פגיעה בפרטיות מהי? (סעיף 2 לחוק)

1. כללי
סעיפים 2 ו- 2א לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"2. פגיעה בפרטיות מהי (תיקונים: התשס"ו, התשס"ז, התשע"א)
פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;
(2) האזנה האסורה על-פי חוק;
(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;
(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;
(4א) פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה, "נפגע" - מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין;
(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; לעניין זה, "כתב" - לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימות אלקטרונית, התשס"א-2001;
(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח;
(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;
(9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);
(11) פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

2א. פרסום תצלום של נפטר (תיקון התשע"א)
(א) לעניין חוק זה רואים כפגיעה בפרטיות גם פרסום ברבים של תצלום גופת אדם גלויה באופן שניתן לזהותה, אלא אם-כן התקיים אחד מאלה:
(1) אותו אדם הסכים בחייו לפגיעה כאמור;
(2) חלפו 15 שנים ממועד פטירתו של אותו אדם;
(3) התקבלה הסכמה לפגיעה כאמור מאת הראשון מבין המפורטים בפסקאות משנה (א) עד (ד), שעודו בחיים, ובלבד שהנפטר לא התנגד בחייו לפגיעה כאמור וילדו או הורהו לא הודיע למפרסם או לאחר מטעמו כי הוא מתנגד לפרסום:
(א) בן זוגו;
(ב) כל ילדיו;
(ג) הוריו;
(ד) כל אחיו;
(4) לא היו לנפטר קרובי משפחה המנויים בפסקה (3) ובית-המשפט אישר את הפרסום.
(ב) בן זוגו של נפטר, ילדו, הורהו או אחיו רשאים להגיש תובענה אזרחית בשל פרסום לפי סעיף זה."

הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל. היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי {בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי בנתניה, פורסם באתר נבו (14.05.06)}.

ממועד קבלתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אף מוקנה לה מעמד חוקתי {סעיף 7 לחוק היסוד}. הפרטיות מאפשרת לאדם לפתח את עצמיותו ולקבוע את מידת המעורבות של החברה בהתנהגותו ובמעשיו הפרטיים. היא "'מבצרו' הקנייני, האישי והנפשי" {ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (13.06.99)}.

הזכות לפרטיות, אם-כן, מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין "האני" לבין החברה. היא משרטטת מתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו לפיתוח "האני" שלו, בלא מעורבות של הזולת {בג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מה(2), 456, 471 (1994)}. היא "מגלמת את אינטרס היחיד שלא להיות מוטרד בצנעת חייו על-ידי אחרים" {ע"א 8825/03 שירותי בריאות כללית נ' משרד הבטחון, פורסם באתר נבו (11.04.07); ראה גם ע"א 1697/11 א' גוטסמן אדריכלות בע"מ ואח' נ' אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)}.

2. פגיעה בפרטיות - "צנעת החיים האישיים" - סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות
לעניין המונח "צנעת החיים האישיים" - מה יכול לבוא בגדרה של הגדרה זו? "צנעת החיים" גם היא ביטוי עמום שגבולותיו אינם ברורים {אלי הלם דיני הגנת הפרטיות 148 (2003)}.

ברי איפוא כי התשובה לשאלה מה ייחשב עניין הקשור ב"צנעת החיים האישיים" אינה חדה וחלקה, וכי "כמו ביטויים רבים שאנו נתקלים בהם בספר החוקים ובחיי היום-יום, פרשנותם תלויה בהקשר ובמטרה שלשמה נדרשת פרשנות זו" {ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3), 808, 835 (1994)}.

אין לקבל את הפרשנות שלפיה יש הכרח לחצות רף גבוה ביותר של אינטימיות - דוגמת עניינים הקשורים בעברו המיני של אדם - על-מנת להוכיח פגיעה ב"צנעת החיים האישיים".

פרשנות זו נסמכת על כך שסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות תהא "פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני".

ואולם, עיון בהיסטוריה החקיקתית של חוק הגנת הפרטיות מלמדנו כי הסיפא שלאחר המונח "לרבות" נוספה לסעיף האמור אך לצורך הבהרה כי גם "עברו המיני של אדם" הוא עניין הנוגע ל"צנעת החיים האישיים" {ראה דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 8) (איסור פרסום בדבר עבר מיני), התשס"ו-2005}.

במובן זה, מדובר בתוספת מחדדת ומבהירה בלבד {רע"א 2985/96 מדלסי נ' גוני, פ"ד נ(2), 81, 86 (1996) ראה גם אהרון ברק פרשנות במשפט - כרך שני - פרשנות החקיקה 138-137 (1993)}.

שאלה הראשונה שאותה יש לברר היא אם המונח "צנעת החיים האישיים" חובק גם פרסומים הנוגעים לביתו של אדם. ביתו של אדם אינו נמנה על אותם עניינים קונקרטיים הנזכרים בסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות - "מצב בריאותו של אדם" ו"התנהגותו ברשות היחיד". יחד-עם-זאת, מידע הקשור בביתו של אדם עשוי בהחלט לבוא בגדרי המונח "צנעת חייו האישיים". אכן, ביתו של אדם זוכה למקום של כבוד בפסיקה הנוגעת לפרטיות. כך, למשל, בעניין דיין קבע כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק כי:

"הזכות החוקתית לפרטיות משתרעת, בין השאר... על זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל"ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ... הזכות לפרטיות נועדה, על-כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן."
{בג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מה(2), 456, 471 (1994)}

עם-זאת, אין להבין אמירות אלו ברמת הפשט, כמתייחסות להיבט הפיזי של הבית בלבד ויש להבינה בצורה רחבה יותר, באופן מטאפורי, ברוח הביטוי שטבעו וורן וברנדייס "the right to be let alone" {בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, פ"ד נח(4), 842, 856 (2004)}.

על-כן, יש לומר כי מידע הקשור בביתו של אדם לא ייכלל תמיד ובהכרח בגדר העניינים הנוגעים ל"צנעת החיים האישיים". על-מנת שפרסומו של מידע הנוגע לביתו של אדם ייחשב לפגיעה בפרטיות כהגדרתה בחוק, יש לראות אם יש בו די כדי לחצות את אותו סף של אינטימיות - שלאחריו נאמר כי נפגעה "צנעת החיים האישיים".

פרסום הדמיות פנים ביתו של אדם יש בו משום פגיעה ב"צנעת חייו האישיים". פנים ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו. בתוככי ביתו של אדם מממש הוא את זכותו לפרטיות בצורה המובהקת ביותר. לפיכך, לאדם יש ציפיה סבירה כי תמונות פנים ביתו לא יפורסמו לציבור הרחב ללא הסכמתו.

דין שונה חל על הדמיות חוץ הבית. ברגיל, חזיתו של בית חשופה לעוברי אורח. היא מצויה ב"עין הציבור". על-כן, ככל שחזיתו של בית גלויה מן הרחוב, ברי כי הצגת תמונתה או הדמייתה לא תקים כל פגיעה בפרטיות {ראה גם ת"א (מחוזי יר') 7236/05 לוין נ' אבני רביד, פורסם באתר נבו (15.05.06)}.

הזכות לפרטיות אינה נפרשת על מידע שכבר היה מצוי בחזקתו של הציבור, ולפיכך, כאשר מידע מסויים נמצא ממילא במרחב הציבורי - יש מקום לדעה שלפיה הזכות לפרטיות כלל אינה נפגעת {ראה גם ע"א 1697/11 א' גוטסמן אדריכלות בע"מ ואח' נ' אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)}.

3. "של אדם" - דרישת הזיהוי - סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות
נוסחו של סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות מלמדנו כי על-מנת שפרסום של עניין יהווה פגיעה בפרטיות, יש להוכיח כי המידע שפורסם מאפשר זיהויו של אדם.

מתי תמצי לומר כי מידע שפורסם אכן מאפשר לזהות אדם, כך שאמנם קמה פגיעה בפרטיותו? בתמצית, נראה כי התשובה היא כי לא תקום פגיעה בפרטיות מקום שבו דרישת ה"זיהוי" אינה מתקיימת. כלומר, ככל שאדם סביר לא יכול לקשור בין המידע שפורסם לבין אדם ספציפי.

לצורך עמידה על טיבה וטבעה של דרישת הזיהוי, ניתן להיעזר - על דרך האנלוגיה - בדיני לשון הרע, אשר ישמשונו ככלי עזר פרשני וכמקור השראה {ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2), 281, 293 (1977); דן חי ההגנה על הפרטיות בישראל 97-91 (2006). זאת, שכן פגיעה בפרטיות דומה, במובנים רבים, לפגיעה הנגרמת לשם הטוב כתוצאה מפרסום מידע שיש בו משום לשון הרע.

עוד טרם חקיקתו של חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), עמד בית-משפט על כך שבתביעה בעילה של הוצאת שם רע, יש להוכיח כי מוקד הפרסום הוא אדם ספציפי. על-כן, נקבע כי לתובע בעילה זו תעמוד כמכשול העובדה שלא ניתן לזהותו בתמונה שפורסמה {ע"א 68/56 רבינוביץ נ' מירלין, פ"ד יא 1224, 1226 (1957)}.

דרישה זו התחדדה לאחר חקיקת חוק איסור לשון הרע. ואמנם, שאלה דומה נדונה בהרחבה בהקשר דיני לשון הרע, ב- ע"א 8345/08 {בן נתן נ' בכרי, פורסם באתר נבו (27.07.11)} שם נדרש בית-המשפט לבחינת אמות-המידה שלפיהן ייקבע כי לשון הרע המופנית כלפי קבוצה - היא לשון הרע המתייחסת לחברים בה.

בית-המשפט קבע בפרשה זו, כי "על-מנת שתקום עילה לנקיטת הליך בגין הוצאת לשון הרע יש להראות כי זו התייחסה ליחיד או ליחידים מסויימים וכאשר ההליך ננקט על-ידי הנפגע עליו להראות כי הדברים מתייחסים אליו".

החשוב לענייננו הוא כי מסקנה זו נלמדה, בין היתר, מכך שסעיף החוק הרלוונטי (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע) קובע כי מושא הדברים חייב להיות "אדם".

לגבי פרסומים דוגמת תמונת ביתו של אדם, רכבו, כלבו ועוד, אשר נעשו מבלי שהוזכר בהם שמו של אדם זה או אחר - נקבע כי אין הם מהווים פגיעה בפרטיות, גם אם מבחינה סובייקטיבית חש אדם כי פרטיותו נפגעה.

מן המקובץ יוצא כי לכאורה, די בכך שהמידע שפורסם מוצג בצורה אנונימית כדי למנוע אפשרות של פגיעה בפרטיות. ואולם, בעניין זה יש להביא בחשבון כי גם מידע שמוצג בצורה אנונימית, עלול לבסס קשר לאדם ספציפי.

כלומר, גם אם לצד המידע לא נקוב במפורש שמו של אדם, הרי שיש לוודא כי לא ניתן לזהותו באמצעים אחרים, למשל: אם במסגרת הפרסום נמסרו עליו פרטים מזהים רבים, שעלולים לאפשר להסיק במי עוסק הפרסום {ראה: חי, שם, בעמ' 115}.

אם נייחס את האיסור לציון שמו של אדם בלבד, "תיעשה הוראת החוק פלסתר, שהרי די בציון פרטים מזהים רבים כדי שיובהר, במקרים רבים, במי מדובר" {זאב סגל "הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת" עיוני משפט ט 175, 190 (1983)}.

דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צויין באופן מפורש בדברים שפורסמו. דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות.

לצורך בחינת השאלה האם ניתן לקשור בין אדם לבין מידע מסויים, הוצע בספרות מבחן ה"דה-אנונימיזציה". לפי מבחן זה, אם יש בידי גורם כלשהו מפתח שמאפשר לבצע "הנדסה חוזרת" (reverse engineering), קרי: לשייך את המידע שפורסם לאדם מסויים - אזי יש לומר מלכתחילה כי המידע הוא מידע מזהה {מיכאל בירנהק מרחב פרטי - הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 193-191 (2010)}.

על-כן, כאמור, אין זה הכרחי כי שמו של אדם או תמונתו יופיעו לצד הפרסום. די בכך שניתן לקשור, באמצעים כלשהם, בין המידע לבין אדם ספציפי על דרך ביצועה של "הנדסה חוזרת". ברי כי "הנדסה חוזרת" כזו עשויה להתרחש בעיקר כאשר המידע שפורסם כולל אפיונים מובחנים ומיוחדים {ראה גם ע"א 1697/11 א' גוטסמן אדריכלות בע"מ ואח' נ' אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)}.

4. פגיעה בפרטיות בשל הפצת סרטון מיני שצולם בטלפון סלולרי - הבקשה התקבלה בחלקה
ב- בש"פ 3004/15 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 5121 (2015)} העוררים הגישו בקשה לבית-המשפט המחוזי, להקלה בתנאי השחרור כך שיתאפשר להם לנסוע לאומן שבאוקראינה.

העורר 1 בעל את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום בכך שהחדיר את איבר מינו לפיה. מעשה זה צולם, שלא בהסכמתה של המתלוננת, במכשיר הטלפון הסלולרי של אחד הנאשמים, ולבקשתו של עורר 1, הסרטון הועבר אליו והוא הפיצו לאחרים.

בשל מעשים אלו, יוחסו לעוררים מספר עבירות עבירות ובין היתר, פגיעה בפרטיות, לפי חוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט המחוזי דחה הן את בקשתם של העוררים לצאת לאומן והן בקשה נוספת, שהתבססה על המלצת שירות המבחן, להקל עוד בתנאי שחרורם.

באשר לבקשה לצאת לחוץ-לארץ, בית-המשפט המחוזי הדגיש את חריגותה של הבקשה, לנוכח החומרה הרבה שיש לייחס לעבירות שהעוררים ביצעו, וציין, כי קבלתה תהווה שינוי מהותי בתנאי השחרור של העוררים. כמו-כן, בית-המשפט המחוזי ציין, כי בנסיבות המקרה, שבהן שני העוררים עומדים לדין בגין עבירות חמורות, היעדרו של צו עיכוב יציאה מהארץ אינו מעלה ואינו מוריד. בית-המשפט המחוזי קבע, כי יציאה לחוץ-לארץ של העוררים בנסיבות המקרה פוגעת מהותית באינטרס הציבורי.

העוררים שבו והעלו את הטענות שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי, תוך שהם מדגישים את הקפדתם על תנאי השחרור עד כה.

בית-המשפט קבע, כי דין הערר להידחות, שכן אין הוא מתיישב עם האינטרס הציבורי או עם המדיניות העקבית של הפסיקה בעניין זה.

לפיכך, הערר נדחה ברובו, והתקבל רק במובן זה ש"חלון ההתאווררות" של העוררים הורחב כך שיחול בין השעות 16:00 ועד 21:00 מידי יום.

5. המערער עקב אחר קורבנותיו ופגע בפרטיותן והורשע - הערעור נדחה
ב- ע"פ 1976/13 {גדה בורסאי אנדריאס נ' מ"י, תק-על 2014(1), 11372 (2014)} נדון ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי.

המערער, הורשע, בין היתר, בעבירות מעשה מגונה בקטינה; פגיעה בפרטיות ואיומים.

באחד המקרים, הלכה ו.ס. עם חברתה ליד ביתה. המערער, שהבחין ב- ו.ס., הטריד אותה בכך שרץ לעברה, נגע בה וברח מהמקום. ו.ס. המבוהלת רצה מיד לעבר ביתה. המערער חזר על מעשה דומה בהזדמנות אחרת. בגין מעשיו אלה, הורשע המערער בשלוש עבירות של פגיעה בפרטיות.

בעקבות הרשעתו בדין, נגזר על המערער עונש נאסר בפועל ומאסר על תנאי. כמו-כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים בסך 3,500 ש"ח, לכל אחת מהמתלוננות.

בהודעת ערעור, שהוגשה על-ידי עורך-הדין גיל משה, בא-כוחו של המערער, נטען, כי העונשים אשר הוטלו על המערער "חמורים בכל קנה מידה בשים-לב למעשים בהם הודה".

בית-המשפט קבע, כי לאור חוות-הדעת המקצועיות בנושא המסוכנות ולתסקיר שירות המבחן, אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער.

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

6. הפגיעה בחופש העיסוק אל מול הפגיעה בפרטיות - הערעור התקבל בחלקו
ב- ע"א 1697/11 {א' גוטסמן אדריכלות בע"מ ואח' נ' אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)} אדריכל תכנן בית מגורים ייחודי עבור לקוח, וביקש לצלמו לצורך הצגתו באתר האינטרנט של משרדו. הלקוח סירב. האדריכל פרסם באתר האינטרנט הדמיות ממוחשבות של בית הלקוח, תוך שהוא נמנע מלציין פרטים מזהים ביחס לבעלי הבית.

עלתה השאלה, האם מקרה זה מקים פגיעה בפרטיות.

בית-המשפט המחוזי, שאליו הועבר הדיון קיבל את תביעתו של ורדי, ופסק, כי פרטיותו נפגעה כתוצאה מחשיפת ביתו באינטרנט. נקבע, כי הגם שההדמיות אינן כוללות חפצים אישיים או פריטים אינטימיים, הן מאפשרות להתרשם מאורח החיים בבית, מהרגליהם של הדיירים בו וממצבם הכלכלי. מנגד, דחה בית-המשפט את הטענה, כי הסרת ההדמיות תפגע בחופש העיסוק ובזכויות הקניין הרוחני של גוטסמן ומשרדו.

על-כן, אל מול הפגיעה בפרטיותו של ורדי, שקל בית-המשפט את הפגיעה באינטרס הכלכלי שתיגרם לגוטסמן ולמשרדו אם לא יוכלו להשתמש בהדמיות לצורך משיכת לקוחות פוטנציאליים. באיזון בין אלה לבין אלה, קבע בית-המשפט, כי הזכות לפרטיות של ורדי גוברת על האינטרס הכלכלי של גוטסמן.

בערעורם, שבו גוטסמן ומשרדו על טענתם, כי יש לאפשר להם לפרסם את ההדמיות באתר האינטרנט.

בית-המשפט קבע, כי י פרסום ההדמיות המציגות את חזית ביתו של ורדי אינו מקים פגיעה בפרטיות, וממילא לא פגיעה ש"יש בה ממש" כהגדרת סעיף 6 לחוק. לעומת-זאת, ההדמיות המציגות את פנים ביתו של ורדי פוגעות ב"צנעת חייו האישיים", וכי חרף פרסומן האנונימי, ניתן לקשור בינן לבין ורדי. עוד נמצא, כי אין מדובר בפגיעה ש"אין בה ממש", וכי אין תחולה להגנות הקבועות בסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי משום שהפגיעה בפרטיותו של ורדי נעשתה ללא הסכמתו לפרסום, אין מנוס מן הקביעה, כי לא ניתן להתיר את פרסומן של הדמיות פנים ביתו באתר האינטרנט.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור בחלקו, כך שצו המניעה ייוותר בעינו ביחס לפרסום הדמיות פנים הבית באתר האינטרנט. משמעות הדבר היא, כי אין מניעה שתפורסמנה באתר הדמיות חוץ הבית.

7. המבקש חדר פעם אחר פעם לתיבת הדואר של המתלוננת ללא רשות, קרא את דברי הדואר ואף העביר את חלקם לאחרים - הערעור נדחה
ב- רע"פ 10259/09 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(2), 4434 (2010)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו נדחה בחלקו ערעורו של המבקש, על פסק-דינו של בית-משפט השלום.
המבקש הורשע בבית-משפט השלום, בין היתר, בעבירה של פגיעה במזיד בפרטיות הזולת לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות; עבירות של חדירה לחומר מחשב שלא כדין לפי סעיף 4 לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 ועבירות של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת, לפי סעיף 5 לחוק המחשבים.

לפי הנטען בכתב האישום, בין המבקש למתלוננת נוצר קשר באמצעות האינטרנט, כעבור זמן מסויים הודיעה המתלוננת למבקש, כי היא מעוניינת לנתק את הקשר בניהם, ממועד זה, במשך כשבועיים לערך, חדר המבקש ממחשבו האישי לתא הדואר האלקטרוני של המתלוננת ללא ידיעתה והסכמתה בחמישים ושתיים הזדמנויות שונות וקרא דברי דואר שנשלחו אליה.

כמו-כן, חדר המבקש אף לשני תאי דואר אלקטרוניים נוספים של גברים איתם היתה המתלוננת בקשר. לאחר מכן, התקשר המבקש אל נשותיהם של אותם גברים ומסר להן, כי בעליהן בוגדים בהן, ולצורך הוכחת הנאמר שלח אליהן מתוך תיבת הדואר של המתלוננת תכתובות המצביעות על קשר בין בעליהן למתלוננת. לאחת מהן מסר המבקש אף את מספר הטלפון של המתלוננת. בנוסף, התקשר המבקש לבעלה של המתלוננת, על-מנת להציע לו הוכחות לבגידתה של המתלוננת, אך זה לא שיתף עימו פעולה.

בית-משפט השלום גזר על המבקש ארבעה חודשי מאסר על תנאי; פיקוח של שירות מבחן למשך שנתיים וקנס בסך 10,000 ש"ח.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי אשר קיבל את הערעור בחלקו וזיכה את המבקש מהעבירות לפי סעיפים 4 ו- 5 לחוק המחשבים, וסעיף 5 בנסיבות סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, את יתר ההרשעות הותיר בית-המשפט על כנן.

בית-המשפט קבע, כי המעשים אינם מהווים עבירה לפי חוק המחשבים, מאחר שסעיף 4 סיפא לחוק המחשבים מוציא מתחולתו חדירה לחומר מחשב המהווה האזנת סתר לפי חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979. בית-המשפט אף זיכה את המבקש מעבירה לפי סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, משום שהתיקון בסעיף זה הכולל "מסר אלקטרוני" במונח "כתב" היה מאוחר למעשי המבקש, ועל-כן אינו חל לגביו. לעניין גזר הדין, בית-המשפט ביטל את רכיב המאסר המותנה והותיר את יתר רכיבי העונש על כנם.

המבקש ערער על החלטת בית-המשפט המחוזי וטען, כי שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי מעשיו מהווים פגיעה בפרטיות כנדרש בחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע, כי בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וכי המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

8. זכות העיון של העורר בחלקים מחומר החקירה - הערר נדחה
ב- בש"פ 6640/06 {צבי קרוכמל נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 3730 (2006)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי, לפיה תמומש זכות העיון של העורר בחלקים מחומר החקירה בתיק בו מואשם העורר במשרדי הפרקליטות בלבד, וזאת, על-מנת להגן על זכויותיהם ופרטיותם של קרבנות העבירה.
הוגש נגד העורר ואחרים, כולם עובדים ומנהלים במשרדי חקירות, כתב אישום המייחס להם עבירות שעיקרן קבלת דבר במרמה, חדירה לחומר מחשב, האזנת סתר ופגיעה בפרטיות. עבירות אלה בוצעו במסגרת הפרשה המכונה "פרשת הסוס הטרויאני", שבה ניצלו, כנטען, חוקרים פרטיים, תוכנת מחשב בלתי-חוקית, לצורך חדירה והוצאת מידע ממחשבי חברות ופרטים.

בית-המשפט קמא אימץ את הצעתה המתוקנת של המשיבה, שתחילה החזיקה בעמדה מסייגת לגבי חלקים מחומר החקירה, ולפיה תינתן לנאשמים אפשרות לעיין בכל חומר החקירה ולהעתיקו, אלא שפעולות אלה ייעשו מבלי להוציא את החומר ממשרדים שיוקצו בבניין הפרקליטות, ובהתאם לנהלים שתקבע.

הגבלה זו נועדה להבטיח שחומר החקירה, הכולל מאות ואלפי קבצי מחשב ומסמכים, בהם מידע עסקי ואישי שהושג באמצעות תוכנת הסוס הטרויאני, לא יופץ ברבים באופן שיפגע בפרטיותם ובאינטרסים העסקיים של קרבנות העבירה. זאת, מעבר לפגיעה שבעצם העתקתו מלכתחילה והעמדתו מחדש לעיון הנאשמים לצורך הגנתם.

הגבלה זו, כך נקבע, מהווה איזון ראוי בין זכות העיון של העורר, לבין עמדתם הנחרצת של הקרבנות, שתגובתם כאמור התבקשה, נגד מתן אפשרות העתקה בכלל. בהחלטה נקבע, כי ההסדר המוצע יאפשר לממש באופן מלא את זכות העיון, אלא שהוא פוגע בנוחות המימוש, דבר המוצדק בנסיבות, כנקבע, בשל הרצון לשמור על פרטיותם של הקרבנות.

במקרה שלפניינו, כך נטען, הגבלת זכות ההחזקה בחומר החקירה נעשתה ללא הסמכה בחוק, ומנוגדת איפוא לעקרון החוקיות.

בית-המשפט קבע, כי אין מקום להתערב בפסיקת בית-המשפט קמא, וכי אין איפוא הצדקה להרחיב את הפגיעה בפרטיות הקרבנות, על דרך של יצירת עותקים נוספים מהקבצים. ועוד, המשיבה טענה, כי היא אינה יודעת את מקורם של כל הקבצים, ומסיבה זו אינה יכולה להעריך את מידת הפגיעה בפרטיות. הקרבנות הביעו התנגדות מפורשת.

לבסוף, לא למותר לציין, כי ליבו של כתב האישום הוא, כי הנאשמים חדרו למחשבי הקרבנות על-מנת להשיג את המידע שבקבצים בעבור לקוחותיהם. השבת הקבצים לידיהם יש בה משום חזרה על מעשה העבירה עצמו. בין היתר כיון שהם יכולים, להלכה לפחות, להעתיקו ולמסרו, ככל שלא נמסר עד עתה, ליעדו.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.

9. הופעתם של "קישורים ממומנים" על לוח המודעות בו מופיע גם אתר הפרסום של התובע, אין בה כדי לפגוע בפרטיותו
ב- ת"א (ת"א) 1147-09 {ד"ר רוני מוסקונה נ' פרופורציה פי. אם.סי בע"מ, פורסם באתר נבו (11.09.12)} התובע הלין על השימוש במילים "רוני מוסקונה" - ללא הסכמתו - כמילות חיפוש/מפתח, המפנות לאתרים נוספים העוסקים בתחום בו הוא עוסק. התובע טען כי יש בכך פגיעה בפרטיותו.

בית-המשפט לא סבר שפרטיותו של התובע נפגעה או הופרה בשימוש שנעשה במילות החיפוש/המפתח "רוני מוסקונה" כהכוונה ללוח מודעות בו מופעים אתרים נוספים.

בית-המשפט קבע כי סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות לא נועד למקרה הנדון.

בית-המשפט ציין את דברי כב' השופט ריבלין {כתוארו אז} ב- ע"א 8483/02 {אליני אל בע"מ נ' אריאל מקדונלד פ"ד נח(4), 314}:

"אין זו הפגיעה ברגשותיו אותה הוא מבקש לרפא, כי אם את הפגיעה האסורה, אולי, בקניינו. לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש - קרי בגין נזק נפשי, להבדיל מנזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו אותה הוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו. כך הוסבר הצורך בחקיקת חוק אשר יגן על הזכות לפרטיות במדינת ישראל."

בית-המשפט סבר כי הופעתם של "קישורים ממומנים" על לוח המודעות בו מופיע גם אתר הפרסום של התובע ד"ר רוני מוסקונה, אין בה כדי לפגוע בפרטיותו. פרסומי הנתבעות מופיע בשמן: "פרופורציה - רפואה אסתטית" ו"כללית אסתטיקה".

בצד שמאל של לוח המודעות תחת הכותרת "קישורים ממומנים", בו מצויים גם פרסומים נוספים. כבר נאמר, כי "קישורים ממומנים" אלו, מופרדים ומובחנים מאתר התוכן הפרטי של ד"ר רוני מוסקונה, כמו גם מאתרי התוכן האחרים שאינם שייכים לו.

10. חוק הגנת הפרטיות כולל רשימה סגורה של מעשים שיש בהם משום פגיעה בפרטיות בהם לא ניתן לכלול איסור על-פירסום תצלום חזית ביתו של אדם
ב- ת"א (יר') 7236/05 {מרדכי לוין נ' אבני רביד, פורסם באתר נבו (15.05.06)} נדונה סוגיה בה התובעים בנו בחזית ביתם קיר מעוגל בעיצוב ייחודי עשוי מאבני בזלת מתוצרתה של הנתבעת, אשר נקנו אצל חברה אחרת.

הדיון נסב אודות השאלה האם העובדה שהנתבעת פרסמה, לשם קידום מכירותיה, תצלום של חזית הבית בעיתונות, באינטרנט ובקטלוג של הנתבעת, פוגעת בזכויות היוצרים שלהם ובפרטיותם. כן נדונה השאלה האם מדובר בעשיית עושר ולא במשפט.

בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי חוק הגנת הפרטיות כולל רשימה סגורה של מעשים שיש בהם משום פגיעה בפרטיות.

באף אחד מנושאי הרשימה הסגורה לא ניתן לכלול איסור על-פירסום תצלום חזית ביתו של אדם; ולא בכדי.

ביתו של אדם - פנימה - הריהו מבצרו. חזיתו הפונה כלפי חוץ, חשופה מטבע ברייתה כלפי כולי עלמא.

בית-המשפט סבר כי רשאי כל אדם מזדמן להתבשם מיופיו החיצוני של בית וכי בצילום חזית הבית מרשות הרבים, אין משום פגיעה בפרטיות.
זאת, אף מתוך גישה נדיבה ולא טכנית ביחס לזכות החוקתית לפרטיות.

עם-זאת, בית-המשפט סבר כי יתכן ששליחת היקף משמעותי של לקוחות פוטנציאליים אל ביתם של התובעים יכול לעלות כדי פגיעה בפרטיות, וזאת לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות הגורס כי: "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" - בפרשנותו המרחיבה {בג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים ואח', פ"ד מח(2), 456, 470 (1994)}.

אולם התובעים לא הביאו ראיה מהימנה לכך שהנתבעת אכן שלחה אנשים-לבוא אל ביתם או לצבוא על פתחו.

11. פגיעה בפרטיות - קובלנה פרטית בשל העלאת הודעות מוקלטות לאתר אינטרנט ללא רשות - הנאשם זוכה
ב- ק"פ (בית-שמש) 11-10 {פלוני נ' אלמוני, תק-של 2012(1), 29644 (2012)} נדונה קובלנה פרטית שהגיש הקובל נגד הנאשם. הנאשם הואשם בעבירות על סעיפים 1(1) ו- 1(2) לחוק איסור לשון הרע, ועל סעיפים 2(8), 2(11) לחוק הגנת הפרטיות.

הנאשם נשוי לגרושתו של הקובל. במועדים שונים בשנת 2008 השאיר הקובל מספר הודעות קוליות בתא הקולי של הטלפון הנייד של הנאשם. הנאשם פרסם את ההודעות באתר אינטרנט בשם האונדבייט. זאת, ללא נטילת רשות מהקובל, בצירוף דברי גנאי על הקובל ועל אשתו הנוכחית.

על-פי האמור בקובלנה, הנאשם פתח חשבון באתר האינטרנט ובו פרסם שמונה הודעות של הקובל, שלשבע מהן הוסיף הערות ודברי גנאי. הערות אלו, הן הפרסומים המהווים לטענת הקובל עבירה.

על-פי העובדות הנטענות, אשר כאמור אינן שנויות במחלוקת, מופיעות באתר כ- 1,350 כניסות לפרסום. בנוסף, הפניה לפרסום מופיעה גם, כאשר נערך חיפוש באתר גוגל שנושא את שמו של הקובל, והפרסום בגוגל ישאר גם אם ההודעות יורדו מאתר האונדבייט או שהאתר יפסיק לפעול. עובדות אלו מהוות, לטענת הקובל, פגיעה בצנעת הפרט שלו ושל אשתו, וכן פגיעה בפרטיותם. הקובל ציין, כי הוא עצמו השאיר את ההודעות בתא הקולי של הנאשם, בהנחה שהן לא תפורסמנה ברבים. פרסום ההודעות עם ההשמצות נעשה, לטענת הקובל, בכוונה לפגוע בו, ומהווה עבירה של לשון הרע.

אמנם אין מדובר באיומים, בעלבונות בוטים וקשרים, אך אין ספק שההודעות נועדו להטריד, להרגיז ולגרום עגמת נפש לנאשם. ואכן, הנאשם הגיש לבית-המשפט, בקשה למניעת הטרדה מאיימת בגין אותן הודעות.

בית-המשפט דחה את טענות הנאשם, לפיהן אין מדובר בלשון הרע, מדובר בהבעת דעה בלבד או שהדברים נעשו לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם. ההערות שהושמעו אינן בגדר הבעת דעה אלא דברים שנועדו להביע זלזול, להשפיל ולבזות. הדרך בה נקט הנאשם איננה הדרך להגן על עניין אישי כשר שלו. הנאשם עצמו פנה לבית-המשפט בבקשה למנוע מהקובל להטרידו טלפונית, ובמידת הצורך היה עליו להמשיך ולנקוט באמצעים חוקיים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על-אף כל האמור, במקרה זה, הפגיעה בקובל היתה מזערית, אם בכלל, ועל רקע כלל הנסיבות, הצטברותם של שיקולים שונים ומערכת היחסים בין שני הצדדים, עומדת לנאשם ההגנה של זוטי דברים.

לשמיעת ההקלטות משמעות רבה לגבי הערכת הנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מהפרסום: קשה להעלות על הדעת אפשרות שאדם שאינו מעורה בסכסוך בין הצדדים, או שיש לו עניין אישי כלשהו, יאזין להקלטות ויסיק מהן מסקנה כלשהי. הקטעים הנשמעים בדיסק הם טקסטים קוליים, חלקם ארוכים למדי. ללא רקע מוקדם לא ניתן להבין מיהו הדובר ומה ההקשר בו נאמרו הדברים. ההבדלים בין ההודעות לבין ההערות המשולבות אינם ברורים, כך שההערות מקשות על הבנת הנאמר בהודעות עצמן. מדובר בהודעות טרחניות. ניתן להניח, שאדם שאין לו מעורבות בסכסוך בין השניים לא יהיה מעוניין להאזין לדברים, ואם יאזין, ספק אם ימצא בהם תוכן של ממש, לזכותו או לחובתו של צד זה או אחר.

הנאשם הודיע בדיון שהתקיים, שהוא מסכים להסיר את הפרסום, והסיר אותו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא ניתן להתעלם גם ממעשיו של הקובל נגד הנאשם. הקובל התקשר אל הנאשם פעם אחר פעם והשאיר לו הודעות שיש בהן כדי להטריד, לבזות ולהשפיל אותו. אמנם קיים הבדל מהותי בין ההודעות שהושמעו בתא הפרטי של הנאשם לבין העלאתן של ההודעות וההערות לאינטרנט ופרסומן באופן ההופך אותן לנגישות לכלל הציבור. אולם במכלול כל הנסיבות, יש לייחס משקל גם למעשיו של הקובל.

מכל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי מעשיו של הנאשם אכן מהווים עבירה. אולם בנסיבות הספציפיות של מקרה זה המעשים הם בגדר זוטי דברים כהגדרתם בסעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הנסיבות הרלוונטיות הן אלה: הקובל לא פירט די הצורך את כל הפרסומים, כולל את חלקו שלו וההודעות שהשאיר לנאשם, כך שהתמונה העובדתית אינה שלמה. הפרסום נשוא התביעה הוא פרסום באתר שאינו מן המקובלים והנפוצים, שנעשה למשך זמן מוגבל והוסר על-ידי הנאשם, ומספר האנשים שנחשפו אליו אינו גדול. הפרסומים כשלעצמם אינם כאלה המעוררים עניין, והפרסום לא גרם לקובל נזק של ממש. הקובל עצמו נהג בנאשם באופן מטריד ומבזה, אם כי, הוא לא פרסם את הדברים ברבים.

לפיכך, בית-המשפט זיכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.

12. פרסום באינטרנט של לשון הרע עולה כדי פגיעה בפרטיות (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת"א (בית שאן) 29880-08-13 {מירב לוי נ' רון אהרון קובי, תק-של 2016(2), 60580 (2016)} מדובר במקרה בו, הנתבע 1 הינו מייסד ומנהל קבוצת פייסבוק החברתית העונה לשם "מרימים את טבריה מהקרשים", ומונה אלפי חברים וכן פתוחה לציבור הרחב שנחשפים לפרסום חבריה, וכאשר במהלך שיח שנערך בקבוצה, בו נטלו חלק התובעת והנתבע 2, הגיב הנתבע 2 לתמונה בה היתה מצולמת בלשון מעליבה ובוטה מינית שגרם לתובעת, חלחלה, בושה ומבוכה מהפרשנות הזולה שהעניק לתמונה הנ"ל, וכי הוא מייחס לה ביצוע אקט מיני.

התובעת הגישה תלונה במשטרה על הטרדה מינית כנגד הנתבע 2, אך בסופו-של-יום, מטעמים שאינם ידועים לתובעת, הוחלט לסגור את התיק נגד הנתבע 2, שבעקבות זאת החל לנהל מסע השפלה וביזוי נגד התובעת, כאשר העלה האחרון פוסט לקיר הקבוצה, בו הודיע על סגירת התיק נגדו, תוך חשיפת פרטי התובעת/מתלוננת ותוכן התלונה.

לטענת התובעת, בפרסומים הנ"ל חשף הנתבע 2 את פרטיה לעיני כל, לרבות תלונתה במשטרה, תוך שהוא מזלזל בתחושותיה, ובהמשך חשף הנתבע 2 פרטים נוספים על התובעת, לרבות מספר תעודת זהותה וכן מס' הטלפון שלה, וכן תיארה בתיאורים פוגעניים ומבזים, ובכלל זה כמי ש "עוסקת במקצוע העתיק בעולם".

כמו-כן הנתבע 1 היה שותף פעיל למסע שניהל הנתבע 2 כנגדה, ואף הגיב ב"לייק" למספר פרטים אשר העלה הנתבע 2 בעניינה של התובעת, וכי הנתבע 1, שהינו מנהל הקבוצה, היה מודע לכל הפרסומים שהעלה הנתבע 2, אך לא עשה דבר להסרתם, אלא השתתף באופן פעיל בהכפשתה וביזויה של התובעת, ואף דרבן את הנתבע 2 לפרסום פרטיה, ולכן אחריותו נובעת בהיותו מנהל הקבוצה, שעליו החובה לפקח על התכנים של הקבוצה, ולפעול להסרתם של תכנים פוגעניים עם פרסומם.

הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על-הסף, וכי התביעה הינה חלק ממסע הכפשה של ראש העירייה, אשר עומד בעצמו מאחורי פעילות התובעת והמנחה אותה בהגשת התביעה, וכי במסגרת הקבוצה שבאתר פייסבוק, נוהלה ביקורת והבעת דעות על פעילות העיר טבריה, תושביה ונבחרי הציבור שבה, וכי, התביעה דנן הוגשה בגין לשון הרע, על פרסום בקבוצה, בו הובעה הדעה על תלונת שווא במשטרה, הטרדה מינית שאותה הגישה התובעת כנגד הנתבע 2, וכי התובעת הינה חברה בולטת ופעילה בקבוצת הפרלמנט, וכי התובעת הפיצה על הנתבע 2 שמועות שונות בכדי לפגוע בשמו, במשפחתו ובמוניטין שלו כאיש ציבור וכי אין בפרסומים שהוצגו על-ידי התובעת, כדי להוות עילה ללשון הרע, שכן פרסומים אלו הוצגו על ידה, שלא בהקשרם, ותוך ניסיון להטעות את בית-המשפט.

בית-המשפט קבע כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי, וכי בענייננו, עסקינן בסדרת פוסטים/תגובות אשר התייחסו לתובעת. דברי לשון הרע היו בוטים במיוחד משלא הוכחה אמיתותם ואף לא הוכח, כי הם תרמו לשיח הציבורי מאומה. הפרסום זלג במכוון לפרטים אישיים של התובעת, כאשר השימוש שנעשה בתלונתה במשטרה, היה בכדי לפגוע בה, וללעוג לה, דבר שהינו לכל הדעות פסול. לא-זו-אף-זו, הגם שהוכח בפני כי נעשתה פניה להסרת פרסום זה אלא שפרסום זה לא הוסר.

יחד-עם-זאת, בשים-לב למכלול השיקולים יהא נכון וראוי לפסוק לתובעת, פיצוי חלקי בסך של 30,000 ש"ח בגין עוולת לשון הרע ובגין הפגיעה בפרטיותה, אותו ישאו הנתבעים ביחד ולחוד.

13. פרסום תמונות עירום ללא רשות גם בחלוף 30 שנה הינה פגיעה בפרטיות (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת"א (הר') 21945-07-14 {פלוני נ' אריאל סמל, תק-של 2016(1), 38439 (2016)} עסקינן בתביעה של אדם שתמונות עירום שלו פורסמו ללא הסכמתו בספר, באינטרנט ובמגזין.

עניינה של התביעה בתמונות שצולמו לפני כ- 30 שנה, ואשר חמש תמונות מהן פורסמו בספר שחיבר והוציא לאור נתבע 1, ושבאחת מהן צולם התובע בעירום מלא, ובשלוש מהן צולם בעירום חלקי בצורה מביכה ופרובוקטיבית: כמו-כן, פורסמו על-ידי נתבע 1 שתי תמונות בעירום חלקי במסגרת הרשת החברתית "פייסבוק", וכן פורסמה גם בכתבה שפורסמה במגזין שמוציאה לאור נתבעת 2. נתבע 3 הוא עורכו הראשי של המגזין, המוציא לאור שלו והאחראי על תכניו, ונתבעת 4 הינה עורכת המגזין והאחראית על תכניו. נטען כי הפרסומים נעשו בניגוד לרצונו של התובע ומבלי שנתבקשה הסכמתו, ולכן פגעו פגיעה חמורה בפרטיותו, בעצם פרסומן, ופגעו גם בשמו הטוב .

לטענת התובע, התמונות צולמו על-ידי נתבע 1 במסגרת פרטית, מתוך הבנה ברורה כי הן לא יפורסמו. ברם, נתבע 1 פעל בניגוד למוסכם ופרסם את תמונותיו, תוך ציון שמו הקודם של התובע לצדן, בכוונת זדון לגרום לו למבוכה ולפגיעה קשה בפרטיותו, בשמו הטוב ובכבודו. ואכן, הפרסום גרם לו מבוכה רבה, ועורר גל רכילות ברשת האינטרנט, וכי פנייתו לנתבע 1 להסרת התמונה מהמרשתת לא נענתה. בדומה גם פנייה לנתבע 1 להשמדת כלל עותקי הספר, איסוף העותקים שהופצו, פרסום התנצלות ותשלום פיצוי, לא נענתה. גם פנייתו לנתבעים 4-2 בקשר לפרסום במגזין לא נענתה. לפיכך התובע הגיש את תביעתו, בעילה של פגיעה בפרטיותו ובעילה של לשון הרע, זאת נוכח שיוכו לקבוצת "אנשי הפינגווין" הידועה - כך נטען - באלימותה והרסנותה, וחבריה הינם בעלי סממנים של זנות, תועבה והפקרות מינית.

התובע טען, כי הינו בעל מכון פילאטיס שם ולכשיודע דבר הפרסום ללקוחותיו, יוביל הדבר לסיום הקריירה שלו, ואף יימנע ממנו להיקלט במקומות עבודה חדשים. התובע הוסיף כי במידה והתמונות ודבר פרסומן יגיעו לידיעת בני משפחתו הקרובה ובפרט להוריו, שהינם אנשים דתיים ושמרניים מאוד באופיים, הדבר ייפגע מאוד ברגשותיהם והם אף ינשלו אותו מהירושה. מדובר בנזק ממוני רב, אשר אך משיקולי אגרה הועמד על-סך של 500,000 ש"ח. לחילופין נטען, כי יש לפסוק לתובע למצער, סך של 100,000 ש"ח, כפיצוי ללא הוכחת נזק, בשל הפגיעה בשמו הטוב.

הנתבע 1 טען, כי צילם את התמונות נשוא התביעה. לדבריו, הוא צלם מקצועי אשר בעבר התפרנס בין היתר מיצירת אלבומי תדמית לדוגמנים ("בוק"), צילומים עבור כתבי עת ומדיות דיגיטליות שונות. במסגרת זו, פנה אליו התובע, אשר היה בעבר דוגמן עירום, וביקש ממנו להכין עבורו "בוק" ולסייע באמצעות קשריו לקידום קריירת הדוגמנות שלו והפצת תמונותיו. הוא נאות לכך, וסוכם כי התמורה תהא קבלת הבעלות בתמונות והזכות לעשות בהן ככל העולה על רוחו, וכי הן צולמו מתוך רצון ומתוך כוונה כי הן תפורסמנה, וכי באשר לנזק הנטען התובע לא הציג ולוּ בדל ראיה לנזקיו, ולטענתו, כי פרסום תמונותיו מלפני 30 שנה תוביל לפגיעה בפרנסתו כיום אין כל יסוד.

נתבעים 4-2 הצטרפו לטענות נתבע 1 כשראשית לכל הבהירו כי במגזין לא פורסמה תמונת עירום ויש לדחות את ניסיונו של התובע להתייחס לכלל הנתבעים כמקשה אחת. בהקשר זה הם ציינו כי הכתבה במגזין אך סיקרה את הספר באספקט של תרבות, חיי חברה, חיי לילה ואומנות ולא ביקשה כלל לכלול מאן דהו בקבוצה אחת עם אחרים. הטלת אחריות על עיתון הסוקר ספר באשר לתוכן הספר יש בה פגיעה אנושה בחופש העיתונות.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי ברי כי יש בפרסום התמונות כדי להשפיל ולבזות את התובע, וכי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומה של הסכמה לפרסום בחלוף כ- 30 שנה מצילום התמונות. עוד נקבע כי לא עומדות לנתבעים הגנות החוק, שכן הפגיעה חרגה מתחום הסבירות, וודאי בכל הנוגע לתמונת העירום המלא, ולכן לא הוכח תנאי תום-הלב הנדרש עבור ההגנות בשני החוקים.

14. יש להחיל דין מיוחד על עיתונאים באשר לדרכי הגעת מסמכים חושפי שחיתויות לידם (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת" פ (ת"א) 54376-12-14 {מדינת ישראל נ' לורי שם טוב, תק-של 2016(1), 19332 (2016)} עסקינן בעיתונאית שפרסמה מכתבים אישיים שנגנבו באתר האינטרנט שלה.

מדובר במקרה של עיתונאית שהחזיקה וניהלה אתר אינטרנט, ושעל-פי הנטען פרסמה מכתבים אישיים שנגנבו ממנכ"ל משרד הרווחה באתר האינטרנט שלה ואיימה שתגרום לפיטוריו על רקע החלטה להוציא את ילדיה ממשמורתה, ולפיכך הוגש כנגדה כתב אישום המייחס לה עבירות של החזקת נכס החשוד כגנוב, פגיעה בפרטיות, ועבירה של איומים, וזאת על רקע החלטת פקידת הסעד ועובדות המשרד להוציא את ילדיה ממשמורתה.

הנתבעת ניסתה להחזיר את המשמורת בחזרה לידיה, אך נכשלה, ומשכך גנבה מכתבים פרטיים שנשלחו בדואר והיו מיועדים למנכ"ל, ושאותם פרסמה בעצמה ובאמצעות אחר, באתר האינטרנט שלה, כאשר השימוש בתוכנם נעשה בלי רשות מאת הנכ"ל או מאת כותב המכתב, מתוך כוונה לגרום למנכ"ל לשנות את החלטת המשמורת, ואף איימה עליו בפגיעה שלא כדין, בשמו הטוב ובפרנסתו.
הנתבעת הודתה כי באתר שלה אכן פורסם חומר הקשור למנכ"ל, אולם הדבר נעשה על-ידי אחר, ולא על ידה, וכי היא עיתונאית, וכל מידע שמגיע אליה חוסה תחת חיסיון עיתונאי.

בית-משפט השלום קבע כי יש לזכות את הנאשמת מעבירת האיומים והחזקת נכס גנוב, אולם יש להרשיעה בפגיעה בפרטיות. זאת לאחר שנקבע כי מצטיירת תמונה של מעקב והתחקות בלתי-נסבלת אחר עובד ציבור ממניעים אישיים, תוך חדירה פלילית לפרטיותו אגב גניבת מכתבים אישיים שלו.

15. צילום אקט מיני והפצתו במרשתת הינו פגיעה בפרטיות (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות
ב- ת"פ (כ"ס) 51283-09-14 {מדינת ישראל נ' אור הדר, תק-של 2015(4), 52551 (2015)} עסקינן בנאשמים שצילמו קטינה עמה קיימו יחסי-מין והפיצו את הסרטונים בוואטסאפ ובאינטרנט.

מדובר במקרה של שני נאשמים שתיעדו אקטים מיניים שקיימו עם קטינה והפיצו את הסרטונים באמצעות תכנת ה- whatsapp ובאינטרנט, בין היתר בקרב תלמידי בית הספר שבו למדה המתלוננת. משנודע למתלוננת אודות הפצת הסרטונים, ניסתה לשלוח יד בנפשה.

המאשימה עתרה להרשיע את הנאשמים בעבירה אותה ביצעו. התובעת הדגישה את מודעותם של שני הנאשמים לכך שהמתלוננת צולמה ללא ידיעתה, וכן את הנזק הרב שנגרם למתלוננת עקב חשיפת הסרטונים לעיני בני כיתתה ובית ספרה, וכי מדובר בעבירות מכוערות שבוצעו בנסיבות מכוערות ביותר.

יתרה-מכך, מעשים מעין אלה הולכים ומתרבים בחברה הישראלית ועל בית-המשפט להעביר מסר בעניין זה לפיו אין להשיב את הגלגל לאחור שכן הפגיעה כבר התרחשה. התובעת הוסיפה כי בעוד שהנאשמים "המשיכו הלאה" המתלוננת נפגעה קשות ולא השתקמה.

הנאשמים טענו, כי יחסי המין עם המתלוננת היו בהסכמה מלאה וכי העובדה שהמתלוננת הסכימה ליחסי מין עם שניים מקהה את עוקצה של הפגיעה בפרטיותה כאשר צולמה בסתר על-ידי נאשם 1, וכי יש לתת את הדעת לכך שנאשם 1 לא העביר את הסרטון לצד ג' אלא רק לנאשם 2, שבעצמו היה שותף לאקט המיני עם המתלוננת, וכי לא מדובר בפגיעה מתוכננת על-ידי הנאשמים.

בית-המשפט הרשיע את הנאשמים וקבע, כי צילום אדם בלא ידיעתו במהלך קיום אקט מיני הוא חדירה בוטה לתחום הפרט, גם כאשר המצלם שותף לאותו אקט. גם הפצת הסרטונים מהווה פגיעה חמורה אף יותר בפרטיות, וכי בין הסכמת המתלוננת לקיום יחסי המין עם הנאשמים ובין הסכמתה לצילומה ולהעברת סרטוניה האינטימיים ופרסומם ברבים אין ולא כלום.
לפיכך, סבר בית-המשפט כי התועלת החברתית שבהרשעת הנאשמים אינה עניין מבוטל והיא מוצדקת לא רק כפועל יוצא של הגשמת הערכים הכלליים העומדים ביסוד מערכת הצדק הפלילי אלא בשל הנסיבות בהן ביצעו הנאשמים את העבירה ונוכח הנזק הקשה שהסבו למתלוננת.

בנוסף, הרשעת הנאשמים תשרת את הצורך להנחיל לציבור הרחב נורמות יסוד וכללי עשה ואל תעשה בכל הקשור לפגיעה בפרטיות ברשתות החברתיות וברשת האינטרנט.

16. צילום חושפני כאשר האובייקט אינו מודע בזמן אמת למעשים, מהווה פגיעה בפרטיות
ב- ת"פ (ת"א) 5183-11-12 {מדינת ישראל נ' אפרים בן אברהם בן ארצי, תק-של 2016(2), 34888 (2016)} עסקינן בקצין צה"ל לשעבר שצילם נשים באקטים מיניים במשרדו ללא ידיעתן.

מדובר במקרה בו קצין צה"ל לשעבר שצילם נשים ללא ידיעתן מבצעות אקטים מיניים במשרדו, מחליפות בגדים בתאי מדידה בחנויות בגדים בקניון, וכן צילם נשים דרך חלון ביתן.

המאשימה הצביעה בטיעוניה על הערכים המוגנים שנפגעו ובהם פגיעה ביודעין בזכות יסוד של כל אחת מהנפגעות לפרטיות ולכבוד, שבאה לידי ביטוי בעיקר בזכותן לשמירת אורחותיהן והתנהלותן ברשות הפרט, וכי גם כאשר המתלוננות אינן מודעות בזמן אמת למעשים שביצע בהן הנאשם אין בכך, לעמדת המאשימה, כדי להקהות את אופיים המגונה של המעשים ואת חומרתם, כשכל אחת מהנפגעות, בעת שנחשפה למעשיו של הנאשם, הביעה את תחושת הפגיעה העמוקה וההשפלה נוכח החדירה לפרטיותן, וכי הנאשם, ניצל במעשיו את המתלוננות, הפך אותן בעל כורחן וללא הסכמתן למושא לסיפוק תאוותו המינית ופגע בזכותן לאוטונומיה על גופן, פרטיותן וצניעותן, וכי העובדה כי מעשיו נעדרים אלמנט פיזי, אין בה כשלעצמה כדי להפחית את חומרת העבירות ועוצמתן.

הנאשם טען, כי אף שמדובר בעבירות שיש בהן מן הכיעור, ואף נכון שאין לפגוע בזכותו של אדם על גופו, הפגיעה במתלוננות היתה קלה ולא אנושה - יותר חשש או עלבון - כשחלקן אף לא ידעו ואף אינן יודעות שהן נפגעות, וכשהנאשם רק החזיק בתמונות ולא פרסמן.

בית-משפט השלום הרשיע את הנאשם וקבע, כי גם בהנחה שהנאשם נוטל אחריות על מעשיו, מתחרט עליהם, עבר ועובר תהליך שיקומי, אין בכך ובנסיבותיו האישיות כדי להוביל למסקנה שמדובר בנסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה ממתחם העונש ההולם, וכי מעשי הפגיעה בפרטיותן של הנשים, מהווים פגיעה בערך חברתי נעלה המוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו", וכי צילומם של האקטים המיניים, תוך הפרה בוטה של פרטיותן ופגיעה בצנעת חייהן לשם צפייה בהם בעתיד - מעצימים את חומרת מעשי העבירות ויש בהם משום חומרה יתרה.

17. חשיפת זהותו של בלוגר אנונימי אינה מקימה הפרת של חובת הפרטיות פרטיות
ב- ת"א (ת"א) 151582/09 {שלמה מן נ' אופירה אסייג, תק-של 2015(3), 87174 (2015)}עסקינן בתביעה בטענה לחשיפת פרטיו שלא כדין של בלוגר.

מדובר בתביעת נזיקין נגד שדרנית ספורט, אתר "ONE" ו"בזק בינלאומי", בגין עוולות נטענות שנעשו תוך מציאת זהותו של עורך בעיתון מעריב שכתב בלוג אנונימי במסגרתו פרסם התובע ביקורת על תקשורת הספורט בישראל.

הנתבעת 1, היתה נושאת משרה בכירה אצל הנתבעת 2, ושימשה כמנהלת תוכן. הנתבעת 3 היתה ספק הקישוריות לרשת האינטרנט של התובע, וסיפקה לתובע כתובת IP, שהיא מספר הזיהוי של התובע ברשת האינטרנט ופרטיו של התובע הוחזקו על ידה.

בתקופה הרלוונטית לתביעה הועסק התובע, עיתונאי במקצועו ועורך במדורי ספורט בהתמחותו, על-ידי העיתון "מעריב", במשרה של עורך בדסק הספורט. בנוסף, ניהל התובע את הבלוג "עומדים בשער" ולא השתמש בשמו האמיתי. הבלוג שימש כאתר ביקורת עיתונות ותקשורת ספורט, והתובע עשה כן באנונימיות כדי שביקורתו תהיה חפה מאינטרסים ולא נגועה במשוא פנים וכן כדי שלא ייפגע מקור פרנסתו בעיתון "מעריב" שגם אותו ביקר התובע באנונימיות ובהתאם לתנאי השימוש באתר.

הנתבעות 1 ו- 2 פעלו בצורה נמרצת להסרת התוכן של התובע מאתר תפוז. הדבר נעשה בעקבות פרסומים בהם ביקר התובע את יושרתם העיתונאית של הנתבעות 1 ו- 2 וציין כי אלו פעלו בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם כללי האתיקה והדרך המקובלת. לאור כך, הוגשה כנגדו תביעה בבית-משפט השלום בעילה של לשון הרע בגין פרסומיו בבלוג, כאשר עם הגשת התביעה, נחשפה ביוזמת הנתבעות זהותו האנונימית של התובע בעיתונות בפרסומים שונים וכן בקהילת העיתונאים בישראל שאליה הוא השתייך.

התובע טען, כי ככל הידוע לו, פרטיו לא נמסרו מעולם לנתבעות 1 ו- 2 בהליך משפטי כנדרש, ואלה השיגו את פרטיו תוך פגיעה בפרטיותו, וכי כתוצאה מחשיפת זהותו של התובע בעצם הגשת התביעה נגדו והפרסום שנלווה לה ביוזמת הנתבעות, פוטר התובע מעבודתו כעורך במדור הספורט של העיתון "מעריב, וכי בעקבות פיטוריו נגרם לו נזק רב בכך שמשכורתו החודשית לרבות ההפרשות לפנסיה ותגמולים ולקרנות השתלמות נפגעו בצורה מהותית והוא הפך מובטל.

עוד נטען, כי הפעולות של הנתבעות לחשיפת פרטיו מהוות פגיעה בפרטיות על-פי חוק הגנת הפרטיות, וכי זהותו, לרבות זהותו האנונימית, היא פרט מידע המוגן וחסוי. כמו-כן כתובת ה- IP של התובע וזהות העומד מאחורי הכתובת היא מידע שעל הנתבעות ישנה חובת סודיות בדין לשמור עליה, וכי מעשיהן של הנתבעות הם התחקות ובילוש, כמו גם פרסום מידע שישנה חובה מפורשת על-פי חוק הגנת הפרטיות שלא לפרסמו, וכי רצונן לחשוף את פרטיו האישיים מהווים הפרת החובות שבחוק והסכמים בכתב או מכללא וחשיפת פרטיו נועדה לגרום לו נזק.

הנתבעות טענו, כי התובע הטיל בהן רפש בסדרת כתבות ברוטאלית באופן מכוון לצורך הצגת הנתבעות 1 ו- 2 בלעג ובוז כגופים ואנשים כושלים תוך פגיעה מכוונת במוניטין שלהם, בשמם הטוב, באמצעות שימוש בקללות, דברי נאצה הפצת מידע כוזב והסתה גלויה כאילו שמם הטוב של הנתבעות 1 ו- 2 הפקר, וכי כתב התביעה הוא ניסיון נואל של התובע ליצור הגנה כלשהי ולנסות להקטין את סכום הפיצוי שעתיד להיפסק נגדו על-ידי העלאת טענות שווא בתביעה זו. ההשתלחות חסרת הרסן של התובע בנתבעות 1 ו- 2 מהווה הפרה של הדין לרבות הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמם הטוב, ביצוע עוולות ניזקיות לפי פקודת הנזיקין והתעשרות שלא כדין, וכי האשמה לכך שהתובע פוטר מעבודתו ככתב ספורט בעיתון "מעריב" רובצת לפתחו של התובע בגין מעשי העוולה והעבריינות שביצע כלפי הנתבעות, וכי אין לתובע זכות להשפיל ולבזות את הנתבעות, לבצע כלפיהן עוולות ומעשים פליליים על-פי חוק איסור לשון הרע ולחמוק מאחריות במעטה של אנונימיות.
בית-המשפט קבע כי דין התביעה להידחות, וכי זהותו של כותב בשם עט יכולה להיוודע ברבים הן מאנשים, גם אם בודדים שיודעים את זהותו, והן בדרכים חוקיות אחרות, וכי התובע לא העלה אלא השערות בעלמא, וכי לא העיד עדים רלוונטים שיכולים היו להצביע כיצד הגיעו למידע, וכי כל התביעה נגד הנתבעת 1 הוגשה רק בשל הטענה הסתמית כי היא מתרועעת עם עבריינים, ומכאן יש להניח שהיא השיגה את פרטי התובע. לפיכך, לא הוכיח התובע את טענותיו, ודין התביעה להידחות.

18. טענת הנתבעים כי המידע המבוקש איננו רלוונטי וכי הוא מוגן לפי חוק הגנת הפרטיות - דחיית הטענה
ב- ת"א (נצ') 682-10-12 {פאתנה דחלה נ' ג'אבר מדיה בע"מ, תק-של 2015(2), 16487 (2015)} עסקינן בבקשה למתן צווים ספציפיים לגילוי והמצאת מסמכים ונתונים.

מדובר במקרה של תביעת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים שהגישה התובעת, צלמת במקצועה, כנגד אתר האינטרנט ובעליו, בגין פרסום תמונות שצולמו על ידה מבלי שניתן לכך אישורה ומבלי שניתן לה קרדיט באתר כמי שצילמה את התמונות. בבקשה דנן מבקשת התובעת צו אשר יורה לנתבעים לגלות לה את תקופת הפרסום באתר של כל אחד מהצילומים נשוא התביעה, וכן מבקשת התובעת צו שיורה לנתבעים לגלות את מספר הכניסות לאתר בתקופת הפרסום הנ"ל. לטענתה, הנתבעים השיבו בעניין זה תשובות מתחמקות ונמנעו מלספק נתונים ברורים כפי שנדרשו.

הנתבעים התנגדו לבקשה, וכי המידע איננו רלוונטי וכי הוא מוגן לפי חוק הגנת הפרטיות וכי הם נתנו מענה מספק לבקשותיה של התובעת בהליכי הגילוי, לרבות מסמך פנימי המעיד על מספרי הכניסות לאתר.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל, וכי אין לקבל את הטענה כי דרישותיה של התובעת מולאו. הנתבעים אכן ציינו נתונים בדבר מספר הכניסות לאתר במסגרת תצהיר התשובות לשאלון, אך זאת רק במועדים מסויימים, שלא ברור מה היחס ביניהם לבין המועדים בהם פורסמו התמונות, כאשר הנתבעים נמנעו מלהשיב לשאלה מהי התקופה הכוללת בה פורסמו התמונות, וכי הנתבעים לא טענו כי הנתונים המבוקשים, וכן המסמכים המגבים אותם אינם קיימים או אינם ברשותם או בשליטתם, וכי עולה כי מדובר בנתונים שהגישה אליהם היא באמצעות סיסמא שבידי ובשליטת הנתבעים. לפיכך, הנתבעים יעבירו לתובעת תצהיר תשובות משלים, בו יפרטו את התקופה בה פורסמו הצילומים נשוא התביעה באתר. כן יפרטו בתצהיר האמור את מספר הכניסות לאתר במהלך תקופת הפרסום הנ"ל.
19. פרסום פרטים הנוגעים לצנעת הפרט אינן "עניין ציבורי", ולפיכך אינם חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום"
ב- ת"א (ראשל"צ) 15177-07-11 {א' ד' נ' פ' י', תק-של 2015(1), 70572 (2015)} עסקינן בתביעה בגין לשון הרע כנגד אישה שפרסמה מודעות ובהן לשון הרע.

מדובר בתובעת שניהלה מערכת יחסים עם בעלה של הנתבעת, וכאשר גילתה הנתבעת את דבר מערכת היחסים בין בעלה לבין התובעת, החלה לפעול כלפיה ולבצע מעשים שיש בהם הטרדה ופגיעה בפרטיותה, בכך ששלחה אליה הודעות דואר אלקטרוני שבמסגרתן נקטה כלפיה בלשון איום וכן בקללות, ואף החליטה לפנות למעסיקה של התובעת. לטענתה, כתוצאה מכך, נאלצה לעזוב את מקום ובהמשך אף פוטרה ממקום עבודתה. הנתבעת אף התקשרה לאמה של התובעת, והכפישה את שמה, ואף הוציאה דיבתה בפני כולי עלמא בכך שתלתה מודעות בגנותה ברחוב מגוריה הוריה.

הנתבעת טענה כי התובעת עצמה שמחה לספר לכל מי שרק היה מעונין כי היא מנהלת רומן עם בעלה של הנתבעת, וכי התכתבויות דוא"ל אינן לשון הרע, וכי הנתבעת מכחישת את עצם תליית המודעות, וטוענת כי אין בפרסומים הנטענים משום לשון הרע על התובעת, לא במישרין ולא בעקיפין, ואף גם אם יש בפרסומים הנטענים והמוכחשים לשון הרע, עומדות לנתבעת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. הפרסומים הם אמת וכי היה עניין ציבורי בפרסומם. הפרסומים, ככל שנעשו, נעשו בתום-לב ולטובת האנשים שאליהם הופנו.

בית-משפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי פרסום המודעות בהן הוצגה התובעת כ"הורסת משפחות" וכו' משום לשון הרע, וכי אף אם המודעות עצמן הן ביטוי סובייקיבי של התובעת לסערת רגשות מצידה עם גילוי מעשה הבגידה, עצם מעשה התכנון, הכנת המודעות, ניסוחם והדבקתם לטעמי מלמדים כי לא מדובר בענייננו ב"עידנא דריתחא". כמו-כן, מהתנהגותה של הנתבעת ניתן ללמוד כי בפרסומה ביקשה לקבוע עובדות ולהעליב את הנתבעת, ומשכך- יש מקום להתייחס לדברים שהתפרסמו במודעה, כדברים הנוגעים לצנעת הפרט ולמערכת היחסים הזוגית שבין התובעת, בעלה של הנתבעת, ולמערכת היחסים שבין התובעת לנתבעת על רקע זה. על-כן לא הוכח אף היסוד בדבר "עניין ציבורי", ולפיכך יש לדחות את הטענה בדבר הגנת "אמת בפרסום".

20. פרסום תכנים משמיצים באינטרנט במסגרת בלוג המהווים לשון הרע
ב- ת"א (ת"א) 27120/08 {חברת סיטינט בע"מ נ' שלמה מן, תק-של 2015(1), 72354 (2015)} עסקינן בתביעה בגין לשון הרע בפרסומים שנעשו על-ידי הנתבעים במסגרת יומן רשת.

מדובר במקרה בו התובעת מס' 1 היא הבעלים והמפעילה של אתר האינטרנט בשם "ONE" שעניינו ספורט, ואשר התובעת מס' 2, מועסקת אצלה בתפקיד מנהלת תוכן, עורכת ומרכזת של תכנים המתפרסמים באתר ONE. הבלוג שבמסגרתו פורסמו דברי לשון הרע הנטענים, נערך תחילה על-ידי הנתבעים 2 ו- 3 כאשר הנתבע 2, הוא חובב ספורט, עיתונאי ספורט, וצרכן של תקשורת ספורט. הנתבע 2 שימש, בין היתר, בתפקידי עריכה במדורי ספורט של רבים מאמצעי תקשורת הספורט הכתובה והאלקטרונית בישראל. הנתבע 3, הוא איש תקשורת בעל רקע מקצועי עשיר בתחומי הכתיבה העיתונאית.הנתבעים 2 ו- 3 פרסמו את הבלוג שעסק בביקורת על עיתונות הספורט הכתובה והאלקטרונית, בעילום שם.

התובעות טענו, כי שלושת הנתבעים שיתפו פעולה ופעלו בצוותא חדא במשך כל התקופה בה נעשו פרסומים בבלוג, על-מנת להציג את התובעות כגופים כושלים, במטרה לפגוע במוניטין שלהן, בשמן הטוב וביחסי העבודה שלהן מול גורמים שונים. לטענתן נעשו הפרסומים תוך השתלחות חסרת רסן, שימוש בדברי נאצה, הפצת מידע כוזב והסתה, במטרה לפגוע במעמדן של התובעות בעולם התקשורת. התובעות טענו כי הנתבעים עשו שימוש לרעה בפרסום באינטרנט, והקימו עיתון מחתרתי וירטואלי, ככסות לביצוע עוולות, כאילו האינטרנט הינו "המערב הפרוע" בו אין דין ואין דיין, תוך ניצול פרגוד האלמוניות באינטרנט במטרה להשתלח בתובעות מבלי לשאת באחריות כלשהי.

הנתבע 1 טען, כי דין התביעה להידחות בשל היותה קנטרנית וטורדנית וכן מחמת היעדר עילה והיעדר יריבות, וכי פרטיו נחשפו על-ידי התובעות בהליך לא חוקי, תוך פגיעה בפרטיות ועבירה על חוק הגנת הפרטיות, וכי נטל על עצמו תפקיד של מבקר עיתונות ואמצעי תקשורת, וכי עשה כן באנונימיות כדי שביקורתו תהיה חפה מאינטרסים ולא תהיה נגועה במשוא פנים. לטענתו, הפעילו התובעות אמצעים לא חוקיים וחשפו את כתובת ה- IP האינטרנטית הייחודית שלו ולפי כתובת זו - את פרטי זהותו. הנתבע טוען כי התובעות וגורמים נוספים אשר ייתבעו בתביעה נפרדת, הסבו לו נזק בכך שחשפו אותו לתביעה זו, הביאו לפיטוריו מעבודתו ופגעו בשמו הטוב ובמשלח ידו, וכי התובעות פגעו בחירות הביטוי וכי מאופי תפקידן ופעילותן, הלכה למעשה, התובעות מהוות "איש ציבור", כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, המצדיק את התעניינות הציבור במעשיהן.

הנתבעים 3-2 טענו, כי הם פרסמו ביקורת לגיטימית על כלי תקשורת העוסקים בתחום הספורט, וכי בתקופה בה הם כתבו את הבלוג, לא פנתה אליהם מי מהתובעות בטרוניה כלשהי, וכי בפרסומים נשוא התובענה, אין משום הוצאת לשון הרע. כן לטענתם, עומדת להם הגנת אמת הפרסום והגנת תום-הלב, ולחילופין, הם זכאים להקלות שבסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, וכי עומדת להם הגנה של שימוש הוגן ביצירה לשם ביקורת סקירה או דיווח עיתונאי.

בית-משפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי הפרסומים של הנתבעים שהינם בבחינת ציון עובדות, שאין בהן אמת, ואשר יש בהן כדי להשפיל ולפגוע בתובעות. לא רק שאמירות אלה היו משפילות ופוגעניות באופיין, אלא שהן באו כדי לפגוע בתובעות בעיסוקן, ככותבים עורכים ומגישי חומרים עיתונאיים בתחום הספורט, לפגוע באמינותן, ביושרן וביושרתן. בכך היה משום הוספת פגיעה על פגיעה. פרסומים אלה אינם מוגנים, והתובעות זכאיות בגינם לפיצוי, וכי אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה היה על התובעות להשתמש במנגנון התגוביות כדי להילחם בפרסומים המכפישים. אין מדובר בתיקון עובדה מסויימת אלא בהשתלחות כללית בתובעות, ולא היה כל ערך לכתיבת תגובית על רקע הפרסומים באתר, אלא ההיפך, דבר זה היה רק מלבה ביתר שאת את אש הפרסום.

21. האם ניתן לקבל טענה כי פרסום כתבה נעשה בניגוד לרצון בשעה שהטוען לכך לא ביקש להסירה לאלתר?
ב- ת"א (ת"א) 14049-07-11 {אורי לונטר נ' דורון נירטברגר, תק-של 2015(1), 51828 (2015) עסקינן בעתירה לביטול הסכמי ההתקשרות והייצוג בין הצדדים.

מדובר במקרה בו התובע עתר לבית-המשפט בבקשה שיצהיר, שכל הסכמי ההתקשרות והייצוג, בינו ו/או בין חברות בבעלותו לבין הנתבע בטלים ומבוטלים, ולחייב את התובע לשלם לו פיצוי כספי.

התובע ביקש להגיש תביעה נגד בנקים, ולצורך כך הוא נפגש עם עורכי-דין רבים העוסקים בתחום, בינהם משרדו של הנתבע,שהציג בפניו מצג לגבי כישוריו המקצועיים ובין היתר, כמומחה בתחום הבנקים. בהסתמך על מצג זה, נחתם בין הצדדים הסכם ייצוג ושכ"ט. לדאבונו לא נעשה דבר בעניין, והתובע נאלץ לכתוב את כתבי הטענות בעצמו ובדיעבד הודה הנתבע שהוא סובל מסוג של דיסלקציה. בהמשך, גילה התובע שהנתבע פרסם את שמו ופרטיו האישיים באתרי אינטרנט, כולל אתר של התובע לקידום מכירות. למרות פניותיו של התובע לנתבע, להפסיק את הפרסום, פרטיו המשיכו להופיע בכל רחבי האינטרנט.

לטענת התובע, לנתבע אין כישורים משפטיים מתאימים לנהל את המטלות אותם הטיל התובע על הנתבע, ולפיכך, ביקש לסיים את ההתקשרות עימו, ושלח אליו הודעת ביטול ההסכם, אך הנתבע ניסה לאיים עליו. לטענת התובע, פעל הנתבע בהטעיה במצגי שווא, עבר על חוק הגנת הפרטיות, ולכן עתר התובע לחייב את הנתבע בסכום התביעה, ופיצוי ללא הוכחת נזק על-פי חוק הגנת הפרטיות.

הנתבע טען, כי התובע הינו תובע סדרתי, שכדי להתחמק מתשלום לעורכי-דין עימם התקשר, מגיש נגדם תביעות סרק, וכי מעולם לא הציג מצג שווא לתובע, אלא את האמת בלבד, הנתבע הוא זה שפעל ברמייה כדי להתחמק מתשלום החוב והוא זה שפרסם את התביעה ברבים, התובע ידע את הותק והרקע הבנקאי של הנתבע ואף ידע שעד לפגישתם, הוא לא טיפל בתביעות בסדר גודל כזה ואשר אין לו ניסיון בתביעות כספיות מכל סוג שהוא. התיק שהתובע ביקש ממנו לטפל בו משפטית, התאים לו לאור ניסיונו הכלכלי והבנקאי ולגרסתו הוא עשה עבודה מצוינת, וכי הוא מעולם לא קיבל מהתובע טיוטת כתב תביעה, אלא רק את המסכת העובדתית, טרם שנחתם שכר הטרחה במטרה לדעת את היקף העבודה לקביעת שכר הטרחה.

לאור האמור לעיל, הגיש הנתבע, תביעה שכנגד נגד התובע ונגד החברה שבבעלותו ובה הוא טען, כי הנתבע שכנגד ביקש ממנו לייצגו בתביעה נגד הבנקים ולצורך כך, העביר לו שני קלסרים של תביעת הבנק ולמעלה מ- 2,000 עמודי פרוטוקול. על כל המסמכים עבר דהתובע שכנגד ומיינם לפי נושאים, והחל לכתוב את כתב התביעה בבית-המשפט המחוזי. מספר ימים לאחר הגשת כתב התביעה העביר הנתבע שכנגד לתובע, כתבה מהאינטרנט לגבי התביעה ואת פרטיו במטרה להפיצה כדי לזרז השגת פשרה. אך לאחר פרסומה,החל הנתבע שכנגד לבוא בטענות כנגד התובע שכנגד, בטענה שהפרסום היה ללא אישורו.

זאת ועוד, הנתבע שכנגד חתם על הסכם שכר טרחה וייפוי הכוח גם בשם החברה כמורשה חתימה בחברה. ההסכם נחתם רק עם התובע שכנגד ונאמר מפורשות שרק הוא יטפל בתיק. מרבית תשלום שכ"ט היה אמור להתבצע לאחר הגשת כתב התביעה לבית-המשפט וככל שלנתבע כנגד היו טענות לגבי אופן הכנת התביעה היה עליו להפסיק את הטיפול מיידית. לפיכך, עתר התובע שכנגד לשלם לו את שכר טרחתו על-פי ההסכם, ופיצוי בגין לשון הרע.

הנתבע שכנגד השיב בקצרה, כי המפורט בכתב התביעה שכנגד אינו אמת, וכי ייצוגו בתיקים נשוא הסכם שכר הטרחה הופסק בשלבים הראשונים של הטפול, בגין הטעייה מכוונת ומצגי שווא והפרות חובות חקוקות ועקב רשלנות, הפרת חובת נאמנות ועבירה על חוק הגנת הפרטיות. לפיכך, היה רשאי להפסיק את ההתקשרות בכל עת והודעת הביטול ניתנה כדין.

בית-המשפט קבע, כי דין התביעה העיקרית להידחות, ואילו התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה, וכי התובע לא הוכיח את תביעתו, וכי טענתו כי פרסום הכתבה היה בניגוד לרצונו, אינו מתיישב עם פני הדברים, שאלמלא כן, היה פונה אל הנתבע, וטוען נגד הפרסום ומבקש להסירו לאלתר, וכי טענת התובע כי הפסיק את הייצוג של הנתבע טרם שהסתיימו ההליכים המשפטיים בתביעת הבנקים, עקב רשלנות הנתבע, אין לה תימוכין. בית-המשפט לא מצא כי התרשל ולא משך הליכים בצורה לא סבירה, ומשכך- יש לקבוע לו שכר טרחה ראוי.

22. שימוש שלא כדין בתמונת אומן באתר האינטרנט של חברת הפקות שייצגה בעבר את האומן
ב- ת"א (ת"א) 27236-09-14 {מאור אדרי נ' ג'רני הפקות בע"מ, תק-של 2016(1), 89719 (2016)} עסקינן בתביעה שהגיש זמר נגד חברת הפקות שייצגה אותו בעבר, בטענה לשימוש שלא כדין בתמונתו באתר האינטרנט שלה.

מדובר בתובע, שהינו זמר מפורסם שהגיש את התביעה דנן על נגד הנתבעת, בגין הפרת זכות יוצרים, פגיעה בפרטיות ועשיית עושר ולא במשפט. נשוא התביעה היא התמונה שצולמה עבור התובע ועל חשבונו ושהופיעה באלבום הבכורה של התובע. התובע טוען שהנתבעים הפרו זכויות יוצרים בפרסום התמונה, בשימוש בשמו, בפגיעה בפרטיותו, בתיאור כוזב, שקר מפגיע ובעשיית עושר של הנתבעים על חשבונו, וזאת לתועלתם האישית ולהפקת עושר וטובות הנאה על ידם תוך הפרת זכויותיו. התובע עותר לחייב את הנתבעים לשלם בגין הפרת זכויות יוצרים, פגיעה בפרטיות, עשיית עושר ולא במשפט, ועגמת נפש.

הנתבעים טענו, כי התובע באמצעות מנהלו האישי אישרו להם לעשות שימוש בשם התובע ובתמונותיו. היה זה אינטרס של התובע ששמו ותמונתו יפורסמו באתר הנתבעים והוא לא דרש לשם כך תשלום ספציפי, וכי התובע לא עשה דבר להקטנת הנזק, כאשר לא פנה אל התובעים להסרת שמו ותמונתו למרות שהוא זה שהעביר להם את התמונה ונתן להם רשות להשתמש בה, וכי עם קבלת פסק-הדין הם הסירו את שם התובע ותמונתו מהאתר של הנתבעת.

בית-משפט קבע, כין דין התביעה להידחות, וכי הנתבעים עשו בתמונה שימוש כדין וכי היה עליהם לחדול מכך רק עם מתן פסק-דין בתביעה שהגישה החברה נגד הזמר בה נקבע כי ההסכם בין הצדדים אינו אכיף. משלא הוכח שימוש בתמונה לאחר מועד זה, נדחתה התביעה והתובע חוייב בתשלום הוצאות.

23. מפרסם אינו יכול לרחוץ בנקיון כפיו רק מאחר ועשה שימוש בשירותיו של צד שלישי לצורך ביצוע הפרסום
ב- תא"מ (ת"א) 42392-07-13 {עדי מעוז נ' דיגיטל אימפקט החזקות בע"מ, תק-של 2015(1), 9215 (2015)} עסקינן בתביעה בגין משלוח דברי פרסומת לתובע.

מדובר בתביעה שהגיש התובע נגד הנתבעות, בגין משלוח דברי פרסומת לתובע, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.

הנתבעות יחדיו שלחו אל התובע 30 דברי פרסומת, כאשר בחלק מהן ניתן היה לאתר את הגורם ששלח אותן. חלק מהנתבעות הגיעו להסדר פשרה עם התובע מחוץ לכתלי בית-המשפט ופסק-דין זה מתייחס לנתבעות 1, 2, 3, 6, 8, 11 ו-12.3. מאחר ולא היתה בין הצדדים מחלוקת עובדתית באשר למשלוח דברי פרסומת, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה, השאלה שתעמוד להכרעה הינה גובה הפיצויים שיש לפסוק לזכות התובע, לאחר שהצדדים יגישו את סיכומיהם בעניין.

בהתאם לסעיף 29 א(ב) לחוק הגנת הפרטיות, קבע המחוקק את הזכות לפיצוי סטטוטורי של עד 50,000 ש"ח בגין פגיעה בפרטיות בלא הוכחת נזק.

לטענת התובע, יש במקרה דידן לפסוק פיצוי סטטוטורי מלא, ואין מקום לטענות הנתבעות בדבר סחטנות או חוסר תום-לב או הקטנת נזק ואשם תורם.

הנתבעות טענו, כי בר בעת הפניה הראשונה של התובע למי מהנתבעות, הנתבעות הסירו את התובע מכל רשימות התפוצה שלהן וחדלו באופן מידי לשלוח לו דברי פרסומת, וכי לבקשת התובע, הציעו לו הנתבעות פיצוי, אך התובע לא ידע שובע ודרש את הגדלת הפיצוי תוך שהוא מתנהל בסחטנות, וכי התביעה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום-לב, תוך שהתובע טומן ברשת האינטרנט 5 כתובות דואר אלקטרוני, אוגר את ההודעות בדבר פרסומת כמוצא שלל רב ונמנע במכוון מלהסיר עצמו מרשימת התפוצה, באמצעות לחיצה על קישור "הסר מרשימות התפוצה",וכי התובע נמנע מלפנות אל הנתבעות בטרם הגשת התביעה, ובכך יש משום חוסר תום-לב, שיש בה כדי לגרום להפחתת הפיצוי.

בית-המשפט קבע, כי בהתאם לעקרונות שהותוו על-ידי בית-המשפט העליון, בהתחשב באופי הפרסומים, בכמותם, ובכך שהנתבעות נטלו אחריות על משלוח הפרסומים, וכי בנסיבות העניין אין מפרסם יכול לרחוץ בנקיון כפיו, רק מאחר ועשה שימוש בשירותיו של צד שלישי לצורך ביצוע הפרסום. על מפרסם להוכיח מה עשה, באופן פוזיטיבי, וכיצד נזהר מלשלוח דברי פרסום המהווים "דואר זבל" לנמענים. לפיכך, יש לפסוק לתובע פיצוי עבור כל דבר פרסומת שנשלח על-ידי מי מהנתבעות.

24. פרסום תמונות דוגמנות ללא הסכמת באתרים בעלי רמיזות מיניות הינה פגיעה בפרטיות
ב- ת"א (חי') 1696-02-11 {אילת משה נ' סוכנות, תק-של 2014(4), 58029 (2014)} עסקינןבתביעה כספית של צעירה שתמונות הדוגמנות שלה פורסמו ללא הסכמתה באתרים בעלי רמיזות מיניות.

מדובר במקרה שהתובעת הינה דוגמנית צעירה שהוזמנה לסוכנות הנתבעת לצורך צילומי הבוק, ואשר במהלך צילומים אלה הצטלמה התובעת בתלבושות שונות אשר הביאה עימה מביתה, לרבות בבגדי ים.

כשנה לאחר שהצטלמה נודע לתובעת כי צילומיה מפורסמים באתרי אינטרנט {השייכים לנתבעת 2}, במסגרת שירות תוכן בתשלום שנקרא "חברה וירטואלית", כאשר לתמונותיה הוצמד שם כינוי "רונה" עם הכיתוב "רוצה לראות עוד ממני?", כאשר האתרים מציעים משלוח מסרונים מהדמות הוירטואלית, בנוסחים שונים הכוללים גילויי חיבה, וחלקם אף כוללים רמיזות מיניות.

בהמשך פורסמו תמונות התובעת באתר הנחזה להיות פורנוגראפי. לאחר פניית ב"כ התובעת לסוכנות ולבעלי הנתבעת 2, תמונות התובעת הוסרו. לפיכך, עתרה התובעת לחייב את הנתבעות לפצותה בגין השימוש אשר נעשה בצילומיה באתרי אינטרנט שונים, מבלי שניתנה לכך הסכמתה ותוך פגיעה בפרטיותה.

הנתבעת 2 טענה כי קיבלה אישור מפורש להשתמש בתמונות שימוש מסחרי מלא, במסגרת הסכם השימוש בתמונות אשר נחתם צד ג', כאשר זה האחרון הצהיר כי אין כל מניעה להשתמש בתמונות שימוש מסחרי וכי בידיו כל הזכויות על הצילומים. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת 2 כי עומדת לה הגנת תום-הלב לפי סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות - שכן לא ידעה ולא היה עליה לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות, וכי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת 2 מפעילה אתרים בעלי אופי/תוכן מיני ולא הוכיחה כי נתבעת 2 הפיצה את תמונותיה באתרים בעלי אופי כזה. לטענת הנתבעת 2 היא לא שלטה בפרסום שבוצע על-ידי המפרסמים החיצוניים ומשכך אין היא הכתובת המתאימה.

בית-משפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי סוכנות הדוגמנות הפרה את החוזה עימה והתרשלה כלפיה משאיפשרה שימוש מסחרי בתמונותיה ללא הגבלה, וכי גם חברת התוכן שרכשה את השימוש בתמונות פגעה בפרטיותה שעה שהעבירה באנרים פרסומיים שנשאו את תמונותיה למפרסמים חיצוניים ללא שליטה על האתרים בהם יועלו, וכי פרסום תצלומיה של התובעת באתרי האינטרנט עלול לגרום לתובעת ביזוי או השפלה. תצלומי התובעת פורסמו בקונטקסט אשר יש בו כדי להפכה למושא ללעג והשפלה, עת הוצמד כינוי לתצלומיה החושפניים וציבור הגולשים הוזמן ליצור עימה קשר וירטואלי ולקבל הודעות אשר מחלקן משתמעות רמיזות מיניות.

25. פרסום דברים כנגד אדם בדף פרופיל של חבר אחר מהווים לשון הרע
ב- ת"א (הרצ') 31549-05-11 {מתן עוזיאל נ' עודד ליבהבר, תק-של 2014(3), 96169 (2014)} עסקינן בתביעה לשיפוי התובע בגין נזקים הנובעים מהוצאת דיבה.

מדובר במקרה בו טען התובע, כי הנתבע הפר את פרטיותו עת פרסם מידע אודות צנעת חייו והתנהגותו ברשות היחיד, שהינו הן מידע המוגן על-פי סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות והן בהיותו פרסום אודות תלונה מינית תאורטית שהינו חסוי, וזאת בשל פרסום שפרסם נגדו באתר בו ייחס לו התנהגות בלתי-ראויה כלפי תיירת שהתארחה בביתו אשר כללה רמיזות מיניות בלתי פוסקות בגינן נאלצה לכאורה "להמלט מביתו" באישון לילה.

הנתבע טען, כי הפרסום המבוצע בדף הפרופיל של חבר באתר, מלבד היותו אמיתי, הוא לגיטימי לחלוטין באשר הוא מהווה כלי חשוב המשמש את חברי הקהילה אליה השתייך התובע. בנסיבות אלו לטענתו, עת הצטרף התובע כחבר באתר, הוא נתן הסכמתו מכללא לביקורת אשר תפורסם באתר. זאת ועוד, הביקורת פורסמה רק בעקבות ביקורת שקרית ופוגענית אשר פורסמה על-ידי התובע כנגד התיירת. זאת אף זאת, לטענת הנתבע, הפרסום בוצע בדף הפרופיל האישי של התיירת ולא בדף הפרופיל של התובע ומשכך חשיפתה הוגבלה רק למי שנכנס לדף הפרופיל של התיירת.

בית-המשפט קבע כי דין תביעת לשון הרע להתקבל, וכי אמירותיו של הנתבע בכל הנוגע לכך שהיה עד לדברים מ"כלי ראשון" וייחוס רמיזות מיניות בלתי פוסקות לתובע אשר הובילו להימלטות של התיירת מביתו לא התבררו כאמת, ומשכך, הנתבע לא חוסה, בכל הנוגע אליהן תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק, וכי לא עומדות לנתבע הגנות החוק בדבר אמת בפרסום והבעת דעה, וכי הדברים היוו לשון הרע כנגד התובע.

26. פרסום פרטיה של אישה בניגוד לרצונה באתרי היכרויות ובאתר אירוטי הינה פגיעה מהותית וקשה בפרטיותה
ב- ת"פ (פ"ת) 47244-01-11 {מדינת ישראל נ' נאור עבודי, תק-של 2015(2), 40688 (2015)} עסקינן בנאשם אשר הטריד אישה ופרסם את פרטיה באתרי היכרויות ואירוטיקה.

מדובר במקרה בו נגזר דינו של נאשם שהורשע בחמש עבירות של פגיעה בפרטיות ובעבירה של איומים. העבירות בוצעו כלפי מתלוננת אשר לפני זמן רב עבדה באותו מקום בו הועסק הנאשם. לאחר שעבודתו במקום הופסקה, הטריד הנאשם את המתלוננת בדרכים שונות: הוא שלח מכתבים לביתה, הוא שלח פרחים לביתה, במצורף לפתק המביע אהבה, וכן פרסם את פרטיה באתרי היכרויות ואתר אירוטי, דבר שהביא לפניות רבות מאת גברים אליה. כן התחקה אחריה הנאשם והגיע לאזור מגוריה ומגורי הוריה ומשפגש באמה של המתלוננת אשר שאלה אותו לפשר מעשיו מסר לה הודעה עבור המתלוננת שהיה בה אף מסר של איום.

בית-המשפט קבע, כי במעשים אלו של הנאשם ישנה פגיעה בערכים המוגנים על האדם, ואשר באה לידי ביטוי בפגיעה בפרטיותה של המתלוננת, בחופש הבחירה שלה, באוטונומיה שלה וכן בפגיעה בכבודה ובשמה הטוב, וכי הפגיעה בערכים אלה היא מהותית ומשמעותית.

27. הכפשת אדם במסגרת בלוגר אנונימי באינטרנט הינה לשון הרע
ב- ת"א (ראשל"צ) 4854/07 {חיים בלומנפלד ואח' נ' שמעון חובוד, תק-של 2014(2), 21966 (2014)} עסקינן בתביעת לשון הרע נגד בלוגר שניהל יומן רשת אנונימי.

מדובר בתביעתם של שלושה בכירים בועד המקומי של ישוב נגד חבר ועד אחר, שפרסם נגדם פרסומים משמיצים ומכפישים ביומן רשת אנונימי. התובעים טענו כי במעשה זה הפר הנתבע את זכותם לשם טוב ואת פרטיותם ומכאן התביעה.

הנתבע טען, כי עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ובחוק הגנת הפרטיות. כך, הפרסומים חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", "הגנות תום-הלב" ואין בהם אלא ביקורת ציבורית ביחס לנבחרי ציבור.

בית-משפט קבע, כי דין התביעה להתקבל, וכי יש להורות על חשיפת זהותו של הגולש שפרסם את הדברים, ועל-סמך ראיות אחרות ניתן לקבוע כי הנתבע הוא אכן העומד מאחורי הפרסומים, והטיל עליו חיוב לפצות את התובעים בפיצוי כספי בגין רשומות בהן ייחס להם עבירות פליליות. מנגד, נקבע כי הפרסומים האחרים חוסים תחת חריג הבעת הדעה.

28. חוק הגנת הפרטיות נועד למנוע פגיעה ברגשותיו של אדם ולא פגיעה כלכלית
ב- ת"א (קר') 16982-09-12 {סיגלית עמרם נ' ריקונספט - צימר באהבה בע"מ, תק-של 2014(1), 111891 (2014)} עסקינן בתביעה בגין זכויות יוצרים.

מדובר במקרה בו התובעת עוסקת במתן שירותי עיסוי ללקוחות במהלך שהותם בחופשה בצימרים, ואשר התקשרה עם הנתבעת 1 שהינה חברה העוסקת בפרסום באינטרנט, בהסכם למתן שירותי פרסום כאמור. בהסכם, התחייבה הנתבעת לפרסם את עסקה של התובעת במספר אתרי אינטרנט העוסקים בפרסום צימרים. הנתבעים 3-2 עוסקים אף הם, באמצעות עסק משותף, במתן שירותי עיסוי. ואשר פנו אל התובעת לייעוץ והתובעת המליצה להם לעשות כמוה, ולהעניק שירותי עיסוי בצימרים, ואף הפנתה אותם אל הנתבעת 1 עליה המליצה לצורך מתן שירותי פרסום. בהמשך נדהמה התובעת לגלות כי הנתבעים עשו שימוש שלא כדין בדף הפרסום שלה באינטרנט.

לטענת התובעת, הנתבעת פרסמה את עסקם המתחרה של הנתבעים 3-2, תוך שימוש בטקסט שהיא עצמה כתבה, תוך ציון שמות הטיפולים ותיאורם, שהם פרי יצירתה. כמו-כן, עשו הנתבעים שימוש בשמות הצימרים שעימם עבדה, שהם לקוחותיה, כל זאת ללא ידיעתה, וכי הפרסום נעשה בניגוד לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 ותוך פגיעה בפרטיותה. לטענתה, גרם לה הפרסום המטעה לאובדן לקוחות ורווחים.

הנתבעת טענה, כי התכנים שנכתבו בדף הפרסום של התובעת לא היו פרי יצירתה, אלא נכתבו על-ידי עובדת הנתבעת, וכי ממילא אין המדובר בתוכן המקים זכות יוצרים. בנוסף נטען, כי דף הפרסום אליו הפנתה התובעת, הינו דף ארכיוני, שאין למשתמש באתר כל דרך להגיע אליו, ולפיכך לא נגרם לתובעת כל נזק.
הנתבעים 2 ו- 3, טענו, כי לא בקשו מהנתבעת להשתמש בתוכן שמקורו בתובעת, וכאשר גילו בדרך מקרה, כי ספר האורחים של התובעת מופיע בדף הפרסום שלהם, כחודשיים לאחר תחילת הפרסום, פנו מיד אל הנתבעת 1 וביקשו להסירו.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי במקרה הנדון יש לפסוק פיצוי בגין הנזק, על-פי אומדן, כאשר המרכיב העיקרי בקביעת גובה הפיצוי, הינה עגמת הנפש שנגרמה לתובעת בנוסף לתיאור הכוזב. הנתבעת 1 היא שביצעה את העוולה בפועל, אולם הנתבעים 2-3 שידעו על ההפרה, לא עשו דבר על-מנת למנוע אותה משך זמן רב, ורק להם היתה יכולת להפיק רווח מהפרסום המטעה. משכך, מידת אחריותם של הנתבעים שווה.

אין לראות בהתנהלות הנתבעים כדי פגיעה בפרטיות, וכי שמה של התובעת לא פורסם במלואו, וממילא לא על השימוש המסחרי בשמה מלינה היא, אלא על ההטעיה ומניעת ההכנסה, וכי ההלכה שנקבעה, לפיה חוק הגנת הפרטיות נועד למנוע פגיעה ברגשותיו של אדם ולא פגיעה כלכלית, יפה גם לענייננו.

29. תנאי מקדמי לקיום עילת תביעה בגין פרסום תמונה בעילת לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות הוא כי ניתן לזהותה
ב- ת"א (יר') 2037-12-10 {GOOGLE INCנ' גבריאל אטיין, תק-של 2013(4), 95437 (2013)} עסקינן בבקשה לסילוק התביעה על-הסף.

מדובר במקרה בו התובע טען כי תמונה שלו פורסמה באתר כל שהוא אשר הנתבעת מספקת לו את תשתית שירותי האינטרנט. לטענת התובע, פירסום התמונה מהווה פגיעה בפרטיותו ומהווה לשון הרע. כמו-כן טוען התובע כי על-פי עיקרי דתו אסור לו להצטלם ולפיכך פירסום התמונה פגע גם בעיקרים אלה. בנוסף טוען התובע כי הוא ומשפחתו נירדפים על-ידי גורמים שונים, ופירסום התמונה חשפה את מקומם באופן שהעמיד אותם בסכנת חיים.

הנתבעת הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על-הסף, וכי לא ניתן לזהות את התובע בתמונה שפורסמה ולפיכך אין כל בסיס לתביעה .הנתבעת צירפה לבקשה לסילוק על-הסף דיסק וכן צילום מסך בהם ניתן לראות את התמונה המקורית אשר התפרסמה ואשר היא הבסיס לתביעה דנן, וכי תנאי מקדמי לקיום עילת תביעה של התובעת בעילת לשון הרע ולפחות בחלק העילות הנסמכות על חוק הגנת הפרטיות הוא כי ניתן לזהותה בתמונותיה שנתפרסמו בעיתון.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לסילוק על-הסף להידחות, וכי עיון בתמונה מעלה כי יש בסיס לטענת הנתבעת כי תוי פניו של התובע אינם מופיעים בתמונה ולפיכך לא ניתן לזהותו, וכי לא ניתן להבין מחומר הראיות של התובע כיצד יכולים אותם גורמים עלומים לזהותו מתוך תמונה שאין בא אלא דמות חסרת פנים וחסרת מאפיינים,וכי התמונה צולמה מתוך תחום הרבים בעת שהתובע עמד על מרפסת והיה חשוף לתחום הרבים.

עוד נקבע, כי אף טענת התובע כי דתו אוסרת עליו להצטלם, אין לה כל תימוכין בחומר הראיות של התובע. התובע אומנם טוען זאת בתצהירו אולם הוא אינו מציין מהי אותה דת ומה עיקריה. מדובר בטענה בעלמה, ללא כל תימוכין וראיות שיכולות לבססה. לפיכך, התביעה עצמה כמו גם חומר הראיות שהוגש בה על-ידי התובע, אינו מגלה כל עילת תביעה לתקופה שבה פורסמה התמונה ועד לשלב בו ביקש התובע להסירה.

30. העתקת חומר חסוי ממחשב על-ידי עובד ללא רשות ותוך ניצול גישה שניתנה לו לצורך עבודתו הינה פגיעה קשה בפרטיות
ב- ת"פ 24441-05-12 {מדינת ישראל נ' שלום ביליק, תק-של 2013(4), 60008 (2013)} עסקינן בבקשות לעיון בחומר חקירה.

מדובר במקרה בו הנאשמים הואשמו בביצוע עבירות רבות של פגיעה בפרטיות, לפי חוק הגנת הפרטיות, ונאשם 1 הואשם גם בביצוע עבירות של הפרת סודיות והחזקת מאגר מידע שלא כדין, ובביצוע עבירות לפי חוק העונשין - הוצאת מסמך ממשמורת על-ידי עובד ציבור ומסירתו לאחר, וזאת כאשר הוא עבד במשרד הרווחה באגף מערכות מידע, בתפקיד מתכנת מחשבים. במסגרת תפקידו היה נאשם 1 בעל גישה למאגרי המידע ששימשו את משרד הרווחה באופן שוטף. משרד הרווחה קיבל, בהתאם להרשאה על-פי דין, נגזרת ממרשם האוכלוסין של מדינת ישראל. מרשם האוכלוסין כולל עשרות נתונים על אודות כלל אזרחי מדינת ישראל ומנוהל על-ידי משרד הפנים, בתפעול של מומחי מחשבים של חברת (HP).

נאשם 1 העתיק במהלך עבודתו במשרד הרווחה את נגזרת מרשם האוכלוסין ממחשבי משרד הרווחה, ללא רשות ותוך ניצול הגישה שניתנה לו לצורך עבודתו.

הנאשמים ביקשו להעביר לידיהם את כל המידע הקיים אצל HP באשר להעלאת מרשם האוכלוסין לרשת האינטרנט קודם למועד שבו מיוחסת להם העבירה, וזאת כדי להראות שחלק רלוונטי ומהותי ממרשם האוכלוסין היה זמין לכולי עלמא באינטרנט, עוד לפני המועד הראשון שנטען כלפי הנאשמים ולכן אין זה נכון לייחס להם את גרימת הנזק העצום, לו טוענת המאשימה.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי מדובר בחומר שאינו מצוי בידי המאשימה. הבקשה מתבססת על השערה שקיים חומר שכזה, הנשענת על כתבה עתונאית, וכי היקף העבודה שתדרש לשם הפקת המידע הוא רב ביותר. בהתחשב מצד אחד באי הידיעה אם קיים חומר כזה, ומצד שני בעלויות מתן המידע, אם קיים, ובהתחשב גם בהשפעה שעשויה להיות למידע כזה על הגנת הנאשמים, השפעה שאינה דרמטית, ומשכך, אין להטיל על המאשימה להפיק את המידע.

31. תוכנת מעקב אחרי העובדים התחומה לשעות העבודה ולצורך לגיטימי של העסק אינה מהווה פגיעה בפרטיות
ב- ת"א (הר') 28812-05-11 {אליהו ביידר נ' אופטיקה הלפרין בע"מ ואח', 2013(4), 29142 (2013)} עסקינן בתביעה כספית שהגיש התובע כנגד הנתבעים בגין פגיעה בפרטיות.

מדובר במקרה בו התובע הינו רואה חשבון במקצועו אשר הועסק כסמנכ"ל כספים אצל הנתבעת 1 במשך כשנה ומחצה, עת סיים את עבודתו עקב פיטוריו.
הנתבעת 1 הינה חברה פרטית הנחשבת לאחת מרשתות האופטיקה הגדולות בארץ. הנתבע 2 משמש כסמנכ"ל תפעול ומשאבי אנוש של החברה, יד ימינו של מנכ"ל החברה - נתבע 3 ובעל השפעה רבה ביותר על ניהול החברה. הנתבע 3 משמש כמנכ"ל החברה ואחד מבעלי מניותיה.
התובע טען, כי במהלך תקופת עבודתו, התברר לו כי קיים אחריו מעקב באמצעות המכשיר הנייד וזאת מבלי שחתם על מסמך במסגרתו הסכים להפעיל תוכנת מעקב באמצעות הטלפון הנייד שלו ואף לא הביע הסכמה כלשהי, בשום שלב עד לסיום העסקתו בחברה. לפיכך, עתר התובע לפיצוי מלא הקבוע בדין כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה שנעשתה בזדון, בנוסף לפיצוי עונשי ומרתיע נוכח החומרה הרבה שיש לייחס למעשי הנתבעים וקלות הדעת בה גרמו לפגיעה בל תתואר בכבודו ובצנעת חייו של התובע.

לטענת הנתבעים, התובע ידע גם ידע אודות התקנת אותה מערכת מעקב והסכים להפעלתה של אותה מערכת גם ביחס אליו משום ששימש כסמנכ"ל כספים, במסגרת עיסוקו היה אחראי על כל ההתחשבנות הכספית והחשבונאית עם חברת התקשורת, שנגעה גם לחיוב החברה בגין הפעלתה של אותה תוכנת מעקב, וכי מטרתה של מערכת המעקב הינה לייעל ולשפר תהליכים בחברה, אשר במסגרתה מנהלת 140 סניפים ברחבי הארץ, כאשר המערכת שולחת הודעה למרכז הבקרה באותו אזור שבו נרשם ביקור של אחד ממנהלי החברה, במטרה לאפשר לחברה להפנות מנהל הנוסע ברכבו לסניף מסויים לסניף קרוב אחר, במסגרת ייעול אותם ביקורים של מנהלי החברה בסניפים השונים.

השאלה שעמדה להכרעה הינה, האם חרף היעדר ידיעה וממילא הסכמה מדעת מראש, קיימת פגיעה בפרטיות התובע כעובד ואם-כן, האם עומדות לנתבעים ההגנות המצויות בחוק הגנת הפרטיות ?

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להידחות, וכי במקרה דידן, עסקינן במעקב נקודתי מתוחם בזמן והיקף, לצורך השגת מטרה לגיטימית של המעסיק, מבלי שהיה במעקב זה כדי לפגוע בפרטיות התובע באופן שאינו מידתי והפגיעה הינה "נסבלת" לצורך מטרה לגיטימית, וכי הפגיעה בפרטיות הינה מינורית ודי בידיעתו של התובע בדיעבד על-מנת לרפא את הפגם, ללא כל צורך בהסכמה מדעת לא מפורשת ולא מכללא, שכן הסכמה כזו נדרשת רק שעה שהאוטונומיה של העובד נפגעה, וכי התובע לא טרח לפרט איזו אוטונומיה נפגעה בהפעלת המערכת על-ידי המעסיק שעה שזו מופעלת לצורך לגיטימי של המעסיק, בשעות העבודה בלבד, שעה שהמידע אינו בעל תוכן והפגיעה, איננה מעבר לנדרש, וכי הפגיעה בפרטיות התובע איננה מקימה עילת תביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות ואיננה מזכה את התובע בקבלת פיצוי מכוח החוק.

32. פרסום מצב רפואי של אדם אינו מהווה עניין ציבורי ואינו חוסה תחת הגנת "הבעת דעה" ו"אמת בפרסום"
ב- ת"א (ת"א) 38204-09-11 {פלונית נ' שרה ברנשטיין, תק-של 2013(4), 18520 (2013)} עסקינן בתביעה בגין טענה להוצאת דיבה.

מדובר בתביעה שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בגין טענה להוצאת דברי לשון הרע. התובעת שהינה אישה נכה הגישה תביעה נגד שכנתה, בעקבות פרסומים מכפישים שפרסמה השכנה ברשת הפייסבוק ושל עמותה בה חברות השתיים, אשר ייחסו לתובעת בין היתר אלימות מילולית, התחזות לנכה, ניצול וסחטנות של הביטוח הלאומי. לטענת התובעת, פרסומי הנתבעת מהווים פגיעה בפרטיותה, במובנו של חוק הגנת הפרטיות.

מנגד, טענה הנתבעת כי דבריה אינם מהווים דברי לשון הרע או פגיעה בפרטיות של התובעת, ולא נועדו לפגוע בתובעת או בבני משפחתה. לטענתה, מדובר בדברי ביקורת אישית של הנתבעת על-פיהם התובעת אינה מתאמצת לשקם עצמה על-פי הנחיית רופאיה, וכי עומדת לה הגנת "אמת בפרסום" על-פי החוק.

בית-המשפט קבע, כי הדברים אכן עלו לכדי לשון הרע, וכי בענייננו, לא הוכח כי תוכן הפרסום מהווה אמת, במיוחד באשר לפרטי המעשה בהתייחס למוסד לביטוח לאומי, ואף באם היה ממש בטענותיה של הנתבעת בדבר הדברים המיוחסים לתובעת, עדיין לא מתקיים היסוד השני של הגנת אמת בפרסום - קיומו של עניין ציבורי, וכי אופי הסכסוך בין הצדדים הינו פרטי - אישי, ואין המדובר בהתרחשות ברשות הציבור, וכי אין כל עניין ציבורי במצבה הרפואי של התובעת. ענייניה הפרטיים של התובעת, נכותה והקשיים אותם חוותה אינם מהווים עניין ציבורי ואין בידיעתם כל תועלת ציבורית, וכי לא עומדות לנתבעת הגנות החוק בדבר "הבעת דעה" ו"אמת בפרסום".

33. התנהגות תובע בחוסר תום-לב אינה מצדיקה שלילה מוחלטת של פיצוי, דבר אשר יהווה "פרס" לנתבעת אך היא מצדיקה את הפחתת הפיצוי
ב- תא"מ (ת"א) 2524-08-12 {דורון תמיר נ' ישר - אובוז נכסים ואחזקות בע"מ, תק-של 2013(4), 14469 (2013)} עסקינן בתביעה בגין שליחת דברי פרסומת.

מדובר במקרה בו בית-המשפט פסק פיצוי מופחת לעורך-דין שקיבל למעלה מ-70 דברי פרסומת בדואר האלקטרוני. נקבע, כי החברה השולחת אכן שלחה לכתובת המתחם של התובע "דברי פרסומת" בניגוד לחוק, אולם התנהלותו לקתה בחוסר תום-לב מאחר שזה פעל להגדלת דואר הזבל שקיבל באמצעות ניהול כמות גדולה ובלתי-מוסברת של תיבות דואר תחת שם מתחם בבעלותו, ללא הסבר סביר.

34. פרסום אמרה בפורום מצומצם המתייחסת ישירות ליושרו של אדם בכל הקשור לעיסוקו והעלולה לפגוע בפרנסתו מהווה לשון הרע
ב- ת"א (חי') 17067-07 {אהוד שחר נ' רן גבריאל, תק-של 2013(3), 11552 (2013)} עסקינן בתביעה לתשלום חוב בגין תיקון רכב וכן בעילת לשון הרע.

מדובר במקרה בו התובע הינו בעלים של מוסך שלטענתו מתמחה בתיקון רכבים מסוג מסויים, וכי הנתבע כתב על התובע, באתר אינטרנט המיועד לחובבי הרכב האמור, כי התובע אינו מתנהג ביושר ומומלץ לפנות למוסך אחר. התביעה הוגשה נגד הנתבע גם בגין חוב כספי שהתובע טוען כי הנתבע חב לו בשל טיפול ברכבו, וכן בטענה כי מדובר בפרסום מכפיש ומשפיל המוציא את דיבתו רעה ופוגע בפרטיותו.

מאידך טען הנתבע, כי חלה כאן הגנת הבעת דעה בפורום מצומצם של חובבי רכב.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי הנתבע לא פעל בתום-לב אלא פעל בכוונת מכוון לפגוע בתובע. הנתבע אף הסתתר מאחרויי האנונימיות, וכי יש לקחת בחשבון את העובדה כי לשון הרע נעשה בפורום מצומצם של חובבי רכב מסויים ולכן פוטנציאל הפגיעה הוא משמעותי, וכי האמרה מתייחסת ישירות ליושרתו של הנתבע בכל הקשור לעיסוקו - תיקון ושיפוץ רכבים מסוג מסויים, וכי האמרה נאמרה בהקשר להמלצה על מוסכים המתעסקים בטיפול ברכבים מסוג זה, וכי סביר הוא שקהל היעד יקח אותה ברצינות יותר מאמרות אחרות שנאמרות בעלמא, וכי הפרסום מגלם האשמה שהיא חמורה העלולה לפגוע בעיסוקו ופרנסתו של הנתבע ועל-כן יש להכיר בה במקרה כזה כמהווה לשון הרע.

35. פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד הינם פגיעה בפרטיות
ב- ת"א (עפ') 5197-06-08 {שמואל בר תור ואח' נ' דב הירש, תק-של 2013(2), 82667 (2013)} עסקינן בתביעה לקבלת פיצויים בגין פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות בעקבות פרסום באינטרנט

מדובר בתביעה המוגשת על-ידי בני משפחה אחת כנגד הנתבע שהינו עו"ד במקצועו, ואשר הפרסום נשוא התביעה הופיע, על-פי הנטען, באתר אינטרנט.
לטענת התובעים, הנתבע היה המפעיל ו/או העורך ו/או בעל השליטה באתר האינטרנט אשר בו התפרסמו בו כתבות המוציאות דיבתם רעה של התובעים ופוגעות בפרטיותם, וכי מדובר בשטף דברי תועבה מבישים ומביכים, כדוגמת, עבריינים, פסיכופטים, חולי נפש, שרצים, נכים וחיות אחרות", המיוחסים לכלל התובעים, ובפרט לתובע מס' 4 הלוקה בשיתוק מוחין.

מנגד טען הנתבע, כי התובעים לא ציינו בכתב התביעה, בתצהיריהם, בעדויות ובסיכומי טענותיהם, מה היא כתובתו של האתר, וכי הוכח שהתכנים נשוא התביעה כלל לא פורסמו באתר הנ"ל, הואיל ומועד עלייתו של האתר לאוויר ותחילת פעילותו וכן מועד הסרתו מן האינטרנט וסגירתו היו מאוחרים למועדי הפרסומים הנטענים. עוד נטען, כי חלק מהפעילויות המפורטות ברשימת הפעילויות באתר בוצעו על-ידי משתמש אחר שזו היא סיסמת הבחירות של המפלגה בה פעלו התובעים. נתון זה מחזק, לשיטת הנתבע, את החשד למעורבותם של התובעים בהפעלת האתר כדי לייצר לעצמם עילת תביעה כנגד הנתבע.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי עסקינן בסדרת כתבות אשר התייחסה לבני משפחה שהיו מעורים בחיים הפוליטיים בזירה המוניציפאלית. דברי לשון הרע היו בוטים במיוחד משלא הוכחה אמיתותם ואף לא הוכח, כי הם תרמו לשיח הציבורי מאומה. הפרסום זלג, במכוון לחייהם הפרטיים של התובעים, במיוחד, כאשר השימוש שנעשה במצבו הבריאותי של התובע 4, היה בכדי לשמש כאמצעי לחץ על התובע 1 ויתר בני המשפחה ולפגוע בסיכויים של מי מהם להתקדם בבחירות, ניסיון שהינו לכל הדעות פסול. לפיכך, מעשי פרסום אלו מקימים עוולת לשון הרע, וכן פגיעה בפרטיות.

36. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום או שימוש בתכנו בלי רשות מאת הנמען או הכותב הינו מעשה המהווה פגיעה בפרטיות
ב- ת"א (הרצ') 23138-05-10 {צבי אבישר נ' יורי גנקין, תק-של 2013(1), 71446 (2013)} עסקינן בתביעה כספית בגין חדירה לפרטיות באמצעות עבירות מחשב.

מדובר בתביעה כספית שהגיש התובע כנגד הנתבע בגין חדירה לפרטיותו של התובע באמצעות עבירות מחשב ולכל הפחות בשלושה מקרים של פגיעה בפרטיותו, במסגרתם נודע לתובע כי הנתבע חדר בזדון למחשבו האישי ועשה שימוש בפרטי המידע לצרכיו השונים.

לטענת התובע, שהינו מנהלה ובעליה של חברה המתמחה במתן ייעוץ בתחום התוכן האינטרנטי לנבחרי ציבור וכן מייסד ובעליו של אתר אינטרנט, כאשר הנתבע שימש באותה עת כפעיל מתנדב בתנועת קדימה ובמסגרת פעילות זו פרסם מעת לעת מאמרי דעה אישיים, כתבות וחיבורים באתר האינטרנט ועמד בקשר קרוב עם התובע במשך תקופה של שנתיים לערך. התובע ראה בנתבע כבן טיפוחיו ונתן בו אמון רב שעה שקידם אותו לתפקיד עורך משנה ונתן לו הרשאה רחבה לעריכת תכנים באתר האינטרנט. באחד הימים, הבחין התובע בעת שעבר על הודעות דואר המייל, כי נערכה תכתובת הנחזית להיות תכתובת שיצאה מהדואר של התובע אל תיבת הדואר של הנתבע, לפיה מצודד התובע לכאורה בעמדת הנתבע במחלוקת שנתגלעה בין הנתבע לבין מקורבו של התובע .במעשה זה חדר הנתבע לחשבון הדוא"ל של התובע בניסיון לפטור את הנתבע מאחריות משפטית לדבר עבירה המיוחס לו.בשל מעשיו אלו, הגיש התובע תלונה במשטרת ישראל שבעקבותיה הוגש כתב אישום כנגד הנתבע שם הואשם הנתבע בעבירה על-פי סעיף 5 לחוק המחשבים, וכן בעבירה על סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות. לטענת התובע, הנתבע חדר לתוך עולמו האישי של באופן שיטתי במשך תקופה תוך כוונה לעשות שימוש במידע ככלי לניגוח התובע מתוך יצר נקמה אישי.

לטענת הנתבע, הוא תרם רבות למפלגה ולעיתון מבלי לקבל כל טובת הנאה וממילא שכר עבור עמלו הרב ובשל פיצול התנועה למחנות נוצרה יריבות בין הצדדים והתובע ניצל את מעמדו כדי לפגוע בנתבע ובין היתר הוגשה התלונה במשטרה, וכי הקבצים שנמצאו בחשבון של הנתבע אליהם נחשף אינם אלא חלק מעבודתו עם התובע ברשותו ובידיעתו של התובע שמסר לנתבע הרשאה ואת הסיסמא לצורך כך, וכי הקבצים לא הופצו לשום גורם אלא נותרו במחשבו של הנתבע.
בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי אין ספק כי בנסיבות המקרה דנן, הפגיעה ברגשות התובע ובפרטיותו הינה חמורה, הן לנוכח מערכת היחסים בין הצדדים עובר למעשים המיוחסים לנתבע, אשר התבססה על יחסים קולגיאליים ואמון הדדי והן בשל הסיבה שמדובר במספר רב של קבצים אשר הכילו מידע מקצועי, אקדמי ואישי בכך יש כדי להעצים את הפגיעה ברגשות התובע ובתחושת הביטחון שלו, וכי הנתבע היה מודע לפגיעה החמורה בפרטיות התובע, הוא נכנס לתיבת הדוא"ל של התובע על-מנת להגן על האינטרסים שלו, היות וידע כי מתוקף תפקידו של התובע נשלח אליו מידע רב ורגיש.

37. התקשרויות תכופות הן בגדר "הטרדה אחרת" על-פי חוק הגנת הפרטיות
ב- ת"פ (ת"א) 49449-01-11 {מדינת ישראל ואח' נ' חנן אלקלעי ואח', תק-של 2013(1), 63211 (2013)} עסקינן בנאשם שהטריד ופגע בפרטיות אישה על-ידי שיחות טלפון ומשלוח דואר וכן באמצעות טוקבקים באינטרנט.

מדובר במקרה בו הנאשם הטריד ופגע בפרטיות של דוגמנית וזאת על רקע היותה דמות מוכרת באמצעי התקשורת מבלי שהכיר אותה אישית. הנאשם הטריד את המתלוננת ופגע בפרטיותה בנסיבות שונות, החל במשלוח דברי דואר שונים, אימיילים, טוקבקים באתר האינטרנט של המתלוננת, התקשרויות תכופות וכלה במסרונים בעלי אופי רומנטי לטלפון הנייד שלה.

בית-המשפט קבע כי על-סמך הודאת הנאשם ברובן המכריע של עובדות כתב האישום הנתמכת בראיות חיצוניות אובייקטיביות רבות, הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו, וכי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מהווה רשימה לא סגורה של מקרים הנחשבים לפוגעים בפרטיות ומהווים עבירה בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק זה, וכי השאלה האם כבמקרה דידן, התקשרויות תכופות הן בגדר "הטרדה אחרת" על-פי חוק הגנת הפרטיות, נפסקה זה מכבר, וכי אין ספק שהמעשים האמורים מהווים הטרדה, כמשמעותה המקובלת של מילה זו: "בלשון פשוטה", דומה כי הטרדה היא יצירת אי-נוחות, המסיחה את דעתו של אדם מענייניו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול, והתעסקות בנושא ההטרדה. במילים אחרות, ההטרדה פוגעת בשלוות נפשו של המוטרד.

38. גניבת חומרי מחשב על-ידי התחזות ברשת האינטרנט הינה פגיעה בפרטיות
ב- ת"פ (ת"א) 20379-05-11 {מדינת ישראל נ' אילן ספקטור ואח', תק-של 2013(1), 18253 (2013)} עסקינן בנאשם שגנב חומרי מחשב באמצעות תוכנה.
מדובר במקרה בו הנאשם עמד בקשר קבוע, ברשת האינטרנט, עם נאשם 2 בפרשה זו. בהמשך לכך, יצר הנאשם קשר עם קטין, באמצעות האינטרנט, וביקש ממנו לתכנת עבורו דף "פישינג", שהינה טכניקה לגניבת חומרי מחשב, שלא נועדו לפרסום, על-ידי התחזות ברשת האינטרנט. בסופו-של-דבר, באמצעות דף ה"פישינג" שקיבל הנאשם מהקטין, הפעיל הנאשם את מזימת ה"פישינג", שהכילה כ- 150 קורבנות. בהמשך העביר לנאשם 2 בפרשה זו, תכנים שהושגו מאותה חדירה שלא כדין לחומרי מחשב, ואלו הופצו על-ידי נאשם 2.

בית-המשפט קבע, כי הנאשם ניצל עד תום כישורים ויכולות בתחומי המחשב, ופגע בפרטיותם של קורבנותיו, ואין מדובר בפגיעה חד-פעמית, אלא בפגיעה בעשרות קורבנות. מדובר גם בעבירות שבוצעו בצורה מתוחכמת ובדרך שיטתית, והנזק הניכר שנגרם מביצוע העבירות לאותם קורבנות שבהם פגע הנאשם, וכי במקרה שבפנינו, עקרון ההלימה, יש בו כדי להצדיק הטלת עונש משמעותי ומרתיע על הנאשם, הכל כשמדובר בהתנהגות נטולת רסן, כאשר הנאשם חוזר ופוגע בעשרות משתמשים באינטרנט וחושף, באמצעות אחרים, תכנים סודיים שעלולים להסב נזקים משמעותיים לנפגעים הללו.

עוד נקבע, כי הערך החברתי המוגן, שנפגע כתוצאה ממעשי הנאשם, משתרע על פני תחומים רבים, ולעניין זה יש לציין את הפגיעה בפרטיותם של אנשים רבים בציבור, העושים שימוש קבוע ורגיל במחשבים, כאשר כניסה למחשבים אלו על-ידי מי שאינו מורשה לכך, חושפת את תכניהם האישיים והסודיים ופוגעת קשות בפרטיותם. לפיכך, הנאשם מורשע בסעיפי אישום רבים, לרבות בעבירה של פגיעה בפרטיות, על-פי סעיף 2(5), 2(9), 2(10) ביחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות.

39. איסור פרסום שמו של אדם על-ידי אחרים ברשתות האינטרנט למטרות פרסום מסחרי
ב- ת"א (ת"א) 48511-07 {ד"ר דב קליין נ' פרופורציה פי.אם.סי. בע"מ ואח', תק-של 2011(3), 59974 (2011)} עסקינן שעניינה תביעה על-פי חוק עוולות מסחריות, על-פי חוק הגנת הפרטיות.

מדובר במקרה בו טען התובע המשמש במקצועו כמנתח בתחום הכירורגיה הפלסטית והינו בעל-שם ומוניטין בעיסוקו, כי הנתבעות מפנות לקוחות המקישים באינטרנט את שמו לאתר האינטרנט של הנתבעות שהינן מתחרות בו.

הנתבעות הכחישו את הדבר וטענו כי שיטת הפרסום של גוגל הינה שיטה לגיטימית ונפוצה, על-פיה עם חיפוש במנוע גוגל מוצגות לצד תוצאות החיפוש גם תוצאות פרסומיות.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי לאחר עיון בראיות הצדדים ובסיכומיהם ניתן לקבוע כי צודק התובע בדרישתו כי שמו הפרטי או צירופי שמו לא יופיעו בגדר פרסום מסחרי המהווה קישור ממומן, בלא ידיעתו והסכמתו, וכי שמו של אדם אינו מילה או מושג גנרי ואף אינו סימן מסחר, ועל-כן אין להשתמש בו כמושא לקישורי פרסום ממומנים המופיעים, בדרך-כלל, בסמוך לשם המפרסם המצוי בשטח עיסקי או כלכלי דומה לשלו, בלא הסכמתו, ומשכך זכאי התובע לפיצוי כספי בגין פגיעה בפרטיותו.

40. פרסום תמונות חושפניות שהכתוביות והכותרות הינן בעלות משמעות מינית זולה ובוטה הינה פגיעה קשה בפרטיות
ב- ת"א (ת"א) 162477-09 {אליזבת פארן נ' חן מסיקה ואח', תק-של 2011(2), 107440 (2011)} עסקינן בתביעה בגין הפצת סרטונים בעלי אורנייטציה מינית במסגרת משחק ריאליטי בסלולר.

מדובר במקרה בו התובעת אשר בחרה לעסוק בדוגמנות, התקשרה לשם כך עם נתבע 1 המנהל סוכנות לדוגמנות, לייצגה ולמצוא עבורה עבודות בתחום. לצורכי ההתקשרות ביניהם, הכינה התובעת מספר צילומי הכרות, המכונים "בוק הדוגמנית", כאשר התובעת מצולמת ב"בוק" בבגד ים ביקיני, בתצוגות שונות.

התובעת התקשרה בהסכם עם הנתבעת 2 לצורך הפקת סרטוני וידאו כמשחק "ריאליטי", שם תצולמנה הדוגמניות בבגדי ים חושפניים, שיופץ בסלולר.

לדאבונה של התובעת נודע לה כי הסרטונים שלה ושל חברותיה פורסמו ברשת האינטרנט כסרטונים "בעלי אוריינטציה מינית גסה",וכי היא מוצגת לבושה ביקיני בזוית צילום המדגישה את מחשופה, כשהכתוביות והכותרות הינן בעלות משמעות מינית זולה ובוטה, וכך אף התגובות {טוקבקים} שכללו גסויות וכינויי גנאי. לדבריה, היא נפגעה קשות מפרסומים אלו, במיוחד כאישה נשואה, והיא חששה מאוד מתגובות משפחתה וכל מכריה לפרסום, וכי הכיתוביות באתר היו פוגעניות, תוך הצגת התובעת כאישה זולה המחפשת "גבר לבילוי". לפיכך, נגרם לתובעת נזק ממשי ופגיעה בפרטיותה ושהנתבעים חייבים לפצותה בגין נזק זה.
בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי יש להגן על הנפגע מלשון הרע או מפגיעה בפרטיותו, ממש כבפגיעה בגופו או בכיסו. פרסומה של התובעת כאישה קלת דעת, המחפשת ריגושים בדייטים עם זרים, תוך רמזים עבים להתנהגות מינית חופשית, במיוחד כשהיא אישה נשואה, והנתבעים ידעו על כך, תוך הפיכתה לחפץ המוצע לצופים, להנאתם, הינה ביזוי והשפלה של ממש.

41. תנאי מעצר בית לאור מסוכנות העוררים ופגיעתם בפרטיות הקורבנות - הערר התקבל בחלקו
ב- בש"פ 1439/06 {אסף זלוטובסקי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2715 (2006)} נדונו שני עררים, הנוגעים להחלטת בית-המשפט המחוזי, בה נדחתה בחלקה בקשתם של העוררים להורות על ביטול תנאי מעצר הבית שהוטלו עליהם ועל ביטול ההגבלה בדבר ניתוקם מאמצעי מיחשוב.

בית-המשפט קבע, כי אין להורות על ביטולם הגורף של תנאי מעצר הבית ושל המגבלות שהוטלו על העוררים לעניין השימוש באמצעי מחשוב, כפי שביקשו. המעשים המיוחסים לעוררים מעשים קשים וחמורים הם. אין המדובר במעידה חד-פעמית אלא בעבירות אשר בוצעו לכאורה לאורך תקופה ממושכת יחסית ובאמצעים טכנולוגיים מתוחכמים המקשים על איתור המעשים ועל איתור המבצעים.

ניתן להניח, כי לולא היו המעשים המיוחסים לעוררים מתגלים על-ידי המשטרה, היו הם ממשיכים לבצעם באין מפריע. מעשים אלה כוונו כלפי מספר רב של קורבנות וגרמו נזקים כלכליים כבדים.

כמו-כן נגרם נזק שאין לו שיעור לביטחון העסקי והאישי של הקורבנות. פגיעה זו שבה עסקינן רותמת את הקידמה האנושית ואת חידושי הטכנולוגיה בתחום המיחשוב לשירות הפשע ומולידה סוג חדש ומסוכן של עבריינות שאין להקל בו ראש. עבריינות זו אינה כרוכה אומנם בפגיעה פיסית-מוחשית המותירה סימנים בגופו של הנפגע והיא מתבצעת מרחוק ובלחיצת כפתור, אך פגיעתה רעה עד מאוד והיא נוגעת ברבדים שונים ובהם, כאמור, ביטחונו האישי ופרטיותו של הקורבן וכן קניינו, עסקיו וסודותיו המסחריים.

על-כן, מי שכמו העוררים מעורב לכאורה באופן ממשי בפרשה כה חמורה של חדירה שיטתית למחשביהם של גורמים עסקיים תמורת בצע כסף ולאורך זמן, נשקפת ממנו מסוכנות לחברה גם אם עברו נקי מהרשעות פליליות וגם אם עד להסתבכותו בפרשה זו ניהל אורח חיים נורמטיבי.

לאור כל האמור לעיל, הערר התקבל באופן חלקי במובן זה שהדיון הוחזר לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שיקבע את התנאים המפורטים ליציאתם של העוררים לעבודה.

42. פגיעה בפרטיות - כתבה באתר אינטרנט ופירסום תמונתו של המבקש, מוהל שעבד ללא רישיון בתוקף - הבקשה נדחתה
ב- ת"א 40803-08-11 {רחמים חיים נ' קובי דוד, תק-של 2012(2), 89089 (2012)} נדונו טענות התובע, לפיהן כתבה שפרסמו הנתבעים פגעה בכבודו, בשמו הטוב, במוניטין שצבר משך שנים ובפרנסתו.

התובע הגיש, שתי בקשות: האחת, לפיצול סעדים והשניה להסרת הכתבה שפורסמה.

כאמור, עסקינן בתביעה אשר עילתה הנטענת, היא לשון הרע פרי עטו של הנתבע 1, שפורסמה כנגד התובע באתר האינטרנט של הנתבעת 3 בעריכת הנתבע 2.

בהתאם לאמור בתביעה, התובע הינו מוהל במקצועו. את לימודיו בתחום זה החל בשנת 1974 באמצעות למידת הלכות מילה ביחד עם אביו. התובע למד אצל הרב יוסף הלפרין במשך כשנתיים וקיבל תעודת מוהל. בשנת 1974 חתמו הרב עובדיה יוסף, הרב שלום משאש והרב מרדכי אליהו על תעודת התובע כמוהל מוסמך לאחר שנוכחו, כי הוא בקיא בהלכה.

את עבודתו כמוהל החל בשנת 1976. לטענת התובע, עבודת המוהל והכשרתו אינה מוסדרת בחקיקה. נושא הפיקוח על המוהלים מוסדר באמצעות מנגנון רישוי וולונטרי המופעל כשירות לציבור על-ידי ועדה בין משרדית של משרד הבריאות והרבנות הראשית בישראל.

מנגנון זה קובע, מי מוהל המורשה על-ידי הרבנות הראשית לאחר שעבר תהליך הסמכה. המוהלים המורשים כפופים לפיקוחה של הוועדה ואולם אין חובה לקבל הכרה על-ידי הוועדה בכדי לעסוק במילה כדין.

בשנת 1980 פנה התובע לקבלת תעודת הסמכה מהרבנות וזאת לדרישת בית-חולים העמק שם ביקש לעבוד. בשנת 1984 קיבל רישיון ממשרד הבריאות והחל עובד כמוהל בבית-החולים העמק.

הרישיון שמעניקה הוועדה תקף ל- 5 שנים ומחודש על-ידה לאחר בדיקה רפואית. התובע חידש את רישיונו עד שנת 2006. מאז אותה שנה לא חודש הרישיון, בשל מחלוקת מקצועית בינו לבין הרבנות, בשל שימוש שעשה התובע במכשיר רפואי שההלכה אוסרת שימוש בו.

המשיבים פירסמו כתבה שכותרתה "תושב עפולה התחזה למוהל - התינוק דימם ואושפז". לטענת התובע כתבה זו כוללת אמירות חמורות הנסמכות ביודעין על עובדות לא נכונות במסגרתה הוצגה לקוראים תמונה מעוותת ומסולפת של המציאות וזאת במטרה לפגוע בו.

התובע טען, כי רישיונו לא נשלל כאמור בכתבה, אלא אך לא חודש, וזאת מן הטעמים דלעיל. כמו-כן, לאור העובדה, כי עבודת המוהל והכשרתו אינה מוסדרת בחקיקה וכי הפיקוח מוסדר באמצעות מנגנון רישוי וולונטרי, הרי שלא היה מקום להציגו בכותרת הכתבה כמתחזה.

עוד טען המבקש, כי מדובר בכתבה משמיצה, היוצרת רושם מוטעה עובדתית ומשפטית, פרסומה, פגע בכבודו האישי והמקצועי בפרנסתו בשמו הטוב ובמוניטין שצבר במשך 35 שנה ומקים לו עילת תביעה כנגד המשיבים בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע.

עוד טען המבקש, כי השימוש שעשו המשיבים בזהותו ובתמונתו ללא הסכמתו עולה כדי פגיעה בפרטיותו לפי חוק הגנת הפרטיות.

בכתב ההגנה, טענו המשיבים, כי המבקש הציג את עצמו כמוהל מוסמך ומשתמש במספר רישיון של משרד הבריאות חרף העובדה שרישיונו אינו בתוקף מאז שנת 2006. ברור שמשעה שקיים גוף האמון על הפיקוח על המוהלים וקיים תהליך הסמכה והתובע אינו מוסמך, הרי שהצגתו ככזה מהווה הטעייה חמורה של הציבור לחשוב שהוא אוחז בתעודת הסמכה שאין לו.

עוד טענו המשיבים, כי הכתבה חוסה תחת כנפי חופש הביטוי והעיתונות ואינה מקימה חבות או אחריות מכוח חוק איסור לשון הרע. מדובר בסוגיה חשובה הנוגעת לנושאים הלכתיים ורפואיים, הגובלת בדיני נפשות ואך ראוי לעורר דיון ציבורי בעניין, תוך הבאת דיווח אודות המקרה ותגובות הגורמים הרלוונטים. המדובר בכתבה מאוזנת והוגנת ותגובתו של המבקש הובאה בהרחבה במסגרתה.

לחילופין טענו המשיבים, כי עומדות להם הגנות האמת בפרסום ותום-הלב ולחילופין, יש לייחס למבקש אשם בתורם בשיעור של 100%.

בית-המשפט קבע, כי הדעת נותנת שכתבה הכוללת טענה, לפיה תינוק אשר נימול בידי המבקש סבל מדימום אשר בעטיו נזקק לאשפוז, תסב נזק למבקש ולתדמיתו. יחד-עם-זאת, ולכל הפחות לשלב זה, כאשר בצד אחד של המשוואה עומדת למבקש זכותו לשם טוב ומנגד עומד חופש הביטוי והעיתונות וזכות הציבור לקבלת מידע, ניתן להניח, כי ההסכמה שהושגה מאזנת בין השניים.

לפיכך, בית-המשפט לא מצא לקבל את הבקשה להורות למשיבים להסיר את הכתבה המתוקנת.

יחד-עם-זאת, בהקשת שמו של המבקש בגוגל מתקבלים קישורים לאתר המשיבה 3, שם נזכרת המילה "מתחזה" ביחס אליו. נוכח האמור וברוח ההסכמות שהושגו, קבע בית-המשפט, כי על המשיבים האחריות להסיר כל איזכור כזה וזאת יעשו בתוך 7 ימים.

לאור כל האמור לעיל, דחה בית-המשפט את הבקשה לפיצול סעדים ולהסרת הכתבה.

43. פגיעה בפרטיות - קובלנה פרטית בשל העלאת הודעות מוקלטות לאתר אינטרנט ללא רשות - הנאשם זוכה (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, סעיף 34 לחוק העונשין)
ב- ק"פ (בית-שמש) 11-10 {פלוני נ' אלמוני, תק-של 2012(1), 29644 (2012) נדונה קובלנה פרטית שהגיש הקובל נגד הנאשם. הנאשם הואשם בעבירות על סעיפים 1(1) ו- 1(2) לחוק איסור לשון הרע, ועל סעיפים 2(8), 2(11) לחוק הגנת הפרטיות.

הנאשם נשוי לגרושתו של הקובל. במועדים שונים בשנת 2008 השאיר הקובל מספר הודעות קוליות בתא הקולי של הטלפון הנייד של הנאשם. הנאשם פרסם את ההודעות באתר אינטרנט בשם האונדבייט. זאת, ללא נטילת רשות מהקובל, בצירוף דברי גנאי על הקובל ועל אשתו הנוכחית.

על-פי האמור בקובלנה, הנאשם פתח חשבון באתר האינטרנט ובו פרסם שמונה הודעות של הקובל, שלשבע מהן הוסיף הערות ודברי גנאי. הערות אלו, הן הפרסומים המהווים לטענת הקובל עבירה.
על-פי העובדות הנטענות, אשר כאמור אינן שנויות במחלוקת, מופיעות באתר כ- 1,350 כניסות לפרסום. בנוסף, הפניה לפרסום מופיעה גם, כאשר נערך חיפוש באתר גוגל שנושא את שמו של הקובל, והפרסום בגוגל ישאר גם אם ההודעות יורדו מאתר האונדבייט או שהאתר יפסיק לפעול. עובדות אלו מהוות, לטענת הקובל, פגיעה בצנעת הפרט שלו ושל אשתו, וכן פגיעה בפרטיותם. הקובל ציין, כי הוא עצמו השאיר את ההודעות בתא הקולי של הנאשם, בהנחה שהן לא תפורסמנה ברבים. פרסום ההודעות עם ההשמצות נעשה, לטענת הקובל, בכוונה לפגוע בו, ומהווה עבירה של לשון הרע.

אמנם אין מדובר באיומים, בעלבונות בוטים וקשרים, אך אין ספק שההודעות נועדו להטריד, להרגיז ולגרום עגמת נפש לנאשם. ואכן, הנאשם הגיש לבית-המשפט, בקשה למניעת הטרדה מאיימת בגין אותן הודעות.

בית-המשפט דחה את טענות הנאשם, לפיהן אין מדובר בלשון הרע, מדובר בהבעת דעה בלבד או שהדברים נעשו לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם. ההערות שהושמעו אינן בגדר הבעת דעה אלא דברים שנועדו להביע זלזול, להשפיל ולבזות. הדרך בה נקט הנאשם איננה הדרך להגן על עניין אישי כשר שלו. הנאשם עצמו פנה לבית-המשפט בבקשה למנוע מהקובל להטרידו טלפונית, ובמידת הצורך היה עליו להמשיך ולנקוט באמצעים חוקיים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על-אף כל האמור, במקרה זה, הפגיעה בקובל היתה מזערית, אם בכלל, ועל רקע כלל הנסיבות, הצטברותם של שיקולים שונים ומערכת היחסים בין שני הצדדים, עומדת לנאשם ההגנה של זוטי דברים.

לשמיעת ההקלטות משמעות רבה לגבי הערכת הנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מהפרסום: קשה להעלות על הדעת אפשרות שאדם שאינו מעורה בסכסוך בין הצדדים, או שיש לו עניין אישי כלשהו, יאזין להקלטות ויסיק מהן מסקנה כלשהי. הקטעים הנשמעים בדיסק הם טקסטים קוליים, חלקם ארוכים למדי. ללא רקע מוקדם לא ניתן להבין מיהו הדובר ומה ההקשר בו נאמרו הדברים. ההבדלים בין ההודעות לבין ההערות המשולבות אינם ברורים, כך שההערות מקשות על הבנת הנאמר בהודעות עצמן. מדובר בהודעות טרחניות. ניתן להניח, שאדם שאין לו מעורבות בסכסוך בין השניים לא יהיה מעוניין להאזין לדברים, ואם יאזין, ספק אם ימצא בהם תוכן של ממש, לזכותו או לחובתו של צד זה או אחר.

הנאשם הודיע בדיון שהתקיים, שהוא מסכים להסיר את הפרסום, והסיר אותו.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא ניתן להתעלם גם ממעשיו של הקובל נגד הנאשם. הקובל התקשר אל הנאשם פעם אחר פעם והשאיר לו הודעות שיש בהן כדי להטריד, לבזות ולהשפיל אותו. אמנם קיים הבדל מהותי בין ההודעות שהושמעו בתא הפרטי של הנאשם לבין העלאתן של ההודעות וההערות לאינטרנט ופרסומן באופן ההופך אותן לנגישות לכלל הציבור. אולם במכלול כל הנסיבות, יש לייחס משקל גם למעשיו של הקובל.

מכל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי מעשיו של הנאשם אכן מהווים עבירה. אולם בנסיבות הספציפיות של מקרה זה המעשים הם בגדר זוטי דברים כהגדרתם בסעיף 34יז לחוק העונשין.

הנסיבות הרלוונטיות הן אלה: הקובל לא פירט די הצורך את כל הפרסומים, כולל את חלקו שלו וההודעות שהשאיר לנאשם, כך שהתמונה העובדתית אינה שלמה. הפרסום נשוא התביעה הוא פרסום באתר שאינו מן המקובלים והנפוצים, שנעשה למשך זמן מוגבל והוסר על-ידי הנאשם, ומספר האנשים שנחשפו אליו אינו גדול. הפרסומים כשלעצמם אינם כאלה המעוררים עניין, והפרסום לא גרם לקובל נזק של ממש. הקובל עצמו נהג בנאשם באופן מטריד ומבזה, אם כי, הוא לא פרסם את הדברים ברבים.

לפיכך, בית-המשפט זיכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.

44. דוקטרינת הפורום הבלתי-נאות מאפשרת לבית-המשפט לבחור שלא להפעיל את הסמכות המוקנית לו, אם השתכנע כי קיים פורום אחר, זר ו"טבעי" יותר להכרעה בסכסוך
ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 46065-09-14 {אוהד יחיאל בן חמו נ' Facebook Inc, פורסם באתר נבו (10.06.16)} נדונה בקשה לסילוק על-הסף או לעיכוב הליכים בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המבקש, בהתאם לתניית שיפוט בהסכם שבין הצדדים.

המבקש טען כי ההסכם שעליו מבוססת בקשת הסילוק חל רק בין המשתמשים בישראל לבין פייסבוק אירלנד. אין תניית שיפוט בין חברי הקבוצה לבין פייסבוק ארה"ב.

המבקש הוסיף על האמור, כי מכיוון שעילות התביעה נגד פייסבוק ארה"ב הן עילות בנזיקין, תתברר התביעה בישראל לפי דין מקום בצוע העוולה. אין הגיון בפיצול התובענה, שחלקה {נגד פייסבוק ארה"ב} ידון בישראל, ואילו החלק האחר {נגד פייסבוק אירלנד} ידון בקליפורניה.

ביחסים עם פייסבוק אירלנד, תניית השיפוט חלה רק ביחס לעילות התביעה החוזיות, ואילו העילות בנזיקין צריכות להתברר בישראל. דיני הגנת הפרטיות בישראל דורשים מתן הסכמה מדעת לקביעת מקום שיפוט זר, ולוויתור על הגנות מהותיות שהדין בישראל מעניק לציבור המשתמשים. הסכמה כזו לא ניתנה.

לבסוף טען המבקש כי מירב הזיקות בתובענה הן לישראל, ובית-המשפט הישראלי הוא המוסמך לדון בה. כך גם הדין שיש להחיל על התובענה, שהוא הדין הישראלי.

המשיבה {פייסבוק} הדגישה כי אין מניעה מצד בית-המשפט בקליפורניה לדון בתובענה ייצוגית של משתמשים ישראליים. להוכחת טענתה צירפה לתשובה חוות-דעת של מומחה לדין האמריקני, פרופ' Robert H. Klonoff.

בית-המשפט המחוזי פסק כי סעיף 16.1 בהסכם ההצטרפות קובע כי הדין החל על ההסכם הוא דין קליפורניה וסמכות השיפוט לדון בהסכם היא לבית-המשפט המוסמך בקליפורניה. התניה מפורשת וברורה, ועל-כן יש לקבל את טענת פייסבוק כי מדובר בתניית שיפוט זר ייחודית.

יחד-עם-זאת, לא נסתרה חזקת הקיפוח שבעצם תניית השיפוט וברירת הדין. בשים-לב לכל תנאי החוזה, התניה גם מעניקה יתרון בלתי-סביר לספק.

דוקטרינת הפורום הבלתי נאות מאפשרת לבית-המשפט לבחור שלא להפעיל את הסמכות המוקנית לו, אם השתכנע כי קיים פורום אחר, זר ו"טבעי" יותר להכרעה בסכסוך.

בית-המשפט המחוזי הבהיר כי לצורך החלת הדוקטרינה, יש להידרש לשלושה מבחנים: מבחן "מירב הזיקות"; מבחן הציפיות הסבירות של הצדדים לגבי מקום ההתדיינות; ומבחן השיקולים הציבוריים.

הפורום הנאות לדון בתובענה הוא בישראל. אכן, קיימות זיקות גם לפורום הזר. ואולם קיימות זיקות משמעותיות אחרות לפורום הישראלי: פייסבוק מפעילה ממשק בשפה העברית הפונה לקהל הישראלי; לפייסבוק מיליוני משתמשים ישראליים; מסמכי האתר שאותם נדרשים המשתמשים לאשר מתורגמים גם לשפה העברית; פייסבוק מאפשרת פרסום בעברית; עילות התביעה מתייחסות למשתמשים הישראלים של פייסבוק; ההודעות הפרטיות נשלחו על-ידי משתמשים מישראל; הדין שיחול על התובענה הוא הדין הישראלי.

אשר-על-כן, בית-המשפט המחוזי קבע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק בקשת האישור על-הסף או לעיכוב הליכים.

45. סוגיית הטוקבקים כפגיעה בפרטיות ולשון הרע
ב- ע"א (מחוזי-מרכז) 43198-10-14 {פרופסור ד"ר אילן שדה נ' צבי גלברד, פורסם באתר נבו (28.07.15)} המערער טען כי בניגוד לעמדת בית-משפטקמא, גידופים ותיאור אדם כבעל תכונות שאינן מחמיאות הוכרו בפסיקה כלשון הרע או "שקר מפגיע" {ת"א (ב"ש) 45/87 שלמה קליין נ' גיל רונן, פורסם באתר נבו (25.06.92)}.

המערער טען כי עצם הפרסום של ביטויים וכינויים כגון: "מטורף, סהרורי, חולה נפש, מופרע, פסאודו-אינטלקטואל, אכול שנאה עצמית הכותב הדוקטור שייך לכנופיה של פסאודו-אינטלקטואלים שקרנים זדוניים, שעושים "עליהום" על הציונות..." - מהווה פגיעה בפרטיות שאחריות אזרחית בצידה.

בדיון בנושא השואה, אין מקום לפגיעה בפרטיות הכותב. בגין פגיעה בפרטיות בעיתון, יש אחריות למביא הידיעה ולנושאי תפקיד בעיתון.

המשיב 1 טען כי הערעור מהווה הרחבת חזית אסורה בטענות שלא נטענו בפני בית-משפטקמא - עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חוק הגנת הפרטיות, דיני חוזים, דיני זכויות יוצרים.

המשיב 1 הוסיף על האמור כי טענת המערער כי הדברים שביצע גלברד הם "מעשי דיבה חמורים בעלי גוון לאומי קיצוני" לא נטענו בבית-משפט קמא והדברים לא צויינו בפסק-הדין.

המשיבים 2 ו- 3 טענו כי התייחסות המערער בערעור לתקנון האתיקה העיתונאית מהווה הרחבת חזית פסולה. כך גם טענות נוספות בנוגע לפגיעה בפרטיות, הפרת זכויות יוצרים, הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור בעיקרו - להידחות, ולהתקבל - באופן חלקי אך ורק לעניין גובה הפיצוי שחוייב המשיב 1.

בית-המשפט סבר, כי במקרה דנן, בעת קביעת הפיצוי יש לתת את הדעת גם לעובדה שהתבטאויותיו של גלברד נעשו במסגרת תגוביות {"טוקבקים"} לכתבה שפרסם המערער באינטרנט.

בעידן המודרני, חופש הביטוי קיבל הגנה רחבה יותר כשמדובר בחופש ביטוי באינטרנט, כפי שקרה בעניין הנדון.

רשת האינטרנט משמשת במה להתבטאויות חופשיות וספונטניות, על-כן, חופש הביטוי המותר הינו מעבר לגבולות המוכרים משכבר הימים.

בכך, מאפשרת רשת האינטרנט התפתחות שיח מפוזר לכל הגולשים, אשר יכולים להתבטא באופן עצמאי ולממש את זכותם לחופש הביטוי.

ההנחה המקובלת היא כי הטוקבקים נתפסים כדעות בעלמא ולא כמקורות מידע מהימנים, והנחה זו עשויה להשפיע על המעמד המשפטי של הנאמר בהם ואפשר שגם על חופש הביטוי - הנרחב יותר - שיינתן להם {גולדשמיט, מקומם של ה"טוקבקים" בשיח הציבורי בישראל (הכנסת, מחלקת מידע ומחקר, 2006)}.

בית-המשפט מצא כי במקרה דנן, לאור העובדה שמדובר בתגוביות באינטרנט, שנכתבו כתגובה למאמרו החריג של המערער, צדק בית-המשפט קמא כשסבר שאין לפסוק לטובת המערער פיצוי סטטוטורי בשיעור המקסימלי אלא בשיעור המינימליסטי.

יחד-עם-זאת, לאור האמור לעיל ולאור אופיין של האמירות של גלברד שהוכרו כלשון הרע בבית-משפטקמא ובהיעדר התנצלות מצידו, סבר בית-המשפט דלערעור כי הסכום שנפסק בבית-משפטקמא נמוך בנסיבות המקרה.

46. יש לבחון בפרסום את המשמעות שקורא או שומע סביר מייחס למילים נשוא התביעה
ב- ע"א (ת"א) 41311-11-14 {עודד ליבהבר נ' מתן עוזיאל, פורסם באתר נבו (11.06.15)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום {ת"א (הרצ') 31549-05-11 מתן עוזיאל נ' עודד ליבהבר, פורסם באתר נבו (21.09.14)} ולפיו התקבלה תביעת המשיב שהוגשה מכוח חוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 {להלן: "חוק איסור לשון הרע"} והמערער {להלן: "עודד"} חוייב לשלם למשיב {להלן: "מתן"} פיצוי בסך 30,000 ש"ח וכן הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין וזאת לאחר שהמשיב הגיש נגד המערער תביעה על-סך 100,000 ש"ח מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות.
בית-המשפט קמא התחשב בכך שהפרסום הוסר מהאתר בחלוף 7 ימים. היקף הפרסום היה יחסית מצומצם כיוון שהתפרסם בדף של סלמה כתגובה לביקורת של מתן על סלמה ולא בדף של מתן עצמו והעמיד הפיצוי על-סך 30,000 ש"ח. כמו-כן נפסקו הוצאות משפט בסך 2,600 ש"ח וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש"ח.

המערער טען בערעור על בית-המשפט קמא כי לא היה מקום לחייבו לשלם למשיב כל סכום שהוא. המערער טען כי התבטאויותיו בפרסום לא היוו לשון הרע כאשר בוחנים אותן בהקשר של כלל ההתכתבות אשר פורטה. המערער טען כי הפרסום נעשה במדור ביקורת שהוא המקום הטבעי להבעת דעה ובית-משפטטעה כאשר קבע, כי הפרסום אינו מהווה הבעת דעה.

המשיב טען בתגובה לטענות המערער כי דין טענות הערעור להידחות. המשיב נסמך על פסק-דינו בית-משפטקמא. הדגיש, כי עסקינן בפרסום אשר התברר כי אינו אמת. אין מדובר בהבעת דעה אלא בעובדות שנטענו והתבררו כלא נכונות.

בית-המשפט הבהיר כי משמעות האמירה אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן שבו הובן הפרסום על-ידי הנפגע אלא השופט היושב בדין צריך לבחון מה המשמעות, שקורא או שומע סביר מייחס למילים נשוא התביעה {ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2), 334, 337 - 338; ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2), 607}.

בית-המשפט העיר כי הפיצוי שהתבקש הוא פיצוי סטטוטורי על-פי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע. בית-משפט לא פסק את הפיצוי המקסימלי אלא התחשב בכך שבחלוף 7 ימים הוסר הפרסום מהאתר, היקף החשיפה לפרסום היה מצומצם ואין מדובר בפרסום בדף של מתן עצמו. נפסק פיצוי בסך של 30,000 ש"ח.

כאשר בית-משפט שוקל את שיעור הפיצוי, הוא בוחן בין היתר את חומרת הפגיעה שארעה, תפוצת הפרסום מהווה שיקול חשוב ופרסום בתפוצה גדולה, כגון פרסום באמצעי תקשורת מחמיר את הפגיעה ומצדיק הגדלת פיצוי {רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, פורסם באתר נבו (12.11.06)}.

47. מטרד הפצת "דבר פרסומת'' מפר את חוק הגנת הפרטיות
ב- ת"צ (ת"א) 10440-07-12 {טל רבי נ' גרופר קניות חברתיות בע"מ, פורסם באתר נבו (02.08.15)} הונחה הטענה בבסיס הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כי המשיבה הפרה את סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}, אשר אוסר הפצת "דבר פרסומת'' אלא בתנאים הקבועים בחוק.

המבקש, אשר רשם את כתובת הדואר האלקטרוני שלו באתר כדי לקבל הודעות על עסקאות, טען כי לא נרשמה בכותרתן המילה "פרסומת'' אף כי לשיטתו הן עונות להגדרה, ושכאשר גמר אומר להסיר את כתובתו מרשימת התפוצה לא היתה לו דרך פשוטה וברורה לעשות זאת.

לדבריו, הודעות המשיכו להגיע לתיבת הדואר שלו הגם שקיבל אישור לכאורה כי הכתובת הוסרה, ואף סגירת החשבון לא הועילה.

על כך הוסיף המבקש כי היה על המשיבה לציין כתובת תקפה במרשתת, מלבד כתובת דוא"ל, למשלוח הודעה על סירוב לקבל את ההודעות, וכי פניות אשר שיגר לכתובת שממנה נשלחו ההודעות אליו נותרו ללא מענה.

כל זה היה, לתפיסת המבקש, בבחינת מטרד אשר גרם טרחה והסב פגיעה חמורה בחופש הבחירה, בזכויות הפרט ובזכות לפרטיות של החברים בקבוצה - שעל-כן טען גם כי המשיבה הפרה את חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הגנת הפרטיות"}.

בעבור כל הפרה של סעיף 30א לחוק התקשורת תבע פיצוי בסך 1,000 ש"ח, בהעריכו את הפן הלא-ממוני של הנזק בכ- 15 מיליון ש"ח ואת סך-כל הנזק בסכום של 65 מיליון, שלהשקפתו היה נמוך מהסכום הריאלי.

המשיבה הבחינה בין שירות ההודעות', אשר אינו מחייב פתיחת חשבון באתר ושבראות עיניה הבקשה לאישור סבה עליו, ובין שירות העסקאות שלגישתה הוא נפרד.

באשר לשירות הראשון היא הבהירה כי מנוהלת אצלה יותר מרשימת תפוצה אחת, וזאת כדי שהמנויים יקבלו רק הודעות הנוגעות להם, והודיעה כי מערכת ניהול ההודעות שלה שופרה כך שניתן לראות לאילו רשימות המנוי רשום וגם להסיר את הכתובת מכולן.

המשיבה ביקשה לקבל שכך או כך הסרת הכתובת אינה מסובכת, וכל מנוי יכול לבחור אם להקיש על הקישורית המתאימה בתחתית ההודעה, להיכנס לחשבונו האישי, לפנות לשירות הלקוחות שלה {בדוא"ל, בטלפון או בדואר} או ליצור קשר עם שירות הלקוחות ולבקש שחשבונו ייסגר.

השבה לכתובת שממנה הגיעו ההודעות אינה אחת האפשרויות לפי שלא אדם שולח אותן, אלא מחשב.

במענה לטענה כי אינה חושפת את פרטיה הפנתה המשיבה לקישוריות לשירות הלקוחות שלה {בעמוד הבית של האתר} ולעמוד ובו פרטים על אודותיה {שם ובהודעות היומיות}.

בניסיון להראות שאין לאשר את התובענה הייצוגית הדגישה המשיבה כי הדין אינו מתיר פסיקת פיצוי בלא הוכחת נזק, וגרסה כי המבקש לא הצביע על נזק שנגרם לחברים בקבוצה ולא הסביר כיצד חישב את שווי הנזק שאינו ממוני.

בכל הנוגע לעבר הסכימו הצדדים כי נוכח העובדה שבלתי אפשרי לאתר את חברי הקבוצה, ומאחר שעגמת נפש ופגיעה באוטונומיה ובפרטיות הם נזקים שלא קל ליתן להם ביטוי כספי מדויק, תפצה המשיבה את מנוייה בהטבה בסך 10 ש"ח לכל רכישת מוצר באתר וכן תשלם סך 100,000 ש"ח לארגון,לתת - סיוע הומניטרי ישראלי.

בית-המשפט קבע כי פסק-דין זה ייחשב מעשה-בית-דין בסעד שנתבקש בבקשה לאישור ובעילות התביעה של הפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת ושל הפרת חוק הגנת הפרטיות.

48. פגיעה בפרטיותו של המשתמש ברשת והטרדתו לעניין פרסומת
ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 1862-11-12 {יוסף טויסטר נ' Google Inc, פורסם באתר נבו (18.09.14)} המבקש בתיק הנדון סבר כי שירות ה- Remarketing של גוגל מבוסס על שיטת שיווק פגומה וכי שירות זה מביא לפגיעה בפרטיותו של הגולש, מאחר שהוא גורם לכך שהוא "נרדף" על-ידי פרסומות המשקפות את היסטוריית הגלישה שלו.

פרשנות באי כוח המשיבות ביקשה לצמצם את לשון חוק התקשורת, וזאת באמצעות קריאת תנאי נוסף לתוך ההגדרה שקבע המחוקק.

לשיטתם על-מנת שמשלוח דבר פרסומת יהיה "הודעה אלקטרונית" עליה להיות מועברת לרשות היחיד של המשתמש {בלשונם, "המתחם האלקטרוני הפרטי"}, ואין להחילן ביחס לפרסומות המוצגות ברשות הרבים.

בית-המשפט מצא כי זוהי הצעה יצירתית מאוד, הסובלת משלושה חסרונות בולטים:

א. לא ניתן למצוא לה עיגון לשוני בהגדרה שקבע המחוקק למונח "הודעה אלקטרונית".

ב. היא מעוררת שאלה עקרונית מרתקת, שטרם נבחנה בפסיקה - האם יש להעתיק את האבחנה המשפטית בין "רשות הרבים" ל"רשות היחיד", הרלוואנטית לעניינים מסויימים בעולם הממשי, למשל, סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות.

ג. ספק אם ההבחנה האמורה, גם אם תיושם בעולם הווירטואלי, רלוואנטית כאשר מדובר בהסדר שעניינו דואר זבל.

בית-המשפט מצא כי ההסדר בעניין דואר זבל היה למנוע "פגיעה בפרטיותו של המשתמש ברשת והטרדתו", וניתן לטעון כי כל דבר פרסומת המופיע על מסך המחשב או צג הטלפון הנייד מטריד את המשתמש.

תכלית חוק התקשורת לא היתה להגן על משתמשי האינטרנט מפני כל דבר פרסומת, אלא רק לחסוך מהם את הטרדה הכרוכה בטיפול בדבר פרסומת הנשלח באחת מארבע הדרכים הקבועות בסעיף 30ב לחוק התקשורת.

הגדרת "הודעה אלקטרונית" מלמדת כי היא כוללת ארבעה רכיבים: (א) "מסר בזק מקודד"; (ב) "המועבר ברשת האינטרנט"; (ג) "אל נמען או קבוצה של נמענים"; (ד) וניתן לשמירה ולאחזור בדרך ממוחשבת".

אשר-על-כן, בית-המשפט לא סבר כי לעמדה המשפטית שהציג המבקש, לפיה שרות ה- Remarketing של גוגל מהווה הפרה של הוראות הדין בעניין דואר זבל יש סיכוי של ממש להתקבל.

49. עבירות שעניינן פגיעה בפרטיות
ב- רע"א 3776/12 {מיכאל האפרתי נ' אמנון ז'קונט, פורסם באתר נבו (15.07.12)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום.
בבית-משפט השלום התקבלה תביעת המשיב נגד המבקש ורעייתו בגין נזקים שנגרמו למשיב כתוצאה מחדירה למחשבו הפרטי על-ידי תוכנה פולשנית שפיתח המבקש.

החדרת התוכנה בוצעה על-ידי רעיית המבקש ועל רקע סכסוך משפחתי קשה בין בני הזוג לבין המשיב ומשפחתו {בני הזוג גם הורשעו בפלילים בגין מעשיהם}.

בית-משפט השלום חייב את רעיית המבקש {להלן: "רות"} בפיצוי המשיב בסכום של 400,000 ש"ח, והמבקש חוייב לפצות את המשיב ביחד עמה במחצית מהסכום. במרכז בקשת רשות הערעור עמדה סוגיית דחיית הערעור בכל הנוגע לקביעת אחריות המבקש לנזקים שנגרמו למשיב.

כתב האישום החזיק עמודים רבים ומספר רב של סעיפי אישום, ובהם, עבירות מחשב, עבירות מרמה, עבירות שעניינן האזנות סתר, עבירות שעניינן פגיעה בפרטיות, ועוד.

בית-משפטהשלום קבע, כי התוכנה פותחה לכאורה למטרות לגיטימיות וחוקיות, וכי המבקש ייעד את התוכנה לשימושם של זרועות וגופי ביטחון ואכיפת חוק, אלא שבפועל, ולפני שהתוכנה נמסרה לגופים הללו, פעלו בני הזוג האפרתי לשווקה למספר משרדי חקירות פרטיים, אשר עשו בה שימוש לצורך ריגול תעשייתי במספר חברות גדולות בארץ.

עוד נקבע על-ידי בית-משפטהשלום, כי רות החדירה את התוכנה למחשבו של המשיב, על רקע סכסוך משפחתי קשה בין בני הזוג האפרתי לבין המשיב ומשפחתו, וכי לאחר החדרת התוכנה למחשבו של המשיב ביצעה רות שורת עוולות הנוגעות לפגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע כלפי המשיב.

בית-המשפט קבע כי המבקש יצר תוכנת מחשב פולשנית שיועדה לשימוש של זרועות הביטחון. רעייתו החדירה אותה למחשבו של המשיב וביצעה פעולות נוספות אשר גרמו למשיב נזקים. בנסיבות העניין, היה על המבקש לצפות את האפשרות שרעייתו תבקש לעשות שימוש כאמור.

משלא נקט אמצעי זהירות כדי למנוע את הסיכונים העלולים להיווצר משימוש שכזה, התרשל. במישור היקף אחריותו לנזקים שנגרמו למשיב, אין כל קושי לקבוע שהמבקש יכול היה לצפות את הנזקים בגינם חוייב.

50. תביעה לעניין תוכן אשר הועתק ופורסם בניגוד לחוק הגנת חוק הגנת הפרטיות
ב- ת"א (ת"א) 31777-07-12 {סלמן דוד כהן נ' ישראל יוסף אזולאי, פורסם באתר נבו (30.03.15)} נדונה תביעת לשון הרע בגין פרסומים אשר הציגו את התובעים, העוסקים במיסטיקה וקבלה, באור שלילי. הפרסומים הופיעו באתרי האינטרנט של הנתבעים, העוסקים אף הם בתחומים אלה.

התובעים טענו כי הנתבעים פירסמו את תמונתו של התובע, את כתובתו הפרטית ותוכן מאתר האינטרנט שלו.

התובעים הוסיפו כי מדובר בתוכן אשר הועתק ופורסם ללא רשותו, בניגוד לחוק זכות יוצרים, 1911, ובניגוד לחוק הגנת חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ובשל כך אף הוגשה התביעה לבית-משפט זה.

בית-המשפט דחה תביעת לשון הרע בגין פרסומים נגד התובעים, העוסקים במיסטיקה וקבלה, שפורסמו על-ידי הנתבעים, העוסקים באותם תחומים.

בית-המשפט פסק כי אף שמדובר בלשון הרע, קיימת הגנת אמת הפרסום, בשל העניין הציבורי שבאזהרת ציבור מתעניינים בתחום מפני מפזרי הבטחות, שלא עמדו במבחן המציאות.

51. הופעתם של "קישורים ממומנים" על לוח המודעות בו מופיע גם אתר הפרסום של התובע, אין בה כדי לפגוע בפרטיותו
ב- ת"א (ת"א) 1147-09 {ד"ר רוני מוסקונה נ' פרופורציה פי. אם.סי בע"מ, פורסם באתר נבו (11.09.12)} התובע הלין על השימוש במילים "רוני מוסקונה" - ללא הסכמתו - כמילות חיפוש/מפתח, המפנות לאתרים נוספים העוסקים בתחום בו הוא עוסק. התובע טען כי יש בכך פגיעה בפרטיותו.

בית-המשפט לא סבר שפרטיותו של התובע נפגעה או הופרה בשימוש שנעשה במילות החיפוש/המפתח "רוני מוסקונה" כהכוונה ללוח מודעות בו מופעים אתרים נוספים.

בית-המשפט קבע כי סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות לא נועד למקרה הנדון.

בית-המשפט ציין את דברי כב' השופט ריבלין {כתוארו אז} ב- ע"א 8483/02 אליני אל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4), 314}:

"אין זו הפגיעה ברגשותיו אותה הוא מבקש לרפא, כי אם את הפגיעה האסורה, אולי, בקניינו. לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש - קרי בגין נזק נפשי, להבדיל מנזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו אותה הוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו. כך הוסבר הצורך בחקיקת חוק אשר יגן על הזכות לפרטיות במדינת ישראל."

בית-המשפט סבר כי הופעתם של "קישורים ממומנים" על לוח המודעות בו מופיע גם אתר הפרסום של התובע ד"ר רוני מוסקונה, אין בה כדי לפגוע בפרטיותו. פרסומי הנתבעות מופיע בשמן:"פרופורציה - רפואה אסתטית" ו"כללית אסתטיקה".

בצד שמאל של לוח המודעות תחת הכותרת "קישורים ממומנים", בו מצויים גם פרסומים נוספים. כבר נאמר, כי "קישורים ממומנים" אלו, מופרדים ומובחנים מאתר התוכן הפרטי של ד"ר רוני מוסקונה, כמו גם מאתרי התוכן האחרים שאינם שייכים לו.

52. שמירת נתונים אישיים של מנויי אתר כהפרה של חוק הגנת הפרטיות
ב- ת"א (ת"א) 1437-09 {סהר פלד עו"ד נ' אול יו ניד בע"מ, פורסם באתר נבו (11.06.12)} בבקשה לאישור התובענה כייצוגית טען המבקש כי במשלוח ההודעה הנזכרת לעיל, הפרה המשיבה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"} מבלי שניתנה למשיבה הסכמתו למשלוח הודעות פרסומת.

המבקש טען כי לא יכול להיות כי ההודעה הנ"ל מהווה "הודעת פרסומת".

עוד טען המבקש כי הוא בחן האם, במסגרת פעילותה, הפרה המשיבה את חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הגנת הפרטיות"} בשמירה של נתונים אישיים של מנויי האתר.

המשיבה טענה כי המבקש נרשם לאתר ביודעו היטב כי האתר מעניק שירותיו באמצעות משלוח הודעות דואר אלקטרוני. המבקש ביקש לקבל הודעות אלו.

המשיבה טענה כי המבקש בחר שלא להסיר עצמו מרשימת התפוצה של דיוורי המשיבה, על-אף שקיבל הזדמנות לעשות כן, ולא הביע כל מחאה על דיוורים שנשלחו לו עובר לכניסתו לתוקף של התיקון לחוק התקשורת.

עוד טענה המשיבה, כי המבקש לא פירט את התשתית העובדתית והמשפטית העומדת בבסיס ההליכים שנקט, והמקימה לו עילת תביעה אישית כנגד המשיבה.

בית-המשפט קבע כי המבקש לא טען לנזק כלשהו, ודי בכך כדי לדחות התביעה על-הסף. ההלכה היא כי בתביעה ייצוגית על התובע להראות קיומו של נזק אמיתי וממשי כבר בשלב של הגשת הבקשה.

עוד מצא בית-המשפט, כי המבקש יצא מתוך הנחה שלאור הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק התקשורת, הוא איננו נזקק להוכיח את נזקו, ולא היא. המבקש גם כלל בתביעה טענות "על תנאי" בנוגע להפרת חוק הגנת הפרטיות, גם כאן ללא כל פירוט.

בית-המשפט קבע כי בנוגע לנושא של הפרת חוק הגנת הפרטיות - המשיבות הודו בתגובתן כי שמרו את קורות החיים של המבקש, מבלי שניתנה הסכמתו לכך, והדבר מהווה ראיה ברורה להפרת חוק זה.

המבקש לא יכול היה לברר סוגיה זו טרם הגשת התביעה, שכן הדרך היחידה לעשות כן היתה באמצעות חדירה בלתי-חוקית לשרתי המשיבה.

המבקש לא חזר בסיכומיו על הטענה בדבר פגיעה בפרטיות, אותה ביקש "לבדוק" בבקשת האישור, וממילא לא הונחה כל תשתית לטענה זו.

עוד ציין בית-המשפט לעניין הפרטיות, כי מעשי המשיבה, נשוא הליך זה, הינם בדיוק המעשים שחוק התקשורת נועד למנוע.

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי:

"תופעת ה- spam מעוררת בעיות במישורים שונים, ובהן... חדירה למחשבים בלא היתר... פגיעה בפרטיותו של המשתמש ברשת והטרדתו, פגיעה בהתפתחותו של המסחר האלקטרוני ופגיעה בעסקים בשל אבדן זמן והשקעת משאבים. תופעה זו מעמיסה עלויות מיותרות על הציבור..."
{ה"ח 182 תשס"ה, עמ' 886}

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פגיעה בפרטיות מהי? (סעיף 2 לחוק)