מצוי סעיף 41 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, שבו קבוע עיקרון פומביות הדיון. זו לשון החוק:
"41. (א) בית-הדין ידון בפומבי.
(ב) בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית-הדין להחליט, מנימוקים שיירשמו בהחלטתו, על עריכת הדיון, כולו או חלק ממנו, בדלתיים סגורות, אם לדעתו הדבר דרוש לשם שמירה על בטחון המדינה או יחסי החוץ שלה, או לשם הגנה על המוסר, על שלומו של קטין או על פעולתו התקינה של שירות המדינה.
(ג) החליט בית-הדין על עריכת דיון בדלתיים סגורות, רשאי הוא להרשות לאדם או לסוגי בני-אדם להיות נוכחים בשעת הדיון, כולו או מקצתו.
(ד) לא יגלה אדם דבר על דיון שהתנהל בבית-הדין בדלתיים סגורות אלא ברשות בית-הדין או במידה שהגילוי דרוש לביצועה של החלטת בית-הדין או לביצוע חוק זה.
(ה) העובר על הוראות סעיף-קטן (ד), דינו - מאסר ששה חדשים או קנס חמשת אלפים לירות."
יב. מטרות הפומביות: טוהר ההליך, זכות הציבור לדעת, חופש המידע, גילוי עבריינים נוספים, וחופש הביטוי
168. בשלב זה ראוי לנכון להציג, ולו גם בתמצית, את מטרות פומביות הדיון, כפי שעולה מן הפסיקה, וזאת כדי שלאורם ניתן יהיה לבחון את הסוגיה שעליי להכריע בה בפסק-דין זה.
169. עקרון הפומביות, נשען על מערך זכויות, עקרונות וערכים, אשר מחייבים את החברה הרוצה להתנהל בדרך הישר, להגן עליהם מכל משמר. במסגרת זו ניתן למצוא את טוהר ההליך השיפוטי, זכות הציבור לדעת, חופש המידע, והתועלת שבפרסום, אליהם אתייחס, עתה.
170. טוהר ההליך השיפוטי יוכל להתקיים כאשר ההליך יהיה שקוף ופתוח לעיניי כל. כך, לא יוכלו להיעשות דברים במחשכים ורחוק מעין הציבור. ברם, כפי שנראה להלן, השקיפות אינה ערך יחיד ולא ניתן להסתכל עליה בבדידותה; יש להתחשב גם בערכים אחרים.
171. נגישות המידע לציבור, הינה דבר חשוב, שכן בכך מעצבת החברה את דעותיה, ומפעילה שיקול-דעת בייחס לנושאים שונים. אין ספק כי מידע בדבר ההליכים הפלילים, העונשים אשר הוטלו וכדומה, מהווה אחת מן התרומות לביסוס החברה הדמוקרטית ולעיצוב דעת קהל בריאה ונכונה.
172. הצגת חלק מן הערכים מובאת בפסק-הדין של השופט אליעזר גולדברג ב- ע"א 3614/97 פלוני נ׳ חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26 (1998), כדלקמן (בפסקה 6, בעמ׳ 45, מול האות ו):
"על כף המאזניים האחת, מונח עקרון פומביות הדיון, ששורשיו נטועים בשיקולי מדיניות ציבורית ראויה, ולאו דווקא באינטרסים הפרטיים של בעלי הדין. ראיה לדבר שהסכמה דיונית בין בעלי הדין לחיסוי ההליכים, אינה, כשלעצמה עילה לסטיה מעקרון פומביות הדיון..."
ובהמשך (שם, מול האות ז):
"הרציונל הראשון לעקרון פומביות הדיון מושתת על ההכרה בזכות הציבור לקבל מידע על דרך פעולתן של הרשויות הציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת. עקרון פומביות הדיון מהווה מימוש הזכות האמורה."
ובהמשך (שם, בפסקה 7, בעמ׳ 46, בין האותיות ד-ה):
"הרציונל השני לעיקרון הוא בערובה לאיכות ההחלטה הניתנת בסיום ההליך."
כאסמכתא לכך, מובא פסק-דין של השופט דב לוין (ע"פ 334/81 הגינזר נ׳ מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 823, 827).
השופט גולדברג מסביר בפסק-הדין נימוק נוסף המצדיק את עקרון פומביות הדיון (שם, בפסקה 8, בעמ׳ 47, מול האות א):
"רציונל נוסף לעקרון פומביות הדיון, אשר נגזר משני קודמיו, מתמקד בתרומתו לביצור אמון הציבור בבתי-המשפט, כשחיסוי ההליכים מעין הציבור פוגע במראית פני הצדק."
נימוק נוסף מובא על-ידי השופט גולדברג, בהמשך (שם, בפסקה 9, בעמי 47, מול האות ב): "זכות הציבור לדעת, אף הוא רציונל לעקרון פומביות הדיון, בהיות הפומביות אמצעי להזרמת מידע לציבור, וזכות זו מקבלת משנה-תוקף בסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. נקודת המוצא היא שבעניינים כאלה גוברת במיוחד זכות הציבור לקבל מידע, העשוי לסייע לפרטים לכלכל את צעדיהם ולעצב את השקפותיהם ודעותיהם".
173. זכות הציבור לדעת, קיבלה מעמד מיוחד, באמצעות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק המידע"), אשר עיגן חלק מהזכות הטבעית של הציבור לקבלת המידע, בחקיקה. סעיף 1 לחוק המידע, קובע את העיקרון: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה".
174. סעיף 9 לחוק המידע, מציין את החריגים לחובת מסירת המידע, תוך ציון בסעיף 9(3) כי מידע בניגוד לחוק הגנת הפרטיות אין חובה למוסרו, וזו לשון החוק שם:
"מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, אלא-אם-כן הגילוי מותר על-פי דין."
175. סעיף 2 לחוק המידע, הינו סעיף התחולה, ובו נקבע כי אינו חל על בתי-המשפט, ולכן אינו רלוונטי לדיון שבפניי, אלא משקף אך ורק את חשיבות העברת המידע לציבור.
176. במסגרת הנימוקים לערך של פומביות הדיון, ניתן להזכיר גם כי עצם פרסום הדיון יכול להביא לכך שעבריין מסויים שמועמד לדין על עבירה כנגד פלוני, ביצע מעשה דומה נגד אלמוני. אותו אלמוני ידע על ההליך השיפוטי, ויוכל להגיש תלונה במשטרה. בכך פומביות הדיון מסייעת לגילוי עבריינים נוספים או לגילוי עבירות נוספות של אותו עבריין. נוכחים אנו לדעת איפוא, כי פומביות הדיון תורמת לחברה בכך שמגבירה היא את אכיפת הדין ומשפרת את איכות החיים של כלל הציבור.
יג. פומביות הדיון ופרסום ההליכים
177. אין הכרח ליצור זהות מלאה בין פומביות הדיון לבין פרסום תוצאות ההליכים בכלי התקשורת או בפרסומים אחרים. יש מקרים בהם עצם ההליכים עצמם יכולים לפגוע בצדדים. דוגמה בולטת לכך היא תביעות בגין לשון הרע שביחס אליהן נקבע בסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, כי בעניינים אלה, בין בהליך פלילי ובין בהליך אזרחי, "רשאי בית-משפט מיוזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שירשמו, פרסום ברבים של הליכי בית-משפט... במידה שראה צורך לכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט".
178. התייחסות לסוגיה ניתן למצוא ב- רע"א 3614/97 הנ"ל, כאשר השופט גולדברג מסביר כי כאשר קיימת זיקת גומלין בין חשיבותו הציבורית של פרסום, שהגבלתו מבוקשת, לבין הנטיה להפעיל את הסמכות שבסעיף 21 לחוק הנ"ל, יש למצוא סימנים לעניין בעל חשיבות ציבורית (שם, בעמ׳ 56, מול האות ז). הוא מסביר כי המונח ׳עניין ציבורי׳ הוא מושג דינמי שדרגתו משתנה בהתאם למהות העניין ולעיתוי הפרסום (שם, בעמ׳ 57, מול האות א). ובהמשך אומר הוא את הדברים הבאים (שם, בעמ׳ 57, בין האותיות ג-ה):
"ספק אם ניתן ורצוי לגדור את המונח "עניין לציבור", נוכח מגוון המצבים העשויים להתעורר במציאות. על-כן, יש להסתפק באמות־מידה כלליות, שלצורך התווייתן ניתן להיעזר באמות-המידה שפותחו בקשר לפרשנות סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. וכך נאמר: ׳המונח ׳עניין ציבורי׳... (ה)מתייחס רק לפרסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפרסום משום ׳עניין לציבור׳, שיש בו לעיתים אך כדי ׳לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים...׳ (ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח׳ נ' עיתון הארץ בע"מ ואח׳, בעמ׳ 91). פרסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום לשיפור אורחות חייו (ז׳ סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד) 175, 196)."
(ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ׳ ונטורה, פ"ד מח(3), 808, 826)
יד. הפרסום בהליך הפלילי וחוק המרשם ותקנת השבים
179. מקובל היה במשך דורות רבים במשפט האנגלי ובעקבותיו, במשפט הישראלי, כי פסקי-הדין הפליליים היו מתפרסמים כולל שמות הנאשמים ואף נפגעי העבירה, כך למשל בתיקי רצח בפסק-הדין היה מוזכר לא רק שמו של הרוצח שהורשע, אלא גם שמו של הנרצח.
180. ככל שמדובר באונס, הובן כי אין הצדקה לחשוף את שמה של המתלוננת, ולכן שמה בד"כ אינו מוזכר בפסק-הדין, אך שמו של הנאשם מוזכר גם מוזכר, למעט מקרים של אונס בתוך המשפחה, שבהם הזכרת שמו של הנאשם, תחשוף ממילא את השם של בתו או בנותיו.
181. לכאורה, יש לכך הצדקה מלאה ובכך מתקיימים כל הרציונאליים של פומביות הדיון וגם מוענש הנאשם בכך שמוטל בו אות קלון של עבריין חמור.
182. ברם, פרסום השמות בפסקי-הדין חל גם כאשר הנאשם יוצא זכאי. כאן, ההסבר והצדקה לפרסום בעייתי ביותר. דוגמה בולטת לכך יכול לשמש מקרה שהתחיל בבית-משפט זה בהרכב פשעים חמורים, שבו הורשע הנאשם באונס ברוב דעות ונגזרו עליו 3 שנות מאסר, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת (תפ"ח 32059-04-10) והנה, בבית-המשפט העליון, התקבלה דעת המיעוט והמערער יצא זכאי בדינו מחמת הספק, פה אחד (ע"פ 7653/11). פסקי-הדין בעניינו של אותו נאשם פורסמו באתר "נבו" וביתר אתרי המשפט.
183. היש הצדקה לפרסום? כיצד יוכל אותו אדם לשקם את חייו כאשר שמו מופיע באתרי המשפט, פעם כמורשע ופעם כזכאי? האם אין בכך זילות של הזיכוי בבית-המשפט העליון, שכן עדיין שמו ידוע כמי שהועמד לדין ויצא זכאי, בעוד שמבחינה משפטית, ובמיוחד כפי שנראה להלן, על-פי החוק משנת 1981, אין להביא בחשבון "עבר פלילי" שהסתיים בזיכוי.
184. מכאן, שגם הגורסים כי יש לפרסם כל פסק-דין שהמשפט בעניינו התנהל על-פי עקרון פומביות הדיון, יהיו חייבים להודות כי לפחות ככל שמדובר בזיכוי, אין כל הצדקה לפרסום, ויש בו עוול מאוד מאוד חמור כלפי נאשם. כך לגבי המקרה שתואר לעיל, שבו הורשע אדם (ברוב דעות) בערכאה אחת, וערעורו התקבל והוא זוכה מחמת הספק בערכאת הערעור. לא כל שכן, שאין כל רציונל לפרסום פסק-דין מזכה בערכאה הראשונה, שעליה לא הוגש ערעור.
185. נעבור עתה לבדיקת הצדקת הפרסום של המורשעים בהליך פלילי, וזאת בהתייחס גם לחקיקה מ-1981 שאותה נזכור עתה.
186. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק המרשם הפלילי"), מסדיר שני נושאים חשובים הקשורים באופן אמיץ לענייננו: ניהול רישום של מי שעבר עבירות פליליות, ובשלב מסויים - מחיקתן.
187. בסעיף 2 לחוק המרשם הפלילי, קבע המחוקק כי פרטי הרישום הפלילי מתייחסים אל "הרשעות ועונשים של בית-משפט או בית-דין בפלילים (להלן: "בית-משפט") בשל פשעים ועוונות (להלן: "עבירות")".
188. לא ברור כלל ועיקר האם בפרשה שלפנינו אנו נמצאים בהליך פלילי כזה או אחר, מאחר והדין המשמעתי לא הוגדר כהליך פלילי מובהק.
189. בנוסף, המחוקק דיבר על עבירות מסוג פשע או עוון, וגם כאן לא ברור, האם עבירה משמעתית של עובדי מדינה נכללת בקטגוריה זו. על פני הדברים נראה שהתשובה הנה שלילית ולכן, אם היתה מבקשת המערערת שבפנינו "תעודת יושר" או אישור שאין עליה רישום פלילי, היתה מקבלת אישור כזה על-פי סעיף 12(א) לחוק המרשם הפלילי.
190. פרק ג' לחוק המרשם הפלילי, עוסק בשאלת הגבלת מידע שנמסר.
ככלל, החוק מצמצם את הנגישות להרשעותיו הקודמות של אדם, וקובע תקופות שלאחריהן מתיישנת ההרשעה ונמחקת כאשר יש קשר בין חומרת העונש, ותקופת המאסר שהוטלה על הנאשם, לבין אורך תקופת ההתיישנות (סעיף 14 ו- 15 לחוק). 10 שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות, נמחקת העבירה כליל ואין למסור מידע עליה, אלא במקרים חריגים לגופים מיוחדים, כאמור בסעיף 16 לחוק. אכן יש חריגים בסעיף 17 לחוק אך אין הוא רלוונטי לענייננו.
191. המחוקק הגביל את הנגישות לעברו הפלילי של אדם, ואת עצם הרשעתו למסגרת מצומצמת ביותר זאת במסגרת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים הנ"ל, אשר קבע מתי והאם ניתן לפרסם לאחר סיום ההליך המשפטי את דבר עצם ההרשעה של אדם.
192. והנה, אם יוותרו על כנם הפרסומים בקובץ פסקי-הדין של בתי-המשפט השונים, או באתרי המידע המשפטיים, ייווצר מצב הסותר את החוק: אדם עבר עבירה פלונית ביום מסויים, חלפה תקופת ההתיישנות ותקופת המחיקה על-פי סעיפים 16-14 לחוק. אותו אדם יוכל לקבל "תעודת יושר" ואישור מהמשטרה שאין לו עבר פלילי. אולם, כל המחפש באתרי המשפט השונים, ימצא את העבירה שכבר נמחקה והתיישנה. מצב זה אינו תקין, ויש בו משום פגיעה יומיומית בעקרון שלטון החוק, שכן הותרת שמם של נאשמים באתרים הללו, לאחר תום תקופת ההתיישנות והמחיקה, סותרת את זכות הנאשמים לאותו שיקום הקרוי בחוק (על-פי המינוח של המשפט העברי שהזכרנו בפרק ט), "תקנת השבים".
טו. הפרסום בהליך האזרחי
193. בפסקי-הדין, ושוב על רקע המצב באנגליה, מפורסמים פסקי-הדין עם שמות הצדדים והעדים, ללא מגבלה שהיא.
194. בית-המשפט העליון, בשנה שעברה, התייחס לשאלת אי פרסום שמו של אדם, גם כאשר לא קיימת חקיקה ספציפית בעניין. תובע בהליך נזיקי ביקש ששמו לא יפורסם (רע"א 482/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מר (2013). באותה פרשה, אישר בית-המשפט המחוזי בקשהשל תובע, עורך-דין במקצועו, שלא לפרסם את שמו במסגרת תביעת פיצויים שהגיש בשל תאונת דרכים בה נגרמו לו נזקי גוף. חברת הביטוח הנתבעת הגישה בקשת ערעור לבית-המשפט העליון, ובקשתה נדחתה.
195. טענת המבקשת, אשר נדחתה, היתה כי לא ניתן להרחיב את איסור הפרסום מעבר למה שהגביל המחוקק בחקיקה ספציפית, וזו לשון הדברים שם, בפסקה 4:
"המבקשת טוענת כי החלטת בית-משפט קמא ניתנה תוך סטיה מהוראות חוק בתי-המשפט, הכוללות רשימה סגורה של מקרים בהם רשאי בית-המשפט להורות על בירור ההליך בדלתיים סגורות ולאסור פרסום פרטים שונים בנוגע להליך המתנהל בפניו. נטען, כי ההחלטה סוטה מהעקרונות שהותוו בפסיקתו של בית-משפט זה לעניין אותה רשימת מקרים."
196. בפסקאות 9-8, להחלטתו, מפרט כב' השופט זילברטל את העקרונות לפומביות הדיון והזכות לפרטיות, במסגרת הנורמטיבית, וכותב שם, כדלקמן:
"הסוגיה שמעוררת בקשת רשות הערעור דנא היא שאלת האיזון הראוי, במקרה הקונקרטי, בין עקרון פומביות הדיון לבין הזכות לפרטיות. עקרון פומביות הדיון - המעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי-המשפט - הוא ׳אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו׳ (ע"פ 353/88 פלוני נ׳ מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444, 450 (1991)). ביסודו, מבוסס העיקרון על שלושה רציונאלים הקשורים זה בזה. האחד, ההכרה בחשיבותה של זכות הציבור לדעת, זכות אשר תורמת לעיצוב דעותיו והשקפותיו של הפרט בחברה דמוקרטית; השני, הערובה לאיכות ההחלטה הניתנת בסיום ההליך, בעיקר בשל היותו של ההליך חשוף לעיני הציבור; השלישי, הידוק אמון הציבור במערכת המשפט על-ידי שקיפותו של הליך עשיית הצדק (בג"צ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ׳ שר המשפטים, פסקה 18 (08.10.2009)). מכוחו של עיקרון זה נפסק כיניתן לפרסם דברים שנאמרו בין כתלי בית-המשפט (ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ׳ פלוני, פסקה 7 (27.02.2008), להלן: "עניין ידיעות אחרונות"), וכן כי על דרך הכלל מתפרסמים שמות בעלי הדין (ע"פ 8225/12 חברה פלונית בע"מ נ׳ פלוני, פסקה 10 לפסק-דינו של השופט ע׳ פוגלמן (24.02.2013)). ואולם, עיקרון זה - ככל העקרונות, האינטרסים והזכויות במשפט - איננו מוחלט. אחד החריגים לו הוא הזכות לפרטיות, זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 7 לחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו. במתח שבין שני אינטרסים אלה - עקרון פומביות הדיון מזה והזכות לפרטיות מזה - נקבעה נקודת האיזון העקרונית על-ידי המחוקק בסעיף 70(ד) לחוק בתי-המשפט...
9. הנה-כי-כן, על-פי נקודת האיזון העקרונית שנקבעה על־ידי המחוקק, עקרון פומביות הדיון נסוג מפני הזכות לפרטיות רק מקום בו הפגיעה בזכות זו היא חמורה (עניין ידיעות אחרונות, פסקאות 10-7; רע"א 3788/06 פלוני נ׳ ידיעות אחרונות בע"מ, פסקה 15 לפסק-דינו של השופט ח׳ מלצר (19.01.2012), להלן: עניין יפת). אמת-המידה המרכזית לבחינת עוצמת הפגיעה בזכות לפרטיות היא אופיו של המידע שאת פרסומו מבקש אחד הצדדים להגביל. כך, ככל שמידע זה מתייחס לעניינים המשתייכים לליבת הזכות לפרטיות, תגבר נטייתו של בית-המשפט להכיר בפגיעה כחמורה (עניין ידיעות אחרונות, פסקה 10). ואולם, גם לאחר שהגיע בית-המשפט למסקנה כי הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיות היא חמורה, מלאכתו טרם הסתיימה. עליו להמשיך ולבחון, האם בנסיבות המקרה יש מקום להפעיל את הסמכות הנתונה לו לאסור פרסום, נוכח האיזון בין השיקולים השונים הצריכים לעניין (שם, פסקה 11). כך, לצד שיעור הפגיעה בזכות לפרטיות, יש לבחון את מידת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון. נקודת המוצא היא שעקרון פומביות הדיון נפגע כל אימת שפרסומו של ההליך השיפוטי מוגבל. זאת, משום שהצידוקים לעיקרון הם מוסדיים בעיקרם, והם אינם מבוססים רק על העניין הציבורי שבדיון הספציפי (ראו רע"א 3614/97 פלוני נ׳ חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26 (1998), פסקה 17 לפסק-דינו של השופט א׳ גולדברג (שהיה בדעת מיעוט) וכן פסקה 10 לפסק-דינו של השופט ת׳ אור). עם-זאת, עוצמת הפגיעה בעיקרון עשויה להשתנות ממקרה למקרה. כך למשל, אין עצמתה של הפגיעה הנובעת מאיסור פרסום גורף על ההליך הנדון בבית-המשפט כעצמתה של הפגיעה הנובעת מאיסור פרסום חלקי הנוגע אך לזהותם של בעלי הדין (ככל שאין עניין ציבורי מיוחד בזהותם)."
197. בבחינת המשקלים והשיקולים הראויים, נותן בית-המשפט העליון, בהמשך לדברים הנ"ל בפסקה 9 סיפא, לפסק-הדין הנ"ל, כלים נוספים, לבחינת ויצירת המשקלים הראויים, ובחינת הערכים השונים, זאת בשים-לב למצב המשפטי/דיוני, שבו מתבקש בית-המשפט לאסור את פרסום שמו של אדם, וכותב בזו הלשון:
"ניתן איפוא למנות פרמטרים שונים לבחינת מידת הפגיעה בעיקרון פומביות הדיון. בין אלה, ניתן להצביע על היקף איסור הפרסום, משך האיסור, השלב שבנמצא ההליך השיפוטי (עניין ידיעות אחרונות, פסקה 11; וראו גם האמור בהקשר זה בפסקה 6 לעיל), מידת העניין הציבורי שבהליך הספציפי ובזהותם של בעלי הדין (עניין פלוני, פסקה 12), קיומם של אמצעים אחרים, פוגעניים פחות, בידי בית-המשפט המאפשרים לו למנוע את הפגיעה בפרטיות (עניין פלוני, פסקה 19 לפסק-דינו של השופט ת׳ אור)."
198. שופט בית-המשפט העליון, כב' השופט צבי זילברטל, כותב בפסקה 13 להחלטתו:
"בטרם סיום, ראיתי לנכון לייחד מספר מילים בנוגע להנמקתו של בית-משפט קמא. כמפורט לעיל, החלטתו של בית-משפט קמא לאסור את פרסום שמו ופרטיו של המשיב, נסבה, בעיקרו של דבר, על הפגיעה הפוטנציאלית בפרנסתו של המשיב. לפיכך נעשתה הבחנה בין שני המשיבים. בית-משפט קמא הדגיש, כי המשיב, עורך-דין במקצועו, תלוי לצורך פרנסתו במניעת פרסומים שליליים אודותיו, גם בעניין מצבו הבריאותי. בית-משפט קמא סבר כי פגיעה פוטנציאלית זו בהכנסתו של המשיב עולה כדי פגיעה חמורה בפרטיותו. דא עקא, שפגיעה פוטנציאלית בפרנסה, תהא חומרתה אשר תהא, אינה מובילה בהכרח לפגיעה חמורה בפרטיות, ומכאן שאין היא בבחינת השיקול העיקרי הרלוונטי במלאכת האיזונים הנדרשת בגדרי סעיף 70(ד) לחוק בתי-המשפט (עניין ידיעות אחרונות, פסקה 12; ע"א 2763/09 פלוני נ׳ כונס הנכסים הרשמי, פסקה 4 (החלטה מיום 21.02.2013))".
199. כב' השופט זילברטל, נימק, שם, בהמשך הפסקה הנ"ל, את האינטרסים אשר נצבים אל מול, עקרון פומביות הדיון, ועל רמת הפגיעה הצפויה, תוך עריכת האיזונים, והמשקלים הראויים, ולאורם לבחון את בקשת איסור הפרסום, וכותב (שם, פסקה 13, סיפא):
"האינטרס המרכזי הניצב אל מול עקרון פומביות הדיון, בשאלה האם יש להורות על איסור פרסום אם לאו, הוא - כמוסבר - הפגיעה החמורה בפרטיות, ולא פגיעות אחרות כמו פגיעה בפרנסה או פגיעה בשם הטוב, גם אם לא אחת מתקיים קשר הדוק בין אלה. פגיעה בפרנסה (או בזכות לשם טוב) עלולה להתרחש גם מקום שבו כלל לא היתה פגיעה בפרטיות, לא כל שכן פגיעה חמורה, ומכאן שאין היא בבחינת השיקול העיקרי הרלוונטי. כך למשל, כאשר התביעה סבה על טענה הנוגעת לשמו הטוב של בעל הדין, כמו איחור בתשלומים בהם חייב אותו בעל דין. בענייננו, כאמור, ההצדקה לאיסור פרסום שמו ופרטיו של המשיב נעוצה בפגיעה החמורה בזכותו לפרטיות. מכאן, שאף אם פגיעה זו לא היתה מובילה לפגיעה בפרנסתו של המשיב, ברי כי עדיין היה מקום לאסור את הפרסום, וההיפך - מקום בו נפגעת פרנסת בעל דין מחמת הפרסום, אך אין מדובר בפגיעה בפרטיות, אין עילה לאסור פרסום."
200. בהמשך לדברים שם, מתייחס השופט זילברטל להשלכות של החלטתו, בכותבו את הדברים הבאים (שם, פסקה 14) :
"אני ער לכך כי עמדתי עשויה להביא לכך שלכאורה ככלל יהיה מקום לאסור פרסום שמות תובעים בתביעות לפיצויים בגין נזקי גוף לסוגיהן, אם הדבר יתבקש על-ידי בעל הדין. איני סבור שתוצאה זו אינה ראויה ביסודה, מה גם שבמקרה קונקרטי רשאי בית-המשפט להגיע למסקנה שונה, כאשר האינטרס שבפומביות הדיון יגבר על הזכות לפרטיות נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה. בשל ההכרה בזכות לפרטיות בכל הנוגע למצבו הרפואי של האדם, אין להלום מדוע ייגרע חלקו של מי שנאלץ לפנות לערכאות ולחשוף שם את מצבו הרפואי לצורך התדיינות משפטית, לעומת מי שאינו נזקק לערכאות, הסובל אף הוא מבעיה רפואית כלשהי, גם אם יש בה כדי להשליך על תפקודו וגם אם הוא ממלא תפקיד שיש להשפעה ברורה על אחרים (נהג רכב ציבורי, רופא, מורה, שופט וכו׳)."
201. יוצא איפוא, כי נתונה הסמכות לבית-המשפט, גם כאשר לא חלה הוראת חוק ספציפית האוסרת פרסום, לאסור את פרסום שמו של אדם, והדבר נעשה תוך באיזון בין פרטיותו של האדם לבין עקרון פומביות הדיון, זאת כאשר הכף נוטה לכיוונה של הזכות לפרטיות.
202. בשונה מהחלטתו האמורה של השופט זילברטל, הרי במקרה שבפניי המדובר הוא בהליך משמעתי, אשר נמצא הוא על קו הגבול שבין המשפט הפלילי לאזרחי. לפיכך, ניתן לקבוע כי האינטרס לשמור על זכויות האדם בהליך משמעתי, חזקות הן מאשר בהליך אזרחי.
203. מקל וחומר ניתן ללמוד, כי אם בהליך האזרחי מצא בית-המשפט העליון לנכון לאסור פרסום, בנסיבות שצויינו, הרי שבוודאי שניתן וראוי יהיה שגם בהליך המשמעתי הכללים הקבועים שם והאיזונים שפורטו בהחלטת השופט זילברטל, יחולו גם בהליך המשמעתי.
204. ניתן להביא דוגמאות נוספות בתחום המשפט האזרחי שבהם יש הצדקה לאי-פרסום שמות צדדים בפסקי-דין. כך, למשל, בתיק פשיטת רגל מוצדק בשלב הראשון לפרסם את ההליך, אפילו בעיתון יומי כדי למנוע מן הציבור את הפגיעה בקיום עסקאות עם פושט רגל. מאידך גיסא, לאחר שאותו פושט רגל זוכה להפטר, ומשמעות הדבר שיכול להתחיל הוא את חייו מחדש, אם יוותר פסק-הדין בעניין פשיטת הרגל על כנו במשך עשרות שנים בפסקי-הדין ובקבצים המשפטיים, יתקשה אותו אדם לשקם את עצמו ולמצוא עבודה כי ימצא שמו באתרים כמי שפשט רגל, על-אף שכבר זכה בהפטר.
טז. הליכים משפחתיים
205. במשך שנים רבות, היה הבדל משמעותי בין הליכים משפחתיים בבתי-הדין הרבניים שבהם הפרסומים היו חסויים, לבין ההליכים בבתי-המשפט האזרחיים שבהם הוזכרו השמות של בעלי הדין, ואפילו שמות הילדים הקטינים, הן בבית-המשפט המחוזי והן בבית-המשפט העליון.
206. אעיר כי לפני כשנתיים הופיע בפניי עורך-דין, ששם משפחתו זכור לי מפסק-דין ידוע בענייני משפחה. מצאתי את פסק-הדין של בית-המשפט העליון שבו הוזכרו בעלי הדין ובנם בן השנתיים, והנה התגלה כי אותו עורך-דין שהופיע בפניי בשנות הארבעים לחייו, הוא אותו קטין המוזכר בפ"ד מלפני עשרות שנים.
207. אנקדוטה נוספת היא כי בפסק-דין מפורסם של בית-המשפט העליון שבו הופעתי, הוזכר שמם של בעלי הדין. מרשתי שהיתה בעלת תפקיד בגוף ציבורי, סיפרה לי כי בפגישות רבות שהיו בין אנשי משרדה ואנשים חיצוניים, כאשר כל אחד הציג את עצמו, היו עורכי-דין צעירים שואלים אותה האם היא קשורה לאותו פסק-דין מפורסם, שכן באותו פסק-דין שם המשפחה היה לא שגרתי.
208. ואנקדוטה אחרונה: באחד מהמשפטים האחרונים שניהלתי בבית-המשפט המחוזי בענייני רכוש של בני זוג, שפסק-הדין שבו פורסם באתרי המשפט, הופיעו שמות הצדדים. לפני כשנה, נודע לי כי בתם של בני הזוג, החלה ללמוד משפטים, וכתבה עבודה על יחסי ממון בין בני זוג, נתקלה בפסק-הדין האמור ואז אמרה לאמה: "עכשיו אני מבינה מה היו הסכסוכים בינך לבין אבא".
209. בעניין פסקי-הדין בענייני משפחה, חל שינוי עם הקמת בית-המשפט לענייני משפחה, כאמור בסעיף 68(ה) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, שצוטט לעיל, בפסקה 159, ופרשנותו של סעיף זה מצויה ב- ע"א 3007/02, שקטעים ממנו הובאו לעיל, בפסקאות 164 עד 161.
210. אין ספק כי יש שיפור רב בחקיקה החדשה, ככל שהדבר נוגע לענייני משפחה. אין בכך כדי לכפר או לפתור את בעיות העבר, כפי שהודגמו לעיל.
211. אזכיר בענייני משפחה את סוגיית הירושה. כאן, יש הצדקה לפרסום של הגשת הבקשה לצו קיום צוואה או לצו ירושה, כדי לאפשר לציבור לדעת על מות אדם או על כך שמבקשים לקיים צוואה שלו בעוד שלקורא הפרסום יש אינטרס בעניין בדרך של הצגת מעמדו כאחד היורשים, או כמחזיק צוואה. לכן, ככל שמדובר בפרסום כזה - הדבר מוצדק. בשלב המאוחר יותר, כאשר כבר מתנהלים הליכים משפטיים, אין צורך לפגוע בפרטיות ולהזכיר את שמם של המנוח או היורשים.
יז. פרסום השמות בעידן האינטרנט - הבחנה בין פרסום בכלי התקשורת לבין פרסום במאגרי מידע
212. המשיבה טענה כי בדומה לפרסום בעיתון, כך יכול פסק-הדין להתפרסם.
213. עקרון זה נכון הוא, אלא שיש הבדל בין פרסום במאגרי מידע, לבין פרסום בכלי-התקשורת, וחופש העיתונות. כלי התקשורת משמשים ככלי המרכזי אשר מאפשר, לציבור לפקח על מערכת המשפט, ואחד הגופים אשר שומרים על אמון הציבור בבית-המשפט, הפועל כמוסד לגיטימי, ראוי, ובעל שקיפות, כל עוד אין חשש לפגיעה באינטרסים אחרים, ומעצב את אמון מערכת בתי-המשפט. מאגרי המידע אינם עוסקים כלל וכלל בערך זה, כשמם כן הם, מאגרי מידע, ועל-אף כי הם משמשים ככלי לפרסום פסקי-דין, הם אינם מהווים כלי תקשורת, אלא חברת פרסום, ולמעט הפרסום עצמו אין בהם שום ערך מוסף.
214. סוגיית השפעת האינטרנט על עולם המשפט, זכתה להתייחסות רבה. לצורך ענייננו אזכיר חיבור מלפני מספר חודשים, שיפוט בעידן דיגיטלי, נייר עמדה בהנחיית פרופ' שולמית אלמוג והשופטת תמר נאות-פרי (הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה), מאי 2013.
215. יש בנייר העמדה האמור נושאים רבים הקשורים לעולם השיפוטי, כגון: האם רשאים השופטים להתבסס על חומר שאותו הם יכולים ללמוד ממאגרי המידע, במקום ראיות שמביאים הצדדים (שם, עמי 18-19 וכן בעמ' 22, ליד הערה 30 ובעמ' 36 ליד הערה 66).
216. לענייננו, מציין נייר העמדה כי בד"כ "החיפוש במאגרי המידע המשפטיים מתבצע באמצעות חיפוש פרטי פסק-הדין - שמות הצדדים או מספר ההליך" (עמ' 42). דברים אלה שנאמרו, כמשיח לפי תומו, מחדדים ביתר שאת את האמור בפסק-דין זה.
217. מחברי נייר העמדה רואים מעלה מסויימת מבחינה מחקרית בהתחקות אחרי ההיסטוריה של כל הליך, כאשר ניתן לפנות לכתבי הטענות ולהחלטות ביניים, הנמצאים במאגרי המידע (עמ' 489-48), ובכך יש תועלת אקדמית למעיין. מבחינתנו, מתחזק הקושי והחומרה של הפגיעה בפרטיות הצדדים.
218. באותו נייר עמדה מוזכר כי קהל היעד בפסקי-הדין כולל את הצדדים, עורכי-הדין, השלטון והקהילה המשפטית, כאשר יש צורך בפסק-הדין להסביר לצדדים מדוע זכו או הפסידו (שם, בעמ' 74, כאשר המקור לכך הוא דברים שכתב השופט ברק, כמצוטט שם).
219. נייר עמדה זה ממחיש עד כמה יש צורך להקפיד הקפדת יתר על פרטיות הצדדים, שכן כל מידע שפעם זלג ושם בעל הדין הוזכר בהליך, אפילו הליך ביניים, יגרום לכך כי תונצח דמותו ושמו במאגרי המידע.
220. ואכן, בתקופה האחרונה נתקלתי בתופעה חדשה ומעודדת מבחינה זו: תובע בתיק נזיקין, מגיש בד-בבד עם הגשת כתב התביעה, בקשה לשופט התורן, לחסות את התיק. הבקשה נענית. בדרך זו, אפילו החלטת הביניים הראשונה, בדבר קדם משפט (המפורסמת בדרך שגרה במאגרי המידע), תהיה תחת השם "פלוני" ולא תחת השם המלא.
יח. הצעות לשינוי המצב לעניין פרסום שמות צדדים בפסקי-דין
221. בפרק זה אתייחס למאמר חשוב שפורסם בנושא ולהצעת חוק.
יח.1 המאמר
222. תחילה, אביא את דבריו של תומר מוסקוביץ, "ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי-המשפט - האם ראוי לפרסם שמות בפסקי-דין", משפטים, כרך יח (תשמ"ט), עמ' 431.
223. במסגרת המאמר, כותב המחבר (שם, בעמ׳ 432, בהערה 5; ההדגשות הוספו):
"ניתן היה להעלות על הדעת תועלת נוספת בפרסום שמות עבריינים ב׳פסקי-דין׳ והיא ההרתעה בגלל הקלון הרב והפגיעה באיכות החיים הכרוכים בפרסום... אך לעניות דעתי, פרסום ב׳פסקי-דין׳ הקיים לאורך ימים ושנים לא יכול לשמש אלמנט הרתעתי רצוי. הנזק הכרוך בפרסום כזה הוא כה גדול, עד שראייתו כחלק מהעונש נוגדת את עקרון החוקיות, הקובע שאין להטיל עונש שלא נקבע בחוק".
224. בהמשך המאמר הנ"ל, התייחס המחבר לשאלת הפרסום של ההליכים המשמעתיים - שהיא הסוגיה הכי קרובה לענייננו בהליך זה. לאחר סקירה של המצב ההיסטורי, שבו בעבר לא היה פרסום של שמות הנאשמים, שם, בעמ׳ 440, מספר המחבר את הדברים הבאים (שם, בעמ׳ 441) :
"לא תמיד היה המצב כך בערעורים משמעתיים. היה זמן שבו ראה בית-המשפט העליון צורך בפרסום שמו של עורך-דין שהואשם בדין משמעתי והפסיד בערעור. בפסק-דין על"ע 2/69 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב נ׳ א׳ בן יהודה, פ"ד כד(1), 449,454. אמר השופט ברנזון: ׳מטרת הענישה היא לא רק ענישת העבריין אלא גם הרתעתם של אחרים לבל יעשו כמותו ויגיעו למקומו. מטרה זאת מוחטאת כליל אם פסק-הדין בעניין חמור כמו זה שלפנינו אינו מתפרסם ברבים; ואם הוא מתפרסם בלי ציון שמו של הנאשם, והוא חוזר למילוי תפקידו, אין ציבור הלקוחות הפוטנציאלי ידע את אשר קרה עימו ועלול להיכשל בבחירתו שלא מדעת׳.
ניתן אמנם לסייג סנקציה זו למקרים שבהם העונש המשמעתי הוא הרחקה מהלשכה לזמן קצוב או לצמיתות, כפי שאכן היה בפסק-הדין הנ"ל. במקרים אלו הפרסום הוא חלק מפסק-הדין, וכדי לאסור פרסום צריך החלטה מפורשת ונימוקים מיוחדים שיירשמו.
גם לאחר סיוג סנקציית הפרסום למקרים שבהם העונש הוא הרחקה מהלשכה, עדיין ניתן לשאול, האם פרסום שמו של עורך-הדין המורשע ב׳פסקי-דין׳ לא מחמיר את העונש מעל ומעבר למה שגזר בית-הדין, אם מתפרסם שמו של עורך-דין שהורשע והורחק מהלשכה לזמן קצוב, נניח חמש שנים, ב׳פסקי-הדין׳ מורתע ציבור הלקוחות הפוטנציאלי ונמנע מבחירתו במשך זמן רב לאין ערוך ממידת העונש שנגזרה עליו. פרסום השם ב׳פסקי-דין׳ מהווה אם-כן ענישה חמורה שלא מדעת."
225. המחבר מפנה למספר מקורות מועט יחסית של המשפט העברי (תחת הכותרת "פומביות הדיון במשפט העברי - אפשר גם אחרת" - עמ' 443-442), ומסכם וכותב: "לדעתנו, שיטת המשפט העברי חריג מבחינת פרסום שמות בפסק-דין היא שיטה רגישה יותר לעלבונו של היחיד. ההקפדה על עילום שמם של בעלי הדין, העדים וכו׳ נראית לנו כדרך הנאותה וראויה לחיקוי" (שם, בעמ' 443). דיון נרחב בעמדת המשפט העברי מובאת לעיל, בפרק ט.
226. מובאים במאמר דבריו של שר המשפטים ומי שהיה ליועץ המשפטי הראשון לממשלה, יעקב שמשון שפירא, המכיר בכך שהפרסום מוביל לענישה נוספת. דברים אלה נאמרו במסגרת הצעת חוק בעניין פרסום חנינות, שם אמר השר (שם, בעמ' 444-443): "איני מוכן לקבל את ההצעה לפרסם כל חנינה בפומבי בצירוף הנימוקים. פרסום החנינה בפומבי אינו אלא ענישה מחדש של האיש שזכה בחנינה; אין זו אלא הלבנת פניו ברבים. קל וחומר פרסום הנימוקים...".
227. בהמשך, מציג המחבר, תומר מוסקוביץ, את עקרון האיזון, בין הזכות לפרטיות לבין פומביות הדיון (עמ' 445-444) :
"דברים אלו, על-אף שנאמרו בנושא החנינה טובים - לדעתי - גם לפרסום שמות צדדים להליך, בפרסום מסוגו של ׳פסקי-דין׳. מה מהיתרונות של פומביות הדיון נשאר, כאשר השאלה איננה האם להתיר או לא להתיר נוכחות חופשית של קהל באולם המשפט, אלא האם להתיר או לא להתיר פרסום שמות צדדים להליך שיפוטי בסדרה כמו ׳פסקי-דין׳ - סדרה שכרכיה נשארים על מדפי הספריות שנים רבות ובשל אופייה של שיטת המשפט בארץ אף לא מעלים שם אבק...
ככל שהדבר נוגע לנאשמים במשפט פלילי, הרי שהפרסום מאריך הימים ורב השימוש של פסק-הדין בעניינם עומד גם בסתירה מוחשית לעקרונות. הריהביליטציה, כפי שהם באים לידי ביטוי בחוק המרשם הפלילי. בבואנו לאזן בין העקרונות שהוזכרו לעיל - פומביות הדיון, מצד אחד והזכות לפרטיות ומדיניות הריהביליטציה, מן הצד השני - אנו מגלים שבעצם אין בין מה לאזן. עקרון הפומביות לא קשור כלל - כפי שהובא לעיל - לפרסום שמות בפסקי-דין. מצד שני, הזכות לפרטיות ומדיניות הריהביליטציה קשורים גם קשורים. נראה לי איפוא ברור לאן צריכים לנטות כפות המאזניים."
אם דברים אלה נאמרו על כרכים מודפסים של פסקי-דין שאינם מעלים אבק אך קוראים אותם יחסית מספר לא גבוה של בני-אדם, קל וחומר שחלים הדברים על מאגרי המידע המשפטיים הנגישים לכל קורא, בקלות גבוהה מאוד.
228. הצעתו של המחבר היא זו (שם, בעמי 445 ; ההדגשות במקור):
"לדעתי, יש לחלק בין שני סוגים של פרסומים על הליכים משפטיים: האחד הוא הפרסום המיידי, דוגמת זה שבעיתונות היומית. פרסום כזה הוא חלק אינטגרלי מפומביות הדיון, ועובדת היותו בו זמנית עם ההתרחשות המשפטית עצמה מקרנה לו את כל החשיבות שבעקרון הפומביות עצמו. בפרסום מעין זה גם לא נגרם נזק רב ולטווח ארוך לאלו ששמם מתפרסם. הסוג השני הם הפרסומים לטווח ארוך דוגמת זה שב׳פסקי-דין׳. פרסום זה לא נעשה בד-בבד או מיד לאחר ההתרחשות המשפטית, וממילא דבר מיתרונות עקרון הפומביות לא דבק בו. הצעתי היא לאסור פרסום שמות ב׳פסקי-דין׳, שכן זוהי מסגרת המיועדת להישאר זמן רב. ער אני לכך, כי פרסום ב׳פסקי-דין׳ הוא צורך חיוני מאין כמוהו במדינת ׳משפט מקובל׳ כמו מדינת ישראל; אזכור הלכות שנקבעו בבית-המשפט העליון הוא לחם חוקה של מערכת המשפט שלה. ואכן, אין כל סיבה לוותר עליו, אך פרסום בשמות בדויים לא ייפגע בכהוא זה בהפצת ההלכות החדשות והפסיקה המעודכנת."
229. באמתחת המחבר הצעה מעשית (שם, בעמ' 445) :
"אין אני טוען כי יש לפרסם את פסקי-הדין בשמות כמו פלוני ואלמוני, שכן ברור שאם רוצים לזכור את ההלכות צריך להצמיד אותן לשם כלשהו, ורצוי ששם זה לא יחזור בכל פסקי-דין.
הצעתי היא איפוא לפרסם שמות לשם נוחות הזכירה של ההלכות, אך שמות בדויים, לשם מניעת פגיעה בנוגעים בדבר. ברור שיש מקום לדיון בגבולות הכלל ובתחולתו על הליכים משפטיים שונים...
יש בהחלט מקום לשנות את תקנות הארכיונים של בתי-המשפט, כך שכל אדם, אי למצער עיתונאי, חוקר מדעי והדומים להם, יוכלו לייעץ, אם לא בכל פרטי החומר הארכיוני הנוגע לדיון, לפחות בשמות הצדדים כפי שהוזכרו בפסק-הדין המקורי."
יח.2 הצעת החוק לשיפור המצב
230. הצעת חוק אשר הוגשה על-ידי חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, דנה בפרסום שם צד בפסק-הדין. לפי ההצעה, לא ניתן יהיה לפרסם את שמות הצדדים בפסק-הדין.
231. בהצעת חוק בתי-המשפט (תיקון - אי-ציון שמות בפסקי-דין) התשס"ח-2007, (להלן: "ההצעה"), בדברי ההסבר נכתב:
"אין הוראה בחקיקה המתייחסת במפורש לפרסום פסקי-דין של בתי-המשפט. סעיף 70 לחוק בתי-המשפט מתייחס לפרסום דברים הנוגעים לדיוני בתי-המשפט וקובע כי אין לפרסם דבר על דיון שהתנהל בבית-משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית-המשפט. הכלל לגבי פרסום פסקי-דין הוא, אם-כן, שאין כל מניעה לפרסם דבר על דיון שהתנהל בדלתיים פתוחות. ואכן, פסקי-הדין המתפרסמים כוללים את פרטי כל המעורבים בהליך, אלא אם הדיון התנהל בדלתיים סגורות או שבית-המשפט החליט על איסור פרסום (לבית-המשפט יש סמכות לאסור פרסום בקשר לדיוני בית-המשפט לשם הגנה על בטחון בעל דין, עד או אדם אחר או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם ומטעמים נוספים, אך מתברר שלא נעשה שימוש של ממש בסמכות זו)."
232. בהמשך להצעת החוק הנ"ל, מובאים בדברי ההסבר, הצעות ודרכי איזון ראויים להתנגשות בין הערכים השונים, וכך נכתב, בפסקה 4 להצעה:
"עקרון פומביות הדיון שהינו עקרון חשוב ואמצעי מרכזי להבטחת משפט הוגן וחסר פניות, הוא המצדיק לכאורה את פרסום השמות. ואולם, נראה כי אי פרסום שמות בפסקי-הדין לא יפגע במטרות שאותן מבקש להשיג עקרון פומביות הדיון. יש להבחין בין קיום הדיון הפומבי והפרסום המיידי בדבר ההליך המשפטי, ההכרעה, ההרשעה או העונש - שהם חלק מעקרון פומביות הדיון, לבין פרסום לטווח ארוך והנצחה של פרטי כל הצדדים בפסק-דין הנשמר לעד וניתן לאיתור במאגרים שונים. פרסום זה אין בו כדי להשפיע על השגת המטרות של פומביות הדיון אך יש בו בהחלט פגיעה בפרטיות שאין לה כל הצדקה."
233. האמור בפסק-דין זה מתיישבם עם רוח הצעת חוק זו, המשקפת את עמדת המשפט העברי והיא מוצדקת לגופה, בכלל, ובעידן האינטרנט, בפרט.
יט. מהכלל אל הפרט - המקרה שבפניי - פרסום שמה של המערערת
234. לא ניתן עוד להתעלם מעידן האינטרנט, ולפגיעה הרבה בפרטיותו של אדם. פריצות המידע, הינה דבר בעייתי, כאשר היא מבוצעת ללא שום בקרה ופיקוח. קיימת חשיבות רבה לבחון כל מקרה לגופו. גם אם לא עולה ממנו הפרה של חוק כזה או אחר, יש לאזן את מכלול השיקולים, ולתת משקל ראוי לכל אחד מהם תוך יצירת מנגנון שייתן מענה אמיתי לבעיה הספציפית. מבלי משים, יש חשש כי ייפגעו הערכים של חוקי יסוד, אשר עוסקים בזכויות האדם. ראוי, איפוא, לצמצם, ככול הניתן, בפגיעה כאשר איננה לצורך. גם אם יש תועלת בצידן, ראוי להשגיח כל העת ולבחון כי הנזק לא יעלה על התועלת, ככל שמדובר בפרסום, בשמות ובתוכן.
235. חשוב לציין כי במקרה שבפניי, לא מדובר במצב שבו נאסר הפרסום מלכתחילה, אלא כבר בוצע הפרסום, ואין חשש שמא ההליך התנהל במחשכים ללא צידוק.
236. כמו-כן, יש לתת משקל למשך הזמן בו כבר פורסם פסק-הדין, וכל מי שהיה צריך להיחשף לשמה של המערערת בנסיבות העניין ולמעשה, יכול היה לעשות זאת במשך הזמן שעבר.
237. כאן המקום לציין, כי המערערת מבקשת לצמצם את הפרסום, ולא למנוע אותו באופן מוחלט. לכן, גם אם הפגיעה אינה חמורה דיה, לשיטתו של מאן דהוא, בכדי לאסור פרסום באופן גורף, הרי שבנסיבות העניין, ובהתחשב בעובדה כי מדובר בהסרת פרסום שמה בלבד של המערערת ומאתר המשיבה בלבד, בהחלט יהיה זה איזון ראוי לקבל את בקשתה של המערערת.
238. נקודה נוספת הראויה לציון, הינה כי המערערת בפניי, איננה דורשת איסור פרסום שמה באופן גורף, אלא איסור פרסום שמה באופן נקודתי, ומאתר המשיבה, ועל-כן יש לתת לכך משקל רב באיזון, בין פומביות הדיון, וזכות לפרטיות, זאת מאחר ובקשתה של המערערת בפניי, הינה לפגיעה מצומצמת מאוד לפגיעה בפומביות הדיון.
239. העובדה כי המערערת ממשיכה להיות מועסקת על-ידי המדינה, בתפקיד שהינו תפקיד שיווקי, אשר מעצם טבעו וטיבו, נשען על פרסום חיובי, יוצר מצב אבסורדי, שבו המערערת משמשת כאדם שניצב מאחורי פרסומה החיובי של המדינה, בעוד המדינה מפרסמת - באתר של נציבות המדינה - כי המערערת היא אדם שמעל באמון המדינה, בכך שדיווחה על שעות עבודה, על-אף שלא עבדה בזמן הדיווח.
240. במקרה שבפניי, לאור העובדה שהמדינה בחרה, להמשיך להעסיק את המערערת בתפקיד זה, אשר כל כולו עוסק בשיווק, לא ניתן להמשיך ולהתיר פרסום שמה של המערערת באתר המשיבה.
241. למען הסר ספק, אין צורך כי פסק-דין זה ישליך באופן אוטומטי על כלל עובדי המדינה. אך, במקרה בו אדם משמש בתפקיד כל כך בכיר בתחום השיווק במגזר הציבורי, לא יעלה על הדעת, כי המדינה, מחד גיסא, תמשיך להעסיק אותו בתפקיד זה, אך, מאידך גיסא, תפרסם כי הוא אינו אדם אמין.
242. מאחר והמערערת ממשיכה את עבודתה, אין מקום לדון בפגיעה בחופש העיסוק, אל מול זכות הציבור לדעת; אלא, בפגיעה בחופש העיסוק, לאור הפגיעה בפרטיותה של המערערת, והעובדה כי המערערת ממשיכה לעבוד במקום העבודה, אשר הרשיעה אותה, בכך נפגעת פרטיותה, גם במסגרת עיסוקה היום יומי, ואף בכלל.
243. לאחר שערכתי את ההבחנה בין עקרון פומביות הדיון, לבין פרסום פסק-דין סופי, ולאור העובדה כי אחת מהמטרות של עקרון פומביות הדיון, הינה שקיפות ההליך המשפטי, ושניתן יהיה לנהל הליך משפטי, בפיקוח חברתי, ולעיני כל, ותוך פיקוח כלי התקשורת והציבור כולו, ראיתי לנכון להיעתר לבקשתה של המערערת.
244. עובדה נוספת ראויה לציון, והיא כי חלפה תקופה של למעלה משנה וחצי, ממתן פסק-הדין. לאורך כל התקופה, פורסם שמה של המערערת באתר של נציבות שירות המדינה. יודגש, כי המערערת לא הורשעה בעבירות חמורות. המערערת לא ביקשה, בסופו-של-דבר, סעד נוסף, מעבר למחיקת שמה מפסק-הדין באתר הממשלתי של נציב שרות המדינה.
כ. סיכום
245. לאור העובדה כי הצדדים, אשר טענו בפניי, לא חלקו על כך שלבית-משפט זה נתונה הסמכות לדון בשאלת הפרסום, ובית-משפט זה הוא המקום לדון בשאלה, במסגרת של ערעור על פסק-הדין המשמעתי של נציב שרות המדינה, לא מצאתי לנכון לדון בסוגיה דיונית זו. הינחתי, כי די, בעניין זה, בהסכמת הצדדים.
246. ככל שמדובר בפרסום שמות, ככלל, בפסקי-דין הרי שראוי יהיה, לפי הבנתי ולאור הניתוח דלעיל שלא לפרסם את שמות המורשעים בהליך הפלילי והמשמעתי, לאחר תום הדיון המשפטי, ולא כל שכן שלא לפרסם את שמות היוצאים זכאים בדינם, בין זיכוי מלא ובין זיכוי מחמת הספק.
247. לאור העובדה כי נוצר נוהג לפיו בתי-המשפט ככן מפרסמים שמות מורשעים ומזוכים, בפסקי-הדין, ראוי כי הדבר יתוקן בחקיקה ראשית.
(בהצעת חבר הכנסת ניסן סלומינסקי מוזכרת סמכות שר המשפטים, לקבוע בתקנות הוראות בעניין פרסום פסקי-דין (ראה: סעיף 83(א)(1) לחוק בתי-המשפט); מכל מקום, נראית לי דעתו בסיום הצעתו: "אך לאור חשיבות עקרון פומביות הדיון והמסורת ארוכת השנים של פרסום שמות בעלי דין בפסקי-הדין, מוצע ששינוי זה ייעשה בחקיקה ראשית".
248. עד לתיקון החקיקה, על אדם המעוניין כי שמו לא יופיע בפסק-דין, לפנות בבקשה לבית-המשפט בעניינו, כנהוג כיום.
249. במקרה שבפניי, לאור הנסיבות המיוחדות, פוסק אני כי יש לאסור את פרסום שמה של המערערת באתר המשיבה, במסגרת פסק-הדין, המופיע באתר המשיבה.
כא. התוצאה
250. סוף דבר - הערעור מתקבל.
251. שמה של המערערת, במסגרת הבאת פסק-הדין המשמעתי שלה, יימחק, בתוך 30 יום מהיום מאתר האינטרנט של המשיבה, ובמקומו תופיע המילה "פלונית".
252. בנסיבות העניין, לצד העובדה כי המשיבה לא פעלה באופן פסול, ולאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות על מי מהצדדים, וכל צד יישא בהוצאותיו.
253. במסגרת פסק-דין זה איזכרתי את הפסיקה ללא שמות הצדדים. כך רוצה אני לעשות ביחס לפרסום פסק-דיני זה. ברם, מאחר ולאורך פסק-הדין יש נתונים מזהים של המערערת, מתבקשת ב"כ המערערת להגיש לבית-המשפט, בתוך 10 ימים, פסק-דין שאינו כולל פרטים אלה (או שתמציא רשימת הצעות לתיקונים ושינויים של פסק-הדין, באופן שהנוסח המתוקן יצא תחת ידי).
254. בשלב זה, ניתנת הוראה לאתר בית-המשפט שלא לפרסם את פסק דיני זה, ולהותירו חסוי לציבור וגלוי לצדדים.
255. פסק-הדין לציבור יפורסם רק לאחר ביצוע האמור בפסקה 253 לעיל.
256. המזכירות תשלח העתק פסק-דין זה לב"כ הצדדים...
לאחר מתן פסק-דין זה, קיבלתי הודעה מאת ב"כ המערערת, עו"ד יפעת תבור, שאליה צורף עותק של פסק-הדין, כאשר הנתונים המזוהים של המערערת הושחרו בו. הנוסח דלעיל, כולל את ההשחרות האמורות, שנעשו בדרך של ... . לפיכך, ניתן לפרסם פסק-דין זה..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הבחנה בין פרסום בכלי התקשורת לבין פרסום במאגרי מידע