אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת

סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"11. אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת (תיקון התשמ"ד)
(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.
(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה.
(ג) בחוק זה:
"אמצעי תקשורת" - עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות (להלן: "עיתון") וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור;
"עורך אמצעי תקשורת", בעיתון - לרבות עורך בפועל, ובשידור - לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;
"אחראי לאמצעי התקשורת", בעיתון - המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה - מי שאחראי לקיומם."

ב- בש"א (ב"ש) 4344/09 {קו לעובד ואח' נ' סימון איבגי ואח', תק-של 1(2010), 82231 (2010)} נדונה השאלה האם פרסום, שעלול להיות עוולה של לשון הרע, שנעשה באתר אינטרנט הוא בגדר פרסום על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ובפרט האם הוא עונה על פרסום באמצעי תקשורת. נפסק מפי כב' השופטת מיכל וולפסון:

"בקשה למחיקה על-הסף לפי תקנה 100 לתקסד"א בטענה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כנגד הנתבעים, המבקשים.
עילת התביעה היא פרסום הנטען להיות לשון הרע שפרסמה המבקשת מס' 2, לכאורה, באתר אינטרנט של המבקשת מס' 1 באשר למשיבים, התובעים.
השאלה במחלוקת היא האם פרסום, שעלול להיות עוולה של לשון הרע, שנעשה באתר אינטרנט הוא בגדר פרסום על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ובפרט האם הוא עונה על פרסום באמצעי תקשורת.
נטען כי הפרסום באתר אינטרנט לא נכלל בהגדרה של אמצעי תקשורת כטענה ראשונה והטיעון השני הוא כי אכיפת חוק איסור פרסום לשון הרע על פרסומים באינטרנט יוצר אי-שוויון בפני החוק. כי לפי שיטה זו בעלי אתרים ישראלים יחוייבו על פרסום ואילו בעלי אתרים זרים לא יחוייבו על אותו פרסום כאשר שני האתרים נגישים לכולי עלמא באותה מידה.
בבקשה להשלמת טיעון הוסף כי המחוקק עצמו הכיר במצבים בהם אותו פרסום יכול להקים עוולה אך הוא מוגן כגון דברים שנאמרים בהליך משפטי ויש מקום לגזירה שווה.
הפרסום על-פי חוק איסור לשון הרע הוא 'בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר' (סעיף 2 לחוק).
אתר אינטרנט אינו כלול בהגדרה של אמצעי תקשורת לפי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע שכן ההגדרה של "אמצעי תקשורת" אינה מבוססת על תוכן הפרסום אלא על דרכי הפצה של המידע שהם עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות, שדורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור (סעיף 11(ג) לחוק איסור לשון הרע). הרכיב העיקרי של עיתון הוא היותו בדפוס (סעיף 2 לפקודת העיתונות). אין מחלוקת כי האינטרנט אינו דבר דפוס, ולא נטען כי הוא עונה של שידורים של רדיו או טלוויזיה.
באי-כוח המשיבים מפנים לפסק-דינה של כב' השופטת רות רונן שעסק בתוכן מבזה באתר שאינו אתר דמוי עיתון והיא מצאה להבחין בין סוגי האתרים (ת"א (ת"א-יפו) 37692/03 סודרי נ' ארנון שטלריד (לא פורסם, 01.08.05, אתר נבו)).
הפסיקה המנחה בשאלה אילו פרסומים באינטרנט יכנסו תחת המטריה של העוולה בדבר פרסום לשון הרע היא של בתי-המשפט המחוזיים. פסקי-הדין ניתנו בהקשר לשאלה של חשיפת פרטי מפרסמים אנונימיים אך בכל מקרה נקשרה השאלה האמורה לעצם בחינת קיומה של עילת התביעה שבכוות העותר להגיש, דהיינו תביעת לשון הרע. בפסקי-הדין ישנה עמדה כי בתנאים מסויימים עילת התביעה אפשרית (ה"פ (מחוזי-ת"א-יפו) 541/07 עורך-דין יעקב סבו נ' ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) פסק-דינה של כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן (טרם פורסם, 11.11.07, אתר נבו); בר"ע (מחוזי-חי') 850/06 מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Y NET(טרם פורסם, 22.04.07, אתר נבו) פסק-דינו של כב' השופט עמית)).
אומרת סגנית הנשיא כב' שופטת ד"ר דרורה פלפל:
'מסך האנונימיות הקיים באינטרנט, אינו מיועד כדי לעזור למבצעי עבירות פליליות להימלט מחשיפתם לאור השמש, כמו גם לא למעוולים למיניהם (אוביטר לעניין חשיפת שם מעוולים ראה בפסק-הדין המקיף של השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ב- ה"פ (מחוזי ת"א) 541/07 עורך-דין סבו נ' ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה), תק-מח 2007(4), 5805).'
(ה"פ (מחוזי-ת"א) 250/08 חברת ברוקרטוב בע"מ נ' חברת גוגל ישראל בע"מ (טרם פורסם, 07.01.09, אתר נבו)).
אמנם על פני הדברים אתר אינטרנט אינו עונה על ההגדרה של עיתון אך הפסיקה יצקה תוכן להגדרה של "פרסום" וכללה את הצבת המידע באתר אינטרנט כפרסום על-אף הקושי הטכנולוגי למקד את מיקום הפרסום המדוייק. לכן, שלא בדרך של הרחבה של ההגדרה של אמצעי תקשורת אני סבורה כי אין מקום לקביעה על-הסף להיעדר עילת תביעה. אין בכך כדי לקבוע עמדה לאחר שמיעת הראיות האם במסגרת ההנחיה העולה מפסקי-הדין האמורים יש מקום לפסוק פיצוי אם ימצא כי הפרסום מהווה לשון הרע.
הטיעון השני בבקשה הוא כי אין מקום להפלות בין בעלי אתרים ישראלים לבעלי אתרים זרים. טיעון זה נדחה. באותה מידה ניתן היה לטיעון כי אין מקום לאפשר תביעה על-פי החוק נגד כתבה ששודרה מישראל מעל גבי גלי האתר כי ניתן לקלוט בישראל באמצעות מקלט רדיו ביתי שידורי רדיו זרים המשודרים ממדינות זרות עם אותו תוכן פוגעני.
הטיעון המשלים הוא כי יש להשוות בין הפרסום באינטרנט לפרסום מוגן. המחוקק בחר להגן על פרסומים מסויימים ועשה כן במפורש בחוק. לא מצאתי בטיעון של בא-כוח המבקשים, כולל הטיעון המשלים, מקום להוסיף על אותה רשימה סגורה בדרך של היקש. השוני בין פרסום בעיתון מודפס לפרסום באתר באינטרנט הוא הטכנולוגיה השונה אך בדרך לא השתנתה הזכות המוגנת.
אינני מקבלת את הטיעון כי יש מקום להעמיד פרסומים באינטרנט בדרגה שווה לדברים שנאמרים תוך הליך משפטי בתוך האולם במהלך הדיון. מדובר בהגנה על תכליות עיקריות שונות.
הטכנולוגיה של האינטרנט היא הקו המבדיל בין התביעות על פרסום באמצעי תקשורת כהגדרתם בחוק. הטכנולוגיה מעמידה שורה של שאלות משפטיות, ציבוריות ואתיות לצד אפשרויות אלקטרוניות שלא היו פתוחות בעבר לציבור אנונימי מכל קצוות תבל. המחוקק התייחס לטכנולוגיה זו בחקיקת חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 תוך מתן הכרה לאופן השימוש בטכנולוגיה בהקשר לזכויות המוגנות בחוק ולמטרות הציבוריות הלבר חקיקתיות שמבוקש להשיג. כגון ההכרה כי עצם הכניסה לאתר פלוני באינטרנט יוצר הליך של העתקה שלכאורה מהווה הפרה של הזכות המוגנת. סעיף 19 עוסק ב"שימוש הוגן" שמאפשר בחינה מעמיקה של טיב ההפרה ובכלל זה העתקה ארעית שהיא תוצאה של הטכנולוגיה של האינטרנט ולא מטרה של הנכנס לאתר...
בית-המשפט העליון נדרש לאחרונה להכרעה בשאלת חשיפת כתובת ה- IP של הגולש המפרסם תוכן פוגעני באופן אנונימי. בסוגיה מוגדרת זו שיש בה גם שאלות של סדר הליך משפטי ראוי שאינו קשור לאינטרנט עסק פסק-הדין בעניין מור שהוא ערעור ברשות על פסק-הדין של כב' שופט עמית שאוזכר לעיל.
בית-המשפט העליון, ברוב דעות, קבע כי על מחוקק לקבוע עמדתו בסוגיה של מתן סעד לפני הגשת תביעה אזרחית שיאפשר לתובע בכוח להשיג דרך בעלי אתר אינטרנט את כתובת ה- IPשל מפרסם אנונימי שתוכן פרסומו מבסס חשש של ביצוע עוולה של לשון הרע.
בית-המשפט עסק באריכות בין היתר בסוגיה של הטכנולוגיה שהיא האינטרנט ועמדת הרוב היתה כי כי בית-המשפט לא ימלא את החסר החקיקתי ועל המחוקק לעשות כן (רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, תק-על 2010(1), 10230 (25.03.10)).
לא מצאתי בפסק-הדין כדי להגיע לתוצאה שונה מהפסיקה המנחה שצטטתי לעיל שכן המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין ציין מפורשות כי אינו עוסק בסוגיה שבפניי הגם שהנושא כן נבחן בערכאות הנמוכות בהקשר לשאלה האם יש מקום להיעתר למבוקש.
לפיכך הבקשה נדחית..."

ב- ת"א (ת"א) 12773/08 {לביב יגאל נ' גוגל ישראל בע"מ, תק-של 2009(4), 4496, 4498 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת אביגיל כהן:

"(10.3) האם ניתן לחייב מנוע חיפוש בגין "פרסום" על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965
סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: 'אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת' קובע בסעיף 11(א)...
בסעיף 11(ג) לחוק הוגדר "אמצעי תקשורת" עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור.
הפסיקה הקיימת קובעת, כי אין להחיל על אתר אינטרנט אחריות לפרסום בהתאם לסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
כפי שציינתי בפסק-דין שניתן ב- ת"א 14303/08 רבקה פלח - חנות בייבי פלוס נ' שירותי בריאות כללית, ניתן ביום 28.10.08. פסק-דין בבית-משפט זה על-ידי כב' השופטת תמר אברהמי ב- ת"א 51859/06 עורך-דין שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, תק-של 2008(4), 3300 (2008), שם נותחה הפסיקה אשר עסקה בשאלת אחריות אתר אינטרנט מכוח סעיף 11 לחוק.
באותו פסק-דין אף היתה הפניה לפסק-דינו של כב' השופט רמי אמיר ב- ת"א (כ"ס) 7830/00 בורכוב ארנון נ' פורן אלישי, תק-של 2002(2), 1216 (2002), שם קבע כב' השופט ר' אמיר (סעיפים 43-37 לפסק- הדין) כי אתר אינטרנט אינו בגדר אמצעי תקשורת כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע וכך גם נקבע בפסק- דינה של כב' השופטת רות רונן אשר ניתן בבית-משפט השלום בתל-אביב ב-ת"א 37692/03 סודרי נ' שטלריד, תק-של 2005(3), 1629 (2005).
הוגשה הצעת חוק בנוגע לאחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן (תיקוני חקיקה), התשס"ח-2007 ובמסגרת אותה הצעה הוצע להוסיף להגדרת אמצעי תקשורת בסעיף 11 גם אתר אינטרנט שמספר הכניסות החודשי אליו הוא לפחות 50,000 כניסות בממוצע ליום, אך עד כה לא תוקן החוק וסעיף 11 בנוסחו הקיים הוא המחייב.
יודגש, כי פסקי-הדין אשר צויינו לעיל, מתייחסים לאחריות של הנהלות אתרי אינטרנט, אשר יכולה להיות להם שליטה כלשהי על התוכן המוכנס לאתר שאותו הם מנהלים ואילו בענייננו עסקינן במנוע חיפוש אשר מבוסס על אותו "זחל" העובר בין דפי האינטרנט השונים ויוצר באופן אוטומטי לחלוטין אינדקס המאפשר להגיע במהירות מכל מילה או צירוף מילים לדפי אינטרנט ספציפיים.
המידע מוכנס באופן אוטומטי למנוע החיפוש ולא יכול מבחינה מעשית לעבור בדיקה מקדמית של גורם אנושי אשר יבדוק את אותו מידע.
משקבעה הפסיקה כי סעיף 11 לחוק לא מחיל אחריות על מנהלי אתרי אינטרנט, ברור שאין כל יסוד להכניס להגדרת אמצעי תקשורת בסעיף 11 לחוק חבות של מנוע חיפוש."

ב- ת"א (קר') 4815-02/09 {ידיעות אינטרנט מפעילת אתר ווי-נט (הנתבעת) נ' רמי מור (התובע), תק-של 2009(3), 23145, 23147 (2009)} נפסק מפי כב' השופט דאוד מאזן:

"העילה מכוח חוק איסור לשון הרע
הסעיף היחיד בחוק איסור לשון הרע, אשר יכול להקנות אחריות שכזו, הוא סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: 'אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת'. המונח "אמצעי תקשורת" הוגדר בסעיף 11(ג) לחוק...
הנתבעת, בבקשתה, סקרה את הפסיקה הדנה בעניין חלות חוק לשון הרע במקרים כגון מקרנו, ולאחר שעיינתי בתגובתה ובפסיקה הקיימת, ניתן לזהות קיומן של שתי גישות; האחת (שמצאה ביטוי בהחלטת בית-משפט השלום ב-ת"א 145/00 שאול ויסמן נ' גולן ואח', תק-של 2001(3), 112 (2002)) הגורסת כי ניתן להחיל סעיף 11 לחוק, בדרך של פרשנות, על אתרי אינטרנט במקרים מסויימים, והשניה שמצאה ביטויה בפסק-דין בעניין בורוכוב (ב- ת"א 7830/00 בורוכוב נ' אלישי, תק-של 2002(2), 1216 (2002) וכן במספר פסקי-דין של בית-המשפט השלום כמו: פרשת סודרי ב- ת"א (ת"א) 37692/03 סודקי נ' שטלריד, תק-של 2005(3), 1629, 1635 (2002) וכן בפרשת דיסקין ב- ת"א 51859/06 דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, תק-של 2008(4), 3300 (2008) ובפרשת פלח ב- ת"א 14303/08 רבקה פלח נ' שירותי בריאות כללית (פורסם באתר נבו)) אשר גורסת כי לא ניתן, בהיעדר חקיקה מפורשת, לטיל אחריות מכוח סעיף 11 במקרה ומדובר באתר אינטרנט מסוג הנתבעת (שהינו אתר של "עיתון אינטרנט") והאבחנה סוכמה יפה בפסק-דינה של כב' השופטת רות רונן בפסק-דין סודרי:
'בהקשר זה, אני סבורה כי קיים הבדל עקרוני בין "עורך עיתון" - הן עיתון ממשי, המודפס בדפוס והן עיתון וירטואלי, המתפרסם באינטרנט ואשר יש לו מאפיינים של "עיתון" כפי שפורטו לעיל, לבין מי שמפעיל אתר כגון האתר דנן. הפרסומים באתר דנן שונים, לכן, מפרסום ב"עיתון" בתכלית השינוי. מאחורי הפרסומים האתר, אין כל יד מכוונת, אין סינון, אין סלקציה, אין "מסגרת", אין עורך. מדובר בקובץ של דברים המושמעים באופן חופשי על דעת אומריהם ועל דעתם בלבד, כאשר כאמור ה"אתר" מספק לדוברים רק את הבמה, את הפלטפורמה, מבלי לסנן, לכוון או לחוות כל דעה שהיא על האמור והמתפרסם. מטעמים דומים, אינני סבורה כי ניתן לראות באתר גם כשידור רדיו או טלוויזיה. הטעמים לכך הם דומים - גם כאשר מדובר בשידור רדיו או טלוויזיה, יש טעם להטיל אחריות רק במקרה שמדובר בשידור שהוא בעל אופי דומה ל"עיתון" - היינו שידור שמאחוריו עומד מאן דהוא הקובע את המסגרת של השידור, ויש טעם, לכן, להטיל עליו אחריות לדברים שהתפרסמו במסגרתו.'
(ת"א (ת"א) 37692/03 יצחק סודרי ואח' נ' ארנון שטלריד, תק-של 2005(3), 1629, 1635 (2005))
בשתי הגישות קיימים נימוקים המצדיקים אימוץ השיטה, אולם במקרנו, הגעתי לכלל מסקנה כי מן הראוי לפרש את סעיף 11 לחוק כך שלא יכיל בהגדרתו "אתר אינטרנט" כאמצעי תקשורת הקבוע בסעיף 11 לחוק, ולפיכך אין חבות בלשון הרע על הנתבעת מכוח סעיף זה.
הדרך בה הדברים פורסמו הינה דרך תגובות הגולשים, תגובות אלו מתפרסמות באתר בכמויות גדולות מאוד מידי יום ללא יכולת של האתר לדעתם מראש או לבצע בהם עריכה כלשהי לפני פרסומם או לצפות תוכנם מראש, ולכן אופיים שונה מאופי של דברים המתפרסמים בעיתון או ב"עיתון נט" או ברדיו/טלוויזיה שם העורך והכותב מחליטים מראש מה מתפרסם ומה לא, השוני במאפיינים מחייב שוני בהתייחסות ולכן אין מקום להתייחס לאתר אינטרנט מסוג הנתבעת כעיתון ולהחיל עליו סעיף 11 לחוק.
ער אנוכי להצעת חוק אשר מכונה: "חוק הטוקבקים" (הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן (תיקוני חקיקה), התשס"ח-2007), במסגרתה הוצע לתקן את סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע ולכלול בהגדרת "אמצעי תקשורת", גם אתר אינטרנט שמספר הכניסות החודשי אליו הוא לפחות 50,000 כניסות בממוצע ליום. אך כאמור, החוק עדיין לא תוקן וסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע לא כולל אתרי אינטרנט ולא מטיל חבות על אתר אינטרנט בנוגע לדברים שנכתבים על-ידי גולשים בפורומים או בתגובות (טוקבקים).
לדעתי, ואני מסכים עם מה שנכתב בפרשת בורוכוב, אין זה ראוי לאכוף תכנים חדשים על ההגדרות "העתיקות" שבחוק רק כדי להתאים עצמנו לזמנים חדשים מבלי לשים-לב לרוח החוק ולתכליתו. פקודת העיתונות, כמו גם החקיקה המסדירה את שידורי הטלוויזיה והרדיו, אינה מתאימה לחול על רשת האינטרנט הן מבחינת הלשון והן מבחינת התכלית. מטרת חוקים אלה היא להסדיר את אמצעי התקשורת האלה וליצור רגולציה ופיקוח ממשלתי על כלי תקשורת המוניים. לדעת בית-המשפט בפרשת בורכוב הנ"ל, הראויה בעיניי לחלוטין, הכפפת רשת אינטרנט לאותם הסדרי חקיקה, היא הרחבה לא ראויה של הפגיעה בחופש הביטוי הטמונה בהסדרים אלה.
דומני עמד על כך כב' השופט יצחק עמית ב- ר"ע (חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Y NET - מערכת הפורומים, תק-מח 2007(2), 1837 (2007) בציינו:
'בבואנו לעשות שימוש בכלי המשפט להם אנו מורגלים, עלינו להיות ערים למאפיינים הייחודיים של האינטרנט. כפי שמכונית אינה "כרכרה ללא סוס" והרדיו אינו "טלגרף ללא חוטים", גם האינטרנט הוא הרבה יותר מאשר "עיתון אלקטרוני". האינטרנט הוא שיח דינמי, מקוון, מבוזר, אינטראקטיבי והיפר-טקסטואלי (בשל הקישוריות - Link). תחת כנפי המרחב הממוחשב (cyberspace) חוסים אתרי עיתונות ותוכן, אתרים אישיים ומסחריים, פורומים, יומני רשת (בלוגים) לוחות מודעות מקוונים, קבוצות דיון וחדרי צ'טים, ולצידם של אלו צומחים ומשגשגים, לעיתים עד כדי גידולי פרא, התגוביות (טוקבק).'
מהמקובץ לעיל אני קובע כי הנתבעת - כמפעילה של אתר אינטרנט אינה נכנסת להגדרה שבסעיף 11 לחוק לשון הרע ולכן לא ניתן להטיל עליה אחריות כ"אמצעי תקשורת" מכוח סעיף זה ולפיכך, אין לתובע כל עילת תביעה נגד הנתבעת מכוח חוק איסור לשון הרע."

ב- ת"א (ת"א) 14303/08 {רבקה פלח - חנות "בייבי פלוס" נ' פלונית, תק-של 2009(1), 36056, 36059 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת אביגיל כהן:

"10. באשר לעילת התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע:
(1) השאלה המשפטית הטעונה בירור, ולא זכתה להתייחסות כלל בכתב התביעה ובסיכומי התובעת היא כדלקמן:
האם קיימת אחריות לאתר אינטרנט בגין לשון הרע שמבוצע על-ידי גולש המשתתף בפורום המנוהל על-ידי האתר.
(2) הסעיף היחיד בחוק איסור לשון הרע, אשר יכול להקנות אחריות שכזו, הוא סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: 'אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת'.
המונח "אמצעי תקשורת" הוגדר בסעיף 11(ג) לחוק...
בא-כוח התובעת יוצא ככל הנראה מנקודת הנחה ולפיה יש להחיל על אתר אינטרנט אחריות שיש להחיל על כל אמצעי תקשורת אחר, אך לא מתמודד כלל בסיכומיו (ולא בכל מקום אחר) עם העובדה שלפיה הפסיקה קובעת, כי אין להחיל על אתר אינטרנט אחריות לפרסום בהתאם לסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
(3) פסק-דין מקיף בעניין זה ניתן ביום 28.10.08 בבית-משפט השלום בתל-אביב על-ידי כב' השופטת תמר אברהמי ב- ת"א (ת"א) 51859/06 עורך-דין שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, תק-של 2008(4), 3300 (2008), שם עסקה התביעה בעניינם של "טוקבקים" שפורסמו באתר אינטרנט אשר הופעל על-ידי הנתבעת (בהתאם למחשב בית-המשפט לא הוגש ערעור על פסק-הדין).
בפסק-הדין נותחה הפסיקה אשר עסקה בנוגע לאחריות אתר אינטרנט מכוח סעיף 11 לחוק.
כך למשל היתה התייחסות ל- ת"א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי, תק-של 2002(2), 1216 (2002) (להלן: "פסק-דין בורוכוב"), שם קבע כב' השופט רמי אמיר כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע (ראה סעיפים 43-37 לפסק-דינו).
יודגש, כי אני מציינת דווקא את פסק-דין בורוכוב כיוון שזהו פסק-הדין אשר הוזכר במפורש בכתב התביעה (סעיף 26) ובא-כוח התובעת מבקש לבסס מכוחו את האחריות של הכללית בגין עוולת הרשלנות, אך לא צויין, ולו ברמז בכתב התביעה או בסיכומים, כי אותו פסק-דין שלל במפורש ובהרחבה חבות של אתר אינטרנט לפרסום שנעשה על-ידי גולש צד ג', מכוח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
יפה לעניין זה גם פסק-דינה של כב' השופטת רות רונן, ת"א (ת"א) 37692/03 סודרי נ' שטלריד, תק-של 2005(3), 1629 (2005) שם קבעה כב' השופטת כי אתר אינטרנט אינו אמצעי תקשורת לצורכי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
(4) מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק אשר מכונה: "חוק הטוקבקים" (הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן (תיקוני חקיקה)) התשס"ח-2007, במסגרתה הוצע לתקן את סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע ולכלול בהגדרת "אמצעי תקשורת", גם אתר אינטרנט שמספר הכניסות החודשי אליו הוא לפחות 50,000 כניסות בממוצע ליום.
אך כאמור, החוק עדיין לא תוקן וסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע לא כולל אתרי אינטרנט ולא מטיל חבות על אתר אינטרנט בנוגע לדברים שנכתבים על-ידי גולשים בפורומים או בתגוביות (טוקבקים).
(5) מהאמור לעיל עולה, כי אין לתובעת כל עילת תביעה נגד הכללית מכוח חוק איסור לשון הרע."

ב- ת"א (ת"א) 51859/06 {עורך-דין שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, תק-של 2008(4), 3300, 3308 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת תמר אברהמי:

"כללי
46. התביעה מתבססת בעיקרה על חוק איסור לשון הרע. כך מוגדר בכותרתה וברב סעיפיה (חלק קטן מהתביעה מוקדש לטענת רשלנות).
הטענה המרכזית של התובע מתבססת על סעיף 11 לחוק. התובע טוען בכתב התביעה (סעיף 35) כי אתר האינטרנט של הנתבעת הינו "אמצעי תקשורת" כמשמעות מונח זה בסעיף 11 הנ"ל, לפי פרשנותו הראויה.
לפי הנטען בסעיף 36 לכתב התביעה, אחריותה של הנתבעת נובעת הן מהיותה מפרסמת לשון הרע והן מתוקף היותה מי שהחליט על הפרסום באמצעי התקשורת ואחראי לאותו אמצעי תקשורת.
47. יוער כי באופן כללי, פרסום באינטרנט בא תחת כנפיו של "פרסום" לצורך חוק איסור לשון הרע. הגדרת המונח "פרסום" רחבה דיה על-מנת להכיל את הפרסום באינטרנט ללא צורך בפרשנות יצירתית (בר"ע (מחוזי חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Y NET, תק-מח 2007(2), 1837 (22.04.07), בסעיף 24. כב' השופט עמית; ראה למשל גם ת"א (פ"ת) 6161/01 רייכמן נ' יצהר, תק-של 2003(2), 939 (2003). כב' השופט שנלר). כותב של פרסום באינטרנט יכול להיות חשוף במישרין לתביעה בעניין לשון הרע (גם כאשר מדובר בעיתונאי בנתבעת או כל גורם אחר).
הנתבעת לא כתבה את התגוביות נשוא התביעה
48. בפתחו של הדיון בשאלת תחולת חוק איסור לשון הרע על הנתבעת, יש לדחות את טענת התובע כאילו הנתבעת היא עצמה (מי מטעמה), כתבה את האמור בתגובות נשוא התביעה (סעיפים 48-46 לסיכומי התובע).
49. חרף טענתו הכללית של התובע בדבר "היעדר הוכחה" על אי-כתיבת התגובות על-ידי הנתבעת, אני מוצאת כי הוכח במידה הדרושה למשפט האזרחי, כי הנתבעת או מי מטעמה לא כתבו את התגובות. לא מצאתי כל סבירות בטענה שהנתבעת כתבה את התגובות. קיים הגיון רב יותר בטענה ההפוכה, לפיה לא הנתבעת עומדת מאחורי התגובות (סרות הטעם) בהן עסקינן. בעניין זה די לי בהצהרתו ועדותו של עורך האתר בעת הרלוונטית, לגבי כתיבת התגובות על-ידי אחרים. לא בכדי לא הועלה בדל חשד כאמור במכתבו המיידי של התובע אל הנתבעת מיום 24.06.06 (נספח כ"ב לתצהירו).
50. החזקות אליהן התייחס התובע בסיכומיו, לרבות החזקה בדבר היות הנוהג ברכב משום בעליו או נוהג ברשות הבעלים, אינן רלוונטיות. חזקות אלה, שנקבעו בדין (להבדיל מהחזקה הנטענת לפנינו), מתבססות ממילא על חזקות עובדתיות המבוססות על ניסיון החיים, "בנוהג שבעולם", כדברי השופט זילברג (ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3), 662, 666 (1964)). לא מצאתי כי ניסיון החיים מלמד כך גם לגבי טוקבקים. ככל שהיתה חזקה כלשהי, אני סבורה כי במקרה שלפניי הורם די הצורך הנטל להוכיח כי הטוקבקים לא נכתבו מטעם הנתבעת.
51. למעשה, אינני סבורה שהתובע עצמו מאמין באמת ובתמים כי הנתבעת כתבה את התגובות האמורות. גם בתצהירו כתב התובע כי אין לו כל ידיעה או השערה בדבר זהות שולח/ת התגובות (סעיף 50 לתצהיר).
52. אף אינני סבורה כי נוכח העובדה שהתגובות פורסמו באתר של הנתבעת ואף בכך שמי מטעם הנתבעת מבצע פעולה טכנית המאפשרת "שחרור" של תגובה לפרסום קודם לכך שהיא מתפרסמת (ויכול לסנן תגובה), הופכת בכך את הנתבעת למפרסמת. זאת בפרט כאשר העד מטעם הנתבעת העיד כי הבדיקות שנערכות לתגובות הן מדגמיות בלבד (עמ' 21, שורות 16-12 לפרוטוקול). גם היעדר דרישה של הנתבעת כי כותבי התגובות יזדהו, אינה הופכת את הנתבעת למפרסמת. בניגוד לנטען, לא מצאתי גם בשילוב בין האנונימיות לסינון, כדי להפוך את הנתבעת למפרסמת.
כפי שציינה כב' השופטת רונן בעניין סודרי נ' שטלריד (ת"א (ת"א) 37692/03, תק-של 2005(3), 1629 (2005) (01.08.05)) ("עניין סודרי"):
'לשונו של סעיף 11 לחוק (שיידון להלן) מעידה על כך כי גם המחוקק הפריד והבחין בין מי שפרסם בעצמו את לשון הרע, לבין מי שהביא לפרסום וגרם לו. מי שגרם לפרסום עשוי להיות אחראי לו בנסיבות מסויימות, אולם הוא אינו נחשב בעיני החוק ל"מפרסם" עצמו.' (סעיף 11 לפסק-הדין)
53. אגב, יש לכאורה טעם בטענת הנתבעת כי אם יש לראותה כמפרסם התגובות נשוא התביעה, יש לראותה גם כמי שפרסמה את התיקון בתגובה 112 אותה שלח התובע. התובע אינו מבצע הקבלה זו, ולטעמי - ההקבלה אינה נעשית על ידו, משום שהוא אכן אינו רואה בטוקבקים, משום פרסום שנעשה על-ידי הנתבעת עצמה (ולא משום שהוא יודע שאת תגובה 112 הוא עצמו כתב).
54. משהוסרה מעל הפרק הטענה בעניין כתיבת ופרסום הטוקבקים מטעם הנתבעת, פונים אנו לסעיף 11 לחוק.
סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע
55. סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן...
56. השאלה האם אינטרנט הינו "אמצעי תקשורת" לצורך סעיף 11 הנ"ל, עלתה לדיון מספר פעמים בפסיקת הערכאות הדיוניות, ונזכרה בהצעת חוק.
57. במסגרת ת"א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב נ' פורן, תק-של 2002(2), 1216 (14.07.02) ("עניין בורוכוב") מצא כב' השופט אמיר כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת" כמשמעו בחוק איסור לשון הרע (וראה ההתייחסות בפסק-הדין בעניין בורוכוב, לפסק-הדין ב- ק"פ 145/00 ויסמן נ' גולן, תק-של 2002(3), 21 (2002). לעניין פסק-הדין ויסמן נ' גולן, ראה גם הערת כב' השופטת אגמון-גונן ב- בש"א (יר') 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ, תק-של 2006(1), 11480 (28.02.06), בסעיף 6(ב)(2) להחלטה).
בעניין סודרי קבעה כב' השופטת רונן כי אתר האינטרנט נשוא התביעה שם (שאין לו מאפיינים של "עיתון") אינו אמצעי תקשורת לצרכי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
עוד ראה ת"א (ת"א) 32986/03 בושמיץ נ' אהרונוביץ', תק-של 2007(2), 14101 (06.05.07), בו ציינה כב' סג"נ אלמגור, תוך שהשאירה את הנושא הכללי בצריך עיון, כי כאשר מדובר בפורום (להבדיל מאתר שהוא מעין עיתון וירטואלי) נראה שאין להטיל חבות מכוח סעיף 11 לחוק. עיין גם ת"ק (ת"א) 8796-06/08 דוביצקי נ' שפירא (26.10.08), כב' השופט שגיא (בעניין אתר הכרויות אינטרנטי, אין להחיל את סעיף 11).
58. תיאור פסיקה בעניין שאלת תחולת סעיף 11 לחוק איסור הרע על האינטרנט (ללא הכרעה מפורשת), ניתן למצוא גם במסגרת הפסיקה העוסקת בשאלת חשיפת פרטי גולשים לצורך הגשת תביעת לשון הרע כנגדם, ובפרט במסגרת החלטתה הידועה של כב' השופטת ד"ר אגמון-גונן ב- בש"א (יר') 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ, תק-של 2006(1), 11480 (2006) ("עניין פלונית"), ובמסגרת החלטת כב' השופט י' עמית ב- בר"ע (מחוזי-חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Y NET, תק-מח 2007(2), 1837 (22.04.07) ("עניין רמי מור"), בסעיף 25.
59. לקראת סוף שנת 2007, הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית שנודעה בכינוי - "חוק הטוקבקים" (הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן (תיקוני חקיקה), התשס"ח-2007, הצעת חוק פ/3171/17, של ח"כ חסון. להצעת החוק באתר הכנסת ראה... במסגרת הצעת חוק זו (שבאה בעקבות הצעת חוק קודמת של ח"כ חסון בנושא, שנגנזה), הוצע לתקן את סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, ובכלל זה לשנות את הגדרת "אמצעי תקשורת", כך שזו תכלול גם 'אתר אינטרנט שמספר הכניסות החודשי אליו הוא לפחות 50 אלף כניסות בממוצע ליום'.
60. נכון למועד כתיבת פסק-דין זה דומה כי הצעת החוק האמורה אינה מקודמת, בין השאר נוכח בחינת האפשרות כי אתרי התוכן הגדולים בישראל ינקטו הליך של "הסדרה עצמית" לגבי תוכן גולשים (תוך שאתרי התוכן מתנים את הדבר בכך שהסדרה כזו, לא תחשב לכך שהאתרים ידעו שתוכן מידע או הפצתו מהווים עוולה, וזאת בשים-לב להוראת סעיף 10 להצעת חוק מסחר אלקטרוני שפורסמה בתחילת 2008, ראה להלן).
61. למגמה של הסדרה פנימית של נושאים שונים ברשת, בין השאר בעניין לשון הרע, ולשאלה האם על המחוקק הישראלי להסתפק בהסדרה זו, ראה גם ה"פ (ת"א מחוזי) 541/07 עורך-דין סבו נ' ידיעות אינטרנט, תק-מח 2007(4), 5805 (11.11.07) ("עניין סבו"), סעיף 7 לפסק-הדין; לדיוני ועדת המדע והטכנולוגיה וכן ועדת-המשנה לנושא אינטרנט וטכנולוגיית המידע, בעניין הצעת החוק הפרטית ובעניין הצעת חוק מסחר אלקטרוני, לרבות בשאלת ההסדרה העצמית...
62. כפי שנזכר, בראשית שנת 2008 נתפרסמה הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח-2008 (הצ"ח ממשלה 356). באשר לאחריות ספקים של שירותי אינטרנט (ספקי אירוח, אחסון או גישה, כהגדרתם בהצעת החוק), הצעת החוק קובעת את הדרך בה אחריות זו תהא מוגבלת, בהתקיים התנאים המפורטים שם. הצעת החוק אינה מתייחסת במישרין לתחולת סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע על האינטרנט, אך הנחת מוצא של לשון הצעת החוק הינה כי אם לא יתקיימו התנאים הנזכרים בהצעת החוק, תהא לספקי שירותי אינטרנט אחריות בגין מידע שהועלה לרשת בידי גורמים שלישיים. חלק מהפסיקה שניתנה לאחר פרסום הצעת החוק, נוטה לילך בעקבות תוכנה של זו, בעניינים שונים.
63. הסוגיה, כאמור, טרם הוכרעה, בין על-ידי המחוקק ובין בפסיקת בית-המשפט העליון.
64. במקרה שלפנינו, הנתבעת סבורה כי היא אינה באה בכלל רשימת הגורמים הנזכרים בסעיף 11 לחוק, שהיא לדידה רשימה סגורה, ואין לייחס לה אחריות כ"אמצעי תקשורת" לפי סעיף 11 הנ"ל.
65. מנגד, ככל שירדתי לסוף דעתו, התובע סבור בהקשר התיק שלפנינו, על יסוד ההחלטה בעניין פלונית, כי 'יש מקום לבחון אם הפרסום נשוא התביעה נופל בגדר עבירה פלילית' של לשון הרע (סעיף 32 לסיכומי התובע). (להתייחסות נוספת ושונה של התובע, לעניין תחולת סעיף 11, ראה סעיפים 66-60 לסיכומיו).
66. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים והפסיקה הקיימת בעניין, אני סבורה כי בכל הנוגע לטענה בעניין לשון הרע במסגרת טוקבקים, ככלל, אין לראות במי שמעמיד את הבמה לרשות ה"טוקבקיסטים", כאשר ניתן לראות במובחן כי מדובר בטוקבקים ולא בחלק מגופן של כתבות, משום "אמצעי תקשורת" לצורך סעיף 11. זאת, מהטעמים שבוארו בפסקי-הדין בעניין בורוכוב, סודרי, פלונית, רמי מור וסבו, אליהם אני מצטרפת, בכל הכבוד. הדברים נדונו בהרחבה, ולהלן תוזכר רק תמצית.
67. אינטרנט אינו מתיישב בנקל באופן לשוני עם ההגדרה בסעיף 11 לחוק ועם החיקוקים אליהם מפנות ההגדרות שבחוק זה, לגבי אמצעי תקשורת. אמנם, כבר ניתנו לחוקים עתיקי יומין פרשנויות שאיפשרו להכניס תחת כנפיהם טכנולוגיות חדשניות, אולם נוכח מהותו של האינטרנט, והשוני המהותי בינו לבין דרכי תקשורת אחרות, יש לעשות הליך פרשני מעין זה בזהירות מוגברת (למאפייני האינטרנט וההבדלים בינו לבין אמצעי תקשורת אחרים, ראה למשל החלטתו של השופט חשין ב- תב"מ 16/01 סיעת ש"ס נ' פינס, פ"ד נה(3), 159 (2001); כן ראה עניין פלונית; ועיין: א' טננבוים "השלכות רשת האינטרנט על המשפט המהותי" (שערי משפט א(2), תשנ"ח)). זהירות מוגברת מתחייבת גם מהעובדה שאחריותו לפי החוק של עורך ושל מי שהביא לפרסום, היא גם אחריות פלילית.
68. בשים-לב לאמור, לא נראה כי יש מקום לגמישות מושגים פרשנית בהקשר האמור, עד כדי הכנסתם, תחת כנפיו של הסעיף, של כל אתר תוכן ושל כל תוכן במסגרת אתר. כפי שנמצא שאתר של פורומים וקבוצות דיון אינו עיתון לצורך סעיף 11, הגם שיש למנהלי האתר אפשרות למנוע גישה של גורמים לפורום ויכולת להסיר הודעות (עניין סודרי), אני סבורה כי יש להגיע לאותה מסקנה לגבי טוקבקים, אף כאשר אלו נמצאים בזנבן של כתבות ב"עיתון מקוון" (או זנבן של כתבות במהדורה מקוונת של עיתון מודפס), כל זמן שההפרדה בין הכתבה לבין התגובות היא ברורה.
69. בעניין טוקבקים כאלה, מתאימים יותר מאפייניו של פורום מאשר מאפייניו של עיתון. חרף האפשרות לסנן תגובות (שמופעלת ברמה כזו או אחרת, ואף על כך מועלות טענות), אין מדובר ב'פרסום שיש מאחורי המכלול של האמור בו כוונה, מטרה, מסגרת. עיתון הוא פרסום שמישהו עומד מאחורי מכלול התכנים שבו'. גם אם יש סינון מסויים ("טוקבק מנוהל" בלשון התובע), אין יד מכוונת, אין עורך ואין "מסגרת" (עניין סודרי, סעיפים 17, 20). אין הנחה מוקדמת של הקוראים כי האמור בטוקבקים עבר בחינה לפי כללי העיתונות, כך שאם פורסם, יש משנה-תוקף לדברים האמורים בו. אינני מקבלת את טענת התובע (סעיף 50 לסיכומיו) כי הקורא הסביר יוצא מהנחה סבירה שהנתבעת 'עומדת במידה זו או אחרת מאחורי הדברים המתפרסמים' בטוקבקים.
70. אכן, ברשת האינטרנט, נוכח מהותה והתפתחותה עד כה, יכול להכלל גם מידע אשר ציבור יתן לו משנה-תוקף, ויראה בפרסומו משמעות של ממש. יש קושי לכלול את כל האתרים וכל סוגי התוכן ב"חבילה אחת" לצורך כך. אולם, דומה כי בעניין טוקבקים אין כיום מחלוקת של ממש, כי המשמעות המיוחסת להם על-ידי הקורא הסביר אינה גבוהה, וכי מדובר בביטוי אנונימי "מוחלש" כלשונו של השופט עמית (עניין רמי מור, בסעיף 34 וראה גם בסעיף 38). 'ההנחה המקובלת היא כי הטוקבקים נתפסים כדעות בעלמא ולא כמקורות מידע מהימנים, והנחה זו עשויה להשפיע על המעמד המשפטי של הנאמר בהם ואפשר שגם על חופש הביטוי - הנרחב יותר - שיינתן להם.' (ראה גולדשמיט "מקומם של ה"טוקבקים" בשיח הציבורי בישראל" (הכנסת, מחלקת מידע ומחקר) (2006) (נספח ה' לתצהיר הנתבעת), בעמ' 12... ראה גם: י' קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באינטרנט - בין חופש ביטוי להפקרות" המכון הישראלי לדמוקרטיה...
71. עוד יוזכר החשש כי אם תוטל אחריות על ספק שירותי אינטרנט גם בגין תוכן של צד ג', תהא "יד קלה על הדק" הסינון (שיש הטוענים כי באתרי תוכן מסויימים בארץ, כך המצב כבר היום) והשלכה מיידית של צנזורה עצמית, והגבלת חופש הביטוי (אחד מהיבטי ה- chilling effect שכה מדובר בו) (השווה: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3), 1, 44 (1998)). לגבי אתרים מסויימים, ההשלכה יכולה להיות סגירה, אף שאתרים אלו שימשו במה מקובלת להחלפת דעות ורעיונות בתחומים מגוונים.
72. האינטרנט הוא מקום יחודי בו מתאפשר לכאורה לכל אחד להביע את דעתו באופן חופשי ונגיש לאחרים ולקיים דיאלוג ונסיונות שכנוע בין זרים. רשת האינטרנט תורמת לדמוקרטיה בכך שהיא מאפשרת לאנשים רבים השתתפות בשיח הציבורי. הדבר חשוב במיוחד בנושאים כמו פוליטיקה, אקטואליה ותכנים נוספים הנדרשים לקיומו של שיח במדינה דמוקרטית (ג' פסח "הבסיס העיוני של חופש הביטוי" משפטים ל"א (תשס"א), 895, בעמ' 911-910, 924-921). לכלל משפטי המטיל אחריות על כלי התקשורת עלול להיות אפקט מצנן במובן זה שכלי תקשורת ימנעו מפרסום תגובות ביקורתיות ויסרסו במידה רבה את השיח הציבורי (ניבה אלקין-קורן "המתווכים החדשים ב'כיכר השוק' הווירטואלית" משפט וממשל ו' (2001-3) 381, עמ' 393-391). זהו מחיר חברתי גבוה בשים-לב לערך הרב שהחברה מייחסת לחופש הביטוי.
73. עוד יש לזכור כי קיים במקרים רבים קושי של ממש להחליט שמדובר בלשון הרע שאינו מוגן. בוודאי שאין די במערכות סינון אוטומטיות לצורך כך. הדיון בענייני לשון הרע מעלה לא פעם קשיים ומחלוקות בין ערכאות, כאשר ידועה מערכת הנסיבות וההקשרים. הדבר קשה שבעתיים כאשר התבטאות עומדת בגפה, או בצירוף הקשר חלקי. הקשר פוגעני אינו תמיד עולה מתוך הדברים ואינו בהכרח ידוע לספקי שירות האינטרנט. למערכת בקרה וסינון שיפעלו למניעת לשון הרע, יכול להיות, כאמור, מחיר חברתי גבוה ביותר (גם אם נתעלם מהמחיר הכלכלי, סוגיה שלא הובאו בה די ראיות).
'... לגבי חלק מהידיעות, לא ניתן יהיה לבצע סינון כמו זה שהתובעים דורשים. לגבי חלק מהידיעות, לא יהיה ברור כי הן מהוות "לשון הרע", שכן הן תלויות קונטקסט, שלא תמיד ידוע למי שמבצע את הסינון. לכן, ייתכן כי ידיעות מסויימות ינופו מחשש של מפעילי האתר כי הן ידיעות פוגעות בהקשר מסויים (אף שבפועל אולי אין הדבר כך), בעוד ידיעות אחרות לא יסוננו ויפורסמו - למרות שמדובר ב"לשון הרע", שכן ההקשר הפוגע לא יהיה ידוע למפעילי האתר שיבצעו את הסינון.' ת"א (ת"א) 37692/03 סודרי נ' שטלריד, תק-של 2005(3), 1629 (2005), בסעיף 31
74. הדברים האמורים מודגמים במקרה שלפנינו. כך מוצאים אנו בחקירתו של התובע...
75. לא בכדי התקשה התובע במענה. הגבולות יכולים להיות מעורפלים, תלויי הקשר, סובייקטיביים. ברמה החברתית, לא היינו רוצים שכל מקרה של ספק יביא לפסילתה של הודעה.
76. נושא אחריותם של ספקי שירותי אינטרנט (על סוגיהם השונים) לתכנים של צדדים שלישיים, הוא בעל רבדים והקשרים שונים ונכבדים. אם וככל שהמחוקק יסבור כי יש מקום לאחריות ספק שירותי אינטרנט, גם לגבי טוקבקים, באופן המתיישב עם ההסדר הספציפי שבסעיף 11 לחוק איסור הרע, יאמר המחוקק את דברו. נכון למצב החקיקה דהיום, לא נראה שלשונו ואף רוחו של סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע הולמים מפעיל אתר אינטרנט בכל הנוגע לטוקבקים של גולשים אנונימיים (ומבלי להתייחס בשלב זה לסוגיות ב"רזולוציות" גבוהות יותר, כמו האפשרות התאורטית של ספק השירותים, לגרום בעצמו לכתיבת טוקבקים במסגרת האתר, בהם יכלל חומר שלכאורה יכול היה להיות חלק מתוכן של מאמר באתר, בשל ניסיון לחמוק מאחריות, והשווה: ידיעה עיתונאית הנזכרת באתרו של עורך-דין רביה, בעניין עיתונאי זוכה פרס פוליצר, שהתחזה למגיב בבלוג, כנראה כדי לתקוף עמדת מבקריו...
77. לאור המסקנה האמורה, אין מקום לחיובה של הנתבעת לפי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע."

ב- ת"א (כ"ס) 7104/04 {מלכה אילן נ' נ.ש. ירושלים בע"מ, תק-של 2006(4), 5168 (2006)} נפסק מפי כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע:

"ד. אחריות הנתבעת 1 כמוציאה לאור של המקומון
סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, שכותרתו 'אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת', קובע...
המקומון עונה על הגדרה זו שכן הינו דבר דפוס המכיל כתבות וידיעות המיועדות להפצה בציבור, אשר הודפס והוצא לאור בישראל. מנהל הנתבעת 1 העיד כי המקומון נערך על-ידי המו"ל, מבחינת עימוד ועריכה גרפית, בירושלים, והודפס בבית-דפוס בפתח-תקווה.
מנהל הנתבעת 1 אישר בעדותו כי הנתבעת עוסקת בהוצאה לאור של מקומון ירושלמי (סעיף 4 לתצהירו), וכי הנתבע 3 וראש מטה הבחירות של רשימתו פנו אליו באוגוסט 2004 כדי לתת לרשימתו סיוע בהוצאה לאור של מקומון שיופץ לקראת הבחירות באריאל. כך גם עולה מההסכם בין הנתבעת 1 לנתבעים 3-2, בו מוגדרת הנתבעת 1 כחברה שהיא הוצאה לאור וכמפיקת המקומון.
אינני מקבלת את טענת הנתבעת 1, כי נתנה לנתבעים 3-2 שירותי עימוד וגרפיקה בלבד ועל-כן היא פטורה מכל אחריות לתוכן הפרסום. אמנם, ביחסים בין הנתבעים 3-2 לבין הנתבעת 1 סוכם כי התוכן של הכתבות והמודעות שייכללו במקומון יימסר לנתבעת 1 על-ידי הנתבעים 3-2, שאף יאשרו אותו לאחר הכנת הטיוטה על-ידי הנתבעת 1, ואולם מבחינת מהות התפקיד של הנתבעת 1 בהוצאת המקומון לאור, מדובר במכלול פעולות ההפקה הכרוכות בהפקתו והדפסתו של מקומון, שהוזמנה הנתבעת 1, כקבלן עצמאי, לספק לנתבעים 3-2 במסגרת פעילותה כמו"ל.
האינטרס הציבורי, העומד כרציונל לפרשנותו התכליתית של חוק איסור לשון הרע, הוא כי מוציאים לאור של דברי דפוס לא יעצמו עיניהם מפני קריאת חומר פוגעני ומשמיץ, המודפס בעיתונים המופקים ומוצאים לאור על-ידיהם, אלא ישאו באחריות, כמעוולים במשותף, יחד עם מביאי הדברים לדפוס. הטלת אחריות אזרחית על המו"ל, שהינו בדר-כלל גוף מקצועי המעסיק עובדים מיומנים, יוצרת ערובה לבדיקה נוספת של תוכן המהווה לשון הרע, בטרם פרסומו לציבור."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת