צווים נוספים (סעיף 29 לחוק)

1. הדין
סעיף 29 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"29. צווים נוספים (תיקונים: התשנ"ו, התשס"ז)
(א) בנוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית-המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל הפרה של הוראה מהוראות חוק זה, לצוות כמפורט להלן, לפי העניין:
(1) על איסור הפצה של עתקי החומר הפוגע או על החרמתו; צו החרמה לפי פסקה זו כוחו יפה כלפי כל אדם שברשותו נמצא חומר כזה לשם מכירה, הפצה או החסנה, גם אם אותו אדם לא היה צד למשפט; ציווה בית-המשפט על החרמה, יורה מה ייעשה בעתקים שהוחרמו;
(2) על פרסום פסק-הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שקבע בית-המשפט;
(3) על מסירת החומר הפוגע לנפגע.
(4) על השמדת מידע שנתקבל שלא כדין, או לאסור על שימוש במידע כאמור או במידע עודף כהגדרתו בסעיף 23ה, או להורות לגבי המידע כל הוראה אחרת.
(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע החזקת עותק של פרסום בספריות ציבוריות, בארכיונים וכיוצא באלה, זולת אם הטיל בית-המשפט, בצו החרמה על-פי סעיף-קטן (א)(1), הגבלה גם על החזקה כזאת, ואין בהן כדי למנוע החזקת עותק של פרסום בידי הפרט."

2. פגיעה בפרטיות בשל פרסום כתבה חושפנית ללא ידיעת התובעת - התביעה התקבלה בחלקה (סעיפים 2 ו- 29 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת"א (כ"ס) 3544-09 {נופר קריג נ' ידיעות אינטרנט ש.ר., תק-של 2012(2), 91323 (2012)} התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים בפיצוי, בגין פרסום לשון הרע, עקב פרסום כתבה במדור הבידור באתר YNET לנוכח הליכי מועמדותה להשתתפות בתכנית ה"אח הגדול", כאשר בכתבה יוחסה לה קרבה משפחתית למר מאיר לנסקי הידוע בציבור כמי שעסק בעיסוקים בלתי חוקיים.

התובעת עתידה היתה להשתתף בשנת 2008 בתכנית "האח הגדול", אשר זהות המשתתפים בה נשמרה בחשאיות רבה עד תחילת שידורה. חשאיות זו גררה התייחסות תקשורתית גדולה, בין היתר, בכתבות שונות שפורסמו לרבות באתר.

התובעת פנתה לכתבת ובקשה להסיר את הכתבה ולפרסם התנצלות. התובעת נענתה על-ידי הנתבעת 4, כי היא אינה מבקשת להרע לה וכי אם משהו פגע בה היא מוזמנת לפרט. ברם, התובעת,שלא הבינה כיצד הובנו דבריה בצורה מעוותת כל כך וכשלא אישרה כלל את העובדה נשוא הפרסום, היתה מנועה לטענתה, למסור פרטים נוספים משום התחייבותה לסודיות כלפי הפקת התכנית ולכן אמרה לה רק, כי הדברים יתבררו בהליך משפטי בבית-המשפט.

התובעת טענה, כי מאז פרסום הכתבה, נתקלה בתגובות והערות פוגעניות אשר נבעו מהפרסום השקרי שבכתבה, עד כדי הידרדרות מצבה הנפשי ואף אשפוזה. כמו-כן, בעקבות פרסום הכתבה, נמנעה השתתפותה בתכנית והיא התקשתה במציאת עבודה, נוכח הייחוס ש"הודבק" לה.

התובעת הגישה את התביעה כנגד הנתבעות 2-1, המפעילות אתר חדשות ברשת האינטרנט הקרוי "YNET", כנגד הנתבע 3 אשר הינו עורך האתר, וכן כנגד הנתבעת 4, אשר היתה כאמור כתבת במדורי הרכילות באתר.

בתביעתה ביקשה התובעת בין היתר, לחייב את הנתבעים בעוולת הרשלנות, הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, גרם הפרת חוזה והפרת חוק הגנת הפרטיות.

מנגד, הכחישו הנתבעים את אחריותם, לרבות הפגיעה בפרטיות, בטענה, כי התובעת הביעה את הסכמתה להשתתף בתכנית וממילא להיחשף לעיני הציבור לתקופה ארוכה והכל על-מנת לקדם קריירה כדבריה היא. לטענת הנתבעים יש לכך מחיר אשר הינו, בין היתר, חשיפת מידע אישי אודות המתמודדים.

מעבר לאמור, טענו הנתבעים, כי הפרסום הוא אודות ייחוסה המשפחתי של התובעת ואין המדובר בסוד פרטי או אינטימי. לגופה של הכתבה טענו, כי התובעת לא הכחישה את הקשר למר לנסקי בתגובתה ובכך גרמה לעצמה נזק משהשתמע, כי קיים קשר. הנתבעים הכחישו את היות הכתבה פרסום לשון הרע ולחילופין טענו לקיומן של הגנות. באשר לנזק, טענו הנתבעים, כי אין להם שליטה על תגובות שקיבלה התובעת ובכל מקרה לא התקבלה אצלם פניה בבקשה להסרת תגובה זו או אחרת.
בית-המשפט קבע, כי לכל היותר הוכיחה התובעת שפרסום הכתבה גרר הטרדות מצד אנשים שונים אשר לעגו לה והקניטו אותה וכי נגרמה לה עוגמת נפש. בהקשר זה צויין, כי התובעת אף לא הוכיחה, כי נדרשה לאשפוז עקב מצבה. בנסיבות אלו, בית-המשפט קבע, כי פיצוי בסך של 30,000 ש"ח יהיה הולם.

3. חוק הגנת הפרטיות מסמיך את בית-המשפט להורות על איסור הפצת החומר הפוגע או השמדתו (סעיפים 4 ו- 29 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ה"פ (ת"א) 1242-01-13 {יצחק רוזנטל הראל נ' google inc, פורסם באתר נבו (24.06.14)} המשיבה סברה כי אין למבקש הגנה תחת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הגנת הפרטיות"}.

התביעה הושתתה בין היתר על פגיעה בפרטיות המבקש, על יסוד חוק הגנת הפרטיות. פגיעה בפרטיות היא גם עוולה לפי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, וחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין.

חוק הגנת הפרטיות מסמיך את בית-המשפט להורות על איסור הפצת החומר הפוגע או השמדתו, כאמור בסעיף 29(א) לחוק הגנת הפרטיות, וזאת בצד סעדים נוספים.

המבקש טען כי אין לאפשר מצב שלפיו מנגנון השלמה יציע למשתמשים לחפש את שמו בצירוף המילים הפוגעניות כאמור. למרות שמדובר במנגנון אוטומטי, אין הדבר גורע מזכותו של המבקש לשם טוב ולפרטיות.

המבקש טען, כי מנגנון ההשלמה רצוף בבאגים, קרי פגמים בתוכנה, וניתן לתמרן אותו ביתר קלות.

גם אם מדובר בכלי המייעל את עבודתם של משתמשי מנוע החיפוש אין הדבר אומר, כי יש לאפשר פגיעה בזכויותיו של המבקש.

המבקש חזר והדגיש, כי הוא אינו מעוניין שגוגל תמנע ממשתמשים למצוא חיפושים הקשורים במילים "צחי רוזנטל רמאי" אלא מפציר, כי גוגל תחדל מלהציע למשתמשים את צירוף המילים כאמור.

המבקש הוסיף על האמור כי מתחריו הקימו אתרי קש שבהם יש תוכן הפוגע בשמו, ובכך הם מצליחים לתמרן את מנוע החיפוש.
כמו-כן, מהרגע שהמשיבה סירבה לבצע הסרה של הפרסומים נשללת ממנה כל הגנת תום-לב או הגנה שלפיה הפרסום נעשה ללא זדון.

המבקש עתר למתן צו מניעה קבוע או צו עשה קבוע שיאסור על המשיבה לפרסם את המילים הפוגעניות במנגנון ההשלמה האוטומטי. המבקש השתית את תביעתו על כך שהפרסומים דנן מהווים לשון הרע, פגיעה בפרטיות ושקר מפגיע.

המשיבה טענה כי אין למבקש הגנה תחת חוק הגנת הפרטיות וכי לא עומדת לו עוולת שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

בית-המשפט קבע כי פגיעה בפרטיות היא עוולה לפי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, וחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין. חוק הגנת הפרטיות מסמיך את בית-המשפט להורות על איסור הפצת החומר הפוגע או השמדתו, כאמור בסעיף 29(א) לחוק הגנת הפרטיות, וזאת בצד סעדים נוספים.

אשר-על-כן, בית-המשפט הבהיר כי אין מניעה שבית-משפט השלום יורה על מתן סעד לפי חוק זה.

4. עוולה אזרחית בגין העתקת מידע אישי-פרטי תוסדר באמצעות חוק הגנת הפרטיות, ואילו עוולה אזרחית בגין העתקת מידע שהוא בגדר סוד מסחרי תוסדר באמצעות חוקים אחרים (סעיפים 2, 3, 4, 6, 26 ו- 29 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת"א (מחוזי-מרכז) 17024-09-09 {גל-על מוצרי שתיה בע"מ נ' חברת תנה תעשיות (1991) בע"מ, פורסם באתר נבו (24.10.10)} המבקשים טענו כי יש למחוק את העילות הכלולות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הגנת הפרטיות"} מתביעתה של חברת גל-על, מאחר ולפי סעיף 3 לחוק זה, חוק הגנת הפרטיות אינו מגן על תאגיד מפני פגיעה בפרטיותו.

המבקשים טענו כי מרוץ ההתיישנות של תביעתם של המשיבים החל בחודש אפריל 2005, המועד בו התפרסמה לראשונה פרשיית "הסוס הטרויאני" באמצעי התקשורת.

לגרסת המבקשים, מאחר וסעיף 26 בחוק הגנת הפרטיות קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית המוגשת לפי חוק זה היא שנתיים", הרי שתקופת ההתיישנות של עילת התביעה בגין הפגיעה בפרטיות חלפה, ועל-כן יש לדחות את תביעתו האישית של מר זיסר {התובע 2} המבוססת לדבריהם רק על עילה זו.

מנגד, טענו המשיבים {התובעים} כי אין כל צורך לפרט בכתב התביעה באיזה חוקים מפורטות עילות התביעה, ודי בפירוט העובדות המקימות את עילות התובענה.

לפיכך, לשיטת המשיבים, אף אם תתקבל הטענה כי דינן של חלק מהעילות להימחק או להידחות על-הסף, עדיין פתוחה הדרך בפני התובעים לבסס את תביעתם על עילות התביעה המפורטות בחוקים אחרים.

בית-המשפט סבר כי מן הראוי לקבל את הבקשה לסילוק על-הסף באופן חלקי ככל שהיא מתייחסת למחיקת עילות התביעה על-פי חוק הגנת הפרטיות מתביעתה של חברת גל-על.

ההנמקה לכך נבעה מהאמור בסעיף 3 בחוק הגנת הפרטיות אשר קובע, בין היתר, כי "אדם" לעניין סעיף 2 בחוק הגנת הפרטיות, איננו כולל תאגיד.

חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 {להלן: "חוק האזנת סתר"} עוסק בהגדרת העבירה הפלילית של ביצוע האזנת הסתר, אך אין למצוא בו הגדרה של האזנת סתר העולה כדי ביצועה של עוולה אזרחית.

עילת תביעה בגין עוולה אזרחית כזו קמה רק כאשר האמור בסעיף 2(2) בחוק הגנת הפרטיות הקובע כי "האזנה האסורה על-פי חוק" היא פגיעה בפרטיות, מצטרף לאמור בסעיף 4 בחוק זה הקובע כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית.

בית-המשפט סבר כי כפועל יוצא מכך ניתן לקבוע כי לנוכח העובדה שחוק הגנת הפרטיות אינו מקנה לתאגיד עילת תביעה אזרחית בגין ביצוע האזנה האסורה על-פי חוק, הרי שככל שכתב התביעה מתייחס לתביעתה של גל-על בגין הפגיעה בפרטיותה עקב ביצועה של האזנה אסורה - מן הדין למחוק ממנו את אותם החלקים המבוססים על עילה שמקורה בחוק האזנת סתר.

בית-המשפט העיר כי סעיף 4 בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 {להלן: "חוק המחשבים"} קובע כי חדירה לחומר מחשב הינה עבירה פלילית, אך חוק המחשבים עצמו נמנע מלהגדיר פעולה זו כעוולה אזרחית.

סעיפים 7 עד 9 בחוק המחשבים מגדירים פעולות מסויימות, כגון מחיקה, שינוי או שיבוש חומרי מחשב כעוולה אזרחית, אך עצם החדירה למחשב הזולת, בהנחה שלא נגרם נזק למחשב או לקבצים שהיו מותקנים עליו, אינה מהווה עוולה אזרחית על-פי חוק זה. תימוכין לכך ניתן למצוא בדברי ההסבר להצעת חוק המחשבים (ה"ח 2278, עמ' 481):

"אילו נקבעה עוולה כזו משמעותה היתה שגם מידע שאיננו סוד מסחרי או מידע אישי-פרטי, היו זוכים להגנה קניינית כוללת רק משום אמצעי האחסון של המידע; הגנה כזו היא רחבה מדי, ועדיף להותיר נושא זה לתחולתם של הדינים הכלליים כמו דיני סודות מסחר ודיני הגנת הפרטיות."

בית-המשפט מצא כי מניתוח הדברים אשר הובא לעיל ניתן ללמוד כי המחוקק בחר שלא להגדיר כעוולה אזרחית את עצם הפריצה למחשב הזולת.

יתרה-מכן, המחוקק מצא לנכון לקבוע כי עוולה אזרחית בגין העתקת מידע אישי-פרטי תוסדר באמצעות חוק הגנת הפרטיות, ואילו עוולה אזרחית בגין העתקת מידע שהוא בגדר סוד מסחרי תוסדר באמצעות חוקים אחרים, לרבות חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, המגדיר בסעיף 6 מהי עוולה של "גזל סוד מסחרי".

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי עילת התביעה של התובע 2 הוגבלה, לפי האמור בכתב התביעה, לנזקים שנגרמו לו אך ורק מחמת הפגיעה בפרטיותו.

בית-המשפט סבר כי לנוכח התיאור המופיע בכתב התביעה של המעשים אשר לדעתו של התובע 2 מקימים את עילת התביעה אשר הוכחתה תזכה אותו בזכות לקבלת פיצויים בגין הנזקים הנטענים על ידו, בהתחשב בכך שהסעד הנתבע בכתב התביעה זהה לסכום המירבי אשר ניתן לפסוק במקרה כגון זה לפי חוק הגנת הפרטיות, וכן בהתחשב גם בכך שלא נטענו על-ידי התובע 2 בכתב התביעה עובדות נוספות המבססות קיומן של עוולות מסחריות שבוצעו נגדו - מכל אלה ניתן להסיק כי אין מדובר, בכל הנוגע לתובע 2 באופן אישי, בתובענה המבוססת על עילות תביעה נוספות לאלו שפורטו בחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט לא קיבל את טענת המשיבים לפיה מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל רק החל מהמועד בו מסרו הנתבעים, או חלק מהם, את הודאתם, או בתאריך עתידי בו יודו המבקשים כי אכן פנו לחוקרים, הם הנתבעים 3 ו- 4, על-מנת שיפרצו למחשביהם של המשיבים.
כפי שכבר צויין, די בחשד לביצוע עוולה על-מנת שמרוץ ההתיישנות יתחיל, ובוודאי שאין להמתין עד להודאת הנתבע ביסודות העובדתיים של התביעה, שכן יהיה בכך כדי לאיין את עקרון ההתיישנות בכל מקרה בו הנתבע לא יודה ביסודות אלו.

לאור המודעות, או לכל הפחות החשד, אשר היו קיימים אצל התובע 2 באשר לחלקם של המבקשים בפריצה למחשבם של המשיבים כבר בשנת 2005, הגיע בית-המשפט למסקנה כי דין תביעתו האישית של התובע 2, המבוססת על העילות הכלולות בחוק הגנת הפרטיות, להידחות על-הסף מחמת התיישנות.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי החלק בתביעתה של התובעת 1 העוסק בפגיעה הנטענת בפרטיותה - נמחק בזאת מחוסר עילה.

יש למחוק את החלקים בכתב התביעה שעילתם מבוססת על חוק המחשבים מחוסר עילה.
תביעתו האישית של התובע 2 נדחתה מחמת קיומה של התיישנות ספציפית בעניין זה על-פי חוק הגנת הפרטיות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צווים נוספים (סעיף 29 לחוק)