העתקה - פגיעה בזכות יוצרים

1. כללי
"השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע, היא שאלה של עובדה ושל דרגה ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

"דמיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה, כי יכולות להיות סיבות אחרות שונות לאותו דמיון."
{ע"א 23/81 משה הרשקו ואח' נ' חיים אורבוך ואח', פ"ד מב(3), 749 (1988)}

האם יש חשיבות לתהליך הייצור שמשתמשים בו כדי להעתיק את היצירה?

ב- ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ ואח' נ' גלידת ויטמן בע"מ ואח', פ"ד מ(3), 340 (1985) נקבע:

"השופטת המלומדת סברה, כי לתהליך הייצור בו מועתקת היצירה אין כל חשיבות. לדעתה, די בכך שקיים דגם מקורי, שעל-פיו מכינים דגמים אחרים זהים או כמעט זהים. בנמקה את דעתה זו ציינה, כי כתובת קעקע, למשל, לא ניתן לשכפל או להעתיק בתהליך של ייצור. אמנם כך, אבל כבר הראיתי לעיל, כי "כתובת קעקע" אינו תרגום נכון של "etchings", שהם תחריטים, ואלה נעשים בהליך מכאני, מתוך לוח שנחרט לצורך זה.
גם פסק-הדין בעניין James Arnold & Co. Ltd. v. Miaferm Ltd & Others (1980) (R.P.C. 397) (להלן: "James"), שעליו בעיקר הסתמכה השופטת המלומדת, אינו תומך במסקנתה. {ראה: James} היה מדובר במפורש בהליך מכאני של העתקת ציור מהנייר שעליו צוייר אל פני פיסות בד, המיועדות לשמש כצעיפים. ההעתקה נעשתה בתהליך של חימום באמצעות סטריאו של גומי.
הוחלט באותו פסק-דין, כי סעיף 3(4) של החוק מ- 1956 (שהחליף את סעיף 1(5) של החוק מ- 1911) חל לא רק על ההעתק, שנעשה על-פי אחד מהתהליכים העונים על הגדרת "פיתוח", אלא גם על הלוח או התבנית עצמם, המשמשים את ביצוע ההעתקה (בעיה זו התעוררה שם, כי בחוק מ- 1956, להבדיל מהחוק מ- 1911, אין הגדרה של "קלישאה". נראה שלפי ההגדרה שבסעיף 1(35) ולפי לשונו של סעיף 1(5)(א) אין הבעיה מתעוררת לפי החוק מ- 1911). עוד הוחלט שם, שאף כי התהליך לא היה תהליך של פיתוח ("engraving") במובנו המדוייק, הנעשה על-ידי חיתוך או חריטה במתכת, בעץ או בחומר אחר, הרי שאותו מכשיר גומי אף הוא בגדר "פיתוח". בהקשר לכך נאמרו שם, הדברים, שצוטטו על-ידי השופטת המלומדת ושאביאם במלואם:
"Then it is said that to be an engraving it must be made by the engraving process, something which is made by cutting into the metal or wood or other material. I do not consider the matter is so confined. The definition in section 48 is in the terms of particular works and does not direct attention to the process by which they achieve that form. It is also significant that it was thought necessary to exclude photographs expressly.
Evidently the draughtsmen would think that they would othwise be engravings or produced from engravings. The purpose of the act is to protect original artistic craftsmanship, it is not to limit it to one particular mode of expression rather than another. In these days of mass production the picture or design is produced by a complex series of artifacts and I would regard the final one in the line which is used to mass produce a design as an engraving even though of itself may not on the one hand have sufficient originality, being mechanically and slavishly reproduced from earlier artifacts, or on the other it is produced by moulding rather than by cutting out. I have not found this at all an easy matter but my conclusion is that the rubber stereos are
engravings for the purposes of the act."
אין מקום להסיק מדברים אלה, שאין כל חשיבות לאופן הפקת ההעתקים. המסקנה שניתן להסיק מפסק-דין זה היא, שאין חשיבות באיזו טכניקה מתבצע ההליך, ואין לדקדק בדרישה, שהתהליך ייעשה בדרך חריטה או חיתוך דווקא, כמשתמע מן המונחים "lithograph", "etchings", "engravings" ו- "woodcuts", שהם כולם תהליכי חריטה או חיתוך בחומרים שונים (כעולה מהגדרתם במילונים Oxford ו- Webster). די בכך, שיהיה זה תהליך שבאמצעותו מופק שעתוק המוני בכל טכניקה שהיא, ולאו דווקא על-ידי שקעים בקלישאה הנוצרים בדרך חריטה או חיתוך. די בטכניקה של תבליט (relief), של תשליל וכן אמצעים שונים אחרים, ככל שחידושי הטכניקה המודרנית המתקדמת מאפשרים.
דבר זה מתיישב עם הגדרתה של הקלישאה המצוטטת לעיל. אין מקומה באותו פסק-דין, המצדיק את המסקנה, כי אין כל חשיבות לאופן בו נעשתה ההעתקה. אם אכן כך, הרי גם ציור יד, המהווה חיקוי מדוייק או העתק של ציור אחר, אף הוא ייחשב כ"פיתוח". פירוש כזה יביא לידי אבסורד, שכל ציור וכל פסל וכל יצירה אמנותית, שאפשר לעשות מהם חיקוי יד ייחשבו ל"פיתוחים". המבחן, שמציע בא-כוח המשיבות בתשובה לכך, הוא, שיצירה, שהאמן יעד אותה מראש להיות ציור, הרי היא ציור, ויצירה, שהועיד אותה מראש להיות אב-טיפוס או דגם להכנת אחרים כמותה, הרי היא "פיתוח". הבחנה כזו, לפיה אותה יצירה תוכל להיות "פיתוח" ותוכל שלא להיות "פיתוח", הכול בהתאם לכוונה הסובייקטיבית של יוצרה, אין בה כל טעם והיגיון.
גם בפסק-הדין ב- ת"א (ת"א) 248/48 גפקו בע"מ נ' אהרוני, פ"מ יז 103, שעליו הסתמכה השופטת המלומדת, מדובר בתהליך מכאני של ייצור אותיות מתכת לשימוש בבתי-דפוס מתוך צורה או תבנית. כך גם עולה מהאמרה בפסק-הדין Banco De Portugal v. Waterlow & Sons Ltd. (1931); Banco de Portugal v. Waterlow Sons Ltd. (1931) 145 L.T ;362 (C.A.). at 363, שאף הוא אוזכר בפסק-הדין, ושבו מדובר היה בתהליך מכאני של הדפסת שטרי כסף.
וכך גם בפסק-דין נוסף, שאוזכר על-ידי השופטת המלומדת, בעניין Walker Charles (Co. Ltd). v. The British Picker Co. Ltd. (1961) &. התווית, שהיתה נושא הדיון; Walker & Co. Ltd. v. The British Picker Co. Ltd Charles ((1961) R.P.C. 57} שם יוצרה באמצעות "block", הכלול בהגדרת "plate" שבסעיף 1(5)(א), ואשר תרגומו בנוסח העברי הוא "תבנית אימום". גם כאן מדובר איפוא בתהליך שיעתוק מכאני מתוך תבנית. בפסק-דין זה יכול להיות לנו עניין בשאלה אחרת, שכבר נדונה לעיל, שהתווית (אשר ציורה מופיע באותו פסק-דין), שהכילה גם ציור גראפי וגם מילים (רבות מהמילה האחת "ויטמן" שבשלט שלנו), הוכרה שם כ"יצירה אמנותית", ואיש לא העלה את הטענה, שהיא מהווה "יצירה ספרותית". הוראת סעיף 1(5)(א) חלה גם על צילומים. גם אלה מועתקים באופן מכאני מתשליל. אלמלא דובר בנפרד ב"צילום" בסעיף זה. אין ספק, שניתן היה לכלול אותו בהגדרת "פיתוח".
לדעתי, יש להגביל את פירושם של "פיתוחים" בסעיף 1(5)(א) לתהליכי ייצור, המאפשרים שיעתוק המוני, תהליכים מכאניים, כימיים או אחרים, ותהא הטכניקה לכך אשר תהיה. {השווה Gambat v. Ball (1863) , at 486 , (Gambart v. Ball (1863) 143 E.R. 463 (C.P} הגבלה זו מתיישבת, לדעתי עם המגמה החקיקתית של סעיף 1(5), כפי שניתן להבינה על רקע הרעיון הכללי והמטרה של חוק זכות יוצרים.
חוקי זכות היוצרים למיניהם נועדו להגן על מי שיצר יצירה מקורית מפני מעתיקים מתחרים. באנגליה הכיר המשפט המקובל כבר מתחילת המאה החמש-עשרה, כי יש להעניק זכות בלעדית, לתקופה מוגדרת, ליוצר המקורי לשעתק ולמכור העתקים מיצירותיו, היא זכות היוצרים, שאם יורשו אחרים לעשות כן, יגזלו את פרי כישרונותיו ומאמציו {ראה דו"ח ועדת ויטפורד 1977 פקודה 6732 סעיפים 14, 23}.

ועדת ויטפורד המליצה על חיקוקה של הוראה מפורשת, כי ליוצר נתונה זכות היוצרים ביצירותיו, בכפוף רק להוראה חוזית, או, בהיעדרה, להוראה סטטוטורית. הוראה סטטוטורית כזו, כחריג לזכות היוצרים הכללית, כלולה בסעיף 1(5) מ- 1911 ובסעיף 3(4) מ- 1956. אלה ההוראות הסטטוטוריות המצויות.
בשאלה מה ההוראה הסטטוטורית הרצויה דנו גם ועדת גרגורי מ-1952 (פקודה 8662) גם ועדת ויטפורד. באחרונה לא הושגה תמימות דעים בשאלה זו. יש הסוברים, כי מן הראוי להקנות למזמין כל יצירה מוגנת את זכות היוצרים הראשונה.
לעומתם יש הסוברים, כי טוב מעמדו של המזמין ממעמדו של היוצר להבטיח את זכויותיו בהסכם מפורש, וכי בהיעדר תניה חוזית אין מקום להעניק לו זכויות יוצרים ביצירה כלשהי. גישה שלישית - בתווך בין שני הקצוות - היא, כי מן הראוי להקנות למזמין של כל יצירה זכות יוצרים מוגבלת לשימוש ביצירה רק למטרה שלשמה הוזמנה.
המלצת הוועדה, ברוב דעות, היתה, כי בהיעדר הסכם אחר זכות היוצרים בכל יצירה תהיה ליוצר, בכפוף לשתי הגבלות. האחת - למזמין תהיה רשות בלעדית (licence exclusive) מוגבלת למטרות שהיו בכוונת הצדדים בעת ההזמנה, והאחרת - ליוצר תהיה הזכות למנוע ניצול למטרות אחרות, שנגדן רשאי הוא לעורר התנגדות סבירה. המלצה זו לא אומצה. ראה מסמך מייעץ (consultative document), שהוגש לפרלמנט על-ידי מזכיר המדינה למסחר מיולי 1981 (פקודה 3802), בו מועלות הסתייגויות הן מדעת המיעוט והן מדעת הרוב של ועדת ויטפורד והצעה להשאיר את ההוראה שבסעיף 3(4) של החוק מ- 1956 ללא שינוי.
לדעתי, הרעיון שבהוראה זו והוראת סעיף 1(5) מ- 1911 הברורה ממנה, כעולה מפסק-הדין הנ"ל בעניין .James Arnold & Co. Ltd (ראה לעיל), הוא מתן תוכן עסקי להזמנה. עניינו של מזמין בתמורה של גלופה, המיועדת, מעצם טבעה, להפקה המונית של העתקים, הוא בהעתקים. הגלופה עצמה נשארת, בדרך-כלל, בידי היוצר. אם תישאר גם זכות היוצרים בידו, מה פעל המזמין? צפייתו העסקית תסוכל, והזמנתו, שעבורה נתן תמורה, תתרוקן מתוכנה. אישור לדעתי מוצאת אני באמור בסעיף 11 של המסמך המייעץ הנ"ל.
סעיף 1(5)(א) חל לא רק על פיתוחים אלא גם על צילומים ועל "תמונה". השיקול וההיגיון שבפירושו לעניין הפיתוחים כוחם עימם גם לעניין הזמנת המקור, כלומר התשליל, של צילום.
גדר הספק היחיד שלי התעורר בשל הכללתה של "תמונה", שתרגומה הנכון הוא "דיוקן", לצד פיתוח וצילום. לכל הדעות, מקורו של דיוקן לא נועד לייצור המוני של העתקים בתהליך מכאני או כימי או אחר ובטכניקה כלשהי. מה הטעם בצירוף המוזר לכאורה של דיוקן לפיתוח או לצילום? את התשובה מצאתי במסמך המייעץ הנ"ל בסעיף 11 וכן בסעיף 561 של דו"ח ועדת ויטפורד: הטעם הוא בנימוקי פרטיות אישית של המזמין. המזמין דיוקן אישי או משפחתי מטבע הדברים אינו רוצה שהוא יופץ ברבים, ויש לראות כוונה משתמעת בהזמנה, כי הדבר לא ייעשה. כך הדבר גם בצילומים מסויימים, ו"צילום" משתלב לכן גם עם הרעיון שמאחורי הפיתוחים וגם עם זה שמאחורי הדיוקן.
אך כל השיקולים הללו, המצויים בהזמנתם של גלופה, צילום או דיוקן, אינם מצויים בהזמנתו של השלט הנדון כאן, שאמנם שימש כאב-טיפוס להכנתם של שלטים אחרים דומים לו, בגדלים ובמידות משתנים, אך מטבעו לא נועד לשמש אמצעי להפקה המונית של שעתוקים בתהליכי ייצור כלשהם ובאמצעים טכניים כלשהם."

2. הפרת זכות היוצרים בתוכנת מחשב - מהות ההגנה על תוכנת מחשב והיקפה
ב- ת"א (ת"א) 38918-12-09 {דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר, תק-מח 2014(2), 2638 (09.04.14)} נקבע:

"זכות היוצרים בתוכנת מחשב הוכרה לראשונה בישראל במסגרת פסק-הדין בעניין ת"א (ת"א) 3021/84 Apple Computer Inc נ' ניו-קוב טכנולוגיות בע"מ, פ"מ תשמ"ז(1), 397 (1984). רק בשנת 1988 עוגנה הזכות מפורשות בתיקון לפקודת זכות יוצרים, 1924, שקבע כי "לעניין זכות יוצרים, דין תוכנה של מחשב כדין יצירה ספרותית כמשמעה בחוק זכות יוצרים, 1911". מכוח קביעה זו, נהנו תוכנות המחשב מכל הזכויות הכלכליות שהיו נתונות לבעליהן של יצירות ספרותיות.
בפקודה משנת 1924 הוגדר המונח תוכנת מחשב באופן הבא: " 'תוכנה של מחשב' - בין שהיא תכנית מקור ובין שהיא קוד יעד" {סעיף 2א לפקודה, כפי שתוקן בחוק לתיקון דיני הקניין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש"ס- 1999, ס"ח 4}.
התייחסות זו באה להבהיר, כי רכיבי התוכנה המוגנים בזכויות יוצרים כיצירה ספרותית אינם כוללים רק את קוד המקור של התוכנה (ה- source code), שהוא קוד הנכתב בשפת תוכנה הניתנת לקריאה על-ידי בני-אדם (או לפחות על-ידי מתוכנתים), אלא גם את קוד היעד (הobject code -), המהווה "תרגום" של קוד המקור לשפה בינארית הנקראת על-ידי המחשב (ראו מיכל שור-עופרי "הגנת תוכנת מחשב" יוצרים זכויות - קריאות בחוק זכות יוצרים 491, 494 (מיכאל בירנהק וגיא פסח עורכים, 2009) (להלן: "שור-עופרי, הגנת תוכנת מחשב")).
ההכרה כי דין תוכנת מחשב כדין יצירה ספרותית נשמרה גם בחוק זכות יוצרים, כאשר בסעיף 1 לחוק נקבע, כי תוכנת מחשב היא יצירה ספרותית. באשר להגדרת המונח "תוכנה של מחשב", הרי שזו שונתה ובסעיף 1 לחוק נקבע, כי "תוכנת מחשב" משמעה "תוכנת מחשב בכל צורה שבה היא מבוטאת". על-פי דברי ההסבר להצעת החוק, נעשה השינוי בעקבות התפתחויות טכנולוגיות שמצאו ביטוי בהוראת סעיף 4 לאמנת WIPO בעניין זכויות יוצרים (ראו את דברי ההסבר לסעיף 1 להצעת חוק זכות יוצרים, התשס"ה-2005, ה"ח הממשלה 1116).
נראה שהכוונה היתה להבהיר, כי הגנת זכויות היוצרים על תוכנות מחשב משתרעת הן על סוגי קודים שונים (כגון קוד מקור, קוד יעד או קוד הניתן להרצה על מערכת המחשב), הן על אופני ביטוי נוספים של תוכנות מחשב, כגון אלוגריתמים ותרשימי זרימה, וכן כי ההגנה אינה תלויה במדיום שהתוכנה מאוחסנת בו - תקליטורים, זכרון המחשב או רכיבי חומרה אחרים (ראו שור-עופרי, הגנת תוכנת מחשב, 494 - 495).
הגדרה זו הינה רחבה מההגדרה שנהגה בפקודת זכות יוצרים, 1924, אשר תאמה את הסכם טריפס ואשר לפיה תוכנה היתה מוגנת בין שהיא תוכנת מקור, דהיינו התוכנה כפי שנכתבה בשפת תוכנות ובין שהיא קוד יעד, דהיינו התוכנה כפי שתורגמה באמצעות מהדר כדי שתהיה קריאה למחשב (ראו גרינמן, בעמ' 200).
לתוכנת מחשב שלושה שלבי פיתוח: שלב אפיון התוכנה, שבו קובעים את דרישות התוכנה ואת תפקידיה; שלב התכנון (העיצוב), שבו קובע המתוכנת כיצד תבצע התוכנה את המטלות שהוגדרו; ושלב התוכנות, שבו מתורגם העיצוב ממצב של שירטוטים ומבנים סכמטיים לשפת תוכנות (ראו עניין הרפז, בעמ' 19). כמו בהפרה של כל יצירה ספרותית, הפרה של תוכנת מחשב מתבצעת על-ידי יצירת עותק של התוכנה או חלק מהותי ממנה, ללא הרשאת בעל זכויות היוצרים (ראו שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים, כרך ראשון (מהדורה שלישית 2008), 561 (להלן: "פרזנטי")).
בפסק-הדין המנחה בעניין הרפז, קבע בית-המשפט העליון (מפי כב' השופט י' מלץ ובהסכמת כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק וכב' השופט ד' לוין), כי ההגנה על תוכנת מחשב אינה משתרעת רק על העתקתו של קוד התוכנה עצמו, אלא שהיא קיימת וחלה בשלושת שלבי הפיתוח של התוכנה. בית-המשפט העליון קבע, כי כל אחד משלבי פיתוח התוכנה יכול לבוא לידי ביטוי מוחשי נפרד ולפיכך, זכות היוצרים בתוכנת מחשב משתרעת הן על כל אחד משלבי הפיתוח והן על היצירה המוגמרת עצמה. כן נקבע, כי ההגנה על תוכנה מתפרשת על הרכיבים המילוליים או החיצוניים של התוכנה וגם על הרכיבים הפנימיים, שהם הבחירה ברעיונות וארגונם.
נקבע, כי ההגנה משתרעת מעבר לקוד המילולי של התוכנה ומוענקת גם לצורה (artwork), למבנה (structure), להזנת המשתמש user) inputs), לסדר (sequence) ולארגון (organization). בית-המשפט הדגיש, כי שלב הגדרת הדרישות ושלב עיצוב התוכנה הם השלבים החשובים והמרכזיים בהליך פיתוחה של תוכנת מחשב וכי עיקר הזמן והמאמצים המושקעים בפיתוח תוכנה מוקדשים לשלבים אלו (עניין הרפז, עמ' 19-21). בעניין הרפז, כבענייננו, עמדה על הפרק שאלת ההגנה על תוכנת מחשב שלכאורה הועתקו ממנה חלקים משלבי האפיון והתכנון, היינו החלקים שאינם מילוליים, כאשר קוד המקור בתוכנה היה שונה מקוד התוכנה המקורית.
כאמור לעיל, בית-המשפט העליון קבע בעניין הרפז, כי ההגנה שניתנת לתוכנת מחשב כוללת גם את שלבי האפיון והתכנון והיא אינה מצומצמת לקוד המילולי בלבד. בעשותו כן הסתמך בית-המשפט על הפסיקה האמריקנית בזמנה, אשר קבעה, כי העתקת התוכנה בכל אחד מהשלבים הללו הינה הפרת זכות היוצרים בתוכנה (ראוWhelan Associates v. Jaslow Dental Laboratory (1986)) (להלן: עניין "Whelan")).
בעניין Whelan קבע בית-המשפט הפדרלי לערעורים בארה"ב, כי העתקת המבנה, הסדר והארגון של תוכנה יישומית לניהול מרפאת שיניים מהווה הפרת זכות יוצרים, וזאת למרות היעדר כל דמיון בין הקוד של תוכנת התובעת לבין זה של תוכנת הנתבע. במסגרת הניסיון לתחום את היקף ההגנה על רקע ההבחנה בין רעיון לבין ביטוי נקבע באותו עניין, כי הרעיון הבלתי-מוגן הוא "מטרת התוכנה", ואילו כל יתר הרכיבים במנה התוכנה מהווים "ביטוי" מוגן.
על קביעה זו נמתחה ביקורת רבה, בטענה שהיא מספקת לתוכנות מחשב הגנה רחבה מאוד, המגיעה כמעט לכדי הגנה פטנטית (ראו שור-עופרי, הגנת תוכנת מחשב בעמ' 499). ואכן, בשנים שלאחר מתן פסק-הדין בעניין Whelan צומצמה ההלכה בארה"ב בכל הנוגע למתן הגנה לחלקי תוכנה שאינם מילוליים, קרי, שאינם העתקה של קוד המקור.
זאת, מתוך ההבנה כי תוכנות, ובעיקר תוכנות הפעלה ותוכנות יישומיות (להבדיל מתוכנות משחקים ומידע), הן לא רק יצירות אלא גם כלי עבודה לביצוע משימות על-ידי בני-אדם באמצעות מחשב, ואם תינתן הגנה רחבה מדי לזה שפיתח את השיטה היעילה לביצוע המשימה, הוא ירכוש מונופולין על שיטה זו למשך דורות, מבלי שעבר את המסלול המפרך של הגנה באמצעות פטנט, באופן שעלול להביא לצמצום התחרות ולעיכוב בהתפתחות הטכנולוגית (לסקירה ראו עניין אשרז, בעמ' 273; ע"א 4667/08 שלום הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ, בפסקה 19 (2011) (להלן: "עניין הר עוז"); גרינמן, עמ' 203, 205; שור-עופרי, הגנת תוכנת מחשב בעמ' 499; פרזנטי, עמ' 582-580).
כיום, חלק מהגישות דוגלות בהגנה רחבה המשתרעת על מלוא המבנה, הסדר והארגון של התוכנה, תוך הדגשה, כי דווקא ברכיבים אלה - ולאו דווקא בקוד המקור עצמו - בא לידי ביטוי עיקר ההשקעה והיצירתיות מצד היוצר - המתוכנת. כאמור, גישה זו באה לידי ביטוי בשעתו בעניין הרפז. מנגד, גישות אחרות דוגלות בצמצום הגנת זכות היוצרים על המבנה, הסדר והארגון של תוכנות המחשב. גישות אלו מרחיבות את הגדרת הרעיון בתוכנה ומצמצמות את מרכיב הביטוי והן אינן מגינות על אותם מרכיבים של הבחירה והארגון, המוכתבים על-ידי דרישות חיצוניות, כגון דרישות המשימה, הצורך להתאים את התוכנה כדי שתפעל במשולב עם תוכנה אחרת או במקביל לה, צורכי המשתמשים או הנוהג בתחום עסקים מסויים.
גישות אלו דוגלות בשיטה המבוססת על "סינון" רכיבים שונים, המהווים חלק מן המבנה, הסדר והארגון של התוכנה אל מחוץ לגדרי ההגנה, כך שבטרם תערך השוואה בין התוכנות ינופו הרכיבים שאינם מוגנים, כגון רעיונות, ומנגד יובא בחשבון כי דמיון מסויים הינו בלתי-נמנע לאור דרישות המשתמשים והצורך של התוכנות למלא פונקציות דומות (ראו שור-עופרי, הגנת תוכנת מחשב עמ' 499-500; גרינמן, עמ' 204-205. ליישום הגישה המצמצמת ראו ת"א (ת"א) 598/92 גולן נ' מיכאל מוצרי תוכנה בע"מ נ' יודפת תוכנה ועיבוד נתונים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.07.93)).
נראה, אם-כן, כי הגישה המצמצת מכירה בכך שמותר לעשות שימוש מסויים במבנה, בסדר ובארגון של תוכנה קיימת לצורך חדירה לשוק - ובמיוחד שוק שבו שחקן מרכזי אחד, כבענייננו - וכדי להקל על משתמשים פוטנציאליים. יש להדגיש כי ענייננו כאן הוא באיזון הפנימי, בשאלה אם מדובר בהפרה. לפי הגישה המצמצמת, כאשר צורות הביטוי מוגבלות, יקשה על התובע להוכיח הפרה, ויהיה צורך בהעתקה כמעט מדוייקת.
כאמור, בענייננו המדובר בתוכנות מחשב ייעודיות, כאשר על-פי הטענה הדרישות הפונקציונאליות של התוכנות נשוא ענייננו מכתיבות, במידה רבה, את צורת הביטויומתעוררת השאלה, הכיצד יבוא עניין זה לידי ביטוי בבחינת הטענה להעתקה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

העתקה - פגיעה בזכות יוצרים