הלכה פסוקה - לשון הרע ואינטרנט

1. ביטויים שכתבו הצדדים זה כנגד זה ברשת החברתית פייסבוק
ב- תמ"ש (יר') 8719-06-13 {נ.ו נ' א.ו, תק-מש 2016(1), 1540 (2016)} נדונו שתי תובענות הדדיות בין הצדדים, שתיהן לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 {להלן: "החוק"}, עקב ביטויים שכתבו הצדדים או חלקם זה כנגד זה ברשת החברתית פייסבוק, ואשר לטענת הצדדים ביטויים אלו עולים כדי עוולת לשון הרע. נפסק בפני כב' השופט איתי כץ כדלקמן:

"מרבית האמירות בפרסומים של שתי הנשים הן גידופים, אשר על-פי-רוב, חרף הבוטות שבהם, קורא סביר לא ייחס להן משמעות אמת, ויבין שמדובר בניבולי פה זולים שנאמרים בעידנא דריתחא, ולא מתוך כוונה שזו האמת העובדתית ("מגעילה" "עלובת נפש", "פח זבל"). עם-זאת, נכללו בדבריהן גם התבטאויות החורגות מגידופים בלבד, ואשר מתייחסות כביכול למצב עובדתי אמיתי, באופן שיש בו להשפיל את הצד השני ולפגוע; כך למשל, ההתייחסות ההדדית של כל אחת באופן מבזה למראה החיצוני של השניה באופן נלעג ("מלכת יופי" בלשון סגי נהור; "גורילה"). שתיהן מבזות את דרך הפרנסה של השניה וא' אף מרמזת על עבריינות ("לא רוצים אותך באף עבודה לכן התחננת", "מתפרנסת בגזל", וכו'). באשר לביטוי "חולת נפש", בו עשו שתי הנשים שימוש זו כנגד זו: בנסיבות מתאימות, בהן קורא סביר עלול לסבור כי הביטוי נאמר כאמירה עובדתית אמיתית ביחס לנפגע, ולא בגידופים סתמיים גרידא, ניתן לראות גם בביטוי זה כלשון הרע (ת"א (יר') 1594/06 ברהום נ' בניטה (23.11.08)). במקרה הנדון נראה כי שתי הנשים כיוונו בביטוי זה לייחס לאישה השניה אמירה עובדתית, חורגת מגידוף כועס בלבד, ולפיכך גם בביטוי זה מצאתי לשון הרע באמירות של שתי הנשים.
מסקנתי איפוא כי גם נ' וגם א' ביצעו פרסום של אמירות העולות כדי "לשון הרע" זו כנגד זו."

2. האם דברים שמסרה הנתבעת אודות התובע וששודרו בטלוויזיה מהווים לשון הרע ואם-כן, האם זכאי התובע לפיצוי בגין הפרסום?
ב- תמ"ש (ת"א) 12327-09-14 {פלוני נ' אלמונית, תק-מש 2015(2), 871 (2015)} נפסק בפני כב' השופט נפתלי שילה כדלקמן:

"ב. דיון והכרעה
(א) האם הפרסום מהווה לשון הרע?
1. סעיף 1 לחוק קובע כי...
2. במקרה דנן, פרסום כי התובע התעלל בילדיו ומשפחתו וכי הוא "אדם שפל ואכזר" מהווים ביטויים שעלולים להשפיל את התובע ולעשותו מטרה לשנאה ולבוז.
3. יש לדחות את טענת הנתבעת כי מדובר בכינויי גנאי בלבד. מדובר בדברים בוטים ומשפילים שמטרתם לבזות באופן קשה את התובע. טענתו של הבן כי הדברים שפורסמו על-ידי האם היו "מינוריים" וכי הם החליטו "להסתפק במינימום" (עמ' 178 שורות 17-10) אינה מתיישבת עם הדברים החמורים שפורסמו. לפיכך, יש לראות בדברים שפרסמה הנתבעת משום לשון הרע, כפי שטוען בצדק התובע (סעיף 3 לסיכומי התשובה).
4. משהגענו למסקנה זו, יש לבחון האם עומדת לנתבעת אחת מן ההגנות הקבועות בחוק."

לעניין זה קבע בית-המשפט:

"7. יש לזכור כי ביחס להגנת אמת בפרסום מכוח סעיף 14, יש להוכיח את שני המרכיבים: גם אמת בפרסום וגם כי היה בפרסום עניין ציבורי. "בהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2), 281, 299). כמו-כן, ההגנה לא תחול על פרסום שגוי, אפילו אם המפרסם פעל בתום-לב והאמין בכנות כי הפרסום היה אמיתי (שם בעמ' 319).
8. ב- ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' נתן שרנסקי (ניתן ביום 04.08.08) קבע בית-המשפט כי:
"אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית... קיומו של עניין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע... כדי לזכות בהגנת "אמת הפרסום", מטיל החוק הישראלי את נטל ההוכחה של ההגנה על הנתבע... מידת ההוכחה הנדרשת ולצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום... סבירותה של הפגיעה במושגים נורמטיביים מקרינה על שאלת תום-הלב של הפוגע... עדיין אין מדובר בחירות ביטוי נטולת כל רסן ומגבלות ונדרשת גם כאן יחסיות ראויה בהתמודדות בין זכויות נוגדות של פרטים..."
9. המלומד אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע אומר בנוגע למבחן לקיומו של "העניין הציבורי" כי:
"ככל שעובדות האמת נוגעות לענייניו האינטימיים של הפרט, כך מתחזקת זכותו של הפרט למנוע את פרסומם... גם כאשר קיימת תכלית ראויה המצדיקה פגיעה בכבודו של אדם, עדיין אין להתיר פגיעה שכזו במידה העולה על הנדרש לשם השגת אותה תכלית (עמ' 230-227)... ככל שמידע נוגע יותר לענייניו האינטימיים של אדם, כך ייטה בית-המשפט פחות להכיר בעניין הציבורי שבפרסום."
(עמ' 231)
10. במקרה דנן, מדובר בפרסומים אודות מרקם היחסים בבית המשפחה ולהתנהלות זו אין כל קשר להשגת התכלית של הנתבעת והיא הגנה על עסקו של הבן וגיבוי הבן עקב טענות שהוא ביצע תרמית. לכן, אין להכיר בפרסום כבעל "עניין ציבורי" ולנתבעת לא עומדת הגנה זו.
11. העובדה כי ייתכן שחלה גם על כלי התקשורת אחריות וקיימת לתובע זכות תביעה כנגדו, אינה גורעת מאחריותה של הנתבעת, אשר הודתה כי היא זו ששלחה את התגובה שפורסמה בתכנית והפרסום נעשה על דעתה ועל-פי רצונה.
12. גם ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק, לא עומדות לנתבעת. כפי שנקבע ב- ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 555 (להלן: "פרשת מיכאלי"): "הגנת תום-הלב דורשת קיומם במצטבר של שני יסודות: עשיית הפרסום בתום-לב והתקיימות אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 15". נבחן את ההגנות עליהן מסתמכת הנתבעת:
13. הגנת סעיף 15(2) לחוק: "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום" - במקרה דנן, לא היתה כל חובה מוסרית על הנתבעת לפרסם את הפרסום. העובדה שהיא אמו של הבן שנפגע מפרסומי התובע כלפיו, לא הטילה עליה כל חובה "להכניס את ראישה" לסכסוך ולהכפיש את התובע. התובע טוען בצדק, כי אין להורה חובה מוסרית להגן על בנו באמצעות פרסום, שעה שהבן לא חסוי או קטין (סעיף 18 לסיכומיו). הבן יודע היטב להגן על האינטרסים שלו והוא אף הגיש תביעת דיבה כנגד התובע. הבן א' וגם הבת ל' העידו, כי הבן יודע להתבטא "נפלא" והוא מסוגל להגן על עצמו בתקשורת כפי שהוא אף עשה היטב (עמ' 166 שורות 21-20, עמ' 172 שורות 20-16, עמ' 176 שורות 7-6 ועמ' 180 שורות 21-17). גם הנתבעת העידה כי הבן "מגן על עצמו" ולא היתה על האם כל חובה מוסרית לפגוע ולהכפיש את בעלה לשעבר, מה גם שהתובע לא טען דבר כנגד הנתבעת אלא רק כנגד הבן.
14. הנתבעת מאזכרת בסיכומיה את דברי כב' השופטת שבח ב- ת"א (ת"א) 27152-03-12 ספיר נ' שרף (06.07.14) שבו נקבע כי: "... אמירה מבזה כלפי בן זוג של תובע, כמוה כהטחת עלבון ישיר בתובע עצמו". ברם, אין הנדון דומה לראיה. שם בית-המשפט ראה בפרסום שכוון לאישה שלא היתה בין התובעים, כפרסום הפוגע גם בבן זוגה שהיה התובע. ברם במקרה דנן, עסקינן בשאלה האם חלה על הנתבעת חובה חוקית או מוסרית להגיב על דברים שהתייחסו לבנה והתשובה לשאלה זו היא שלילית, שעה שהבן יכול היה להגיב לדברים ללא כל קושי.
15. הגנת סעיף 15(3) לחוק: "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו עניין אישי כשר" - במקרה דנן, הפרסום לא נעשה לשם הגנה "על עניין כשר" של הנתבעת והיא לא הכחישה שהתובע לא הכפיש אותה (עמ' 180 שורות 28-25). לנתבעת אין שום עניין אישי בחברת... ובכל מקרה, אין כל קשר בין התנהלותו של התובע כבעל או כאב לבין טענותיו ביחס להתנהלותו העסקית של הבן.
16. הגנת סעיף 15(5) לחוק: "הפרסום היה הבעת דעה" - במקרה דנן, הפרסום לא היה "הבעת דעה" על התובע. הביטוי "אבא מתעלל" מתאר עובדה ולא דעה (סעיף 25 לסיכומי התובע).
17. הגנת סעיף 15(10) לחוק: "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן - במקרה דנן, הפרסום אכן נעשה על-מנת "לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן" על-ידי התובע כלפי הבן. האם צודקת כי היא נפגעה מהפרסומים הפוגעניים שפרסם האב ביחס לבנם. ברם, יש לבחון האם התבטאויותיה לא חרגו מעבר לנדרש.
18. כפי שאומר המלומד שנהר בספרו הנ"ל (עמ' 302):
"תנאי הכרחי לתחולת הגנת סעיף 15(10) הוא שהגינוי או ההכחשה ייעשו ב"תום-לב"... יסוד תום-הלב לא יתקיים כאשר המפרסם פגע בנפגע מעבר לנדרש לשם הגנת האינטרס הלגיטימי של המושמץ הראשון."
בפרשת מיכאלי נפסק כי:
"סעיף-קטן (10) דורש, שהפרסום לא ייעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע. האמור בכתבה נושא התביעה אינו מגנה או מכחיש לשון הרע הקיימת, לדעת המערערים, בכתבתה של המשיבה, אלא מייחס לה את אשר לא בא זכרו בכתבה. אין ספק, כי לא על כך בא המחוקק להגן. יש לאמץ בעניין זה מבחן הדומה לנהוג לגבי סעיף-קטן (4), ולפיו יש להבחין בין הגינוי וההכחשה, עליהם מגן הסעיף, לבין העובדות שבפרסום העומדות בבסיס גינוי זה, המוגנות רק אם הן אמת."
במקרה דנן, לא היה כל צורך לטעון כי התובע הוא "אבא מתעלל" ו- "אדם שפל ואכזר". הנתבעת יכולה היתה להגיב ולומר, לדוגמה, כי התובע ניהל סכסוך גירושין קשה עמה ומדובר בחלק ממאבק רכושי או כל תגובה עניינית אחרת שאין בה מרכיבים שמטרתם השפלתו של התובע לעיני כל.
19. ב- ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1), 1 נקבע כי: "תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצידו של לשון הרע על המפרסם".
זאת ועוד: ב- ת"א (יר') 7374/02 כהן נ' אולמרט, פ"מ תשס"ד(ג), 496 (2004) (להלן: "פרשת אולמרט") קבע כב' השופט סולברג כי:
"גם אם פרסמו התובע וכל העיר לשון הרע על התובע עד בלי די, אין בכך משום היתר גורף לנתבע להתיר את חרצובות לשונו, ולפרסם לשון הרע כנגדם. לא לכך נועדה הגנת סעיף 15(10) לחוק. בעניין אחר אמרתי, כי "לא על כל תגובה ומענה-לשון ללשון הרע שפורסמה קודם לכן, תחול הגנת סעיף 15(10). ההגנה תחול רק על תגובה המהווה גינוי או הכחשה, של אותה לשון הרע" (ת"א (יר') 8515/03 מיכאל בריזון נ' גונן גינת ואח' (לא פורסם)). בעניין ב. מיכאל הנ"ל היווה המאמר נשוא התביעה תגובה למאמריו הקודמים של ב. מיכאל שבהם היו דברי לשון הרע, והמאמר נשוא התביעה אשר פורסם בתום-לב, נועד לגנות או להכחיש דברי לשון הרע שבמאמריו של ב. מיכאל. במובן זה נבדל העניין דנן מעניין ב. מיכאל הנ"ל. דברי לשון הרע בענייננו נחזים להיות פעולת-תגמול. אין בהם התמודדות עניינית עם דברי לשון הרע שפורסמו לפני כן על הנתבע, לא גינוי ולא הכחשה... כיוון שכך, לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 15(10) לחוק."
נראה אם-כן, כי ההגנה על-פי סעיף 15(10) לחוק לא תעמוד לנתבעת, הן מאחר שהיא פרסמה דברים מעבר לנדרש והן מאחר שלא עומדת לה הגנת תום-הלב. הנתבעת הכפישה את הנתבע ולא הסתפקה בהכחשה בלבד. מטרתה היתה לבזותו ולהשפילו והיא אף לא התנצלה על הפרסום.

(ג) מה שיעור הפיצוי המגיע לתובע עקב פרסומי לשון הרע שביצעה הנתבעת?
1. ב- ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' נתן שרנסקי (ניתן ביום 04.08.08) קבע בית-המשפט כי:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם - שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה - משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאריכות חייו."
2. ב- עמ"ש 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית (ניתן ביום 19.05.14) קבע בית-המשפט (כב' השופט ברנר) כי:
"כאשר עסקינן בסכסוך משפחתי, שומה על בית-המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לפסוק פיצויים בגין פרסום לשון הרע... גם כעניין שבמדיניות, אין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע בגין כל ביטוי פוגע שנאמר על-ידי הצד שכנגד, שאם-לא-כן, בתי-המשפט לענייני משפחה יוצפו בתביעות לשון הרע לרוב. יחד-עם-זאת, לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל ודומה כי המקרה הנוכחי הינו דוגמא מובהקת ליוצא מן הכלל. אין המדובר בפרסום אקראי ובלתי מכוון של לשון הרע מתוך סערת רגשות, שראוי לנהוג בסלחנות ביחס אליו, אלא במסכת שיטתית, עקבית ומרושעת של פרסומים..."
3. במקרה דנן, הנתבעת הכפישה את התובע ולא הסתפקה בהכחשה בלבד. היא פרסמה את לשון הרע שעה שהיא כלל לא היתה צד לסכסוך. מטרתה היתה לבזותו ולהשפילו והיא אף לא התנצלה על הפרסום. מאידך, אין לנתק את הפרסום מהרקע שקדם לו ומדברי לשון הרע שהפיץ האב כנגד הבן. שהרי, התובע פרסם דברים קשים וחמורים על הבן, שנקבע כי הם היוו לשון הרע "ברף גבוה" ולכן יש לראות את דברי האם בפרספקטיבה זו, דבר שיש בו בכדי להקל ולהקטין את שיעור הפיצוי.
4. המלומד שנהר בספרו הנ"ל (פרק 26) מציין כי למרות שבחוק איסור לשון הרע לא מוזכרת נסיבה מקלה של התגרות התובע בנתבע, הרי שגם במקרים שבהם ההתגרות לא תקנה הגנה לפי סעיפים 15(3) או 15(10) לחוק, התגרות מסוג זה תהיה נסיבה מקלה בקביעת שיעור הפיצויים (עמ' 395).
ראו גם: ע"א 1370/91 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מז(1), 535.
בפרשת אולמרט, נדון מקרה בו הנתבע שכיהן באותה עת כראש עיריית ירושלים, התבטא בארבעה פרסומים באמצעי תקשורת כנגד עורך עיתון ופרסם כי הוא הורשע בהריגה במצב של שכרות. קודם לאותו פרסום, פרסם עורך העיתון נגד ראש העיר פרסומים פוגעניים. לכן נקבע כי לתובע "התנהגות תורמת" לאשמת הנתבע. נפסק כי:
"מי שידו על המקלדת קלה בייחוס האשמות קשות על זולתו, מעיד על עצמו, על חוסנו, על כך שעוצמת הפגיעה ברגשותיו איננה בלתי-נסבלת... התנהגות שלא כהוגן מצד הנפגע כלפי הפוגע, לא רק שתאפשר מניעת פיצוי מוגבּר, אלא תאפשר גם קביעת פיצוי מוּפחת. בסעיף 7 לחוק הוּחלוּ על עוולה אזרחית בשל לשון הרע הוראות מפקודת הנזיקין, בהן, הוראת סעיף 65 שעניינו בהתנהגות התובע. מכּוחה, רשאי בית-המשפט לפטור את הנתבע מחבותו לפצות את התובע או להקטין את סכום הפיצויים שבו יחוייב הנתבע, אם התנהגותו של התובע היא שהביאה לידי אשמו של הנתבע, "ככל שבית-המשפט יראה לצודק". אכן, לחובת התובע דנן, 'התנהגות תורמת' (להבדיל מ'אשם תורם'), במידה משמעותית, המצדיקה הפחתה ממשית מסכום הפיצויים."
באותה פרשה, נפסקו לתובע פיצויים בסך של 10,000 ש"ח בלבד, למרות שמדובר היה בשלושה פרסומים שונים (פסק-הדין אושר בבית-המשפט המחוזי במסגרת ע"א 5672/04 מיום 25.01.05 ובקשת רשות ערעור נדחתה ביום 26.5.05 במסגרת רע"א 2575/05).
(ראו גם ע"א 53491-09-14 בוברוב נ' קרמונה (01.04.15))
5. ב- ע"א (ת"א) 28384-09-13 אלמונית נ' פלוני (ניתן ביום 14.04.15) נפסק שלא ישולמו פיצויים כלל, במקרה שבו התובע תבע תביעת לשון הרע עקב תלונת שווא בגין טענת אינוס שהוגשה כנגדו, וזאת משום שהתובע סיפר קודם לכן לאביה ולבעלה של הנתבעת על רומן שניהל עמה.
ב- ת"א (ב"ש) 1112/07 שטיין נ' חסון (ניתן ביום 09.09.09) נפסקו פיצויים בסך של 5,000 ש"ח בלבד במקרה שבו כתב הנתבע מכתבים כנגד עו"ד לעובדים שונים בבית-המשפט וזאת בשל ההתנהגות התורמת של אותו עו"ד.
6. במקרה דנן, למרות שהפרסום נעשה בכלי תקשורת בעל תפוצה רבה במטרה לפגוע בתובע, יש להתחשב בעובדה כי הדברים נאמרו בתגובה לדברי לשון הרע חריפים שפרסם התובע כלפי בנו, ותוך פגיעה רבה בפרטיותו של הבן ופרסום עברו הנפשי. לתובע היה "התנהגות תורמת" רבה בקיומו של הפרסום שהווה תגובה ללשון הרע חמור ומקיף שהוא פרסם כלפי בנם, לרבות חשיפת עברו הנפשי, כפי שהנתבעת טוענת בצדק בסיכומיה (סעיף 12).
7. בשקלול הנתונים הנ"ל, אני מעמיד את גובה הפיצוי על-סך של 7,500 ש"ח בלבד."

3. בעת שאדם כותב את הודעתו בדף הפייסבוק, הרי הוא - לכאורה - עם עצמו בלבד, בין אם בביתו, בין אם על ספסל בגינה עם המחשב הנייד, ובין אם באמצעות הטלפון הנייד החכם אשר בידו. אלא שתחושת ה"לבד" הינה רק לכאורית, בפועל אין הדבר כך. מרגע שנכתבת ההודעה ונשלחת, הרי היא יוצאת מרשות הפרט לרשות הרבים
תמ"ש 17772-01-10 פ' נ' א', תק-מש 2013(4), 389 (2013).

4. לטענת התובעת, הפרסום נועד להשמיצה ברבים ולהוצאת דיבה ועולה כדי עוולת לשון הרע, בין היתר, לאור העובדה כי הנתבע בחר לפרסמם באתר הפייסבוק, בו מבקרים, מדי יום, מאות אלפי אנשים, לרבות חבריה של התובעת
ב- תמ"ש (ב"ש) 21757-10-11 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2013(3), 458 (2013)} נקבע:

"5. פרסום ב"פייסבוק"
א. אף שאין כמעט אדם שאיננו יודע "פייסבוק" מהו, מצאתי להבהיר כמה נקודות הנוגעות לרשת החברתית באמצעותה נטען כי בוצעה העוולה.
כמיליארד בני אדם בכל רחבי הגלובוס רשומים כחברים ברשת החברתית, "פייסבוק", שנוצרה בשנת 2004 ועומדת לרשות כלל הציבור משנת 2006.
כ- 3.5 מיליון משתמשים רשומים במדינה ישראל לבדה, שהם כ- 50% מהאוכלוסיה.
ב. מאפייניה של הרשת החברתית מאפשרים לאדם לשבת בביתו, להעלות עמדותיו והגיגיו על הכתב ובלחיצת מקש, שבריר שניה, להופכם לנחלת הכלל.
השיתוף ברשת החברתית הינו על גבי מה שמכונה "הקיר" והתוכן על גבי ה"קיר" משותף לציבור בלתי-מוגדר בגודלו של אנשים, שיכולים לקרוא מה שנרשם על גבי "הקיר".
אדם יכול לעשות LIKE לפרסום שנתקל בו, או לעשות SHARE ובכך יגדיל בשבריר שניה נוסף, את כמות המשתמשים הנחשפת לפרסום, במימדים בלתי-נתפסים.
ג. אם בתקופה קדומה היו בני האדם מעבירים מסר בכיכר העיר, או באמצעות משלוח דברי דואר בתפוצה רחבה, הרי שבעידן הוירטואלי מועבר המסר למספר בלתי-נתפס של בני אדם במאמץ מינימלי.
ד. תוכנת השיתוף ברשת החברתית, לא זו בלבד שהופכת את מחשבותיו של הפרט לנחלת הכלל, אלא היא יוצרת מציאות אינטראקטיבית, דינמית, שבו הכלל משתתף לא רק בידיעה של הכתוב, אלא הוא גם מוזמן לחוות-דעתו לגבי הכתוב, לשתף בו אנשים נוספים ואף ליצור שיח לגבי הכתוב.
ה. מבחינה זו, הפרסום ב"קיר" הפייסבוק שונה מפרסום עיתונאי, ששם היחסים בין העיתון לבין קוראיו, הם פחות דינמיים, ואין לקורא העיתון אפשרות לפרסם על גבי העיתון את תגובתו לכתוב ולהפיצו ברגע נתון ובמהירות לכל קוראי העיתון באותו יום.
ו. נגישות הרשת החברתית, אפשרויות השיתוף המתוחכמות, היעדרן של מגבלות כניסה לחלק מן הפרופילים של המשתמשים, האפשרות לראות את כל המוצג בפרופיל של המשתמש שלא הגביל את הכניסה ל"דף" שלו, מהוות יסוד להגדרת הפרסום באמצעות הרשת החברתית כפרסום על-פי לשון חוק איסור לשון הרע.
6. פרסום במקרה דנן
א. הנתבע אינו מכחיש תוכן האמירות המיוחסות לו ב"פייסבוק", תחת שם המשתמש "XXXX" ומאשר כי הפרסום בוצע ביום 17.07.11, על דרך של פרסום "פוסט" על "קיר" הפייסבוק של התובעת.
ב. התובעת שבענייננו מנהלת פרופיל בפייסבוק, המשמש אותה הן לקשרים חברתיים והן לעסקיה. האפיון של "דף" הפייסבוק שלה הוא שאין מגבלות בכניסה אליו ובצפייה בו ומשכך גם התאפשר לנתבע לכתוב על הקיר של התובעת, מבלי לקבל את אישורה קודם לפרסום.
ג. התובעת הצהירה כי יש לה כ- 700 "חברים" ב"פייסבוק", נתון שחשוף לכל מי שנכנס ומבקש לבדוק מהו מספר החברים.
יתר-על-כן, בנקל יכול המעוניין בכך, להיכנס ולצפות ברשימת החברים של התובעת, שכן לא הגבילה את הפרטיות בהגדרות הפרופיל שלה.
מכך אני מסיקה כי הנתבע, אשר קיבל גישה חופשית לכתיבה על גבי קיר ה"פייסבוק" יכול היה, לו היה מבקש לעשות כן טרם הפרסום, לבדוק לכמה אנשים הוא מפיץ מיידית את ה"פוסט" אשר רשם וכן יכול היה לדעת מיהם האנשים אשר יצפו בתוכן אותו פרסם.
חזקה על משתמשי ה"פייסבוק" כי הם יודעים כי תוכן אשר שלחו לחלל הרשת החברתית, מופץ מיידית הן לחבריהם והן לחבריו של מי שפרסמו על ה"קיר" שלו את התגובה או ה"פוסט".
ד. מכל המקובץ לעיל הרי שאין מסקנה אחרת, אלא כי המדובר בפרסום, שכן כמפורט בסעיף 2(ב)(2) לחוק אסור לשון הרע, רואים כ"פרסום לשון הרע", "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
ה. במקרה דנן, לא זו בלבד שהתוכן יכול היה להגיע לאנשים רבים נוספים מלבד התובעת, אלא שכך גם אירע."

בית-המשפט קבע כי היה בדברים משום הוצאת לשון הרע ולנתבע לא עמדו ההגנות על-פי החוק. כמו-כן, בית-המשפט פסק פיצויים בגובה של 25,000 ש"ח.

5. פרסום בדף פרופיל
ב- ע"א (ת"א) 41311-11-14 {עודד ליבהבר נ' מתן עוזיאל, תק-מח 2015(2), 31211 (11.06.15)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בהרצליה {כב' השופטת לימור ביבי-ממן} מיום 21.09.14 ב- ת"א 31549-05-11 ולפיו התקבלה תביעת המשיב שהוגשה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 {להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"} והמערער חוייב לשלם למשיב פיצוי בסך 30,000 ש"ח וכן הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין.

המשיב היה חבר באתר האינטרנט: WWW.Couchsurfing.Org. זהו אתר אינטרנט המרכז פעילות של חברים המאמינים באירוח תיירים בבתים פרטיים במקום בבתי מלון וזאת ללא תמורה כספית. אתר כולל דף בית וכן דפי פרופיל פרטיים של החברים באתר, במסגרתם ניתן להוסיף ביקורת על המארח או המתארח. בית-המשפט דחה את הערעור.

6. פרסומים באמצעי תקשורת שונים, לרבות פרסום באתרים יוטיוב, פייסבוק
ב- ת"א (יר') 43790-08-11 {רהיטי מעיין בע"מ נ' טובה מכמל, תק-של 2015(2), 91496 (2015)} נדונה תביעה לפיצוי בגין לשון הרע, כאשר הסכום אותו דורשים התובעים, בגין שורה של פרסומים באמצעי תקשורת שונים, לרבות פרסום באתרים יוטיוב, פייסבוק, באתר של חדרי חדרים ובערוץ 10 בטלוויזיה, הוא בסך של 250,000 ש"ח.

נפסק מפי כב' השופטת דורית פיינשטיין בקבלה את התביעה ופסיקת פיצוי כדלקמן:

"25. התובעת כאמור דורשת 250,000 ש"ח וטוענת כי יש לפצות אותה בגין כל פרסום בנפרד. בניגוד לנטען על-ידי התובעת הרי שלא מצאתי כי כלל הוא להפריד ולפצות בגין כל פרסום ופרסום, בטח לא שעה שמדובר בפרסומים שחלקם מאוד אזוטריים ושפורסמו על-ידי אנשים פרטיים. הסכום הנתבע הוא גבוה וחריג ביחס למקובל בפסיקה, אף במקרים חמורים בהרבה מהמקרה שלפני.
26. יתר-על-כן, בבואי לשקול את גובה הפיצוי הרי שעלי לשקול גם את חלקה של התובעת בהתנהלות שקדמה לפרסומים. אכן התנהגות הנתבעים היתה מנוגדת להסכם שנכרת בין הצדדים, פרובוקטיבית ופוגענית, והכניסה הבוטה לחנות עם הספות, נועדה לכפות על התובעת להשיב כספים שלא הגיעו לנתבעים. ועדיין עובדי התובעת יכלו לקרוא מיד למשטרה, או לטפל באירוע באופן שאינו כולל קללות וגידופים.
27. נוכח כל אלו, ובשים-לב לכך שהנתבע 2 שהיה הרוח החיה מאחורי כל המהלכים, הוא פושט רגל ולא ישלם דבר, הרי שאני קובעת כי הנתבעים 1 ו- 3 ישלמו ביחד ולחוד סך של 10,000 ש"ח. בנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסך 2,500 ש"ח ובשכר-טרחת בא-כוחה בסך 3,500 ש"ח כולל מע"מ."

7. שיחה פרטית ברשת הפייסבוק - האם דברים שנכתבו בשיחה פרטית ברשת "הפייסבוק" על-ידי עורכת-דין - הנתבעת על חברתה למקצוע - התובעת, דברים הפוגעים לכאורה בשמה הטוב של התובעת, הן כעורכת-דין והן כאדם, ראויים לבוא בשערי בית-המשפט, או שמא, עם שינוי העיתים, ראוי שהתבטאויות וירטואליות אלה יקבלו יחס שונה וייהנו מהגנות האמורות בחוק איסור לשון הרע או מהגנת "זוטי דברים"
ב- ת"א (קריות) 47032-04-14 {שלומית סטרוגנו נ' מירב פלד, תק-של 2015(2), 87537 (09.06.2015)} נפסק מפי כב' השופט נאסר ג'השאן כדלקמן:

"מתווה ההכרעה
21. מתווה ההכרעה בתביעות לשון הרע הוגדר על-ידי כב' השופט עמית ב- ע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' מ' בכרי, פורסם באתר נבו (27.07.11) באופן הבא:
'בבואנו לדון בתביעת לשון הרע, עלינו לבחון את הדברים על-פי תרשים הזרימה הבא: תחילה, יש לבחון אם הביטוי מהווה לשון הרע על-פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע"). לאחר-מכן יש לבחון אם המדובר בפרסום מותר אשר נהנה מחסינות (סעיף 13 לחוק) או אם עומדת למפרסם הגנת אמת דיברתי או הגנת תום-הלב (סעיפים 15-14 לחוק). משהגענו למסקנה כי המדובר בלשון הרע שאינה חוסה תחת כנפי סעיפים 15-13 לחוק, או-אז אומר לנו המחוקק בסעיף 4 לחוק, כי אם לשון הרע מופנית כנגד ציבור או חבר בני אדם שאינו תאגיד (להלן: "ביטוי שקרי ציבורי") אזי לא ניתן להגיש תביעה אזרחית בגינה. ובקיצור, סעיף 4 קובע מניעה דיונית-סטטוטורית מוחלטת שנקבעה על-ידי המחוקק.'
22. נוכח טענת הנתבעת, כי יש להתייחס למיקום הפרסום, ברשת האינטרנט, וכי נוכח "שינוי העיתים" יש להתאים את דיני לשון הרע, ונוכח טענת הנתבעת, כי מדובר ב"זוטי דברים", אוסיף לתרשים הזרימה "שתי תחנות". הראשונה תהיה לאחר ההכרעה אם בפנינו לשון ותדון בשאלה כיצד יש להתייחס לפרסום זה בשל פרסומו במרשתת (רשת האינטרנט), והשניה תדון בשאלה אם בפנינו "זוטי דברים"- כטענת הנתבעת.

הפרסום - מהווה לשון הרע
23. כאמור, קיימת הסכמה דיונית, לפיה הפרסום מהווה לשון הרע, אולם נוכח טענות הנתבעת, כי ראוי שתביעה זו לא היתה מגיעה לעולם מאחר ומדובר בשיחה פרטית, במרחב המרשתת, וכי אילולא תועדה, לא היתה מבשילה לתביעה משפטית, מצאתי לדון בשאלה זו.
24. סעיף 1 לחוק מגדיר לשון הרע כ"דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם" או "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" או "לפגוע באדם במשרתו... בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
25. המבחן אותו אימצה הפסיקה הוא מבחן אובייקטיבי. לפי מבחן זה, על בית-המשפט לקבוע "מהי, לדעת השופט היושב בדין המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים" (ראו: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצבני, פ"ד מג(2), 333, 337 (1989)). ודוק, "לא תחושת האדם הנעלב היא אמת-המידה, אלא הסבירות האובייקטיבית שהעלבון יביא לאחת התוצאות או ההשלכות כפי שפורטו בחוק. "סבירות אובייקטיבית" זו אינה שאלה שבעובדה... לא שאלה שבדין" (ע"א (מחוזי יר') 6437/99 חגי סיטון נ' רשות השידור, פורסם באתר נבו (03.06.01)).
26. מאחר ובפנינו הליך פרשני של טקסט או של אמרה, הרי הפרשנות תלויה בהקשר בו פורסמו הדברים. "הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע" (ראו: ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2), 281, 300 (1977)).
27. נפנה עתה לתוכן השיחה בין הנתבעת לבין נחושתן. דעתי היא כי הדברים מהווים "לשון הרע". אין חולק, כי הדברים עלולים "להשפיל אדם בפני הבריות, לבזותו בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו" וכן "לפגוע באדם, במשרתו... בעסקו במשלח ידו או במקצועו".
28. עיון בטקסט מעלה, כי הנתבעת טוענת כי התובעת "בדיחה" מבחינה מקצועית, כי היא עשתה התמחות על תיק הגירושין שלה, כי מדובר "ברמה נמוכה", כי "אינה נחשבת" בתחום דיני המשפחה, וכי אין מי שמכיר אותה, כי אינה יודעת לדבר עברית, כי היא חלשה בהופעות וכי היא יוצאת מן הדיונים בבתי-המשפט כאשר היא בוכה, ועוד כהנה וכהנה ביטויים שכל תכליתם היא להציג את התובעת כעורכת-דין ברמה ירודה אגב ייחוס תכונות שליליות לה הן בתפקודה כעורכת-דין המופיעה בבתי-המשפט והן כאדם. נראה, כי הדברים האם דברים שנכתבו בשיחה פרטית ברשת "הפייסבוק" על-ידי עורכת-דין - הנתבעת על חברתה למקצוע - התובעת, דברים הפוגעים לכאורה בשמה הטוב של התובעת, הן כעורכת-דין והן כאדם, ראויים לבוא בשערי בית-המשפט, או שמא, עם שינוי העיתים, ראוי שהתבטאויות וירטואליות אלה יקבלו יחס שונה וייהנו מהגנות האמורות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") או מהגנת "זוטי דברים".
עונים על הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 שכן הרושם שנותר בלב השומע הסביר, לא כל שכן לקוח של התובעת, הוא שלילי.
29. לאמור לעיל אוסיף, כי מלבד האמרות המכפישות, הרושם שמותיר המשפט אחרון של הנתבעת, לפיו לא אמרה עשירית ממה שהיא "והסביבה המקצועית" חושבות על התובעת, מותיר בלב השומע (הקורא) רושם כי כל אשר נאמר הוא אך "קצה הקרחון", דבר המגביר את עוצמת "לשון הרע".
דיני לשון הרע ברשת האינטרנט
30. הנתבעת טוענת כי רשת האינטרנט הינה זירה ייחודית להחלפת דעות, וכיום הינה הזירה העיקרית למימוש חופש הביטוי. מכאן, ראוי לבחון פרסומים במרשתת באופן השונה מפרסומים בזירות אחרות. הנתבעת טוענת כי אין להכיר בפרסומים ברשת האינטרנט כמקימים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. הנתבעת מפנה לפסק-דינו של כב' השופט גולדקורן ב- תא"מ (שלום צפת) 54888-01-12 מאיר וקנין נ' מוטי מועלם, פורסם באתר נבו (16.12.12), בו נדון מקרה שבו הנתבע פרסם ארבעה "פוסטים" באתרים שונים לפיהם התובע הינו בעל עסק "נוכל מפיל בפח לקוחות". באותו פסק-דין ערך בית-המשפט דיון בשאלת פרסום לשון הרע באינטרנט והגיע למסקנה כי דינה של התביעה להידחות. בית-המשפט קבע בסעיף 27 לפסק-דינו כי "לנוכח הפרסומים של הנתבע שאפשרו אף הצצה אל עמדת התובע בתביעה החוזית, והיו חלק מהשיח רב ההיקף באתרים בהם בוצעו הפרסומים דומני כי אין מדובר בפרסום שעלול (באופן שאינו תיאורטי) לפגוע בעסקו של התובע...".
31. סוגיית "לשון הרע" ברשת האינטרנט הינה סוגיה שטרם זכתה לליבון מעמיק בבתי-המשפט. דיני לשון הרע, דינים עתיקים הם; שורשיהם נטועים עמוק בתרבות האנושית שמקורה בתפיסה בסיסית, ולפיה "טוב שם טוב משמן טוב" (קהלת, ז, א). איסור זה נזכר בתורה שבכתב: "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמד על דם רעך אני ה'" (ויקרא יט, טז).
32. האם דיני לשון הרע, כפי שהתגבשו בשיטות המשפט המסורתיות, ניתנים להחלה על אמרות ופרסומים ברשת האינטרנט. יש הטוענים כי אין בדיני לשון הרע כדי להסדיר את הפרסומים ברשת, מאחר ודינים אלה נחקקו שנים רבות לפני עידן הרשתות החברתיות, הטוקבקים, הפורומים, הפוסטים הפייסבוק ושאר הפרסומים שמופצים על-ידי המדיה החדשה (new media). טיעון זה מניח כי המציאות החדשה שיצרה רשת האינטרנט אמורה ליצור דינים חדשים בכל הנוגע ללשון הרע ולא ניתן להחיל דינים שנחקקו לפני שנים רבות על פרסומים באינטרנט שזה מקרוב באו. מאידך גיסא, יש הטוענים כי יש להחיל את דיני לשון הרע "בשינויים המחוייבים" ואין להמציא דינים חדשים. הטיב לבטא עמדות אלה המשנה לנשיא ריבלין ב- רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק איי. טי. סי (1995) חברה לשירותי בזק בינ"ל, תק-על 2010(1), 10230 (25.03.2010) בקובעו את הדברים שלהלן:
'יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט (ראו למשל יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באינטרנט - בין חופש ביטוי להפקרות", פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה). לטעמי, נדרשת הסדרה של הנושא, אך בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם "בשינויים המתחייבים" מאשר להניח קיומה של לאקונה. השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ("התרופה לדיבור הפוגע - היא דיבור נוסף" - עניין בן גביר, פסקה 17 לפסק-דיני). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענת הנתבע ל"זוטי דברים".
33. עמדה זו גורסת כי דיני לשון הרע במהותם ממשיכים לחול על כל פרסום בלשון הרע, אולם גורסת עוד כי לנוכח אופי הפרסום, והחשיבות שניתנת לאמינות פרסומים אלה, "לרצינות" שלהם ויכולת להפריך את האמור בהם, ונוכח העובדה כי הפרסום המשמיץ לרוב נבלע בהמון והוא נשכח בין אלפי תגובות, הרי לעיתים, במקרים המתאימים, לא תקום עילה לתבוע בגין עוולת לשון הרע. בהתאם לגישה זו פסק כב' השופט גולדקורן בפסק-הדין בעניין וקנין הנ"ל כי אמרה באתרי אינטרנט ופורומים, לפיה התובע הוא נוכל שמפיל לקוחותיו בפח, אינה מקימה עילת תביעה, בשל אופי הפרסום ומקומו. כך גם פסקו הערכאות הדיוניות (ראו לדוגמה: ת"א (ת"א) 19078-08 ד"ר כנען דוד נ' וואלה תקשורת, פורסם באתר נבו (04.07.10)) בו פרסם הנתבע בפורום חתולים "אזהרה ממרפאה ויטרנרית" של התובע ושם קבע בית-המשפט כי בשים-לב למשקל שאדם סביר היה מייחס לפרסום, הרי שדין התביעה להידחות; לגישה אחרת שבה הכיר בית-המשפט בחוות-דעת של צרכן באתר השוואת מחירים "זאפ" כ"לשון הרע" ראו : תא"מ (ת"א) פי. ג'י אינטרנשיונל בע"מ נ' קפלן, פורסם באתר נבו (04.12.12); ת"א (חי') 5049-07-08 נאהדה מנסור נ' חסון חלבי, פורסם באתר נבו (01.11.12).
34. עמדתי היא, כי רשת האינטרנט היא זירה מהירה ותוססת להחלפת דעות. כיום, מן המפורסמות כי פלוני יכול להחזיק במכשיר הטלפון הנייד שלו, ותוך כדי צפיה בטלוויזיה או תוך כדי זלילת ארוחה מהירה במסעדה, יוכל הוא להגיב על כתבה שקורא ברשת האינטרנט ולבטא עמדתו בדברים שהם זרים לו ואף להציג עצמו כ"אחד שיודע". ספק אם הציבור הרחב מייחס חשיבות לפרסומים מן הסוג הנדון. כמויות המידע הזורם באינטרנט, כמויות הדעות והאמרות ואיכותן של אמרות אלה המפורסמות בפורומים, באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות, מלמדות כי ככלל אמירה על פלוני - בעל מספרה כי הינו ספר לא מוצלח, לא תפגע בפרנסתו, ואפילו תפגע בו, הרי פגיעה זו היא קלה שבקלות ויש "לספוג" אותה על-מנת לאפשר שיח חופשי באינטרנט.
35. יחד-עם-זאת, מוצא אני לנכון לציין כי הכללים עתיקי היומין האוסרים על לשון הרע והליכת רכיל לא נס ליחם, הם שרירים וקיימים גם ברחבי הרשת, וחרף הזכות לחופש הדיבור - ממנה ניתן לגזור חירות לשיח חופשי במרשתת, ייתכנו מקרים שגם פרסומים אלה, בין אם מפורסמים ברשת החברתית, בין אם כ"פוסט" ובין אם בפורומים, יצמיחו עילת תביעה. גם שיח חופשי באינטרנט אמור להיות מוגבל באופן שלא יפגע בשמו הטוב של אדם, וככל שבית-המשפט יתרשם על-פי אופי הפרסום, מקום הפרסום וזהות הכותב, כי מדובר בפרסום שיש בו כדי לייצר רושם שלילי כלפי נפגע, מעבר לפרסומים חולפים, עלול הדבר להצמיח עילת תביעה. כל מקרה יידון לגופו, והצעתי היא, כי שינוי העיתים אכן ישפיע על יישום דיני לשון הרע על פרסומים באינטרנט, אולם לטעמי הדבר אינו מביא קטגורית לכך שכל פרסום באינטרנט יהיה בבחינת פרסום מוגן או בבחינת זוטי דברים.
36. במקרה בו אנו דנים, מצאתי כי מדובר בפרסום מכפיש, ואין לראות בו כפרסום בפורום או כתגובה לכתבה, כפי שמנסה הנתבעת לצייר. אומנם, מדובר בפרסום שנכתב ב- Inbox - בפייסבוק, אולם אין בכך כדי להקנות לו הגנה. על צד המהות, אין הבדל בין השיחה שהתנהלה בהתכתבות בין הנתבעת לבין נחושתן לבין שיחה אחרת שהיתה מתנהלת בטלפון או בעל-פה פנים מול פנים. מדובר בשיחה בין שני מכרים, אודות התובעת, שהיא עורכת-דין המוכרת לשני בני השיחה. על-כן, הניסיון של הנתבעת לטעון כי מאחר והשיחה התנהלה ברשת האינטרנט יש להחיל עליה את הפסיקה המבחינה בין "לשון הרע באינטרנט" ללשון הרע סתם, דינו דחיה.
37. כאמור, שיחה זו אינה פרסום פוסט או תגובה חולפת לכתבה - הנבלעים בים המידע ואמינותם נמוכה. הנתבעת - המוכרת למר נחושתן, אמרה דברים קשים על התובעת, שיש בהם כדי לפגוע בשמה הטוב הן כעורכת-דין והן כאדם. על-כן, מצאתי כי עצם העובדה כי השיחה התנהלה "מעל דפי המרשתת" ו"באמצעות המקלדת", אין בה, במקרה זה, כדי להביא לדחיית התביעה, או כדי לתת לדברים שפורסמו אופי אחר או לייחס להם "חומרה מופחתת"."

בית-המשפט קבע שהאמירות אינן חוסות תחת טענות ההגנה שבחוק כמו גם שאין הדבר בבחינת "זוטי דברים" ופסק פיצויים בסכום של 20,000 ש"ח.

8. האם הנתבעים היו צריכים להסיר את הפרסום לאחר שהתקבלה הבקשה להסרתו?
ב- ע"א (ת"א) 39345-11-14 {עמי סביר נ' שאול בר נוי, תק-מח 2015(2), 37056 (2015)} קבע בית-המשפט:

"4. השאלה שיש לבחון בערעורים היא שאלה משפטית עקרונית - האם הנתבעים היו צריכים להסיר את הפרסום לאחר שהתקבלה הבקשה להסרתו.
שאלת משנה היא: האם ניתן לחייבם לשלם פיצוי לתובע; משבחרו שלא להסיר את הפרסום לאחר קבלת ההודעה.
5. פסק דינו של בית-משפט קמא:
(1) כב' השופטת ינון קיבלה את טענת סביר לפיה הדברים אשר נכתבו בפרסום מהווים דברי "לשון הרע", כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").
כב' השופטת ינון קבעה כי מהפרסום ניתן להבין כי סביר, שהינו עו"ד במקצועו ובעיסוקו, הורשע בחמש פרשיות אתיות בבית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין.
נקבע כי מדובר בפרסום אשר עלול להטעות לקוחות פוטנציאליים ושותפים עסקיים ולגרום להם להסיק כי סביר הורשע, כביכול, בעבירות אלה. הפרסום מהווה פגיעה בעיסוקו ובמקצועו של עו"ד סביר, כעורך דין ולכן, עפ"י המובן האובייקטיבי של המילים והביטויים בפרסום, דברים אלה מהווים לשון הרע הפוגע ומשפיל אותו.
(2) כב' השופטת ינון קיבלה את התביעה נגד בר נוי, באופן חלקי ופסקה כי עליו לשלם לסביר סך של 80,000 ש"ח. כן נקבע כי בר נוי ישא בהוצאות סביר בסך 20,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
באשר לחבותו של בר נוי, נקבע כי: "... אין להתעלם מן העובדה כי הנתבע בחר שלא לתקן את הפרסום לאחר שהתובע פנה אליו בעניין, וחרף המלצת בית-המשפט דכאן בתיק זה, ובאלו יש כדי לחייבו בדין לשלם פיצוי הולם לתובע".
בית-משפט קמא קבע כי בר נוי הוא זה שפרסם בפועל את הפרסום נשוא התובענה ועל כן, עליו להיות מחויב לשאת בנזק שנגרם לסביר (סעיף 76 לפסק-הדין בית-משפט קמא).
עוד נקבע כי עילת התביעה לא התיישנה שכן מדובר בפרסום המתחדש מידי יום ביומו.
בית-משפט קמא קבע כי נוכח חומרת הביטויים וחריפותם כלפי סביר בפרסום, יש לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ש"ח, עפ"י סעיף 7 א(א) לחוק איסור לשון הרע, וכן פיצוי נוסף בגין הפסד הכנסה פוטנציאלי בסך של 30,000 ש"ח על-פי סעיף 7א(ג) לחוק (סעיפים אלו נכתבו כך בפסק-הדין - א.כ.).
(3) כב' השופטת ינון דחתה את התביעה נגד גוגל.
באשר לחבותה של גוגל, התקבלה טענת גוגל לפיה הביטוי בכותרת נוצר, נשלט ומפורסם על-ידי בר נוי והועתק בתהליך אוטומטי ללא מגע יד מהקוד הטכני של דף האינטרנט באתר אליו מקושרת תוצאת החיפוש. בר נוי לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע הוא מסרב לשנות את הכותרת הפוגעת בעליל, בקוד הטכני של הדף באתרו. בית-משפט קמא ציין בהקשר זה כי התרשם מעדותו של מר פיטר דיקמן אשר העיד מטעם גוגל כי לגוגל אין נגיעה לעניין ואין לה אפשרות לתקן את הקוד הטכני או לשנותו.
עוד סבר בית-משפט קמא כי אין מקום לחייב את גוגל, כמנוע חיפוש, באחריות לפרסום תוכן מאמר המפורסם על-ידי האתר המפרסם כלפי צד שלישי, בענייננו- סביר, כאשר בר נוי יכול היה לשנות את הכותרת בנקל ובכל עת.
כב' השופטת ינון קבעה כי "... אין לקבוע מסמרות בעניין ולקבוע נחרצות כי כל אימת שפלוני פונה לגוגל להסיר תוצאת חיפוש כלשהי שאיננה לרוחו, יהיה עליה להסירו ללא כל תנאי, אפילו אם אותו ביטוי נוצר ופורסם על-ידי צד שלישי ולא על ידה, ובין אם מדובר בפגיעה בחופש הביטוי של הצד השלישי".
ובהמשך: "סבורתני כי המידע מוכנס באופן אוטומטי למנוע החיפוש של גוגל ולא יכול מבחינה מעשית לעבור בדיקה מקדמית של גורם אנושי אשר יבדוק את אותו מידע".
כב' השופטת ינון מציינת כי היא מוצאת תימוכין למסקנה זו בפסק-הדין שניתן על-ידי ב- ת"א (שלום ת"א) 12773/08 לביב נ' גוגל ישראל בע"מ (22.10.09) (להלן: "עניין לביב")...
7. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, בהודעות הערעור ועיקרי הטיעון מטעם הצדדים ושמעתי את השלמת טיעוניהם בעל-פה, הגעתי למסקנה ולפיה דין ערעור סביר להתקבל ודין ערעור בר נוי להידחות, מהנימוקים שיפורטו:
8. השאלה העיקרית שיש לדון בה היא - סוגיית חבות מנוע חיפוש להסיר תוצאת פרסום מעוול לאחר קבלת בקשת הסרה...
15. ומכאן - לערעורו של סביר:
ערעור סביר מתמקד בשני עניינים עיקריים:
1) חבות גוגל לפרסום המעוול.
2) גובה סכום הפיצוי.
16. באשר לחבות גוגל לפרסום המעוול:
(1) סביר לא טען ולא טוען, כי גוגל היתה צריכה למנוע מלכתחילה את הפרסום.
טענותיו כלפיה נובעות מאי הסכמתה להסיר את הפרסום המעוול לאחר שקיבלה הודעה על כך סמוך לפני הגשת התביעה בשנת 2012.
(2) בית-משפט קמא בפסק-הדין הציג בפניו שאלה - האם אחראי מנוע חיפוש לתוכן מאמר המפורסם על-ידי האתר המפרסם - צד ג' (סעיף 64 לפסק-הדין), ובסעיף 71 לפסק-הדין נכתב:
"לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה נראה הוא אין לקבוע מסמרות בעניין ולקבוע נחרצות כי כל אימת שפלוני פונה לגוגל להסיר תוצאת חיפוש כלשהי שאיננה לרוחו, יהיה עליה להסירו ללא כל תנאי, אפילו אם אותו ביטוי נוצר ופורסם על-ידי צד שלישי ולא על ידה, ובין אם מדובר בפגיעה בחופש הביטוי של הצד השלישי."
כב' השופטת ינון מצאה תימוכין למסקנה זו בפסק-דין שנתתי בעניין לביב, שם ציטטה מתוך סעיפים 12 (ב) ו- (ג) לפסק-הדין:
"ב) בענייננו - עסקינן במנוע חיפוש, אשר אין חולק על העובדה שדרך פעולתו היא אוטומטית באמצעות אותו "זחל" העובר בין דפי האינטרנט השונים ומצרף בדרך אוטומטית את המידע הכלול במנוע החיפוש.
קבלת תביעת התובע לא רק שתוביל לאפקט מצנן שיעמיד בסכנה את קיומו של כל מנוע חיפוש - שהוא שירות חיוני לציבור בתקופתנו, אלא תקעקע לחלוטין את כל יסודות השירות החיוני של מנוע החיפוש.
מידע שיתווסף למנוע חיפוש יצטרך לעבור "צנזורה מוקדמת" של בעלי מנוע החיפוש.
ג) כפועל יוצא מכך, המידע שיופיע במנוע החיפוש לא יכיל את כל המידע המופיע על אותו גורם, שמבוצע חיפוש לגביו במנוע החיפוש, ובכך תפגע אנושות אמינותו ומהימנותו של מנוע החיפוש. הרי מי שמבקש להיעזר במנוע חיפוש, מצפה למצוא את כל התוכן המופיע באתרים השונים לגבי המילה או צירוף המילים שהחיפוש נעשה לגביהם, ואילו קבלת תביעתו של התובע תוביל לכך, שרק מידע חיובי על נשוא החיפוש ו/או מידע שעבר בדיקת יועץ משפטי באשר להוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וכיוצ"ב; יהיה כלול במנוע החיפוש ובוודאי שאין זה מטרתו של מנוע חיפוש.
מנוע חיפוש לא אמור להוות תחליף לשירות ו/או קומוניקטים המסופקים על-ידי יחצ"נים ואנשי פרסום של גורם זה או אחר, אלא מטרתו לשקף באופן אמין את כל המידע המפורסם באתרים השונים.
לו היתה מתקבלת התביעה, היה מעוקר מנוע החיפוש מתפקידו וייעודו לספק מידע המפורסם באתרים השונים לגבי גורם זה או אחר על-ידי הקשת מילה או צירוף מילים.
אין הצדקה לחסל את השירות שניתן על-ידי מנוע חיפוש, ודרישתו של התובע היא דרישה שאין להיענות לו".
(3) אני עומדת באופן מלא אחר קביעתי בעניין לביב גם היום; אך המקרה שם שונה לחלוטין מענייננו.
(4) בעניין לביב נדונה השאלה של אחריות מנוע חיפוש לתוכן מאמר המפורסם על-ידי אתר המפרסם.
באותו מקרה האתר המפרסם הסיר את הפרסום המעוול עוד לפני הגשת התביעה והתביעה הוגשה רק נגד גוגל.
הדגשתי בעת מתן פסק-הדין, כי גם המאמר וגם הקישור הוסרו על-ידי האתר המפרסם עוד בטרם הוגשה התביעה והם אינם מופיעים יותר בדף תוצאות החיפוש של מנוע החיפוש (מתוך סעיף 6 לפסק-הדין).
(5) הנושא אשר היה צריך לדון בו בעניין לביב היה: האם גוגל היתה צריכה לבדוק כל פרסום ופרסום לפני שהוא מופיע במנוע החיפוש, על מנת להימנע מהפניה לפרסום מעוול.
על-כן, בחנתי בין היתר את הפסיקה אשר היתה ידועה באותה עת בנוגע למנגנון "הודעה והסרה"...
מסקנתי היתה, כי אין להטיל על מנוע חיפוש חובה לבצע בדיקה מוקדמת של תוכן הפרסום אליו הוא מפנה. תוכן אשר מוכנס באופן אוטומטי לחלוטין למנוע החיפוש (ראה סעיף 11.1 לפסק-הדין בעניין לביב).
(6) המקרה שלפנינו אינו דן כלל בשאלת חובתה של גוגל כמנוע חיפוש לבצע "צנזורה" מוקדמת או בדיקה מוקדמת של כל פרסום ופרסום לפני שהוא מופיע במנוע החיפוש.
השאלה שיש לבחון אותה בענייננו שונה לחלוטין והיא:
האם לאחר שנתבקשה הסרה של פרסום מעוול. צד ג' אשר גרם לפרסום המעוול אינו משתף פעולה/מסרב להסיר את הפרסום באתר שלו - האם מנוע החיפוש צריך לפעול להסרת הפרסום המעוול במנוע החיפוש עצמו.
(7) אני סבורה, כי יש להשיב בחיוב לשאלה זו ומבהירה, כי מסקנה זו שמורה ל"מקרי קיצון" כמו המקרה שלפנינו.
מנוע חיפוש צריך להסיר פרסום מעוול כאשר אין ספק בכך שתוצאת החיפוש במנוע החיפוש שגויה לחלוטין.
ככל שקיים ספק בנכונות הפרסום; רשאית (ולא חייבת) גוגל לדבוק בעמדתה ולפיה רק על פי צו שיפוטי היא תתערב באופן אקטיבי בתוכן המופיע אצלה. אך כאשר עניינית גם האתר הפנה לפסק דינו של ביהמ"ש העליון ושם ניתן להיווכח על נקלה כי עו"ד סביר לא הורשע בעבירה משמעתית; לא היה צריך להמתין ל"צו" בית-משפט והיה מקום להיענות לדרישת ההסרה.
(8) המקרה שלפנינו הוא מקרה קלאסי שבו יש להחיל מנגנון של "הודעה והסרה".
כפי שכבר כתבתי בעניין לביב, מנוע החיפוש מבוסס על "זחל" (crawler) העובר בין דפי האינטרנט השונים ויוצר באופן אוטומטי לחלוטין - אינדקס המאפשר להגיע במהירות מכל מילה או צירוף מילים לדפי אינטרנט ספציפיים.
מנוע החיפוש מאנדקס דפי אינטרנט בכל השפות; מבלי שאותו "זחל" מבין את התוכן ומבלי שיש לו, שליטה בתוכן.
מנוע החיפוש אינו זה שבוחר אלו דפים יופיעו או לא יופיעו באינדקס התוצאות של מנוע החיפוש אלא "הבחירה" נקבעת באמצעות מידע הידוע בשם "מטה - תגיות" (meta - tags) אשר מצורף לקוד הייחודי המאפיין כל אחד מהאתרים באינטרנט על-ידי יוצר אותו אתר.
מנוע החיפוש "מאתר" את עמודי האינטרנט אשר בקוד המחשב שלהם מופיעים אותם צרופי מילים מבוקשים, ולמפעילת מנוע החיפוש אין שליטה על המידע הכלול בקוד.
התביעה בעניינו של סביר אינה מתייחסת לפעולתו האוטומטית של ה"זחל" אלא לאי הפעלת מכניזם קיים להסרה של פרסום מעוול או לתיקון פרסום מעוול; לאחר קבלת הודעה על פרסום מעוול.
עו"ד סביר אינו מבקש צנזורה מוקדמת או הפעלת מנגנון שיסנן מראש את תוצאות החיפוש.
הדרישה היא להסרת פרסום מעוול במנוע החיפוש לאחר שמתברר כי בשל מעשה או מחדל של צד ג' - האתר, אזי הפרסום במנוע החיפוש הוא מעוול.
(9) כב' השופטת ינון בפסק-הדין קבעה כממצא עובדתי, כי התרשמה שלגוגל אין אפשרות לתקן את הקוד הטכני אך ציטטה מתוך דברי מר פיטר דיקמן מטעם גוגל אשר מדבריו עולה, כי קיימת אפשרות טכנית להסיר את תוצאת החיפוש וכלשונו: "יש לנו מכניזם שמאפשר לנו לחסום את הדף ולא להראותו שנית לעולם..." (מתוך עמודים 43-42 לדיון מיום 01.12.13).
כלומר - גם אם אצא מנקודת מוצא ולפיה גוגל לא יכולה לתקן את הקוד הטכני באתר; אזי עובדתית היא יכולה להסיר את תוצאת החיפוש.
(10) ענייננו לא בדרישה להתערבות מקדימה בפעולה האוטומטית של מנוע החיפוש אלא בדרישה להסרה כאשר מדובר בעוולה מובהקת.
במקרה שכזה הדרישות ממנוע החיפוש הן דרישות דומות מכל מי שמנהל אתר ולאו דווקא ייחודית למנוע חיפוש.
אין צורך ליצור הבחנה פסיקתית בין בעל אתר לבין מנוע חיפוש בעניין זה.
כפי שציין כב' השופט פרופ' גרוסקופף בעניין א.ל.י.ס, הגישה המקובלת כיום בעולם היא להגביל את אחריות בעלי אתרים במקרה הרגיל כך שלא יחוייבו באחריות להימצאות קישורים מפירים אם הם מפעילים נוהל של הודעה והסרה (ראה סעיף 53 לפסק-דינו ולפסקי-הדין שאוזכרו שם).
השופט גרוסקופף נדרש בפסק-דינו לנושא המקרים החריגים ככל שהם מתייחסים להפרת זכויות יוצרים וציין, ובצדק כי יש דמיון אף לדיני לשון הרע.
בית-המשפט העליון ב- ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נגד בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ ואח' (ניתן ביום 20.06.11) (להלן: "פרשת שוקן") נדרש אף הוא לסוגיית הפרה תורמת בכל הנוגע לזכויות יוצרים אשר הוגדרה על-ידי כב' המשנה לנשיאה ריבלין בסעיף 11 לפסק-הדין:
"הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת - ככלל - למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה. מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות. הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה - בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקַצה"), לבין בעל הזכות. דוקטרינת ההפרה התורמת, טרם הוכרה במלואה במשפט הישראלי, בין בהוראות חוק זכות היוצרים, בין בפסיקה, כך שבמצב הנוכחי - יצא המפר-התורם (Contributory Infringer) בלא אחריות, על אף תרומתו המשמעותית לביצוע ההפרה, בעוד שהמפר-הישיר יישא לבדו באחריות לביצועה."
כב' השופט גינת בפסק-דין מיום 25.05.15 ב- ת"א (מחוזי ת"א) 33227-11-13 אן.אם.סי יונייטד אנטרטיימנט נ' BLOOMBERG INC נדרש אף הוא לנושא ההפרה התורמת בכל הקשור לזכויות יוצרים.
באותו מקרה יושמו שלושת התנאים המצטברים להחלת הפרה תורמת על פי הלכת שוקן:
א. קיומה בפועל של הפרה ישירה.
ב. ידיעתו של המפר- התורם על ההפרה הישירה.
ג. קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה (ראה סעיף 59 לפסק-הדין)...
(11) בענייננו, אין דרישה של מבקש הסרה "לרכך" דברים קשים שנכתבו ביחס אדם/גורם מסוים. אין דרישה לצנזר מידע על אדם/גורם מסוים. אין דרישה לחסום מידע נכון כלשהו על אדם/גורם מסוים. הדרישה היא רק להסיר את הפרסום השקרי בעליל אשר מופיע ביחס לדורש ההסרה במנוע החיפוש.
אין זו שאלה של "אשמת" מנוע החיפוש לתוצאת החיפוש. מדובר בפנייה להסיר מידע שגוי בעליל אשר גם באתר המפנה ניתן לראות כי לא כתוב המידע המופיע בתוצאת החיפוש.
אין סיבה להקל על מנוע חיפוש במקרה שכזה ולקבוע כי דמו סמוק יותר מ"דמו" של בעל אתר אשר מובא לידיעתו תוכן מפר מובהק, שהוכנס לאתר על-ידי מעוול צד ג'.
(12) ברור שעדיף היה, לו בר נוי היה מתכבד ומתקן את הקוד הטכני אשר הוביל לפרסום המעוול, אך גוגל לא יכלה להסתפק בכך שהיא ביקשה מבר נוי לבצע תיקון והוא סירב.
משנכחה לדעת כי בר נוי מטעמיו לא פועל לתיקון העוולה, היתה צריכה להיעתר לדרישה להסרת המידע מהר ככל האפשר.
משלא עשתה כן, איננה יכולה להנות מחסינות או מהגנה אשר איננה ניתנת לבעלי אתרים אחרים.
אני סבורה, כי בהיעדר חקיקה מסודרת בעניין, יש להמשיך ולפעול בנוהל שהשתרש זה מכבר של "הודעה והסרה".
17. (1) ב"כ גוגל טענה כי גם אם בית-משפט מגיע למסקנה ולפיה ניתן להטיל אחריות בלשון הרע גם על גוגל; אזי היה צריך להטיל את מלוא האחריות על בר נוי לאור הוראות פקודת הנזיקין. על-כן הפנתה לסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") אשר קובע...
(3) אינני סבורה כי יש מקום לפטור את גוגל מחבותה לאור סעיפים אלו.
(4) אצא מנקודת מוצא לצורך הדיון, כי סעיפים אלו חלים בענייננו (הגם שבפסק-דין שנתתי ביום 01.04.15 ב- ע"א 53491-09-14 בוברוב נ' קרמונה הטלתי ספק בעניין זה תוך הפניה לספרו של שנהר שם, בעמ' 338 - ראה סעיף 10 לפסק-הדין).
יחד-עם-זאת, הרי עסקינן בחבות שהוטלה על גוגל לא בשל כך שהיא כתבה את הקוד הטכני אלא בשל כך שלא הסירה את הפרסום גם לאחר שקיבלה את ההודעה על הפרסום המעוול. הותרת הפרסום על כנו לא נובעת רק מעוולתו של בר נוי אלא גם ממעשה או מחדל מעוול של גוגל.
ב"כ גוגל בדיון בערעור אישרה כי סעיפים 64 ו- 84 לפקודת הנזיקין מוחלים רק במקרי קיצון או מקרים ייחודיים...
המקרה שלפני הוא מקרה קיצון. אך דווקא בשל כך; אין לפטור את גוגל מאחריות.
זהו מקרה מובהק שבו היה ברור כי הפרסום המעוול מקורו בטעות. תוכנו שגוי בעליל והוא מעוול כלפי סביר.
למרות זאת, לא נעתרה גוגל לבקשת ההסרה. הגם שידעה כי ההסרה לא תמנע מהציבור ולו שביב מידע בנוגע לעו"ד סביר על-ידי הסרת הפרסום. הפרסום המעוול שגוי בעליל. ההפניה לאתר עצמו מעלה רק את תוכן פסק-הדין בעניינו של עו"ד לאונלו ואין שם תוכן מידע כלשהו בנוגע לעו"ד סביר - לא תוכן חיובי ולא תוכן שלילי!
משמצאה לנכון שלא להסיר את הפרסום עד עצם היום הזה; אין מקום לפטור אותה מחבות.
18. האם היה צורך בצו שיפוטי להסרת הפרסום כתנאי להסרה על-ידי גוגל?.
באת-כוח גוגל טענה כי לא התבקש על-ידי סביר צו בית-משפט להסרת הפרסום, ממילא לא ניתן צו כזה והיא לא נדרשה להסיר את הפרסום.
בכל הכבוד, אינני מקבלת טענה זו...
19. באשר לסוגיית הפיצוי...
(3) בית-משפט פסק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ש"ח לפי סעיף 7א(א) לחוק וכן פיצוי בגין נזק בגין היעדר הכנסה פוטנציאלי בסך של 30,000 ש"ח לפי סעיף 7א(ג) לחוק.
אני סבורה, כי נפלה שגגה בפני בית-משפט קמא כאשר צוינו סעיפים אלו...
לא בלי היסוס הגעתי למסקנה ולפיה יש להותיר את סכום הפיצוי אשר נפסק מבית-משפט קמא על כנו ולא לפסוק פיצוי בסכום גבוה יותר.
מהותו של הפרסום המעוול בשים-לב למקצועו של סביר בוודאי גרם לו הפסד השתכרות פוטנציאלי ופגיעה מסוימת במוניטין אשר מטבע הדברים קשה להוכיחה.
יחד-עם-זאת, החלטתי להותיר את הסכום אשר נפסק על כנו.
לא מצאתי תשתית ראייתית ראשונית שתוכל לספק לי נתונים בדבר השתכרותו בפועל של סביר אשר הייתי יכולה ל"גזור" ממנה נתונים בנוגע להפסד השתכרות פוטנציאלי.
כך גם בנוגע לנושא המוניטין.
על-כן, החלטתי כי יש מקום להותיר את סכום הפיצוי אשר נקבע בבית משפט קמא על כנו, ולא להעלות את סכום הפיצוי..."

9. פרסומים בקבוצה ב"פייסבוק" בעיצומה של מערכת בחירות
ב- ת"א (חי') 14699-10-13 {שמעון לנקרי נ' משה זנזורי, תק-של 2016(3), 25268 (2016)} קבע בית-המשפט:

"לשון הרע ברשתות החברתיות באינטרנט
13. מזה למעלה משני עשורים האינטרנט הינו חלק מחיינו, וכיום קשה לנו לדמיין כיצד נפעל ב"עולם האמיתי" בלעדיו. מקריאת פסקי-הדין הראשונים אודותיו עולה, בצד התפעמות מפלא חדשני זה, מודעות לקושי ולצורך להחיל על האינטרנט את הכללים והדוקטרינות שהמשפט של אתמול נבנה עליהם... על הצורך להחיל את דיני לשון הרע על פרסומים באינטרנט "בשינויים המתחייבים" עמד בית-המשפט העליון ב- רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם בנבו, 25.03.10). השופט רובינשטיין קבע שם (בפסקה ט') כי לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילת תביעה, ולא לכל תגובית יש לייחס משקל.
14. בפסק-דיני ב- תא"מ (צפת) 54888-01-12 וקנין נ' מועלם (להלן: "עניין וקנין") ביקשתי להפנות הזרקור לאופי המיוחד של השיח שהתפתח באינטרנט, ושלא היה קיים בימיו הראשונים. בפסקה 24 שם כתבתי:
"אולם הפרסומים של הנתבע ב"פוסטים" לא היו הפרסומים היחידים בשיח הדיגיטלי באותם אתרים. על-מנת לעמוד על מידת השפעתם ("עלול") יש להכיר את מאפייניה של "כיכר העיר" בה פורסמו הדברים. לשון אחרת, יש לראות את הפרסומים כחלק מהשיח ברשת בעידן "Web 2.O". בשנת 2003 טבע טים אוריילי מושג זה, אשר מתייחס לדור השני של יישומים, קהילות ותקשורת באינטרנט. בעוד שבתחילת שנות התשעים של המאה העשרים התבססה הרשת על הצגת תכנים טקסטואלים המקושרים ביניהם, הרי בעשור הראשון של המאה הנוכחית היא התפתחה לכיוון יצירת תוכן עתיר מולטימדיה, שנוצר בחלקו הניכר על-ידי משתמשי הקצה ומאופיין באינטראקציה חברתית. השיתופיות הפכה את הרשת מ"קריאה" בלבד ל"קריאה וכתיבה" עקב מעבר ממודל ההוצאה לאור אל עבר ארכיטקטורה של שיתוף. היישומים בהם נוצר התוכן השיתופי הינם בלוגים, רשתות חברתיות, שיתוף קובצי וידאו, אתרי עולמות וירטואליים ומיזמי שיתוף הנקראים Wikis, בהם התוכן נערך על-ידי הגולשים. בבלוגוספירה צמחו קהילות וירטואליות רבות, להן אתרים כדוגמת אלו שבהם פרסם הנתבע את הפרסומים נשוא תביעה זו. האינטראקציה בין הבלוגרים באה לידי ביטוי באמצעות קישורים או תגובות. הקישורים הינם ממאפייניו החשובים ביותר של האינטרנט, וחשיבותם המרכזית הינה במתן נגישות למידע נוסף. המידע הנוסף, הנגיש באמצעות קישורים, ותגובות הגולשים לתכנים שבבלוגים, תוארו על-ידי חוקרים כרתימה של האינטליגנציה הקולקטיבית ביישומי Web 2.O . רתימה זו הומשלה על-ידי אוריילי למעין מוח גלובאלי, וכשהרתימה מתרחשת בבלוגוספירה, הוא המשילה לשיח בחלקו הקדמי של מוח זה, בו מבוטאות המחשבות המודעות (להבדיל מהתת מודעות)...
בפסק-הדין שם הדגשתי כי הכרה בחופש הביטוי השמור לטוקבקיסט בעל לשון וולגרית ובוטה אין פירושה שבאינטרנט תתאפשר "הקלות הבלתי נסבלת של הדיבה", אולם סברתי כי התוצאה המתבקשת מאליה ביישום דיני לשון הרע לאינטרנט בכלל, וליישומי Web 2.O בפרט, הינה שינוי בנקודת האיזון בין שתי הזכויות החוקתיות הנאבקות ביניהן - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - ומתן משקל רב יותר לחופש הביטוי. מאחר ופרסומי הנתבע באותה פרשה נעשו באתרים של "קריאה וכתיבה", וכללו תגובות של קוראים, לרבות אחד שהתריע בפני הנתבע על סגנונו הבוטה, וכן קישור שאיפשר לגולשים להתוודע ל"צד השני של המטבע" - סברתי כי אין מדובר בפרסום שהוא "לשון הרע", כהגדרתו בחוק.
15. ב- ת"א (חד') 59798-05-15 ינאי נ' זורסקי ניר (פורסם בנבו, 31.05.16) (להלן: "עניין ינאי") ציינה השופטת אסיף כי ספק אם מעניין וקנין ניתן להבין שאני סובר שכל פרסום תגובות באינטרנט לעולם לא ייכנס להגדרת "לשון הרע", ועל כך פנים אין זו עמדתה. אבהיר כי לעולם יש לבחון את תוכן הפרסום עצמו, ולא ניתן להסתפק בזיהוי פלטפורמת הפרסום באינטרנט כפלטפורמה שיתופית כדי להעניק הגנה לכל ביטוי המופיע בה. בעניין ינאי דובר במטופלת שהתאכזבה מטיפול קוסמטי שעברה אצל התובעת, ואשר כתבה על ה"קיר" בעמוד "פייסבוק" שלה מלים חריפות בגנות התובעת ומכון הקוסמטיקה שלה. השופטת אסיף, שהבחינה בין תכנים של פרסומים שונים של הנתבעת, הדגישה כי גם שיח חופשי בפורומים שונים ברשתות החברתיות אמור להיות מרוסן, וכי בנוסף לחופש הביטוי על בית משפט לשים לנגד עיניו את התופעה השלילית המכונה "שיימינג", שעלתה לאחרונה לדיון ציבורי.
16. ב- ת"א (קריות) 47032-04-14 סטרוגנו נ' פלד (פורסם בנבו, 09.06.15) דובר בנתבעת שכתבה ב- inbox ב"פייסבוק" דברים קשים על התובעת, אשר נפסק כי יש בהם כדי לפגוע בשמה הטוב כעורכת דין וכאדם. השופט ג'השאן קבע כי מדובר ב"פרסום מכפיש" וכי עצם העובדה שהשיחה התקיימה "מעל דפי המרשתת" ו"באמצעות המקלדת" אין בה כדי לתת לדברים שפורסמו אופי אחר או "חומרה מופחתת". עם-זאת, הוא סבר כי כמויות המידע הזורם באינטרנט ובאתרי הרשתות החברתיות, לרבות כמויות הדעות והאמרות ואיכותן, מלמדות כי "ככלל אמירה על פלוני - בעל מספרה כי הינו ספר לא מוצלח - לא תפגע בפרנסתו, ואפילו תפגע בו, הרי פגיעה זו היא קלה שבקלות ויש 'לספוג' אותה על-מנת לאפשר שיח חופשי באינטרנט".
17. ב- ת"א (בית שאן) 29880-08-13 פלונית נ' אהרון קובי (פורסם בנבו, 17.04.16) הוגשה תביעה נגד נתבע שניהל קבוצת "פייסבוק" חברתית ששימשה אותו במאבקו האופוזיציוני נגד מי שהיה ראש עיריית טבריה, ופרסם "פוסט" פוגעני שהתייחס לתמונה בה הופיעה התובעת ושפורסמה בקבוצת "פייסבוק" מקבילה, ולאחר שהתלוננה על כך במשטרה והתלונה נסגרה - המשיך לפרסם "פוסטים" פוגעניים במיוחד, עם קונוטציות מיניות. השופטת דחלה-שרקאוי קבעה כי סדרת ה"פוסטים" כללה דברי לשון הרע בוטים במיוחד, שלא הוכחה אמיתותם ושלא תרמו לשיח הציבורי במאומה, כי הם נועדו לפגוע בתובעת מחמת מעורבותה בפעילות פוליטית בעיר טבריה וכי אין בטענה כי הם נעשו בתקופת מערכת בחירות כדי להצדיק את פרסומם.
18. ב- ת"א (קריות) 7783-02-15 מרקוס נ' בוהדנה (פורסם בנבו, 29.06.16) דובר בנתבע שפרסם בעיצומו של מבצע "צוק איתן" בדף "פייסבוק" ששמו "חרם על ערוץ 2 וחדשות ערוץ 10" תגובית על אודות התובע, אותו כינה "זבל יהודי שמאחל מוות לחיילים שלנו". השופט ג'השאן הבהיר כי שינוי העיתים אכן צריך להשפיע על יישום דיני לשון הרע באינטרנט, אולם אין בכך כדי לראות כל פרסום באינטרנט כפרסום מוגן או כ"זוטי דברים". הודגש כי יש להפעיל מבחן אובייקטיבי על מנת לקבוע מהי המשמעות שקורא סביר ייחס למילים, וכי בנסיבות מסוימות גידופים וקללות יהוו לשון הרע, אם כי לא כל קללה חולפת תיחשב כלשון הרע. על אף שקבע כי האמירה על "זבל יהודי" עלולה לפגוע בשמו הטוב של התובע, סבר השופט כי מדובר במקרה גבולי והחיל לגביו את הגנת "זוטי דברים" (שהוחלה על דיני איסור לשון הרע מכוח סעיף 7 לחוק), בהיותו פרסום חולף שנבלע בהמון. עוד נקבע כי אין מדובר ב"פוסט" או במאמר, כי אם בתגובית בדף שעורר עניין ציבורי, אשר נכתבה בלהט הוויכוח בתקופה שבה הגולשים הרבו להתווכח, ומידת פגיעתה בתובע היא מינורית. בפסקה 28 לפסק-הדין נכתב:
"תגוביות אלה מופיעות לתקופה מוגבלת ולאחר תקופה (שמתקצרת ככל שמתרבות התגובות) נעלמת התגובה ויהיה צורך לעיין בתגובות קודמות (previous comments) לשם איתורה. תגובות מסוג זה הן מחזה נפוץ ברשתות החברתיות ואף באתרי החדשות, וספק רב אם מי שקורא תגובות אלה, מאמין לתוכנן. פרסומים אלה, בלהט הויכוח, ומקום שכל משתתף יכול לכתוב דברים על מגיבים או חברים אחרים, הם, כאמור, מחזה נפוץ והן נבלעות במספר הרב של התגובות שנכתבות."
19. לפסיקה נוספת על אודות פרסומים ב"פייסבוק" ולשון הרע ראו גם: ת"א (יר') 42868-05-10 אם תרצו - ציונות או לחדול נ' ילין (פורסם בנבו, 02.09.13); תמ"ש (ב"ש) 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 11.08.13); תא"מ (נת') 42103-12-10 מילמן נ' פרז'ון (פורסם בנבו).
לאחר שתיארנו את המסגרת הנורמטיבית, תוך מתן דגש לפרסומים על אודות אנשי ציבור ופרסומים ברשתות החברתיות באינטרנט, נשוב למקרה שבפנינו, ונבחן, במסגרת השלב השני, האם כל אחד מחמשת הפרסומים של הנתבע בקבוצה ב"פייסבוק" היווה "לשון הרע".

הסעד
37. הערכת הפיצוי בגין עוולת פרסום לשון הרע נתונה להערכה שיפוטית...
38. משהעמדתי זה מול זה את השיקולים לכף החובה ולכף הזכות, בנוגע לפרסום החמישי על-ידי הנתבע, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את סכום הפיצוי לטובת התובע על סך 20,000 ש"ח."

10. פרסום לשון הרע ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות בפרט, הוא פרסום מיוחד, שאינו דומה לפרסום בעיתון, לדוגמא
ב- ת"א (קריות) 7783-02-15 {מרקוס נ' בוהדנה, פורסם באתר נבו (29.06.16)} דובר בנתבע שפרסם בעיצומו של מבצע "צוק איתן" בדף "פייסבוק" ששמו "חרם על ערוץ 2 וחדשות ערוץ 10" תגובית על אודות התובע, אותו כינה "זבל יהודי שמאחל מוות לחיילים שלנו".

בית-המשפט הבהיר כי שינוי העיתים אכן צריך להשפיע על יישום דיני לשון הרע באינטרנט, אולם אין בכך כדי לראות כל פרסום באינטרנט כפרסום מוגן או כ"זוטי דברים".

הודגש כי יש להפעיל מבחן אובייקטיבי על מנת לקבוע מהי המשמעות שקורא סביר ייחס למילים, וכי בנסיבות מסוימות גידופים וקללות יהוו לשון הרע, אם כי לא כל קללה חולפת תיחשב כלשון הרע.

על-אף שקבע כי האמירה על "זבל יהודי" עלולה לפגוע בשמו הטוב של התובע, סבר בית-המשפט כי מדובר במקרה גבולי והחיל לגביו את הגנת "זוטי דברים" {שהוחלה על דיני איסור לשון הרע מכוח סעיף 7 לחוק}, בהיותו פרסום חולף שנבלע בהמון.

עוד נקבע כי אין מדובר ב"פוסט" או במאמר, כי אם בתגובית בדף שעורר עניין ציבורי, אשר נכתבה בלהט הוויכוח בתקופה שבה הגולשים הרבו להתווכח, ומידת פגיעתה בתובע היא מינורית. עוד נקבע:

"תגוביות אלה מופיעות לתקופה מוגבלת ולאחר תקופה (שמתקצרת ככל שמתרבות התגובות) נעלמת התגובה ויהיה צורך לעיין בתגובות קודמות (previous comments) לשם איתורה. תגובות מסוג זה הן מחזה נפוץ ברשתות החברתיות ואף באתרי החדשות, וספק רב אם מי שקורא תגובות אלה, מאמין לתוכנן. פרסומים אלה, בלהט הויכוח, ומקום שכל משתתף יכול לכתוב דברים על מגיבים או חברים אחרים, הם, כאמור, מחזה נפוץ והן נבלעות במספר הרב של התגובות שנכתבות."

11. טענות התובע כי בסרטון שהועלה לאתר YouTube, ישנם תכנים המהווים לשון הרע - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ת"א) 26288-05-12 {אבנר קופל נ' YOUTUBE LLC, תק-של 2016(2), 79216 (2016)} קבע בית-המשפט:

"דיון והכרעה
29. עיקרה של התביעה, טענות התובע כי בסרטון שהועלה לאתר YouTube, ישנם תכנים המהווים לשון הרע. התובע אף טוען כי תכנים אלה נכנסים לגדר קריאה לעשיית מעשה אלימות, ולפיכך יש בהם אף משום הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 144 לחוק העונשין. כן נטען כי הנתבעת התרשלה כאמור בפק' הנזיקין.
הנתבעת טוענת כי בנסיבות לא מתקיימות איזו מהעילות הנטענות על-ידי התובע, כי היא לא יצרה ולא פרסמה את הסרטונים וכי היא אינה נושאת באחריות לתוכנם. כן לטענתה לא נגרם לתובע, בגין הפרסומים, כל נזק, והוא אף לא עשה דבר כדי להקטין את נזקו...
לשון הרע
31. לטענת התובע הסרטון שהועלה לאתר יוטיוב וזכה לכותרות "אבנר קופל מת אבנר קופל מת" ו"champions party" והסרטון הזהה, שפורסם תחת הכותרת "חגיגות האליפות GATE 11 - 2011" כוללים ביטויים קשים כמו "אבנר קופל מת", "אבנר קופל יא בן זונה, יא מניאק" ו"יש גביע, יש צלחת, אבנר קופל תנשק לי את התחת" (להלן: "הפרסומים"), אלו מהווים לשון הרע המזיק לשמו הטוב...
32. הנתבעת טוענת כי אין בתוכן הסרטונים, מעצם תוכנם ועל רקע אופיים משום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (סעיף 58 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת, שומע סביר לא ייחס לתובע תכונות כגון "בן זונה" או "מניאק" אלא יובן כי מדובר בביטויים שהם לכל היותר, מכוערים וסרי טעם המעידים בעיקר על אומר הדברים ולא על נשוא הדברים, באופן בו אין הם מהווים לשון הרע. נטען כי שימוש בגידופים, בפרט מקום בו השימוש שכיח יותר, הופך את פגיעתם לקשה פחות עד לכדי זוטי דברים (סעיף 59 לכתב ההגנה). הנתבעת מוסיפה וטוענת כי חזקה על גולשי האינטרנט שאין הם מייחסים משמעות לתכנים המוצגים באתר YouTube, אשר בסופו של יום משמש כפלטפורמה וכ"במה" בלבד...
33. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קבוע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, ועלול לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, כמו כן, דבר שפרסומו עלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו...
35. הסרטונים מושא התובענה מתעדים התקהלות אוהדי כדורגל שבמהלכה נאמרו הביטויים האמורים. על-אף היות הביטויים וולגריים ונמוכים, אין הם עולים כדי לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. כאמור בעניין בן גביר (שם), קיים קו עדין ביחס לקללות וגידופים, כך שאלה יכולים, מחד גיסא, לבזות את פלוני עד מאוד ובכך להיכנס לגדר לשון הרע, ומאידך גיסא, יכולים להוות ביטוי לשפת רחוב שהשימוש בה רווח. לפיכך יש ליתן משקל להקשר ולנסיבות בהם נאמרו הביטויים.
36. בנסיבות העניין הביטויים "בן זונה", "מניאק", "נשק לי את התחת" אינם עולים לגדר פרסום לשון הרע ולכל היותר, מהווים שימוש ב"שפה נמוכה". באשר למשפט "אבנר קופל מת", מדובר במשפט שהמשמעות שלו ניטרלית על-פי אופייה וטיבה ומשכך, אין בו בכדי להשפיל, לבזות או להפוך את פלוני להיות מושא ללעג.
37. התובע לא פירש באיזה אופן יש בתוכן הסרטון כדי להשפיל או לבזות אותו.
38. לפיכך נדחית התביעה בעילה של לשון הרע."

12. יש לראות בקבוצת פייסבוק משום "אמצעי תקשורת" על פי הגדרת החוק, המפנה לפקודת העתונות
ב- ת"א (רח') 2672-09-13 {מאיר דהן נ' שלום קמיל, תק-של 2016(1), 9191 (2016)} קבע בית-המשפט:

"16. לטעמי, יש לראות בקבוצת פייסבוק משום "אמצעי תקשורת" על-פי הגדרת החוק, המפנה לפקודת העתונות. אמנם, לא מדובר בשידור רדיו או טלוויזיה, איך אין ספר שהעלאת תכנים לאתר פייסבוק יש בו משום העברת ידיעות, סיפורי מאורעות, הערות או ביאורים, או "עניין אחר בעל חשיבות ציבורית" שכנכלל בהגדרת החוק.
לא מדובר במידע מודפס בכתב, כפי שנהוג היה להביא עיתון לדפוס בעבר, אך הזמנים השתנו, הטכנולוגיה התפתחה, וכיום כמעט כל עיתון, יומי או אחר, מוציא מהדורה "אינטרנטית" בנוסף למהדורה מודפסת. בשל כך ניתן לקבוע כי גם ההדפסה וירטואלית מהווה הדפסה לצורך הגדרת המונח "עיתון", ופלטפורמה של קבוצות פייסבוק - ביניהן קבוצות שמטרתן להביא חדשות וידיעות לציבור הרחב, כמו הקבוצות שהיו חשופות לפרסומים נשוא הליך זה, אשר פתוחות בפני קהל גדול ורחב, שמצדיק הכללתן במונח "אמצעי תקשורת".
על בסיס האמור, יש לראות בפוסטים העולים לקבוצת פייסבוק כפרסום באמצעי תקשורת, ולפיכך הנתבע אחראי בעוולה של לשון הרע, גם מקום שפרסום מסוים הועלה על-ידי אדם אחר, כאשר הוא יכול לקבוע אם פוסט כלשהו יוותר במרשתת, או יוסר ממנו.
כפי שהעיד הנתבע... הוא יכול להסיר פרסומים ולמנוע את המשך חשיפתו לקהל, ואף הסיר את הפרסום הראשון לאחר שקיבל מכתב התראה הנוגע אליו. בשל כך, יש לטעמי לראות את הנתבע כ"עורך" אמצעי התקשורת, או כאחראי לו, בשל כך מוטלת עליו אחריות אזרחית לפרסום לשון הרע באותו אמצעי תקשורית, קרי, קבוצת הפייסבוק שהוא הקים...
אבהיר, כי אין באמירה דלעיל משום פטור מאחריותו של מי שניסח ופרסם בפועל פוסט בעל אופי פוגעני, ככל שהיא נובעת מאיסור חוקי, מהצורך למנוע הסתה ומכח כל דין."

13. הודעות דואר אלקטרוני
ב- ת"א (הרצ') 35959-11-10 {מיכאל קלמן נ' יונתן רון, תק-של 2016(1), 80648 (2016)} נפסק מפי כב' השופטת לימור ביבי:

"פסק-דין
במסגרת התביעה לפניי עותר התובע לשיפויו בגין נזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, כפועל יוצא מפרסומים אשר בוצעו על-ידי הנתבע במסגרתם הוצאה דיבתו של התובע.

מבוא
1. התובע, עו"ד בהכשרתו, עבד, נכון למועד הגשת התביעה, בחברת כלל ביטוח (להלן: "כלל") כסגן מנהל תחום ביטוחי פרט ובמהלך בירור התביעה החל לשמש כסמנכ"ל ומנהל תחום פרט ומטה בחברת מנורה ביטוח מבטחים בע"מ (להלן: "מנורה").
2. התובע הינו בנו של מר אהרון קלמן (להלן:"ארי קלמן" או "אהרון קלמן"), אשר נכון למועד הפרסומים נשוא התביעה כיהן כמנכ"ל מנורה.
3. הנתבע - מר יונתן רון, הועסק בחברת מנורה, כמפקח רכישת עסקי ביטוח חיים ובריאות, מסוף שנת 2006 ועד לפיטוריו באמצע שנת 2009.
4. אין חולק כי לאחר פיטוריו מחברת מנורה, הוגשה על-ידי הנתבע לבית-הדין לעבודה, תביעה במסגרתה תבע את מנורה, בין היתר בעילה של פיטורים שלא כדין וזאת בנסיבות בהן טען כי פיטוריו היו על רקע חשיפת שחיתויות על ידו.
הפרסומים נשוא התביעה
5. במסגרת התביעה טוען התובע להוצאת דיבתו במסגרת פרסומים כדלקמן, במסגרת הודעות דואר אלקטרוני, אשר לטענתו הופצו על-ידי הנתבע כנגד התובע, מנכ"ל מנורה דאז מר ארי קלמן ומנורה וזאת, למעגל נרחב של עובדים בתחום הביטוח ובכלל זה בקרב עובדי מנורה. הואיל ומדובר בפרסומים ארוכים, אשר חלקם אינם נוגעים לצדדים נשוא התביעה בפניי, לא יובא כל תוכן הפרסומים כלשונו, אלא רק ככל שזה רלוונטי לעניין בפניי...
דיון והכרעה
...
9. אקדים אחרית לראשית, לאחר שבחנתי טענותיהם של הצדדים והראיות כפי שהובאו בפניי, נחה דעתי כי הנתבע הפיץ את הפרסומים נשוא התביעה ולהלן יפורטו טעמיי.
חוות-הדעת המקצועיות אשר הונחו בפני בית-המשפט
10. טרם אפרוט ההנמקות העומדות בבסיס מסקנתי האמורה, הואיל וחלק ניכר מהראיות בפני הינן ראיות בתחום המחשב, שהינן ראיות אשר בחינת משמעותן הינה, בין היתר, מקצועית, הנני מוצאת להקדים דיון בחוות-הדעת המקצועיות כפי שהונחו בפני מטעם הצדדים וכן, מטעם מומחה בית-המשפט, תוך התייחסות לנושאי משנה אליהם התייחסו חוות-הדעת ותוך קביעת הכרעותי, בכל אחד מנושאי המשנה המקצועיים כאמור. לאחר קביעת ההכרעות המקצועיות, תשולבנה הכרעות אלו אל תוך הטעמים למסקנתי...
17. לאחר שבחנתי ושקלתי את כלל חוות-הדעת כפי שהונחו, לרבות לאחר שמיעת עדויות המומחים, הנני מוצאת לקבוע ממצאים כדלקמן, בכל הנוגע לשאלות המקצועיות במחלוקת:
א. בכל הנוגע לשיוך כתובת ה - IP לאביו של הנתבע וכפועל יוצא מכך לנתבע - הנני קובעת כי מאזן ההסתברויות נוטה לכיוון גרסת התובע ובהתאם לה, במועדים נשוא אישור חברת הוט - דהיינו - בתאריכים ה- 20-17.12.11, ניתן לשייך בין כתובת ה - IP המקושרת לנתבע לבין תיבות הדואר האלקטרוני... הנני סבורה כי האמור נתמך באופן נחרץ הן בעדות מומחה בית-המשפט והן בעדות מומחה התובע. זאת ועוד, כאמור לעיל, בהקשר לקביעה זו דחיתי את מסקנת מומחה הנתבע כפי שפורט לעיל בסעיף 15(א).
ב. הנני מוצאת לדחות הטענה ולפיה - ככל שאמנם היו נכתבות ההודעות הנטענות ממחשבו של הנתבע הרי שהיו נשארים שרידים לכך בדיסק הקשיח של הנתבע וזאת, הן משום שהנני סבורה כי עדות מומחה הנתבע נסמכת על בדיקה אשר בוצעה בשנת 2014 ולא במועדים הרלוונטיים לתביעה, מועד אשר עד אליו יכל הנתבע להחליף את הדיסק הקשיח, אפשרות שהיא סבירה במיוחד בנסיבות בהן מתנהלים כנגדו חקירת משטרה, כמו גם הליך תביעה אזרחי.
זאת ועוד, המסקנה ולפיה בהכרח היו נשארים שרידים נסתרה הן בעדות מומחה הנתבע אשר העיד כי ניתן להגדיר מלכתחילה שלא ישמרו קוקיז והן, בעדות מומחה התובע ומומחה בית-המשפט - אשר העידו כי בטווח זמנים כה ארוך השרידים יכלו להידרס ולא להימצא.
ג. ובכל הנוגע לטענה ובהתאם לה נעשה על-ידי מאין דהוא אחר שימוש בראוטר של הנתבע או שכתובת ה- IP זוייפה על-ידי אחר - הרי שהנני קובעת כי גם לעניין טענה זו, מאזן ההסתברויות נוטה לכיוון גרסת התובע, ראשית משום שגם מעדות מומחה בית-המשפט עולה שעל מנת לפעול כאמור נדרשות מקצועיות והשקעה רבים.
זאת ועוד, לא הוצגה כל ראייה על-ידי הנתבע ובהתאם לה, במועדים הרלוונטיים, הראוטר שלו לא היה מוגן בסיסמא, עובדה המקשה עוד יותר על האפשרות לשימוש כאמור...
25. סיכום ביניים
מן המקובץ צא ולמד - ראשית, כי ניתן לקשר בין הנתבע לבין תיבת דואר menora68 באופן הקושר בין הנתבע לבין הפרסום השלישי. זאת ועוד, ניתן לקשור בין הנתבע לבין תיבת דואר menora00ו משכך, בין הנתבע לבין הפרסום נשוא נספח י' לתצהיר התובע. זאת ועוד, מעצם הקישור בין הנתבע לבין הפרסום השלישי כמו גם הפרסום נשוא נספח י', ניתן לקשור בין הנתבע לבין הפרסומים האחרים וזאת-הואיל ונשללה מהימנותו של הנתבע אשר העיד באופן גורף וחד משמעי כי לא שלח את ההודעות המיוחסות לו כלל וכן, כי העיד שאינו קשור לתיבות דואר עם השם מנורה. זאת אף זאת, משנוצר קשר בין הנתבע לבין הפרסום השלישי וההודעה נשוא נספח י' ובהינתן התוכן הדומה של ההודעות האמורות, הרי שיש באמור בכדי להוות חלק ממסד הראיות הקושר בין הנתבע לבין כלל הפרסומים המיוחסים לו.
26. הודאת הנתבע במשלוח הודעות - המוצאת ביטויה בהקלטת שיחה שנערכה עימו.
מבלי לגרוע מקביעתי לעיל, המבוססת על נתוני חברות google והוט, הקושרים בין הנתבע לבין ההודעות נשוא התביעה, הרי שראיות נוספות- מחזקות לאמור, ניתן למצוא בהודאותיו המפורשות של הנתבע וזאת, במסגרת הקלטה אשר נערכה בין הנתבע, מר מיכאל גרובר ומר ערן רובין אשר גם הקליט את השיחה...
37. כסיכום האמור והמפורט לעיל, הנני קובעת כי הנתבע הוא זה אשר פירסם את הודעות הדואר האלקטרוני נשוא התביעה וכי הפיץ הודעות אלו לעשרות אנשים - ביניהם עובדי חברת מנורה וסוכני ביטוח עצמאיים.
38. הפרסומים מהווים "לשון הרע"
אפתח ואציין כי, כפי שפורט בראשית פסק-הדין, הנתבע כפר במשלוח ההודעות, ברם לא כפר בכך שתוכנן מהווה לשון הרע ומשכך, ספק באם קיימת מחלוקת בנושא.
מבלי לגרוע מן האמור ובבחינת למעלה מן הצורך, הנני סבורה כי תוכנן של ההודעות מדבר בעד עצמו ויש בו בכדי לתמוך בהיותן בגדר הוצאת דיבתו של התובע. לעניין זה - וכדוגמא בלבד - אציין שברי כי התייחסות לתובע כאל מי שפוטר מעבודתו בחברת כלל, השוואתו ליורש העצר של אסד בסוריה, כמי ששותף לפעולות של בקדייטינג, באשר אליהן נשאלת השאלה האם הן גניבה וכיוצא בכך- עלולה - להשפיל את התובע, לבזותו ולפגוע במשרתו, בעסקו ובמשלח ידו, דהיינו, היא מהווה לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
אציין כי הגם שחלק מהתכנים המובאים במסגרת ההודעות מובאים כשאלות, הרי שההתרשמות, מתוך קריאת מכלול ההודעות, הינה כי מדובר ב"שאלות רטוריות" ובקונטקס הכולל מדובר להלכה ולמעשה בעובדות נטענות...
45. מן הכלל אל הפרט
במקרה בפני, מדובר בחמש הודעות המוציאות דיבתו של התובע, אשר הופצו בתפוצה ניכרת ומגמתית לגורמים בתחום הביטוח.
הנני סבורה ראשית כי בתפוצה כאמור יש בכדי להגדיל את היקף הפגיעה בתובע וזאת, בשים לב לכך שהתובע הועסק בתחום הביטוח בזמנים הרלוונטיים לתביעה.
זאת ועוד, מתוך הראיות כפי שהובאו בפני, הובהר כי המניע להתנהלותו של הנתבע, בפרסום ההודעות, היה נקמה בחברת מנורה ומנהליה אשר לדידו פיטרו אותו מעבודתו בשל חשיפת שחיתות על ידו.
הנני מוצאת להוסיף ולציין כי מלכתחילה פעל הנתבע תוך ניסיון להסוות את הקשר בינו לבין ההודעות האמורות, עובדה אשר יש בה בכדי לתמוך בכך שהבין את חומרת מעשיו.
במהלך ההליך המשפטי, הנתבע לא נטל אחריות, קל וחומר שלא התנצל בפני התובע ויתרה מכך, הכחיש כל קשר בינו לבין ההודעות, באופן שהצריך בירור ארוך ומקיף - מקצועי ומשפטי - והכל על מנת לקשר בין ההודעות לבין הנתבע.
הנני סבורה כי בנסיבות האמורות יש בכדי לבסס כוונה של הנתבע לפגוע בתובע וכן, יש להוביל לכדי פסיקת פיצויים בשיעור ניכר.
בשים-לב לכל האמור, הנני מוצאת להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 150,000 ש"ח.
סוף דבר
46. התביעה מתקבלת, הנתבע ישלם לתובע סך של 150,000 ש"ח..."

14. אין בעובדה שפרסום כלשהו הועלה בתוך בעולם הוירטואלי, כדי למנוע חיוב בעוולה של הוצאת לשון הרע
כך נקבע ב- ת"א (פ"ת) 8265-07-14 {מוחמד עיראקי נ' מוחמד בשארה, תק-של 2016(1), 51630 (2016)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הלכה פסוקה - לשון הרע ואינטרנט