שיקול-דעת בית-המשפט בקביעת הפיצוי על-פי סעיף 30א לחוק

1. כללי
השיקולים לקביעת גובה הפיצוי במקרה כזה מוסדרים בעיקר בסעיף 30א(י) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

בין היתר יילקחו בחשבון שיקולים הקשורים לאכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; עידוד הנמען למימוש זכויותיו והיקף ההפרה.

ב- רע"א 4572/15 {איתי סלמן נ' טופ פייר הפקות ונופש בע"מ, תק-על 2015(3), 3838 (2015)} קבע בית-המשפט, כי מהחומר עולה כי בית-המשפט לתביעות קטנות בחן את מכלול השיקולים הרלבנטיים, תוך יישום העקרונות על נסיבות התיק הספציפי. למשל, מחד גיסא - חלק מהחומר הפרסומי נשלח למבקש לאחר שהוא דרש להסירו מרשימת התפוצה; ומאידך גיסא - בית-המשפט קמא התרשם כי המשיבים לא היו מודעים למכלול הוראות החוק וכי הם פעלו לתיקון התקלות.

בית-המשפט, במקרה דנן, לא שוכנע, כי נפלה טעות משפטית, ודאי לא כזו שתצדיק התערבות במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. מסקנה זו נכונה ביתר שאת משום שמדובר בבקשת רשות לערער על הליך של תביעות קטנות, שם מרחב ההתערבות מצומצם אף יותר.

2. אמת-המידה לפסיקת הפיצוי על-פי סעיף 30א לחוק -הילכת חזני
ב- רע"א 1954/14 {אילן חזני נ' שמעון הנגבי, תק-על 2014(3), 5568 (2014)} נפסק מפי כב' השופט ע' פוגלמן:

"10. להשקפתי, בבואו לקבוע את סכום הפיצוי מכוח סעיף 30א(י) לחוק, שומה על בית-המשפט לשים לנגד עיניו את השיקולים המנויים בחוק שמטרתם להשיג את תכליותיו האמורות (אכיפה, הרתעה ועידוד הגשת תובענות יעילות), מצד אחד; ולוודא שהפיצוי לא יהיה מעבר לנדרש לצורך השגתן, מצד שני. הפיצוי נועד להכווין את התנהגות הנתבע באופן שפרסום עתידי במתכונת זו יהיה בלתי כדאי עבורו. לשם כך נדרש בית-המשפט לשקול שני סוגים של שיקולים: הסוג הראשון מתמקד בנסיבות ביצוע ההפרה וכולל, בין היתר, את תוכן הפרסום (אם הוא פוגעני); את התנהגות הנתבע; את הרווח הצפוי לו מן הפרסום (ככל שניתן להעריכו); את מספר דברי הפרסומת ששלח לתובע (ואותן בלבד) וכמה הודעות נשלחו לכל כתובת (אם מדובר במשלוח בודד לכל כתובת או בהפרה חוזרת ונשנית). חשוב להדגיש כי כמות ההודעות שנשלחה לתובע גודרת את תקרת הסכום שבית-המשפט רשאי לפסוק (בית-המשפט אינו רשאי לפסוק פיצוי העולה על 1,000 ש"ח בגין כל הפרה ללא הוכחת נזק), אך מעבר לכך היא אך שיקול אחד מבין מכלול השיקולים שנמנו לעיל. כך למשל אפשר שייפסק פיצוי בסכום זהה לאדם שנשלחו לו 100 הודעות ולאדם שנשלחו לו 1,000 הודעות, ובלבד שהפיצוי השיג את תכליות החוק: אכיפה והרתעה אפקטיבית ומידתית. נקודת המוצא היא שתביעה בגין הפרה בודדת תזכה את התובע במלוא הסכום (1,000 ש"ח) כדי שתושג התכלית ההרתעתית. ככל שמספר ההפרות עולה כך גדלה התקרה שבית-המשפט רשאי לפסוק, אולם עליו להיעצר בסכום המשקף הרתעה יעילה בנסיבות העניין ולא לפסוק מעבר לכך.
סוג שני של שיקולים עניינו בשאיפה לעודד הגשת תביעות יעילות שמטרתן להגשים את תכליות החוק. לשם כך יש לשקול את עלויות ניהול ההליך ביחס לתועלת שתופק ממנו. עמדנו על כך שכשמדובר בתובענה ייצוגית, המטרה של תמרוץ הגשת תובענות בעלות "ערך שלילי" מושגת באמצעות פסיקת גמול מיוחד לתובע הייצוגי ושכר-טרחת עורך-דין לבא-כוחו... בהליך ייצוגי מבחין בית-המשפט בין הסעד שנפסק לקבוצה, המותנה ככלל בהוכחת נזק (ראו סעיף 20(ה) לחוק תובענות ייצוגיות), לבין פסיקת גמוללתובע ושכר-טרחה לבא-כוחו, שמטרתם לתמרץ הגשת הליכים ייצוגיים יעילים. הואיל ותובענה ייצוגית נסבה ברגיל על נזקים קטנים המצטברים לכדי נזק הגורר פיצוי בסכום ניכר, ההנחה היא שהגמול ושכר הטרחה הנגזרים ממנו מהווים תמריץ מספיק להגיש תובענות יעילות. לעומת-זאת, כשמדובר בתביעה אישית לפי סעיף 30א(י) לחוק, סכום הפיצוי שייפסק אינוקשור בנזק שנגרם בפועל, אלא נועד כשלעצמו לתמרץ הגשת תביעות יעילות. במובן זה יש לראות בפיצוי מעין "גמול מיוחד" לתובע המייצג. נזכיר כי תביעה אישית כאמור יכולה להיות מוגשת בגין הפרות אחדות שהפיצוי המרבי שניתן לפסוק בגינן אינו עולה על אלפים בודדים של שקלים. אשר-על-כן, ואף שככלל עלויות ניהול ההליך צריכות להיות סבירות ומידתיות בהתחשב בשווי הסכסוך... הרי שתכליותיה המיוחדות של תביעה לפי חוק הספאם מוליכות למסקנה כי יש לפסוק שכר-טרחה והוצאות בסכום שבמכלול יהפוך את הגשתה לכדאית. לשון אחר: סכום שכר-הטרחה וההוצאות שייפסק בתביעה כזו קשור בקשר הדוק בסכום שייפסק כפיצוי בגין ההפרות, ויש לראות בהם מכלול אחד (ובלבד שלא ייפסק לתובע סכום גבוה מזה שסביר ומידתי להוציא לשם ניהול ההליך). כך, למשל, אף שתביעה בגין הפרה בודדת תזכה את התובע לכל היותר בפיצוי של 1,000 ש"ח, ניתן לפסוק בגינה שכר-טרחה והוצאות העולים על סכום זה כדי שיהיה כדאי להגישה, ובלבד שהסכום הכולל שנפסק יהיה סביר ומידתי בשים-לב לשיקולים המנחים את בית-המשפט בפסיקת שכר-טרחה והוצאות משפט. כך, למשל, בתביעה בגין הפרה בודדת המתבררת בישיבה אחת בבית-המשפט לתביעות קטנות, אפשר שדי בסכום הפיצוי כשלעצמו (או מעט מעבר לכך) כדי להגשים את תכליות החוק...
17. מכאן לשאלה הראשונה: האם היה מקום להטיל על המשיב נטל להסיר את עצמו מרשימת התפוצה? בעניין גלסברג השיב חברי השופט א' רובינשטיין לשאלה זו בשלילה בכל הנוגע לעצם החבות, אך קבע כי ניתן להתחשב בעובדה שהשולח כלל בהודעות ששלח אפשרות להסיר את כתובתו של הנמען מרשימת התפוצה כשיקול להפחתת סכום הפיצוי (שם, בפסקה י"ג). אני שותף לעמדת חברי שאין מקום להכיר בנטל הקטנת נזק לעניין עצם החבות בפיצוי, אולם לטעמי העובדה שהשולח כלל בהודעה אפשרות כאמור אינה צריכה להוות שיקול להפחתת סכום הפיצוי. משמעותה האפשרית של קביעה אחרת היא תמרוץ משלוח דברי פרסומת בניגוד לחוק: מצד אחד, השולח ידע ששיעור הפיצוי שייפסק לחובתו יופחת מראש משום שכלל "אפשרות הסרה", והדבר עשוי להפוך את משלוח הודעות הפרסומת למשתלם עבורו; ומצד שני, הסכום המופחת עלול לגרום לכך שהגשת תביעה בגין הודעות בודדות תהא לא כדאית משום שהפיצוי שייפסק בגינה יהיה מלכתחילה מופחת. אין אף מקום לתמרץ את הנמענים לבצע opt-out ולשאת בעלויות הכרוכות בכך, משנדחה מודל זה על-ידי המחוקק. לכך יש להוסיף כי במצב כזה הנמען אינו יודע אם ההודעה שנשלחה לו היא ממקור אמין ובטוח, ואם יסיר את עצמו הוא עלול לחשוף את עצמו לסיכון של הידבקות בווירוס ולנזק נוסף. בצד האמור, אין צריך לומר, כי שיקול-הדעת של בית-המשפט בשאלת הפחתת הפיצוי יופעל בכל מקרה לפי נסיבותיו.
18. מכאן לשאלה השניה: סכום הפיצוי שיש לפסוק למערער. נקודת המוצא היא שכל אחד מ"דברי הפרסומת" שנשלחו למערער - 27 במספר - היווה הפרה עצמאית של סעיף 30א לחוק, המזכה את הנמען בפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על-סך של 1,000 ש"ח להפרה. תקרת הפיצוי היא איפוא 27,000 ש"ח. אשר לשיקולי אכיפה והרתעה, מצד אחד עסקינן בפרסום מסחרי שאינו פוגעני, ולא נשללה טענת הנתבע שלפיה פעל בתום-לב והניח שפרסום בדרך זו הוא מותר לפי החוק. מצד שני, המדובר בהפרה חוזרת ונשנית - לכל תיבה נשלחו שתי הודעות ולתיבה אחת נשלחו שלוש הודעות. משלא הובאו נתונים באשר לרווח הצפוי מן ההפרה, אני סבור כי פיצוי בסך של 10,000 ש"ח הולם את הנסיבות האמורות ודי בו כדי להשיג את תכליות האכיפה וההרתעה. אשר לשיקולי עידוד הגשה של תביעות יעילות, הרי שנסיבות המקרה שלפנינו הן מיוחדות. בהקשר זה יש ליתן משקל לכך שהמשיב פרס יריעת הגנה רחבה: אף שלא היתה מחלוקת שההודעות נשלחו לבקשתו על-ידי חברה שמתמחה בכך, טען המשיב כי המערער שלח את ההודעות לעצמו. לשם כך נדרש בית-המשפט למנות מומחה מטעמו והדיון בהליך התארך ועלויותיו האמירו. לכך יש להוסיף כי המערער ניהל את ההליך כדבעי בשלוש ערכאת השיפוט, בלא שנפסקו לזכותו הוצאות ושכר טרחת עורך-דין באיזו מהן. בנסיבות אלו, אני סבור כי יש לפסוק למערער את הוצאות המשפט וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ש"ח.
סוף דבר
19. אם תישמע דעתי, נקבל את הערעור במובן זה שפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי יבוטל, התביעה תתקבל והמשיב יחוייב לפצות את המערער בסך של 10,000 ש"ח. לסכום זה ייתוספו הוצאות המשפט וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ש"ח."

נפסק מפי כב' השופט א' רובינשטיין:

"מצטרף אני לחוות-דעתו של חברי השופט פוגלמן, בכפוף לאמור להלן, הנדרש לפסקה 17 לחוות-דעתו, נושא שלגביו יש בינינו ניואנס מסויים אשר חשוב לי להטעימו. בפסק-דיני ב- רע"א 2904/14 גלסברג נ' קלאב רמון (27.07.04) ציינתי (פסקה י"ג) לעניין הפיצויים על-פי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, כי "בפיצויים מעין אלה לא הטיל המחוקק על הנפגע חובה שבדין להקטין את נזקו (ואין באמור, כמובן, כדי להפחית מחובתו של הנפגע, ככל בעל דין בכל עניין משפטי, לנהוג בתום-לב)"... ולהלן הוספתי "עם-זאת, אין בדברים אלה כדי למנוע מבתי-המשפט, בקביעות גובה הפיצויים שיש לשלמם על הפרת סעיף 30א לחוק, לשקלל בין יתר הגורמים גם את העובדה שהמעוול איפשר להסיר את שמו של הניזוק מרשימת תפוצת דברי הפרסומת בקלות יחסית, וכל העושה כן הרי זה משובח וייפטר מן המטרד במהרה... אם-כן, חובת הקטנת הנזק כשלעצמה - אין בדין, בנתון לאמור מעלה בדבר תום-הלב, בין השאר...".
חברי השופט פוגלמן מסכים (פסקה 17) ש"אין מקום להכיר בנטל הקטנת נזק לעניין עצם החבות בפיצוי", אך מוסיף "אולם לטעמי העובדה שהשולח כלל בהודעה אפשרות כאמור (להסיר את הכתובת מרשימת התפוצה - א"ר) אינה צריכה להוות שיקול להפחתת סכום הפיצוי... בצד האמור אין צריך לומר כי שיקול-הדעת של בית-המשפט בשאלת הפחתת הפיצוי יופעל בכל מקרה לפי נסיבותיו".
אבקש להטעים, כי בסופו-של-יום הניואנס שבין חברי לביני מתבטא בשאלה האם האפשרות להסיר הכתובת מן התפוצה היא שיקול בקביעת הפיצוי או שמא יש להותיר את עניין הפיצוי (כאמור בסיפת דברי חברי) למערך שיקולים רחב כללי לעניין ההפחתה, שיופעל בכל מקרה לפי נסיבותיו. דומני שההבדל בינינו הוא בסופו-של-יום "הצהרתי" יותר מאשר מעשי, שכן שיקול-הדעת קיים ועומד ובית-המשפט יפעל לפיו, ובכך דעותינו דומות. אדגים רק, כי בטוחני שחברי יסכים כי - אם ניטול מקרה קיצוני - שאם פלוני יקבל יום אחר יום הודעות במשך שנה (ויכול היה להסיר), אין פירוש הדבר שייפסקו לו 360,000 ש"ח פיצויים, ואף לא בקירוב לכך. עצם תוצאת ענייננו הנוכחי מול פרשת גלסברג באשר לפיצוי (אמנם לא באשר לשכר-הטרחה) יוכיח.
סוף דבר, שנינו מסכימים כי אין חובה להקטנת נזק, שנינו מסכימים כי לבית-המשפט שיקול-הדעת באשר לפיצוי, ודומני שאין מחלוקת כי תום-הלב הוא שיקול, ובאשר להבחנה הדקה האמורה ישקול כל בית-משפט וישקלל לגוף מקרהו. חשוב היה לי לציין זאת, גם לשם הרמוניה בין שני פסקי-דין היוצאים בתוך ימים ספורים מתחת ידו של בית-המשפט, והרי בית-משפט הוא ולא "בית שופטים"."

נפסק מפי כב' השופט י' עמית:

"אני מסכים לפסק-דינו של חברי השופט פוגלמן ולהערתו של השופט רובינשטיין.
1. בהיקש לנושא שלפנינו, אפנה לפסק-דיני ב- עע"מ 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' עו"ד יפית מנגל (15.11.12), שם הבעתי דעתי כי ברירת המחדל בפניה אל פרטים בעקבות בקשה לגילוי מידע שהוגשה על-פי חוק חופש המידע התשנ"ח-1998, צריכה להיות בדרך של Opt-in ולא במנגנון של Opt-out:
"דרישה לפעולה אקטיבית של נמעני הפניה מהווה פגיעה גדולה יותר בפרטיותם, בציפיה שלהם לא להיות מוטרדים (ברוח הביטוי "the right to be left alone"), מהווה פגיעה באוטונומיה שלהם, ותהא זו הכבדה לא הוגנת להטיל על כתפי הנמנעים נטל אקטיבי להודיע על התנגדותם" (שם, פסקה 18).
2. גישתו של חברי, השופט פוגלמן, לפיה אין להפחית את סכום הפיצוי אך בשל כך שבעל הדין אינו פועל אקטיבית להסיר עצמו מרשימת התפוצה, אינה סותרת את גישתו של חברי, השופט רובינשטיין, בעניין גלסברג, שם נקבע כי רשאי בית-המשפט "לשקלל בין יתר הגורמים גם את העובדה שהמעוול איפשר להסיר את שמו של הניזוק מרשימת תפוצת דברי הפרסומת בקלות יחסית" (שם, פסקה י"ג). לכן, אני מצטרף להערת ההבהרה של השופט רובינשטיין כי ספק אם להבדלי הניואנסים יש נפקות מעשית. בשורה התחתונה, מתן האפשרות להסרה מרשימת התפוצה, היא כשלעצמה, אינה מחייבת הקטנת הפיצוי, אך רשאי בית-המשפט להתחשב בעובדה זו במכלול השיקולים."

ב- רע"א 2904/14 {זיו גלסברג ואח' נ' קלאב רמון בע"מ ואח', תק-על 2014(3), 4190 (2014)} קבע בית-המשפט:

"י. הנה-כי-כן, המחוקק רואה בפיצוי לדוגמה הקבוע בסעיף 30א(י) לחוק התקשורת את האמצעי היעיל ביותר להגשמת תכלית הסעיף - בלימתה של תופעת ה"ספאם" - אכיפתו והרתעת הרבים. הפיצוי לדוגמה נועד איפוא לעודד אכיפה פרטית, שהיא היא - בעיני המחוקק - הכלי האפקטיבי ביותר ליישום החוק ואכיפתו. הגיונה של קביעת הסדר בדבר פיצוי ללא הוכחת נזק עולה בקנה אחד אף עם הגדרת "דבר פרסומת" שבסעיף 30א(א) לחוק - "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת"; אך מתבקש הוא כי מי שמפר את הוראת סעיף 30א(ב) על-מנת להתעשר, ישלם על כך בממונו.
יא. ומה באשר לסוגיה עליה נסבות הבקשות - היקף הפיצוי לדוגמה? החוק קובע - כאמור - תקרה של 1,000 ש"ח בעד כל הפרה. בהקשר זה ציינה נציגת המועצה הישראלית לצרכנות, כי "הסכום של 1,000 ש"ח נראה לנו מאוד מאוד נמוך לעניין הזה... אני חושבת שצריך להעלות את הסכום הזה שהוא סכום מקסימאלי, לפחות ל- 5,000-3,000 ש"ח" (פרוטוקול דיון הועדה מיום 25.03.08, בעמ' 32). חבר הכנסת ג' ארדן ציין, כי "1,000 ש"ח הוא סכום מספיק לעניין הפרה כזאת. אני יותר מודאג מזה שבעקבות הסעיף הזה בית-המשפט את רוב התיקים יגמור ב- 300-200 שקל, וזה באמת יהיה עידוד לא לממש את הזכויות שלו" (שם, בעמ' 33). מכל מקום, הרף העליון לפיצוי שנקבע בחוק הוא 1,000 ש"ח.
יב. כשלעצמי סבורני, כי אין צורך לקבוע הנחיה גורפת באשר להיקף הפיצוי לדוגמה, אולם עם-זאת בפסיקת פיצוי כאמור יש ליתן ביטוי חזק ומוחשי לכך שהמחוקק רואה בו כלי אכיפה מרכזי של סעיף 30(א) ואמצעי אפקטיבי להרתעת הרבים; הדברים אינם יכולים להיוותר ברמה ההצהרתית. על-כן, לטעמי, בבואם לפסוק פיצוי לדוגמה לפי סעיף 30א(י) לחוק התקשורת, על בתי-המשפט לראות ברף העליון שהציב המחוקק - 1,000 ש"ח - נקודת מוצא, ממנה כמובן ניתן להפחית, במקרים המתאימים. ברי, כי אין משמעות הדבר שכל אימת שפלוני יפר את סעיף 30א, ייפסק פיצוי לדוגמה בשיעור המרבי הנקוב בחוק, ויש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות השיקולים המנויים בסעיף 30א(י)(3). הכלל הוא איפוא, כי הסכום הנקוב בסעיף 30א(י)(1) הוא סכום המוצא לפסיקת הפיצוי לדוגמה, ממנו ניתן - בנסיבות המתאימות - להפחית.
יג. עוד מוצא אני להידרש לעניין חובת הקטנת הנזק בפסיקת פיצויים לפי סעיף 30א לחוק אליה התייחס בית-משפט לתביעות קטנות ב- ת"ק 20987-01-12, ובית-המשפט המחוזי לא התערב בכך במסגרת הערעור. בית-המשפט לתביעות קטנות קבע כאמור, כי על המבקש חלה חובה להקטין את נזקו ובכך שלא עשה כן, יש להפחית מסכום הפיצויים המגיע לו. בכל הכבוד, דעתי שונה. הפיצויים הניתנים על-פי סעיף 30א לחוק הם כאמור פיצויים לדוגמה, דהיינו - אינם נגזרים ישירות ממידת הנזק הקונקרטי אשר נגרם למאן דהוא. בפיצויים מעין אלה, לא הטיל המחוקק על הנפגע חובה שבדין להקטין את נזקו (ואין באמור, כמובן, כדי להפחית מחובתו של הנפגע, ככל בעל דין בכל עניין משפטי, לנהוג בתום-לב), כנראה מתוך רצון לסייע לשירוש התופעה, אף אם ניתן היה גם לחשוב אחרת. וראו לעניין זה, בשינויים המחוייבים, דברי הנשיא ברק באשר לפיצויים ללא הוכחת נזק בסעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970:
"העיקרון בדבר הקטנת הנזק אינו חל על שיעור הנזק הנקבע עלפי הוראת סעיף 11 לחוק התרופות... מסקנה זו נובעת מעצם אופיו של הסעד הניתן על-פי סעיף 11 לחוק התרופות. סעד זה הוא באופיו אובייקטיבי ("מופשט") ואינו בעל אופי סובייקטיבי ("קונקרטי"); אין הוא מבקש לפצות על הנזק הממשי שנגרם לנפגע בפועל אלא על הנזק העקרוני שנגרם שהינו 'מן הגלויות שאינן צריכות ראיה'" (רע"א 2371/01 אינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ''ד נז(5), 787, 796-795).
לטעמי, הדברים יפה כוחם (אולי מקל וחומר) כאשר עסקינן בפיצויים לדוגמה, כבענייננו - אשר מעיקרא מטרתם, ועל כך עמדתי מעלה, להרתיע את הרבים מפני הפרת החוק, וכך ראה אותם המחוקק.
עם-זאת, אין בדברים אלה כדי למנוע מבתי-המשפט, בקביעת גובה הפיצויים שיש לשלמם על הפרת סעיף 30א לחוק, לשקלל בין יתר הגורמים גם את העובדה שהמעוול איפשר להסיר את שמו של הניזוק מרשימת תפוצת דברי הפרסומת בקלות יחסית, וכל העושה כן הרי זה משובח וייפטר מן המטרד במהרה; אולם הדגש הוא על האופן בו התנהג המעוול ולא על חובתו של הניזוק להקטין את נזקו. ודוק, אין מדובר באמירה בעלת משמעות סמנטית בלבד, שכן החלה של חובת הקטנת הנזק כפשוטה יכולה להביא לכך שסכום הפיצויים יתאפס כליל, שעה שבית-משפט יקבע בעניינו של פלוני כי יכול היה למנוע את הנזק שנגרם לו במאמץ סביר, ועל-כן אין מקום לפצותו כלל (וראו לעניין זה י' אדר "הקטנת נזק ואשם תורם - הילכו השניים יחדיו?" משפט ועסקים י' 381, 395 (2009, התשס"ט). כאמור, הדברים אינם מתיישבים - סבורני - עם כוונת המחוקק לעניין פיצויים מכח סעיף 30א לחוק התקשורת. אם-כן, חובת הקטנת הנזק כשלעצמה - אין בדין, בנתון לאמור מעלה בדבר תום-הלב, בין השאר; סוגיה אחרת, הכרוכה בשאלת תום-הלב, היא זו של התובע הסדרתי, ועל כך להלן.
יד. ברי, כי סעיף 30א לחוק התקשורת מעודד הלכה למעשה הגשת תביעות רבות מכוחו, בקלות יחסית, ואין זה פלא כי יש אשר אולי יראו בכך מקור הכנסה נאה בטרחה מועטה (כך למשל, ומבלי רצון לפגוע או לקבוע עמדה בעלת גוון "אישי", עיון קצר במאגרי המידע מלמד כי המבקש ב- רע"א 2904/14 פנה לא אחת ולא שתיים בתביעות מעין אלה לבית-המשפט לתביעות קטנות). סבורני, כי מיטיב היה המחוקק לעשות אילו נתן לכך דעתו, ואיפשר לבתי-המשפט במקרים המתאימים, ומבלי לאיין את התמריץ שיש לשמר לעניין הגשת תביעות מעין אלה, לפסוק חלק מן הסכומים לטובת מטרות ציבוריות כגון עמותות - שבהן כמובן אין כוונת רווח - אשר שמו להן למטרה להילחם בתופעת ה- spam באופן קונקרטי, או למען הגנת הפרטיות. זאת, בדומה לפעילותן של עמותות ציבוריות בתחומים שונים, שתוצאת התדיינותן אינה לכיס פרטי. הדבר עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, ויכול לאפשר, לטעמי, ניצול טוב יותר של הכספים המשתלמים ממפרי החוק; וראו לעניין זה את המנגנון הקבוע בסעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2010, המאפשר פסיקת "סעד לטובת הציבור" במקרים המתאימים לכך. עם-זאת, כל עוד מנגנון זה אינו בנמצא, החוק קובע כי יש לשלם את סכום הפיצויים לנפגע הקונקרטי, דהיינו - מגיש התובענה; וכאמור, לא בכדי, שכן התובע השקיע זמנו ומרצו בדבר, ואף אם עשה כן מספר פעמים - וכידוע, בבית-משפט לתביעות קטנות מוגבל התובע לחמש תביעות בשנה (סעיף 60(ב) לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984) - הדבר עודו בא בגדר שירות לאינטרס הציבורי ולתכלית החקיקה, שהיא צמצום תופעת ה- spam. אולם, אין באמור כמובן כדי לפגוע בשיקול-דעתם של בתי-המשפט, ככל שימצאו לנכון לקבוע למשל, כי תובע פלוני מייצר תביעות חדשות לבקרים, מה שעל פניו עלול להחשיד בתאוות רווח אישי, ועל-כן תתקבל תביעתו בשיעור מופחת. אין גם מניעה להציע לצדדים על דרך הפשרה תרומה חלקית למטרה ציבורית, והדבר אף נעשה בעבר בתיק שהמבקש ב- רע"א 2904/14 היה צד לו - ת"ק 44288-11-12 - שם נקבע בהסכם פשרה (שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 05.05.13) כי הנתבעת תעביר סכום של כ-1,000 ש"ח למען עמותת "מגמה ירוקה" שמטרתה לקדם צדק סביבתי-חברתי. מכל מקום, ענייננו אינו מחייב נטיעת מסמרות בדבר, והשכל הישר ינחה.
טו. ומן הכלל אל הפרט.
רע"א 2904/14: בנדוננו נקבע - עובדתית - בפסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות, כי המשיבים שיגרו למבקש 20 הודעות דואר אלקטרוני, המהוות דבר פרסומת, כהגדרתו בסעיף 30א לחוק, 15 מהן לאחר שהמבקש ביקש מהם לחדול מכך. עם-זאת זקף בית-המשפט לזכותם של המשיבים את העובדה שמדובר בהודעות דואר אלקטרוני - להבדיל ממסרונים או מערכת חיוג אוטומטי - ואת העובדה כי המבקש הוא עורך-דין במקצועו. סבורני, בכל הכבוד, כי קשה להלום שאלה עומדים לזכותם של המשיבים. ראשית, סעיף 30א לחוק אינו מבחין בין אמצעי המדיה השונים שבהם עושים המפרסמים שימוש; אדרבה, כעולה מדיוני הועדה, שיגור דברי פרסומת בדואר אלקטרוני אינו כרוך בעלויות למפרסם - "כדי לשלוח הודעה בדואר אי-מייל, המפרסמים עצמם לא צריכים לשלם דבר" (דבריו של אייל שגיא, נציג חברת מייקרוסופט, בפרוטוקול דיון הועדה מיום 31.01.07 בעמ' 3; ראו גם פרוטוקול דיון הוועדה מיום 27.11.07, בעמ' 11). שנית, גם העובדה, שהמבקש הוא עורך-דין במקצועו, אינה מעלה או מורידה לעניין היקף הפיצוי. חוששני, כי אין בידי להסכים עם דבריו של בית-המשפט לתביעות קטנות, שאין צורך לעודד נמענים שהם עורכי-הדין לעמוד על זכויותיהם. איני סבור, בכל הכבוד, כי ניתן להניח, מיניה וביה, שנמענים שהם עורכי-דין יעמדו על זכויותיהם אך בשל היותם עורכי-דין. הדברים צריכים להיבחן לנסיבותיהם, כל מקרה לגופו. על רקע האמור, סבורני כי בנסיבות הפיצוי שנפסק הוא על הצד הנמוך, באופן המצדיק התערבות. נוכח היקף ההפרות - 20 במספר, ובמיוחד נוכח העובדה שהמשיבים לא חדלו מהפרותיהם גם כאשר התבקשו לעשות כן על-ידי המבקש, הסכום שייפסק הוא 500 ש"ח להפרות (חמש במספר) בטרם ביקש המבקש חדילה, קרי 2,500 ש"ח, ועוד 1,000 ש"ח להפרות (חמש עשרה במספר) לאחר הבקשה, קרי 15,000 ש"ח, ובסך הכל 17,500 ש"ח. מובן, כי סכומים ששולמו על-ידי המשיבים, ככל ששולמו, ייזקפו על חשבון הסכום האמור.
רע"א 3545/14: כאן נקבע עובדתית בפסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות, כי המשיבים שיגרו למבקש למעלה מ- 40 הודעות דואר אלקטרוני, המהוים דבר פרסומת, כהגדרתו בסעיף 30א לחוק. עם-זאת, המשיבים איפשרו, במסגרת ההודעות הפרסומיות שנשלחו למבקש, אי-קבלת הודעות נוספות באופן פשוט יחסית - בלחיצת מקש. אף שאין בכך לקבוע כי המשיבים פטורים בלא כלום אך בשל אפשרות זו, סבורני כי יש בכך כדי להפחית את סכום הפיצויים שעליהם לשלם למבקש מסכום התקרה של 1,000 ש"ח, אם כי לא במידה בה סברו בתי-המשפט הקודמים. על-כן, יש לפסוק את מחצית הסכום הקבוע בחוק - 500 ש"ח לכל הודעה, ובסך הכל - 20,000 ש"ח. גם כאן, ככל ששולמו סכומים על-ידי המשיבים, ייזקפו אלה על חשבון הסכום האמור. אציין, כי המבקש כאן הציג עצמו כ"לוחם ציבורי" נגד תופעת ה- spam; ראוי כי ישקול לתרום חלק מן הסכום למטרה ציבורית בהתאם.
טז. הערעורים מתקבלים איפוא, כאמור בפסקה ט"ו מעלה. כל אחד מן המשיבים יישא בהוצאותיהם ובשכר טרחתם של המבקשים-המערערים בסך כולל של 3,000 ש"ח לכל מבקש-מערער, בהתאמה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שיקול-דעת בית-המשפט בקביעת הפיצוי על-פי סעיף 30א לחוק