botox
הספריה המשפטית
תקשורת, מחשבים, אינטרנט והרשתות החברתיות

הפרקים שבספר:

דחיית בקשות במקרים מסויימים (סעיף 8 לחוק)

1. הדין
סעיף 8 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 קובע כדלקמן:

"8. דחיית בקשות במקרים מסויימים
רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע באחד מאלה:
(1) הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי-סבירה;
(2) המידע נוצר או נתקבל בידה למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש;
(3) לאחר שנקטה אמצעים סבירים, התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה;
(4) המידע פורסם ועומד לרשות הציבור או לעיונו, בין בתשלום ובין שלא בתשלום; ואולם בדחותה את הבקשה לפי פסקה זו, תודיע הרשות למבקש היכן יוכל לרכוש את המידע המבוקש, לקבלו או לעיין בו;
(5) המידע נוצר בידי רשות ציבורית אחרת, ואין בהפניית המבקש לאותה רשות כדי להכביד הכבדה בלתי-סבירה על קבלתו של המידע על ידו; ואולם, בדחותה בקשה לפי פסקה זו, תפנה הרשות הציבורית את המבקש לרשות הציבורית אשר בידיה נוצר המידע."

2. אין בחשיפת המידע המבוקש כדי לקדם את העניין הציבורי במידה העדיפה והגוברת על הטעמים של פגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ של המדינה (סעיפים 1, 8, 9, 10, 11, ו- 17 לחוק חופש המידע)
עע"מ 615/15 פרופ' יאיר אורון נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא ביטחוני, פורסם באתר נבו (11.04.16).

3. בקשות מידע לפי חוק חופש המידעבנוגע לבקשות לאישורי יהדות וגיורים שנעשו בקהילות יהודיות בחו"ל (סעיף 8 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (יר') 42441-10-15 {עתים - ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי נ' הרבנות הראשית לישראל, פורסם באתר נבו (22.03.16)} העותרת פנתה למשיבה בבקשות מידע לפי חוק חופש המידע, בנוגע לבקשות לאישורי יהדות וגיורים שנעשו בקהילות יהודיות בחו"ל.

פניה זו נדחתה בהנמקה כי הטיפול בה יצריך הקצאת משאבים בלתי-סבירה, בהתאם לסעיף 8(1) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק חופש המידע"}.

לאחר שנדחתה הבקשה, שבה העותרת ופנתה לרבנות הראשית, הסבירה מדוע זקוקה היא למידע המבוקש ומדוע סבורה היא כי אין בטיפול בה משום הכבדה בלתי-סבירה על הרשות.

במסגרת פניה זו הרחיבה העותרת את בקשת המידע וביקשה לקבל פרטי מידע נוספים שיפורטו להלן. על בקשה זו ועל מכתבי תזכורת ששלחה בעקבותיה, לא זכתה העותרת למענה. מכאן העתירה.

העותרת טענה בעתירה כי מחלקת אישות וגירות לוקה פעילות בחוסר שקיפות. לא רק שאין לדעת מיהם אותם "רבנים מוכרים" לצורך בירור יהדות, אלא שבמקרים רבים אין הבקשות לאישורי יהדות וגיורים נענות בתוך פרק זמן מתקבל על הדעת, ולעיתים אין הן נענות כלל.

המשיבה {להלן: "הרבנות הראשית"} הסבירה כי מחלקת אישות וגירות מונה עובד אחד בלבד, והוא האמור להשיב לבקשות לאישורי יהדות וגיורים.

המשיבה הסבירה כי עובד זה עושה את כל המאמצים להשיב על הפניות בתוך 30 יום מיום קבלתן, אולם לעיתים המדובר במקרים מורכבים המצריכים זמן ולעיתים יש עומס פניות, או אז מתעכב מתן התשובה.

המשיבה טענה כי על-מנת לאסוף את המידע המבוקש בהם, יש צורך בפתיחת כלל הבקשות שהגיעו למחלקת אישות וגירות בתקופה נשוא הבקשה, אחת לאחת.

מאחר שלמחלקה כאמור עובד אחד בלבד, לא יוכל הוא להתפנות לאיסוף הנתונים המבוקשים על-ידי העותרת ולכן נדחתה בקשתה הראשונה למידע על יסוד סעיף 8(1) לחוק חופש המידע.

בית-המשפט דחה את העתירה וקבע כי חיוב הרבנות הראשית באיסוף ודליית מידע באופן ידני ממאות תיקי נייר, ועל-ידי העובד האחד המועסק במחלקה לאישות וגירות, הוא איננו סביר.

בית-המשפט מצא כי גם התוחלת אינה ברורה, כאשר במחלקה לאישות וגירות מועסק אדם אחד. הפקדתו על איסוף נתונים ידני ממאות תיקי נייר לא סבירה.

משמעותה הסטת כל כוח האדם העומד לרשות המחלקה, מן הפעילות השוטפת עליה הוא מופקד, לפעילות שאינה בגדר תפקידו העיקרי. למעשה, פועל יוצא מקבלת הבקשה הוא השבתת המחלקה.

בית-המשפט סבר כי מוטב היה לו מחלקת אישות וגירות היתה עוברת תהליך מחשוב זה מכבר. אלא שעתירה זו לא עוסקת במתן "פרס" או ב"הענשה" של מי שלא היו בידיו האמצעים הסבירים להיעתר לבקשת העותרת.

בית-המשפט קבע כי המענה שקיבלה העותרת שיקף את מצב המחלקה באותה עת. אין לבוא עמה חשבון על כך שנמנעה מלהקצות את כל כוח האדם העומד לרשותה לטיפול בבקשה, תוך זניחת הטיפול השוטף בנזקקים לשירותיה. הוא הדבר גם ביחס לרשימת הרבנים, ובהיעדר רשימה כזו, אין "מידע" אותו ניתן לחייב את הרבנות הראשית למסור.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי בקשת העותרת לחייב את הרבנות הראשית לקצוב פרק זמן לסיום הליך גיבוש הקריטריונים ופרסום רשימת הרבנים המוכרים, כמתחייב על-פי הנחייה 2(ב) להנחיות בירור יהדות, אינה יכולה להתברר במסגרת עתירה זו, המבוססת על חוק חופש המידע.

ככל שבידי העותרת טענה המופנית כנגד אי-עמידת הרבנות הראשית בהנחיותיה שלה, אין היא יכולה להתברר במסגרת העתירה דנא.

4. חשיבות העברת תלושי שכר וטפסי 106 של ראשי הועדות הממונות וגזבר המועצה (סעיפים 1, 11-8, ו- 17 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (נצ') 30204-11-14 {עורכי-דין לקידום מנהל תקין נ' הממונה על חוק חופש המידע במועצה המקומית דבוריה, פורסם באתר נבו (01.09.15)} נדונה עתירה להורות למשיבים להעביר לעותרת תלושי שכר וטפסי 106 של ראשי הועדות הממונות במועצה ושל גזבר המועצה, אשר כיהנו בתקופה מסויימת.

העותרת הפנתה לעקרונות העומדים בבסיס חוק חופש המידע וחשיבות הזכות לקבל מידע מרשויות הציבור. לטענתה, זכות זו היא "ציפור נפשה של הדמוקרטיה", אשר יש בה לקדם ערכים חברתיים הכרחיים כגון שקיפות שלטון החוק ואמון הציבור.

העותרת הפנתה לצורך בחשיפת המידע המבוקש, כאשר מדוחות שונים עלה כי ברשויות מקומיות רבות קיימת תופעה של חריגות שכר לעובדים בניגוד לדין.

העותרת טענה כי העבירה בקשות לקבלת מידע דומה לחמש עשרה רשויות מקומיות, כאשר ארבע עשרה מהן העבירו אליה את המידע המבוקש ואילו רק המשיבים סירבו לכך, בטענות של פגיעה בפרטיות עובדי המועצה. העותרת הוסיפה כי באמור יש גם להגביר את החשש שמא נפלו פגמים בהתנהלות המועצה ולפיכך אף מתגבר הצורך בחשיפת המידע.

בנוגע לחשש מפני פגיעה בפרטיות העובדים, העותרת טענה כי אין כל סכנה שכזו, שכן שכרם של עובדי ציבור, וודאי הבכירים שבהם, כלל אינו חסוי וזכותו של הציבור לפקח על תשלומי השכר שמשלמת להם המועצה מכספי הציבור.

העותרת הוסיפה כי גובה השכר החוקי של בכירי המועצה ממילא מפורסם ברבים, באמצעות חוזרים של משרדי האוצר והפנים.

עוד טענה העותרת, כי המשיבים כלל לא הצביעו על מהותה המעשית של הפגיעה בפרטיות עובדי המועצה, כמו גם כלל לא בחנה את האפשרות להשחיר את המידע אשר מקים לטענתם את הפגיעה בפרטיות.

לעניין זה הוסיפה העותרת כי בפניותה למשיבים ציינה כי לא תתנגד להשחרת הפרטים האישיים של אותם עובדים, למעט שמם, תפקידם ברשות המקומית והשכר לו זכו.
העותרת טענה כי החלטת המשיבים להימנע באופן גורף מהעברת המידע המבוקש הינה שגויה ואינה עומדת במבחני הסבירות או בדרישת סעיפים 10 ו- 11 לחוק חופש המידע.

המשיבים טענו כי המסד עליו נסמכת העתירה שגוי ואינו משקף את המצב המשפטי הנכון ואת העובדות לאשורן. המשיבים הכירו בחשיבות זכותו של הפרט לקבל מידע מרשות ציבורית, אולם טענו כי זכות זו אינה מוחלטת וקיימים לה סייגים שונים המפורטים בחוק חופש המידע.

המשיבים הפנו בעיקר לסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, אשר קובע כי אין למסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות. המשיבים הוסיפו והדגישו את מעמדה הרם של הזכות לפרטיות ואת החשיבות שנתנה הפסיקה לזכות זו.

בהקשר זה טענו המשיבים כי המידע המבוקש על-ידי העותרת יהוה פגיעה בפרטיותם של עובדי המועצה, אשר במסמכים אשר העברתם התבקשה כלולים נתונים אישיים ופרטיים אודותם. לעניין זה הסתמכו המשיבים על סעיפים 2 ו- 7 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

גם המשיבים הפנו לפסיקה של בית-המשפט, בה נקבע לטענתם כי חשיפת מידע מהסוג המבוקש בעתירה, מהווה פגיעה בפרטיות.

בית-המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה ופסק כי יש חשיבות ממשית בשקיפות על הנעשה ברשויות הציבוריות, ליכולתו של הציבור לבחון ולבקר את הנעשה בהן ולהגנה על הקופה הציבורית.

בית-המשפט קבע כי לא ניתן לערוך גזירה שווה בין הפגיעה בפרטיות, העלולה להיגרם לאדם פרטי נוכח פרסום נתוני שכרו ובין אדם המקבל את משכורתו מהציבור, שאז משתנה נקודת האיזון במסגרתה יש לבחון את ההתנגשות בין הזכות לחופש המידע והגנת הפרטיות.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון ישנו אינטרס ועניין ציבורי בחשיפת המידע המבוקש. שכרם של עובדי ציבור לא מעטים מתפרסם דרך קבע ברבים ומדי שנה מתפרסמים מסמכים המפרטים את גובה השכר החוקי של עובדים בכירים בשלטון המקומי.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי בשיקלול האיזונים בין המידע שחשיפתו מתבקשת, לבין הפגיעה האפשרית בפרטיות עובדי המועצה, יש להעדיף את האינטרס הציבורי הגלום בחשיפת המידע, בכפוף להשחרת כל הפרטים האישיים שחשיפתם אינה דרושה בנסיבות העניין.

5. קבלת מידע אודות ניסויים בבעלי חיים שנערכים בישראל (סעיפים 1, 8, 9, 17 ו- 20 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (יר') 14037-05-12 {העמותה למען מדע מוסרי נ' יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים, פורסם באתר נבו (03.02.15)} נדונה עתירה מינהלית לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק חופש המידע"} נגד הימנעותו של משיב 1, יושב-ראש המועצה לניסויים בבעלי חיים, ממתן החלטה בבקשה שהגישו לקבלת מידע אודות ניסויים שנערכים בישראל בבעלי חיים.

בכתב-התשובה מטעם משיבים 1 ו- 2 {להלן: "המדינה"} נמסרה החלטה חדשה בבקשתם של העותרים, להתיר את חשיפת מרבית המידע שהתבקש; זאת, על-אף התנגדותם של צדדים שלישיים רלבנטיים, שאליהם פנה בטרם קבלת ההחלטה, לפי הוראות חוק חופש המידע.

בהחלטתה החדשה, התירה המדינה לחשוף שישה נתונים אודות כל ניסוי שאושר לביצוע ונתוניו נאגרו במערכת הממוחשבת, ובכללם זה - השנה שבה החל כל ניסוי {או לחלופין, השנה שבה דווח}, מספר בעלי החיים שבהם נעשה שימוש בכל ניסוי, מינם הביולוגי, מטרת הניסוי, רמת הסבל הנגרמת מהניסוי וכן פירוט בדבר העברת בעלי החיים להמתה או לשיקום בסוף הניסוי; אולם הוחלט שלא לחשוף את שם המוסד עורך הניסוי, וכן שלא לסמן ניסויים שנעשים בשיטת היברידומות {להלן: "המידע שבמחלוקת"}.

בית-המשפט קיבל את העתירה ברובה ופסק כי תנאי מקדמי לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע הוא שמטרת הבקשה תהלום את תכליות החוק, בשל חשש ממדרון חלקלק של ניצול החוק שלא למטרותיו.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את טענות המשיבות לפיה מסירת המידע שבמחלוקת לא תביא לפגיעה בפרטיותם של החוקרים.

בית-המשפט הבהיר כי מדובר, לכל היותר, באפשרות רחוקה להתממשותו של סיכון לפגיעה בשלומם או ביטחונם של חוקרים במוסדות המחקר כתוצאה מפרסום המידע שבמחלוקת, ואין די בכך כדי להיכנס לגדרה של העילה הקבועה בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע, ולשמש כטעם להימנעות ממסירת המידע שבמחלוקת.

בית-המשפט קבע כי אם אין במידע המתבקש כל זיקה לחוקרים עצמם - ממילא אין במסירתו משום פגיעה בפרטיותם; ומשכך, לא קמה עילה לחסום את דרכם של העותרים מלקבל את המידע שבמחלוקת מטעמים של פגיעה בפרטיותם של החוקרים לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

בית-המשפט הוסיף על האמור, כי לא מתקיימת עילה להימנעות ממסירת המידע שבמחלוקת, לפי סעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע, על בסיס הטענה כי מדובר במידע שאי-גילויו היה תנאי למסירתו. קשה להלום טענה לפיה המידע הנמסר למועצה ולוועדות כחלק מבקשה לקבלת אישור לביצוע ניסויים בבעלי חיים, מועבר בתנאי כלשהו.

משלא צויינה פגיעה קונקרטית במידע, באינטרס או בגורם כלשהו, הרי שהאפשרות ל"פגיעה ממשית" שתגרם למי ממוסדות המחקר - נותרה בגדר אפשרות תיאורטית בלבד; וקשה להלום החלטה המורה על הימנעות גורפת ממסירת המידע שבחלוקת לפי סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע, רק לנוכח אפשרות תיאורטית זו.