botox
הספריה המשפטית
תקשורת, מחשבים, אינטרנט והרשתות החברתיות

הפרקים שבספר:

חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 - מבוא

במבוא להצעת חוק חופש המידע {פורסם בהצעות חוק 2630, כ' סיון התשנ"ז, 25.06.97} נאמר:

"חוק חופש המידע, התשנ"ז-1997, המוצע בזה בא לעגן בחקיקה את הזכות לקבל מידע. תזכיר החוק שהוכן בנושא זה במשרד המשפטים התבסס על המלצות הועדה הציבורית לעניין חופש מידע, שמינה שר המשפטים, בראשותה של השופטת (בדימוס) ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן. נוסח התזכיר אומץ בכנסת ה- 13 בקריאה ראשונה כהצעת חוק פרטית של כמה חברי כנסת (ה"ח התשנ"ו, עמ' 608) עם סיום דיוניה של הממשלה בתזכיר, מוגשת הצעת החוק הממשלתית, שהוכנסו בה כמה שינויים, מבלי לשנות את תפיסתה העקרונית של ההצעה שפורסמה.
הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד בממשל דמוקרטי. היא תנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות והאחרות של אדם בכל תחומי החיים. נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון.
הזכות למידע הוכרה למעשה בפסיקה; ואולם בפועל נראה כי לציבור לא ניתנה מידה ראויה של גישה למידע שבידי הרשויות, וכי קשה לשרש את נטיית הרשויות לראות במידע נכס שלהן ולא נכס המוחזק בנאמנות על-ידיהן עבור הציבור ומטעמו. גם מבחינה מעשית אין הרשויות ערוכות כיום למסירת מידע לציבור.
הסדרה חוקית של הזכות למידע על סייגיה וחריגיה תגבש באופן מרוכז וברור יותר את גבולותיה, תסייע לשינוי קווי החשיבה המקובלים בקרב הרשויות הלכה למעשה ותחייב הקצאת משאבים למימושה של הזכות.
יובהר כי הצעת החוק אינה באה למצות את כל האפשרות החוקית לקבל מידע מן הרשויות. נסיבות אשר אינן נופלות בגדר זכות למידע לפי חוק זה, בשל היות המידע המבוקש, מיהות המבקש או הרשות המתבקשת- אין ההצעה באה להשמיע איסור לתת בהן מידע."

בניתוח כל סעיף וסעיף בחוק - כמופיע להלן - יובאו בצידו גם דברי ההסבר כמופיע בהצעת החוק לכל סעיף וסעיף. דברי ההסבר מאירים את מהותו של הסעיף, כוונתו ודרכי יישומו.

בבסיס החוק עומדים שני רציונלים והם "הטעם הדמוקרטי" (הזכות לדעת כחלק מחופש הביטוי) ו"טעם הבעלות" (המידע שייך לציבור והרשות מחזיקה בו כנאמן הציבור). מרציונלים אלה נגזרים המטרות והצידוקים לחוק "כמו בקרה על מעשי השלטון; חיזוק ה'היגיינה הציבורית'; שיפור איכותה של פעולת הרשות; גיבוש סדר היום... וחיזוק אמון הציבור בעקבות שקיפות הליך קבלת ההחלטות על-ידי הרשות" {עע"ם 3300/11 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' גישה מרכז לשמירה על הזכות לנוע, פורסם באתר נבו (05.09.12)}.

במשפט הישראלי אין אף זכות חוקתית שהיא מוחלטת, וגם הזכות לקבלת מידע, כנגזרת מהזכות החוקתית לחופש הביטוי או מהזכות לקניין, היא זכות יחסית שעשויה להינגף בפני אינטרסים מוגנים אחרים, כמו הזכות לפרטיות של היחיד או אינטרסים ציבוריים כמו ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה {עע"מ 615/15 פרופ' יאיר אורון נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא ביטחוני, תק-על 2016(2), 1373 (2016)}.

החוק הציב את האינטרסים והערכים המתנגשים בדמות של סייגים לקבלת מידע, אך היישום והאיזון בין אלה לבין הזכות לקבל מידע, מוטל הלכה למעשה לפתחו של בית-המשפט במסגרת ה"מסננת" הקבועה בסעיף 17(ד) לחוק.

סעיף הנ"ל מסמיך את בית-המשפט לקבוע את נקודת האיזון, כאשר ה"נוסחה" בה משתמש המחוקק, מזכירה את הנוסחה המסמיכה את בית-המשפט להסיר חסיון יחסי-סטטוטורי מקום בו מצא בית-המשפט "כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" {סעיפים 45-44, 50-49א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971}.

סמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 17(ד) לחוק משתרעת על סעיף 9 לחוק, אך לא על סעיף 8 לחוק שעניינו טעמי יעילות ואילוצים מעשיים.

יש שראו בהוראה זו כמטילה על בית-המשפט "תפקיד חריג ויוצא דופן... להחליט באלו מקרים רשות ציבורית צריכה לתת מידע למבקש, למרות שהחוק קובע בפרוש שהמידע המבוקש הוא מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו" {א' ברק חופש המידע, 96}.

מנגד, ניתן לומר כי אין מדובר בהוראה המאפשרת לבית-המשפט לסטות מהאיזון אשר נקבע על-ידי המחוקק בחוק חופש המידע, כי אם במתן סמכות לבית-המשפט להרחיב את ביקורתו השיפוטית גם למקרים בהם הפעלת כללי המשפט המינהלי המקובלים אינה מצמיחה עילת התערבות {כגון מקום בו החלטת הרשות אינה לוקה בחוסר סבירות, אך מנגד, ניתן להגיע לתוצאה אחרת, סבירה יותר, בהתאם לאיזונים שנקבעו על-ידי המחוקק}.

ובמילים אחרות - הוראת הסעיף מאפשרת לבית-המשפט להחליף את שיקול-דעת הרשות בשיקול-דעתו, אך הכל במסגרת דל"ת אמותיו של חוק חופש המידע על כלליו וסייגיו, תוך מתן משקל יתר ל"עניין הציבורי" הטמון בגילוי המידע {עע"ם 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, פורסם באתר נבו (19.05.09); עע"ם 10845/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, פורסם ב (11.11.08); עע"מ 11120/08 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל - רשות ההגבלים העיסקיים, פורסם באתר נבו (17.11.10)}.

מסופקני אם בחוקקו את סעיף 17(ד) לחוק ביקש המחוקק להפקיד בידי בית-המשפט את הסמכות להתעלם מיתר הוראות חוק חופש המידע על סייגיו, כביכול מעולם לא נוצרו, ולהתיר גילויו של מידע גם בנסיבות בהן הוראות אלה מוליכות למסקנה הפוכה.

לשאלה אם על-פי סעיף 17(ד) לחוק על בית-המשפט להפעיל שיקול-דעת במנותק מהחלטתה של הרשות, או שמא סמכותו מוגבלת להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטתה - יש פנים לכאן ולכאן.

שאלת שיעורו, מידותיו וגבולותיו של מונח השסתום "עניין ציבורי" אינה שאלה פשוטה, וניתן להניח כי עוד ידובר בה. הדיון בבית-המשפט צריך להיות "גמיש", כך שמחד גיסא - יש להימנע מלחייב את בית-המשפט לקיים דיון de-novo תוך התעלמות משיקולי הרשות, ומאידך גיסא - יש לאפשר לבית-המשפט לבחון זוויות מסויימות מחדש מקום בו ימצא לנכון לעשות כן.

הנה-כי-כן, סעיף 17(ד) לחוק מהווה נדבך נוסף בהליך הביקורת על החלטת הרשות לסרב לגלות מידע, באופן אשר יש בו כדי להפוך אותה לביקורת דו-שלבית: תחילה בוחן בית-המשפט האם סירובה של הרשות לבקשה לגילוי המידע נכנס בגדר אחד הסייגים בסעיפים 9-8 לחוק ואם הוא עולה בקנה אחד עם כללי המשפט המינהלי.

אלא שגם אם מצא בית-המשפט שההחלטה נתקבלה על-פי אמות-המידה המקובלות של סבירות ומידתיות, לא נסתם בכך הגולל על האפשרות להורות על גילויו של המידע, ועדיין מסורה בידי בית-המשפט הסמכות לברר את השאלה בעצמו, כאשר שיקול-דעתו יגבר על שיקול-דעתה של הרשות.

אין פירוש הדבר כי כל אימת שבית-המשפט ימצא שהחלטת הרשות התקבלה בהתאם לאמות-המידה של המשפט המינהלי - עליו לחזור ולהידרש לסוגיה גם במסגרת סעיף 17(ד) לחוק.

הוראת סעיף 17(ד) לחוק מאפשרת לבית-המשפט להתערב בהחלטת הרשות מקום בו כללי הביקורת השיפוטית המקובלים אינם מאפשרים לעשות כן, אך אין לומר כי היא מחייבת את בית-המשפט להפעיל סמכותו ולבחון את החלטת הרשות על-פי סעיף 17(ד) לחוק, שאם-לא-כן נמצאנו מרוקנים מתוכן את החלטת הרשות ומחייבים את בית-המשפט לערוך דיון מחדש בכל מקרה המובא בפניו.

בית-המשפט יכול להסתפק בבחינת החלטתה של הרשות בהתאם לאמות-המידה המקובלות של הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות המינהל מבלי "להמשיך" לשלב הנוסף הקבוע בסעיף 17(ד) לחוק, כשם שפתוחה בפניו הדרך להוסיף ל"שלב השני" ולבחון האם קיומו של "עניין ציבורי" מטה את הכף לטובת גילוי המידע {עע"מ 615/15 פרופ' יאיר אורון נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא ביטחוני, תק-על 2016(2), 1373 (2016)}.