הפרכה של טענות הגנה

סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"18. הפרכה של טענות הגנה
הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין."

ב- רע"א 2721/14 {פלוני נ' חברה פלונית, תק-על 2014(3), 10656 (2014)} קבע בית-המשפט:

"המבקש טוען, כי היה מקום להורות למשיבים 3-1 לפתוח בהבאת הראיות, כיוון שהם לא חלקו על עצם הפרסום ואחריותם לו, וטענותיהם נסבו על ההגנות העומדות להם ועל כך שאין בפרסום משום לשון הרע. בימים אלה נזדמן לי להתייחס למצב דברים כמעט זהה בפסק-הדין שניתן במסגרת רע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (25.08.14), (להלן: "עניין רוטר"). איני רואה לנכון לחזור על כל האמור בעניין רוטר. די אם אציין כי, לטעמי, במצב הדברים בו הנתבע בתביעת לשון הרע אינו מכחיש את עצם הפרסום ואת אחריותו לפרסום וטוען לכך שאין הפרסום מהווה "לשון הרע" ו/או לקיומן של הגנות העומדות לו מכוח הדין, ככלל על הנתבע להתחיל בהבאת הראיות (בכפוף לפיצול הדיון באופן שתחילה תתברר סוגית האחריות). הטעמים לכך פורטו בהרחבה בפסק-הדין בעניין רוטר והמעוניין יעיין שם. עוד הבעתי דעתי, כי החלטה בשאלה על מי מבעלי הדין להתחיל בהבאת ראיותיו, אינה חסינה מפני ביקורת ערעורית מכוח הוראות הצו. גם הטעמים לכך פורטו בעניין רוטר. לכאורה היה, איפוא, מקום לקבל את בקשת רשות הערעור דנא בכל הנוגע להחלטה המורה למבקש להגיש ראשון את תצהירי העדות הראשית. אלא שבנסיבות מקרה זה אני סבור שאין מקום למתן רשות ערעור בסוגיה זו. להלן אפרט טעמיי לכך.
ראשית, כבר בקדם המשפט שהתקיים ביום 13.01.14 ביקש המבקש כי בית-המשפט "יורה על העברת נטל הראיה". בית-משפט השלום דחה בקשה זו בהחלטה שניתנה בסיום אותו דיון. נמצא, כי נושא סדר הבאת הראיות כבר הוכרע לפני הדיון מיום 02.03.14, ועל-כן אין מקום לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור בנושא שכבר נדון והוכרע במועד מוקדם יותר, כשלא הוגשה בקשה כאמור לאחר ההחלטה הראשונה בסוגיה.
שנית, כפי שהוסבר בהרחבה בעניין רוטר, הנפקות המעשית של הקביעה לפיה התובע יחל בהבאת ראיות בתובענה לפיצויים בגין לשום הרע אינה רבה; זאת נוכח פועלה של הוראת סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), המעניקה לתובע זכות מלאה להביא ראיות סותרות. המבקש עצמו עמד על כך בדבריו בדיון מיום 02.03.14 באומרו: "ככל שאני מבין תצהיר שאני צריך להגיש ושבכוונתי להגיש לפחות בשלב הראשוני הוא תצהיר מאוד קצר. כי בכוונתי להגיש את הכתבה מהעיתון ואת אותו חלק של העיתון שמופיע מי היה העורך, מי הכתב, מי המפרסם האחראי. זה הכל. כל היתר, אם להם יהיו טענות הגנה בפני זה, אני ארצה להגיש תצהיר נוסף". מהלך דברים זה תואם את המתווה ששורטט בעניין רוטר. אם כך, ההוראה למבקש להקדים ולהגיש תצהיריו אינה גורמת עיוות דין ואינה יוצרת מצב בלתי-הפיך. אם נוסיף לכך את העובדה שההחלטה בעניין סדר הבאת הראיות התקבלה, כאמור, כבר ביום 13.01.14 והמבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, נמצא כי אין מקום ליתן למבקש רשות ערעור בקשר להחלטה מיום 02.03.14 בנושא הנדון. עם-זאת יצויין, כי פסק-הדין בעניין רוטר אכן מבהיר את הדברים שיתכן שקודם לכך לא היו בהירים, ובכלל זה את טיעונו של המבקש לגבי זכותו להביא, בהמשך, ראיות סותרות כאמור בסעיף 18 לחוק. כאמור, זכות זו מקהה עד מאוד את עוקצה של המחלוקת בשאלה מי יחל בהבאת הראיות. כיוון שכך, ספק אם היה מקום למצות את אפשרויות ההשגה בעניין זה (בעניין רוטר כיניתי את ההתדיינות בנושא זה "סערה בכוס מים").
שלישית, כפי שנפסק בעניין רוטר, נושא סדר הבאת הראיות קשור לנושא פיצול הדיון בין שאלת האחריות (לרבות ההגנות) ובין שאלת הנזק. במקרה דנא נראה שלא ניתנה החלטה בעניין פיצול הדיון, ואם, מסיבה כלשהי, יראה בית-משפט השלום לחרוג מהכלל הרגיל בדבר פיצול הדיון בתביעות לשון הרע, בוודאי שאין לשנות מסדר הדברים הרגיל לפיו התובע מתחיל בהבאת הראיות.
נוכח הטעמים המפורטים לעיל, כיוון שלא יגרם עיוות דין למבקש אם תידחה בקשתו בנושא הנדון, ומאחר שהסוגיה הובהרה רק לאחרונה בעניין רוטר כך שהפן הכללי של המחלוקת כבר זכה להתייחסות, לא ראיתי מקום למתן רשות ערעור בסוגית סדר הבאת הראיות."

ב- רע"א 1379/14 {אריה רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני), תק-על 2014(3), 8301 (2014)} קבע בית-המשפט:

"מכאן לגופם של דברים: התדיינות שעניינה בירור תובענה לפיצויים בגין לשון הרע שונה בפרמטרים דיוניים אחדים מהתדיינות אזרחית אחרת. לטעמי, כאשר נבחנת סוגיה שבסדרי דין בגדרה של התדיינות כאמור, יש לתת את הדעת למאפיינים הייחודיים של ההליכים בתובענות שמכוח החוק, ובעיקר לשני כללים דיוניים: האחד, עניינו פיצול הדיון בין שאלת האחריות (לרבות בירור טענות ההגנה) לבין שאלת הנזק; השני, עניינו בזכות התובע להביא "ראיות סותרות", כקבוע בסעיף 18 לחוק. להלן אסקור כללים אלה ואראה כיצד הם משליכים גם על ענייננו.
8. ככלל, ראוי שפיצול דיון בין שלב החבות ובין שלב הנזק ראוי שייעשה רק במקרים חריגים. את עמדתי בנדון פירטתי בהרחבה בפסקאות 11-10 של ההחלטה ב- רע"א 4878/12 מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית, קופת חולים "כללית" נ' פלוני (10.10.12), ואסתפק בהפניה להחלטה הנ"ל. אלא שדווקא בתובענות שעל-פי החוק נהוג לפצל את המשפט לשלבים, לשלב האחריות ושלב קביעת הנזק. נוהג זה, שלמעשה הפך להלכה פסוקה, נובע בעיקרו מהוראות סעיף 22 לחוק, כפי שעמד על כך בית-משפט זה ב- רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום, פ"ד מה(4), 388, 392 (1994), כדלהלן:
"על-פי האמור בסעיף 22(2), אין להביא במשפט אזרחי בשל לשון הרע ראיות או לחקור בדבר שמו הרע של התובע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, ככל שאלה אינם נוגעים במישרין ללשון הרע, אלא אם הוחלט קודם שהנתבע חייב בפיצויים ובית-המשפט התיר את הבאת הראיות או החקירה לצורך החלטה בדבר שיעורם. הפועל היוצא מסעיף זה הוא, שהדיון בתביעה בשל לשון הרע מתפצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות ורק בשלב שני, אם נקבעת חבות, נידונה שאלת גובה הפיצויים (...)
ההיגיון והתכלית שביסוד הוראת סעיף 22 לחוק הוא הרצון למנוע חיטוט בעברו של התובע או הנאשם, העלול להביא לפגיעה בשמו הטוב, כשחיטוט כזה עלול להיות מיותר, אם תדחה תובענת התובע בשל היעדר חבות מצד הנתבע או אם יזוכה הנאשם."
כאשר אין מפצלים את הדיון כאמור לעיל, כך שסוגיית הנזק אמורה להיות נדונה ביחד עם שאלת האחריות, פשיטא שהתובע יתחיל בהבאת הראיות (אֹורי שנהר דיני לשון הרע 465 (1997), (להלן: "שנהר"). ואולם, כאשר מפוצל הדיון, כפי שכרגיל ראוי שייעשה בתביעות בגין לשון הרע, כך שסוגיית הנזק אינה עומדת לדיון בשלב הראשון של המשפט, עשוי להיווצר מצב שהנתבע יחל בהבאת הראיות. מצב שכזה ייווצר כאשר הנתבע אינו מכחיש את עצם הפרסום ואת היותו המפרסם, שכן אז לא נותר לתובע להוכיח דבר (בשלב זה). עמד על כך המלומד שנהר בספרו הנ"ל:
"... אם בית-המשפט מפצל את הדיון ודן תחילה בעניין החבות, עשוי נטל הבאת הראיות בשלב ההכרעה בשאלת החבות לעבור לנתבע. במקרים רבים מודים נתבעים במשפטי לשון הרע בכך שפרסמו את הפרסום המיוחס להם ובכך שהוא מהווה 'לשון הרע', והם מבקשים לפטור אותם מאחריות רק בטענה שעומדות להם ההגנות הקבועות בחוק. אם כך עושה הנתבע, צריך נטל הבאת הראיות בשלב קביעת החבות לעבור אליו. משנקבע כי הנתבע אכן נושא בנטל הבאת הראיות, ייפתח פרק שמיעת הראיות במשפט בהבאת ראיותיו של הנתבע, אשר ינסה להוכיח באמצעותן כי עומדת לו הגנה" (שם, שם).
לעניין זה ראו גם רע"א 1813/12 חזה נ' אלוני (06.05.12) בפסקה 10 (להלן: פרשת חזה).
9. כאמור לעיל, המשיבים טוענים, בהקשר הנדון, כי על המבקש (התובע) להחל בהבאת הראיות כיוון שהם לא הודו בכך שהפרסום מהווה לשון הרע, והודו רק בעצם הפרסום. אלא שסוגיה זו, של היות הפרסום "לשון הרע", אינה נבחנת על-פי ראיות ואין להביאן לצורך הכרעה בשאלה האם מדובר ב"לשון הרע" אם לאו. נפסק, כי: "השאלה האם התקיימה הגדרת היסוד 'לשון הרע' הקבוע בסעיף 1 לחוק איננה שאלה עובדתית המצריכה שמיעת ראיות" (רע"א 7943/01 נור נ' יערי (16.10.01); ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 555, 562 (1992); ת"א (יר') 17597/00 העצני נ' אורן (07.01.03), מפי השופט נ' סולברג, וההפניות שם).
גם המלומד שנהר התייחס לסוגיה זו באמרו כי:
"שאלת היותו של הפרסום 'לשון הרע' מוכרעת, כאמור על-פי מבחן אובייקטיבי, ולפיכך הוכחת יסוד ה'לשון הרע' צריכה להיעשות באמצעות הפרסום בלבד. בית-המשפט לא יתיר בדרך-כלל הבאת ראיות להוכחת לשון הרע שבפרסום או להוכחת התייחסותה למי שטוען כי הוא נפגע" (שנהר, 141).
נמצא, כי אין התובע צריך "להוכיח" בעובדות ובראיות שהפרסום מהווה "לשון הרע", זאת ייעשה באמצעות טענות משפטיות. אם כך הוא, בשלב זה לא נותר לתובע להוכיח דבר שעה שהנתבע מודה בעצם הפרסום ובאחריותו לו, ועל-כן נקבע, כאמור, כי במצב דברים זה, הנתבע הוא שיחל בהבאת הראיות. מדובר, איפוא, בהיבט מיוחד של "הודאה והדחה" המאפיין הליכים לפי החוק, והמתקיים על-אף שאין הודאה בטענות לעניין הנזק ועל-אף שאין הודאה בטענה המשפטית כי הפרסום מהווה "לשון הרע" (דהיינו, שהוא נועד להשפיל, לבזות וכו').
10. סיכום ביניים: בנסיבות המקרה הנדון, נוכח ההודאה בפרסום, היה מקום לקבוע, כפי שקבע בית-משפט השלום, כי על המשיבים (הנתבעים) להחל בהבאת הראיות. אלא שתנאי מוקדם לכך הוא שהדיון יפוצל באופן שתחילה תתברר סוגיית האחריות. בענייננו, לא מצאתי החלטה של בית-משפט השלום הקובעת כך. לא-זו-אף-זו: בהחלטתו מביא את משפט השלום את טענת המשיבים - המתנגדים לכך שהם יחלו בהבאת הראיות - לפיה על המבקש להוכיח גם את נזקו ועל-כן עליו להתחיל בהבאת העדים. ואולם, אין לכך התייחסות נוספת בהחלטה. כאמור, לכאורה היה מקום להורות על-פיצול הדיון, כתנאי לאפשרות לחייב את המשיבים להחל בהבאת הראיות, אך הדבר לא נעשה, לפחות לא במפורש. מכאן להוראות סעיף 18 לחוק.
11. סעיף 18 לחוק קובע לאמור כדלהלן...
כלומר, הראיות שמטרתן לסתור את הראיות שהובאו על-ידי הנתבע לצורך הוכחת קיומה של הגנה, תובאנה על-ידי התובע רק לאחר הצגת הראיות על-ידי הנתבע. המחוקק לא הסתפק בעניין זה בהוראה הכללית שבתקנה 158(א)(1) לתקנות, הקובעת שלבית-משפט שיקול-דעת האם להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות (בחוק הן מכונות "ראיות סותרות"). בשל אופייה המיוחד של תביעה לפי החוק, מלכתחילה אין דורשים מהתובע להציג את כל ראיותיו בעניין החבות כמקשה אחת, כולל הראיות שנועדו להשיב לטענות ההגנה של הנתבע, ומאפשרים לו, כעניין שבזכות ולא בשיקול-דעת בית-המשפט, להביא ראיות מפריכות (בר"ע 228/75 ברקן נ' תמרי, פ"ד ל(1), 470 (1976)).
נוכח הוראת סעיף 18 לחוק, המתירה לתובע, בכל מקרה וללא קשר לשאלה מי פתח בהבאת הראיות, להביא ראיותיו לשם הדיפת הראיות שהנתבע הציג לביסוס ההגנות שהחוק מעמיד לרשותו רק לאחר שהנתבע סיים בהבאת הראיות, נראה כי מהלכיו של המבקש דנא הם, במידה רבה, "סערה בכוס מים". שהרי הזכות המלאה שסעיף 18 מקנה לתובע, להביא ראיות לסתור את הראיות שהובאו על-ידי הנתבע להוכיח קיומה של הגנה, פוטרת אותו מהצורך להציג ראיות אלה בשלב מוקדם יותר. כך, אם התובע יצטווה להתחיל בהבאת הראיות (כפי שהורה לו בית-המשפט המחוזי בענייננו), די לו בהצגת הפרסום (שממילא לא היה שנוי במחלוקת) ואז, מניה וביה, יצטרך הנתבע להוכיח את ההגנות להן הוא טוען (ראו ההחלטה בפרשת חזה). עולה מכך, שההתדיינות בשלוש ערכאות בשאלה מי אמור להתחיל בהבאת הראיות לא היתה מחוייבת המציאות במקרה הנדון, נוכח מצבו של המבקש על-פי סעיף 18 לחוק, שבכל מצב מעניק לו את זכות "המילה האחרונה".
12. על יסוד כל האמור לעיל אני קובע כי דין הערעור להתקבל ודין פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי להתבטל, שכן בכפוף לנושא פיצול הדיון, היה מקום להורות למשיבים להתחיל בהבאת הראיות. עם ביטולו של פסק-הדין האמור, תעמוד על כנה החלטת בית-משפט השלום, המשקפת את הדין הקיים, בהנחה שיובהר כי הדיון יפוצל כך שתחילה תתברר שאלת האחריות. אם, מטעם כלשהו, ימצא בית-משפט השלום לנכון שלא לפצל את הדיון, כי אז יהא על המבקש להתחיל בהבאת הראיות, אלא שגם במצב זה הוא רשאי להציג את הראיות המיועדות לסתור את טענות ההגנה שמכוח החוק, רק לאחר שהמשיבים יציגו ראיות אלה.
בסופו-של-יום התקבלו עיקרי טענות המבקש, גם אם לא תמיד מטעמיו. אלא שכפי שהוזכר, נדמה שהעסקת שלוש ערכאות בסוגיה שהתועלת המעשית שבצידה אינה רבה (נוכח הוראת סעיף 18 לחוק), לא היתה מחוייבת ולפיכך לא ייעשה צו להוצאות."
{ראה גם ת"א (ר"ל) 1836/08 שלמה כהן נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, תק-של 2010(1), 8283 (2010); בש"א (אי') 1504/08 לוי איריס נ' להב לימור, תק-של 2009(1), 16392 (2009)}

ב- ת"א (חי') 1798/03 {אביעד ויסולי נ' עמרם מצנע, תק-של 2008(4), 26431 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת תמר שרון-נתנאל:

"בפניי בקשת התובע, בתביעת לשון הרע, להתיר לו להביא ראיות סותרות, על-פי סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").
1. עניינה של התביעה הוא פרסום שנעשה, על-פי הנטען בתביעה, על-ידי המשיבים, במסיבת עיתונאים שערך המשיב 1, ולאחר אותה מסיבה - באמצעי התקשורת, בהם נאמר על התובע, על-פי הנטען בתביעה, שהוא 'פעיל ליכוד עם עבר מתנועת כך' וכן שהוא: 'פעיל ליכוד לשעבר מאנשי כהנא'.
2. המשפט התנהל על-פי תצהירי הצדדים, שהוגשו בהתאם להוראות שניתנו בקדם משפט. עם סיום פרשת ההגנה ביקש התובע להביא ראיות סותרות ובמעמד הדיון הוריתי לתובע להגיש בקשה מפורטת ומנומקת, בכתב.
3. בבקשתו, מבקש התובע לזמן את מר רפיק חלבי, אשר היה מנהל חטיבת החדשות, בעת הרלונטית והאחראי הישיר (כהגדרה בבקשה), על הנתבעות 3 ו-4 ואת מר איתי רפופורט, אשר (כהגדרה בבקשה), היה, בעת הרלונטית, עובד הנתבעת 5. עוד נטען בבקשה, כי שני העדים: 'היו במגע ישיר ועקיף עם התובע ועם החומרים המוקלטים והמוסרטים שלו פרק זמן ניכר לפני מסיבת העיתונאים'.
המבקש מסביר בבקשתו, שהבאת העדים נדרשת, 'על-מנת לאפשר לתובע להפריך טענות הנתבעים 5-2, כי לא ידעו דבר על התובע לפני מסיבת העיתונאים של נתבע מס' 1'.
4. בא-כוח המשיב 1 מבקש לדחות את הבקשה, בטענה, שסעיף 18 לחוק אינו מאפשר לתובע להביא ראיות לסתור כל טענה מטענות הנתבע, אלא הוא מאפשר הבאת ראיות רק לשם הפרכת טענות הגנה, אשר הועלו על-ידי הנתבע ואשר קבועות בפרק ההגנות שבחוק.
עוד טוען הוא, שלדברים שידעו או לא ידעו המשיבים בטרם מסיבת העיתונאים אין כל רלונטיות לתביעה. בא-כוח המשיבים 5-2 הצטרף לטענות בא-כוח המשיב 1.
5. סעיף 18 לחוק, מתיר הבאה של ראיות לסתור, לשם הפרכה של טענות ההגנה, בזו הלשון...
הדין הנוסף, המקנה סמכות לבית-המשפט להתיר לתובע הבאת ראיות מפריכות, לאחר סיום פרשת ההגנה, היא תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הקובעת...
אכן, זכותו של תובע להביא ראיות מפריכות/סותרות, בתביעה על-פי חוק איסור לשון הרע, רחבה מזו המוקנית לתובע על-פי התקנות. לכאורה, על-פי לשון החוק, בכל מקרה בו הנתבע מביא ראיה או מעיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק, רשאי התובע להביא ראיות סותרות מטעמו, כביכול - ללא שמוקנה לבית-המשפט כל שיקול-דעת שלא להתיר הבאת הראיות המבוקשות, בעוד שהתקנות קובעות במפורש, שבית-המשפט רשאי, לפי שיקול-דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות.
6. על זכותו הרחבה של תובע להביא ראיות סותרות בתביעת לשון הרע, לעומת זכותו של תובע בתביעה רגילה, ניתן ללמוד מ- בר"ע 228/75 דוד ברקן, עורך-דין נ' יוסף תמרי ואח', פ"ד ל(1), 470, 472-471 (1975), שם קבע בית-המשפט שנתונה לתובע רשות 'מכוח החוק להביא ראיות סותרות, ואין הוא זקוק לרשות בית-המשפט להביאן. ומכאן אף גם זאת שאין בית-משפט מוסמך לשלול מאת התובע רשות שהוענקה לו בחוק'.
עוד קבע בית-המשפט שם, כי:
'טענת המשיבים מס' 1 ו- 2 לפנינו כאילו מותנית רשותו של התובע להביא ראיות סותרות, בתנאי מכללא שחייב הוא להניח דעתו של בית-המשפט תחילה כי הראיות שיביא אמנם יהיו ראיות לסתור את ראיות ההגנה - אין לה סמוכין בחוק: אם הראיות שהביא התובע "לסתור", לא היו, לדעת בית-המשפט, "ראיות סותרות", כי אז לא הצליח התובע בראיותיו לסתור את ראיות ההגנה; אך אין לדרוש ממנו מראש להתחייב שיצליח.'
7. עם-זאת, סבורתני שהרשות לתובע, המוקנית בחוק איסור לשון הרע, להביא ראיות סותרות איננה נטולת כל הגבלה.
ראשית - סעיף 18 עצמו מגביל, כפי שכתוב בו, במפורש, את זכותו של התובע להביא ראיות סותרות, כפי שכתוב בו במפורש, למקרה בו 'הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה...'. במקרה כזה רשאי התובע 'להביא ראיות סותרות'.
כמובן, כפי שקבע בית-המשפט ב- בר"ע 228/75 הנ"ל, אכן אין לדרוש מהתובע להתחייב, מראש, שיצליח לסתור את ראיות ההגנה, אולם סבורתני שיש לדרוש ממנו שיפרט מהן אותן ראיות סותרות וכיצד הן יכולות להיות רלונטיות לסתור ולו אחת מטענות ההגנה שהועלו על-ידי הנתבע.
8. אם נאמר, על-פי הרישא של סעיף 18, שהתובע רשאי להביא ראיות סותרות, ללא כל הגבלה וללא קשר לטענות ההגנה שהועלו על-ידי הנתבע ואם לא ניתן משמעות למילים 'כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה', מה צורך לנו בסיפא של סעיף 18, הקובעת: 'אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין' (ודוק: על-ידי בעלי הדין, נאמר ולא על-ידי הנתבע). מתי יהיה לו לתובע, על-פי פרשנות זו, צורך לעשות שימוש בכל דין אחר?
מכאן, שזכותו של תובע להביא ראיות לסתור על-פי סעיף 18 איננה קיימת כאשר, למשל, הנתבע אינו טוען כל טענת הגנה וכאשר כל ראיותיו וטענותיו של הנתבע מוגבלות לטענה לפיה אין בפרסום שנעשה משום לשון הרע.
9. שנית - סבורה אני שאין סעיף 18 לחוק שולל כליל את שיקול-הדעת של בית-המשפט כמו גם את סמכותו ואף את חובתו, הקיימים תמיד, לנהל את ההליך. מסמכות זו נובע גם שיקול-דעת המסור לבית-המשפט שלא להתיר שמיעת עדות אשר איננה רלונטית להליך שבפניו.
10. לעניין שימוש בשיקול-דעת בית-המשפט שלא להתיר הבאת ראיות סותרות גם בתביעת לשון הרע, ראו רע"א 8316/07 יורם שדה נ' שמעון לב ואח', תק-על 2008(1), 4886 (17.03.08), שם נדחתה אחת מטענות המבקש, אשר נטענה על ידו במסגרת בבקשת רשות ערעור, כנגד החלטת הערכאה הדיונית, בתביעה על-פי חוק איסור לשון הרע, שלא להתיר לו הבאת ראיות סותרות.
כן ראו: רע"א 10583/03 גיא ניסנסון נ' הרצל בודינגר, גם שם נדונה תביעת לשון הרע, בית-המשפט לא התיר הבאת ראיות סותרות ובר"ע שהוגשה על החלטה זו נדחתה.
11. הנה-כי-כן, גם בקשה על-פי סעיף 18 לחוק אינה נענית באופן אוטומטי, ללא כל שיקול-דעת, אם כי, אכן, שיקול-דעתו של בית- המשפט הינו מצומצם ומוגבל מאשר על-פי התקנות.
ומן הכלל אל הפרט, אל ענייננו
12. התובע מבקש להביא שני עדים, שהיו עובדי הנתבעת 5 בזמנים הרלונטיים לפרסומים, בנימוק שיהיה בחקירתם כדי להפריך את דברי הנתבעים 5-2 לפיהם הם לא ידעו דבר על התובע עובר למסיבה העיתונאים, בה נעשה, לשיטת התובע, הפרסום הראשון. לטענתו, שני העדים היו במגע ישיר ועקיף עם התובע ועם החומרים המוקלטים והמוסרטים שלו (עמם בא לתקשורת, על-מנת שזו תשדרם), פרק זמן ניכר לפני מסיבת העיתונאים.
13. סבורה אני שאין מקום להתיר הבאת עדים אלה, לצורך זה. לא כל שאלה שנשאלת במהלך חקירה, ראשית או נגדית, רלונטית להכרעה בתביעה וגם לא כל אמירה, הנאמרת על-ידי עד זה או אחר, הינה רלונטית.
14. הפרסומים המיוחסים לנתבעים נעשו, הן במסיבת העיתונאים והן לאחריה ויודגש, שאין מחלוקת על תוכן הדברים שנאמרו, שכן הם מוסרטים ו/או מוקלטים.
15. התובע לא הסביר בבקשתו כיצד השאלה אם הנתבעות 5-2 ידעו דבר על התובע, או לא ידעו עליו דבר, עובר למסיבת העיתונאים, רלונטית לענייננו ואף לאור כך שהדברים שנאמרו בפרסומים הוקלטו ו/או הוסרטו, מתקשה אני לראות את הרלונטיות שבכך לתביעת לשון הרע אשר בפניי.
16. לפיכך, אני דוחה את הבקשה."

ב- ת"א (שלום-י-ם) 4261/06 {מירסקי מרדכי נ' רוזנברג נחמן, תק-של 2008(2), 8572 (2008)} נפסק מפי כב' השופט א' דראל:

"1. בפניי "הודעה" מטעם התובע לפיה הוא מבקש להביא ראיות מפריכות בהתאם לסעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). התובע מציין בבקשתו כי אף שאינו חייב לפרט את ראיותיו הוא יגיש תצהיר מטעמו. עוד הוא מבקש לזמן לעדות שני עדים נוספים ששמותיהם מוזכרים.
2. הנתבע מתנגד לבקשה וטוען כי אין להתיר הבאת ראיות נוספות מטעם התובע לאחר תום שמיעת עדי הנתבע. לטענתו, מדובר בבקשה חריגה ואין לסטות מסדרי הדין הרגילים. הוא מפנה בעניין זה לפסק-דינה של כב' השופט דורנר ב- רע"א 10583/03 גיא ניסנסון נ' הרצל בודינגר.
3. בקשת התובע נסמכת על סעיף 18 לחוק לפיו...
4. בעניין זה נקבע כי מדובר בזכות העומדת לתובע ואינה נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט (ע"א 228/75 דוד ברקן נ' יוסף תמרי, פ"ד ל(1), 470, 472 (1975)). עוד נקבע כי התובע אינו חייב לפרט מראש אלה ראיות מפריכות בכוונתו להביא וכיצד יסתרו את טענות הנתבע (שם, כן ראה א' שנהר דיני לשון הרע, עמ' 467-466).
5. איני סבור כי יש בהחלטתה של כב' השופטת דורנר ב- רע"א 10583/03 הנ"ל כדי לשלול את הזכות להבאת ראיות. באותו מקרה החליט בית-המשפט העליון שלא להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי משיקולים שפורטו באותה החלטה ואינם יפים, בהכרח, למקרה שבפנינו.
6. לפיכך, יביא התובע את ראיותיו בהתאם לסעיף 18 לחוק.
7. הצדדים יגישו בתוך 10 ימים רשימת מועדים מתואמים לחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר לצורך קביעת מועד לשמיעת העדויות הנוספות."

ב-בר"ע (יר') 3237/01 {ביטון נ' סולטן, דינים מחוזי לג(4), 2} נאמר:

"זכותו של תובע להביא ראיות סותרות קיימת הן ככלל והן על-פי סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965... יתר-על-כן, עדי ההגנה - פרט לאחד - העידו בישיבה מיום 17.01.01 ודבריהם היו גלויים וידועים למבקש ולפיכך לא היתה כל מניעה שיזמן את עדיו למועד האמור. באשר לעדותו של עד ההגנה בוטבול, לא מצאתי שיש בהן רלוונטיות לטעוני התביעה או ההגנה..."

בהמשך נאמר:

"סיכומם-של-דברים לשופט השומע את המשפט ניתנו גם הכוח וגם שיקול-הדעת המתאים להשתלט על ניהול המשפט, כשברור שהמשפט עלול להתדרדר לאפיקים שאין בינם לבין עשיית הצדק ולא כלום..."

ב- רע"א 10583/03 {גיא ניסנסון נ' הרצל בודינגר, תק-על 2003(4), 1230 (2003)} אומרת כב' השופטת דורנר:

"המבקש טען כי העדות כללה דברי שקר, וביקש להביא ראיות להפרכתה על-פי הוראת סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. בית-המשפט המחוזי (השופט ניסים ישעיה), דחה את הבקשה בנימוק שעיקרי העדות בעל-פה הופיעו כבר בתצהיר עדות ראשית מטעם המשיב, שמצוי בידי המבקש מזה תקופה ארוכה, כי החקירה הנגדית לא העלתה כל טעם המצדיק מתן היתר להבאת ראיות נוספות וכי ממילא מלשון הבקשה שהוגשה לא מובן אלו חלקים בעדות מבקש המבקש להזים.
החלטתי לדחות את הבקשה. שכן, ככלל, אופן ניהול ההליך המשפטי מסור בידיה של הערכאה הדיונית ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בו. אף לגוף העניין, לא ראיתי בטענות המבקש כל טעם, המצדיק התערבותי בקביעת בית-המשפט המחוזי, כי למבקש ניתנה בשלב מוקדם יותר ההזדמנות להביא ראיות לסתור את טענות ההגנה שהעלה המשיב, וזאת על יסוד תצהיר העדות הראשית שהיה בידי המבקש."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הפרכה של טענות הגנה