מות הנפגע (סעיף 25 לחוק)

1. הדין
סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"26. התיישנות
תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה היא שנתיים.

2. עוולה אזרחית בגין העתקת מידע אישי-פרטי תוסדר באמצעות חוק הגנת הפרטיות, ואילו עוולה אזרחית בגין העתקת מידע שהוא בגדר סוד מסחרי תוסדר באמצעות חוקים אחרים (סעיפים 2, 3, 4, 26 ו- 29 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת"א (מחוזי-מרכז) 17024-09-09 {גל-על מוצרי שתיה בע"מ נ' חברת תנה תעשיות (1991) בע"מ, פורסם באתר נבו (24.10.10)} המבקשים טענו כי יש למחוק את העילות הכלולות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הגנת הפרטיות"} מתביעתה של חברת גל-על, מאחר ולפי סעיף 3 לחוק זה, חוק הגנת הפרטיות אינו מגן על תאגיד מפני פגיעה בפרטיותו.

המבקשים טענו כי מרוץ ההתיישנות של תביעתם של המשיבים החל בחודש אפריל 2005, המועד בו התפרסמה לראשונה פרשיית "הסוס הטרויאני" באמצעי התקשורת.

לגרסת המבקשים, מאחר וסעיף 26 בחוק הגנת הפרטיות קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית המוגשת לפי חוק זה היא שנתיים", הרי שתקופת ההתיישנות של עילת התביעה בגין הפגיעה בפרטיות חלפה, ועל-כן יש לדחות את תביעתו האישית של מר זיסר {התובע 2} המבוססת לדבריהם רק על עילה זו.

מנגד, טענו המשיבים {התובעים} כי אין כל צורך לפרט בכתב התביעה באיזה חוקים מפורטות עילות התביעה, ודי בפירוט העובדות המקימות את עילות התובענה.

לפיכך, לשיטת המשיבים, אף אם תתקבל הטענה כי דינן של חלק מהעילות להימחק או להידחות על-הסף, עדיין פתוחה הדרך בפני התובעים לבסס את תביעתם על עילות התביעה המפורטות בחוקים אחרים.

בית-המשפט סבר כי מן הראוי לקבל את הבקשה לסילוק על-הסף באופן חלקי ככל שהיא מתייחסת למחיקת עילות התביעה על-פי חוק הגנת הפרטיות מתביעתה של חברת גל-על.

ההנמקה לכך נבעה מהאמור בסעיף 3 בחוק הגנת הפרטיות אשר קובע, בין היתר, כי "אדם" לעניין סעיף 2 בחוק הגנת הפרטיות, איננו כולל תאגיד.

חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 {להלן: "חוק האזנת סתר"} עוסק בהגדרת העבירה הפלילית של ביצוע האזנת הסתר, אך אין למצוא בו הגדרה של האזנת סתר העולה כדי ביצועה של עוולה אזרחית.

עילת תביעה בגין עוולה אזרחית כזו קמה רק כאשר האמור בסעיף 2(2) בחוק הגנת הפרטיות הקובע כי "האזנה האסורה על-פי חוק" היא פגיעה בפרטיות, מצטרף לאמור בסעיף 4 בחוק זה הקובע כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית.

בית-המשפט סבר כי כפועל יוצא מכך ניתן לקבוע כי לנוכח העובדה שחוק הגנת הפרטיות אינו מקנה לתאגיד עילת תביעה אזרחית בגין ביצוע האזנה האסורה על-פי חוק, הרי שככל שכתב התביעה מתייחס לתביעתה של גל-על בגין הפגיעה בפרטיותה עקב ביצועה של האזנה אסורה - מן הדין למחוק ממנו את אותם החלקים המבוססים על עילה שמקורה בחוק האזנת סתר.

בית-המשפט העיר כי סעיף 4 לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 {להלן: "חוק המחשבים"} קובע כי חדירה לחומר מחשב הינה עבירה פלילית, אך חוק המחשבים עצמו נמנע מלהגדיר פעולה זו כעוולה אזרחית.

סעיפים 7 עד 9 בחוק המחשבים מגדירים פעולות מסויימות, כגון מחיקה, שינוי או שיבוש חומרי מחשב כעוולה אזרחית, אך עצם החדירה למחשב הזולת, בהנחה שלא נגרם נזק למחשב או לקבצים שהיו מותקנים עליו, אינה מהווה עוולה אזרחית על-פי חוק זה. תימוכין לכך ניתן למצוא בדברי ההסבר להצעת חוק המחשבים (ה"ח 2278, עמ' 481):

"אילו נקבעה עוולה כזו משמעותה היתה שגם מידע שאיננו סוד מסחרי או מידע אישי-פרטי, היו זוכים להגנה קניינית כוללת רק משום אמצעי האחסון של המידע; הגנה כזו היא רחבה מדי, ועדיף להותיר נושא זה לתחולתם של הדינים הכלליים כמו דיני סודות מסחר ודיני הגנת הפרטיות."

בית-המשפט מצא כי מניתוח הדברים אשר הובא לעיל ניתן ללמוד כי המחוקק בחר שלא להגדיר כעוולה אזרחית את עצם הפריצה למחשב הזולת.

יתרה-מכן, המחוקק מצא לנכון לקבוע כי עוולה אזרחית בגין העתקת מידע אישי-פרטי תוסדר באמצעות חוק הגנת הפרטיות, ואילו עוולה אזרחית בגין העתקת מידע שהוא בגדר סוד מסחרי תוסדר באמצעות חוקים אחרים, לרבות חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, המגדיר בסעיף 6 מהי עוולה של "גזל סוד מסחרי".

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי עילת התביעה של התובע 2 הוגבלה, לפי האמור בכתב התביעה, לנזקים שנגרמו לו אך ורק מחמת הפגיעה בפרטיותו.

בית-המשפט סבר כי לנוכח התיאור המופיע בכתב התביעה של המעשים אשר לדעתו של התובע 2 מקימים את עילת התביעה אשר הוכחתה תזכה אותו בזכות לקבלת פיצויים בגין הנזקים הנטענים על ידו, בהתחשב בכך שהסעד הנתבע בכתב התביעה זהה לסכום המירבי אשר ניתן לפסוק במקרה כגון זה לפי חוק הגנת הפרטיות, וכן בהתחשב גם בכך שלא נטענו על-ידי התובע 2 בכתב התביעה עובדות נוספות המבססות קיומן של עוולות מסחריות שבוצעו נגדו - מכל אלה ניתן להסיק כי אין מדובר, בכל הנוגע לתובע 2 באופן אישי, בתובענה המבוססת על עילות תביעה נוספות לאלו שפורטו בחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט לא קיבל את טענת המשיבים לפיה מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל רק החל מהמועד בו מסרו הנתבעים, או חלק מהם, את הודאתם, או בתאריך עתידי בו יודו המבקשים כי אכן פנו לחוקרים, הם הנתבעים 3 ו- 4, על-מנת שיפרצו למחשביהם של המשיבים.

כפי שכבר צויין, די בחשד לביצוע עוולה על-מנת שמרוץ ההתיישנות יתחיל, ובוודאי שאין להמתין עד להודאת הנתבע ביסודות העובדתיים של התביעה, שכן יהיה בכך כדי לאיין את עקרון ההתיישנות בכל מקרה בו הנתבע לא יודה ביסודות אלו.

לאור המודעות, או לכל הפחות החשד, אשר היו קיימים אצל התובע 2 באשר לחלקם של המבקשים בפריצה למחשבם של המשיבים כבר בשנת 2005, הגיע בית-המשפט למסקנה כי דין תביעתו האישית של התובע 2, המבוססת על העילות הכלולות בחוק הגנת הפרטיות, להידחות על-הסף מחמת התיישנות.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי החלק בתביעתה של התובעת 1 העוסק בפגיעה הנטענת בפרטיותה - נמחק בזאת מחוסר עילה.

יש למחוק את החלקים בכתב התביעה שעילתם מבוססת על חוק המחשבים מחוסר עיל

תביעתו האישית של התובע 2 נדחתה מחמת קיומה של התיישנות ספציפית בעניין זה על-פי חוק הגנת הפרטיות.

3. התיישנות עילה לפי חוק הגנת הפרטיות (סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ע"א (ת"א) 20306-03-14 {שוקי ישרזדה נ' מדינת ישראל צה"ל, פורסם באתר נבו (29.06.15)} נדון ערעור על החלטה לפיה נמחקו עילות התביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות בתביעה שהגיש המערער, מחמת התיישנות.

הנתבעת טענה טענת התיישנות בכל הנוגע לעילה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הגנת הפרטיות"}.

כמו-כן הגישה בקשה לסילוק על-הסף מחמת התיישנות בכל הקשור לעילות לפי חוק הגנת הפרטיות.

לאחר שהתקבלה תגובת התובע וכן תשובה לתגובה, ניתנה ההחלטה בדבר סילוק על-הסף בכל הנוגע לעילות על-פי חוק הגנת הפרטיות. מכאן הערעור.

המערער טען כי לא היה מקום לסלק על-הסף את העילות לפי חוק הגנת הפרטיות שכן הנתבעת לא טענה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה.

המערער צירף לכתב התביעה את תשובת נציב קבילות החיילים מחודש יולי 2010. לפיכך, מהעובדות שנטענו בכתב התביעה עולה, כי התביעה אשר הוגשה בחודש מרץ 2013 התיישנה לאור סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק כי המבחן לפיו בודקים אם טענת התיישנות נטענה ב"הזדמנות הראשונה" אם לאו, הוא מבחן ענייני ולא טכני גרידא.

לא בודקים אם בנייר הראשון שבו רשם הנתבע בקשה כלשהי, הועלתה טענת ההתיישנות, אלא האם ב"הזדמנות הראשונה" שבה העלה טענות לגופו של עניין ביחס לתביעה, נטענה טענת התיישנות.

במקרה דנן, במסגרת הבקשה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה לא נטענו כל טענות ביחס לתביעה עצמה, וההזדמנות הראשונה במסגרתה הועלו טענות ביחס לתביעה היתה במסגרת כתב ההגנה, שם גם נטענה טענת ההתיישנות.

בית-המשפט קבע כי כאשר מעיינים בכתב התביעה ניתן להיווכח כי העילות מכוח חוק הגנת הפרטיות התיישנו.

בכתב התביעה לא נטען כי הפרסום נמשך ומביא להתחדשות עילת התביעה, אך גם אם לצורך הדיון יונח כי מדובר היה בעוולה נמשכת עד שהוסר הפרסום הפוגע, קיימת התיישנות לאור המועד בו התקלה תוקנה.

ב- ת"א (יר') 7236/05 {מרדכי לוין ואח' נ' אבני רביד, תק-מח 2006(2), 4372 (2006)} נקבע:

"מעבר לצורך, אדרש לטענת ההתיישנות. סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות קובע, כי "תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה היא שנתיים". לטענת הנתבעת, הואיל ועילת התביעה נולדה עם הפירסום הראשון שנעשה עוד ביום 17.09.02, הרי שחלה התיישנות.
טענה זו איננה מדוייקת. כל מעשה של פירסום, במידה שהיתה בו פגיעה בפרטיות, עשוי היה להקים עילת תביעה נפרדת. על-כן, לגבי מעשה שכזה אשר קדם ליום 08.06.03 (שנתיים לפני הגשת התביעה), חלה התיישנות. מעשים שלאחר מכן, אילו היתה בהם פגיעה בפרטיות, עשויים היו להקים עילת תביעה לתובעים.
מכל מקום, כאמור, בעצם צילום חזית ביתו של אדם הפונה אל החוץ, ופירסום התמונה, אין משום פגיעה בפרטיות."

ב- ת"א (פ"ת) 36218-02-14 {אלעד כהן נ' מיכל שולמן, תק-של 2016(1), 77625 (2016)} נקבע:

"לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, שוכנעתי כי נסיבות המקרה דנן נכללים בגדר קשת המקרים יוצאי הדופן, המצדיקים את דחייתה של התביעה כנגד המבקש מחמת התיישנותה.
8. סעיפי החוק הרלוונטיים למסגרת הדיון שבפניי סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 לפיו, "תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה היא שנתיים" כמו-כן, רלוונטיים לענייננו גם סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ולפיו תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו "נולדה עילת התביעה", וכן סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שהינו חריג לכלל האמור, לעניין ההתיישנות שלא מדעת.
9. אין חולק, כי בכתב התביעה המתוקן, נטען כי מועד ביצוע העוולה הנטענת מצד הנתבעים היה ביום 02.05.13. אין חולק בנוסף, כי מהמועד בו גילתה התובעת את ביצוע העוולה הנטענת כלפיה ועד לגילוי הגשת התביעה המתוקנת במסגרתה נכלל הנתבע 2, חלפו למעלה משנתיים. משכך, עילת התביעה המבוססת על חוק הגנת הפרטיות והנוגעת למבקש התיישנה זה מכבר.
10. דין ניסיונות התובעת להיאחז באי אלו מהוראות חוק ההתיישנות האמורים, לרבות כלל הגילוי המאוחר המעוגן בסעיף 8, להידחות מכל וכל. כך, טענת התובעת כי 'כח התביעה' התגבש בידיה רק לאחר שידעה על התנערות הנתבעת מהמבקש, אינה אלא טענת סרק שמוטב היה שלא תיטען. בראש ובראשונה, התנערות זו אינה יכולה לענות אחר קיומה של עובדה שנעלמה מהתובע, שכן אין היא מקיימת אחר התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין תחולת סעיף 8 וביניהם, היותה של העובדה כ'מהותית ויורדת לשורש עילת התובענה' (ר' ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (פורסם באתר נבו) (19.09.10). בהקשר זה יש להסכים עם האמור בתשובת המבקש לתגובה, לפיו "גילוי" מאוחר נטען זה, לאו "גילוי" הוא כי אם, לכל היותר, סברה בעלמא שצד לא יעמוד על טענה מסויימת ותו לא.
אם לא היה די באמור, הרי שעמדת הנתבעת בכל הקשור לפעולת המבקש הובהרה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים עוד במסגרת מכתב התשובה של ב"כ הנתבעת מיום 17.07.13, כחצי שנה לפני פתיחת ההליך (שנשלח במענה למכתב ב"כ התובעת מיום 26.05.13). כך במסגרת אותו מכתב תשובה, הובהר, לאחר שנטען כי נעשה בירור עם המבקש עצמו, כי פעולותיו של האחרון נעשו על דעת עצמו, וכי מנכ"ל הנתבעת מעולם לא הורה לו לבצע את המעשים (ראה סעיפים 14 ו- 15 לנספח א' לכתב ההגנה). לא למיותר לציין כי התנערות זו של הנתבעת אף הובאה במסגרת כתב ההגנה המקורי שהוגש ביום 22.04.14 (ראה למשל סעיפים 35-34).
ציפיות כאלה או אחרות של התובעת לסיומו של התיק מחוץ לכותלי בית-המשפט, לרבות במסגרת הליך גישור שהתנהל בין הצדדים, וודאי שאינן בבחינת נסיבות המצדיקות היעתרות להארכה של תקופה ההתיישנות.
11. שקלתי האם יש מקום להחיל את קביעתי הנ"ל רק בקשר לעילה מכח חוק הגנת הפרטיות, ולסייג אותה מיתר העילות שנטענו, אולם לא מצאתי לעשות כן. לצד מהות התביעה צויין אמנם כי עסקינן בתביעה המבוססת על "לשון הרע" ועילה "נזיקית", אולם עיון מעמיק בכתב התביעה המתוקן מעלה כי כל כולה של התביעה מבוסס חוק הגנת הפרטיות כאשר הסעד היחיד שנתבע בסופו-של-יום, הינו הפיצוי הסטטוטורי שנקבע במסגרת סעיף 29 (ב) לחוק הגנת הפרטיות.
ג. סוף-דבר
12. לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית התביעה כנגד המבקש (הנתבע 2)."

ב- ת"א (חי') 24453-10-14 {אירנה סלדקוב נ' חיים פלדמן, תק-של 2015(4), 91801 (2015)} נקבע:

"17. מהאמור בסעיפי כתב התביעה שפורטו לעיל עולה כי התובעים עצמם מאשרים כי כבר מאז הגשת הבקשה למתן צו למינוי כונס, בשנת 2008, היתה ידועה להם טענת החברות הנ"ל, בדבר אופן קבלת תכתובות דוא"ל לידיהם, הגם שאינם מקבלים כאמור את תוכן הטענה כאמור.
18. סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה אזרחית המוגשת מכוח חוק זה הינה שנתיים בלבד.
19. לאור האמור, ולאור העובדה כי כלל העובדות נשוא כתב התביעה היו ידועות לתובעים כבר בסמוך לאחר מתן ההחלטה בבקשה למתן צו למינוי כונס נכסים ביום 24.11.08 ו/או בדיון שהתקיים בבקשה זו, ולכל המאוחר עם מתן פסק-הדין בבית-הדין האזורי לעבודה ביום 21.03.12, הרי שחלפו למעלה משנתיים מכל אחד מהמועדים הנ"ל, עד להגשת התביעה דנן, ביום 19.10.14.
20. אשר-על-כן, אין מנוס אלא לקבוע כי עילת התביעה בגין פגיעה בפרטיות על-פי חוק הגנת הפרטיות, התיישנה זה מכבר, ולפיכך אני מורה על דחייתה על-הסף."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מות הנפגע (סעיף 25 לחוק)